אנטיגונה: הפוליס דואגת כדבר ראשון וכדבר חמישי לאלוהי. הפוליס דואגת לכך כדבר חמישי, הטרגדיה דואגת לכך כדבר ראשון. אדיפוס לא הסתפק , למעשה פספס כל רמז כתשובה לשאלת המקור שלו, בתוך כך לשאלת הרג האב, האם אכן הייתה. ההליכה עד הסוף היא ההליכה אחרי הקמאי, להבדיל הפוליטי של הפוליס עצמה. כך הגיבורים הם מלכים והעיר עצמה איננה משחקת כאן תפקיד. היא כמו עוקבת אחרי משחק פוליטי א-פוליטי.
אנטיגונה מודעת לאן היא הולכת. פועלת בעיניים פקוחות. טעמיה משפחתיים, דתיים-מכוונים משפחה.
לעומת זאת, החוק האלוהי לקבור כל גופה מוכר על ידי הנביא העיוור. אך הנביא לא מזכיר את אנטיגונה ביחס לאחיה, כל הקשר המשפחתי הקיים, ומכאן בעצם מתעלם מהחוק האלוהי הנטען מהמשפחה או מקרה זה אנטיגונה. הוא טוען את כחוק של הפוליס.
כך גם הלהקה: היא לא פוסחת, בנפרדות היחס, אל אנטיגונה, גם היחס של הקמאי, קדוש. לפיה, הרצון של אנטיגונה, אותה מחוייבות חמישית כראשונה היא מפלצתית, דמונית. לכך יש רק הסבר של אב חייתי, סאבאג׳. אדיפוס…
על פי אריסטו, יש להבדיל בין וירטו של גבורה לזה של המוסר. הטרגדיה עוסקת בראשון. אנטיגונה לפי הנביא ולפי הלהקה מציגה את ההפך של גבורה , חייתיות, משום העדר התיווך של המוסר האנושי, הקשור לפוליס ובאופן עצמאי גם להעדר קיצוניות. אבל לא רק אלא גם על פי אנטיגונה עצמה: הדתיות שלה קרימינלית, כך אתה מבין, רגע שהיא אומרת ששום דבר יעצור אותה בפני עשיית דברים קדושים. אנטיגונה כך מרסקת את הגבול היחידי, המוות, על ידי זהות בינו לבין, וכך העלמתו, הצדק הקמאי.
דומה כי הכיעור או היופי הלא פרופורציונלי, שחומק מהחוק המוסרי, ועדיין שומר על ערך עצמו, בתוך האמנתי המושהה ברגע, וכן המשהה את האימג׳; ולא רק אלא שאותו אימג׳ כסטייה מהיפה הרגיל קונבנציונאלי, הוא עדיין מהנה. לעומת זאת, כל תפיסת החיקוי של אריסטו נשענת על המועיל והיפה, שמביאים לפוליס ולתחילת הסקרנות. מכאן איך אריסטו מסביר את המשיכה לאימג׳ שהוא לא אסתטי במושגים של הפוליס?
הדו שיח עם איסמנה מאפשר לאנטיגונה, בלהט הדברים, לומר שהיא מוות לפני המוות . הנפש שלי מתה מזמן מה שמאפשר לאריסטו דוגמא לכיעור ההופך לאסתטי, משום שהוא טלוס, וטלוס שאליו האימג׳ים האמנותיים מרמזים.
מהאמירה לאיסמנה, הרי שאנטיגונה היא גופה, זאת מטרתה. השניות כאן היא לא רק בסוף שלה, אלא בכל המהלך מול אחיה. היא אבק החיים של הגופה. הבכי שלה הוא בית הציפורים, אשר יהפוך לריק לולא האבל שלה, כאשר הגופה. היא הביצה שלה, המבקשת לבקוע. לבסוף, היא מלאה בריח הגופה שרק היא לא מריחה.
איסמנה מסמלת המוסר, גבול, אמצע. prudence/ אנטיגונה מסמלת את האצילי. הטרגדיה היא על אי אפשרות הנישואין בין הטוב- prudence לבין ה-noble
עם זאת, מה עם המשפחה? הרמז לאדיפוס מלמד כגילוי עריות וכך האי נורמליות המשפחתית מביאה את המשפחה קדימה. בנוסף, אנטיגונה היא אנטי-ג׳נרישן, אם הייתה לה משפחה משלה. בכל מקרה, מתוך אי המשפחה או מתוך המקור המשפחתי למשפחה באה ההגנה לאי הפגיעה במשפחה. לחשוב מול הגל
אז, מה גורם לביטול הפוליס?
פרטי-משפחה-פוליטי, כאשר ניצב מול הצבאי
מדוע הטרגדיה היוונית מדומיינת למשך יום שלם או 12 שעות של יום אור? זהו. לא לדרמה. המלחמה הייתה ליום. הדרמה הגדולה? יום. כולם ברך אחת לרצפה, חנית למעלה, אסופה אבוקה של אנשים מול השני. צא. אנשים מתים. רבים. כן. וזהו הטרגדיה? גם בדיוק. עושים. כי עושים. הבושה? מהפעולה שעשינו כי עשינו כבר. ראיה רק אחר כך. עקירת עיניים גם. לא לעזור. הדימויים כבר כל לבב פנימה.
