Heidegger

תחשוב על אגרטל לרגע. האגרטל נפל לי מהיד. הוא נשבר לרסיסים וכל מיני חלקים. איפה האגרטל? הוא לא בידיים שלי. הוא גם לא ממש על הרצפה. הוא בשום מקום ממש. ומצד שני, האגרטל לא נהיה כלום. יש לנו את הרסיסים האלה על הרצפה ויש לנו גם את השברים האלה. יש לנו את תודעת השינוי שפתאום הופכת גם את האגרטל לעוד יותר אגרטל מאשר מה שהיה לפני כן, שעה שלקחנו את הדבר הזה, מה שהוא לא נהיה כי היה קודם אבל לא בעכשיו ממש, בתפיסה אלא הדבר הזה שיש עליו אבק. ואיזו אישה אמרה לנו לנקות. זה היה אבק מקודם.

סתם ניקינו כי שברנו. אבל הכי חשוב: אין קשר בין הקיום של הרעיון של האגרטל לקיום של האגרטל כאן, למרות שהכל מתחיל בקיום זה, בכל פרוייקט הגדרה. בכל התייחסות לעולם. אחרת, העולם הוא לא טבע או נתון. הוא קסם. אלוהים מדבר. זאת המהפכה הגדולה של היוונים.

אפשר ללכת ישר לאלוהים, אבל אפשר לומר גם כי העובדה שאין קשר בין אובייקט כקיום לרעיון כדבר שיש מן האפשר לדברו, הוא בבסיס הנראויות השונות כחיפוש אחרי אלוהים כהסבר לעומת לוגוס. או השיעמום של קוהלת מעולם התופעות כאילו אלוהים שותק כי מאפשר את הלוגי/לוגוס. אבל חלאס לאתונה מול ירושלים. בוא נחזור לאגרטל.

איפה הוא? בדיוק. כל זה כדי לומר כי די להפריד אותו מההיק כדי שהוא יהיה מנותק מהנאנק מבלי שינקנק את דרכו מעולמנו כרעיון. לכן, החשיבות של הפילוסופיה, בכל הכרוך בשפה: היא נעוצה מלכתחילה בשחרור הקל מהאמפירי או מהקשר בין מובן למהות.

במילים אחרות, אין זה אומר שהניתוק הוא מהזמן כמו שהניתוק הוא מההבניה של מקום כמובנת למקום. בוא נקח דוגמא אחרת? למה לא כמו שמרגול שרה, תגיד לי למה