אז, מה גורם לביטול הפוליס? הטרגדיה המודעת לעצמה? להבדיל מאלה שזה קרה, סופר לגיבור כשהתגלה בבת אחת, פתאום, ואז העיניים אבל עיוור צריך לראות כדי מצב עיוור. לא עוזר. אצל אנטיגונה? משפחה. אלים. קבורה. פרטי.
הנשים כמו אנטיגונה אך לפני, אמהות לא אחיות. הן מתחרות על הילדים וזהו. אריסטופאנס זה בולשיט משעמם אם נלקח ברצינות. הנשים לא יכולות לאיים על הגברים במיניות שלהן. הסקס היה תוך חיי האזרח חייל. מי התייחס לנשים מהלוחמים הנהנים להם כל היום אחד עם השני? .ףאין הומואים ביוון. אין מגדר. זהות. הילדים אבל הם המקום לחדור בו מכיוון המבוגרים, כך הפוליס למלחמה. הפסיקו להילחם. האמהות. שלהן הילדים. חזרו, נשארו בבית. די למבוגרים. צבא. רק בבית. אמהות. רק הטובות יותר.
—
עוד קצת. רקע. אריסטופאנס לא משעמם בכלל. בהקשר הזה. כן. הנשים מאיימות שימנעו מהגברים סקס. שביתת סקס. זה היסוד הקומי היחידי כאן. הקומי כאן נובע מן האבסטרקציה מהקונקרטי. אתה לא יכול לדמיין סיבה ריאלית שכזאת לשער, כעניין לאזרחי אתונה או עיר מדינה אחרת ביוון. סימפוזיום
זאת בדיחה לפני שהבדיחה מתחילה. אריסטופאנס צוחק על הנשים לפני שהן צוחקות על הגברים. הן צוחקות קודם על עצמן, כך מאפשרות דיון פנטסטי זה. כך הוא נותן לנשים לצחוק על הגברים חופשי חופשי. מצד שני, זה מענין ביחס לאפלטון.
הרפובליק זה יישום פחות הצחוק. הנשים נהיות פילוסופיית עם הגברים, אותו קומוניזם אקדמיה. אצל אנטיגונה יש את כל הפרטי. משפחתי. אנטיגונה אמא ולא אחות. אלה מליזיסטרטה, בתור אמהות לא נשים של- אלה שיוליכו להפסקות המלחמות והחיים האזרחים.
אכן הערים מדינות מתחילת לקבל את האופי העבדותי. האנשים על המרפסת והאנשים בגן, זנון ילדיי סביו אפיקורוס ילדיו סביב- סיימו עם המלחמה. עם הצבאיות. לאימפריהו. אלכסנדר מעבר לפינה.
אגב. זה הגל. הטיעון שלו. היסוד הפרטי. מוסר. סוקרטס. מצד שני עבדים. הוא צריך לבטלם בשביל הגל בהגל. אבל כאן עובד על זה שמצפה לדיאלקטיקה. הדיאלקטיקה היא לא אדון עבד אדון עבד. זה מרקס וגם אולי רק פעם אחת אשר עדיין לא התרחשה. אדון עבד מופיע לתוך ההתחלה וליוונים. היוונים. המעבר הוא של כולם לעבדים. פילוסופית אפיקורוס פרטי לא פוליטי. סטואה; שוויון. ספקנות. אין טעם. זה הוא שמופיע לא מופיע בהיסטוריה. ההיסטוריה הולכת ממנו.עולם נוצרי כולם שווים כמו סטואה, אבל מול אלוהים, כך תקווה.
רק במהפכה הצרפתית יש מרד. נפוליאון הוא אלכסנדר שמציג את הצרפתית. אגב הנשים לסלון, מהסלון, היו לאזרחים העשירים של אתונה ביחס לנאורות ההיא של המאה החמישית. רוסו, דידרו, וולטר, דאלמברט, כולם עברו שם. חלק מרכזי. אין מרד. אין עבדים שאינם עבדים. יש הליניזם שהניח את סוף הפוליס. טענה פנטסטית של הגל. משפחה. הילדים זזו להן מן האגורה על ידי הנשים.
מקיוואלי: רוסו ;
למה האימפריה הרומית הגיעה לקיצה משום דת מרככת, מאנשת, ההפיכה של הגבר לאיכות נשים יותר. זה לא פמיניזם ואצלם לא חיובי.אנחנו יכולנו לומר כי ההפיכה לאיכות הנשית מאנשת את הצגת עולם אפשרי שלא לגוף המלחמתי. אבל הם תקועים כי לא רואים מעבר לרוח הרפובליקנית-אזרח צבא.
פרטי הוא פוליטי. אל תתנו לאבא ילד בצבא.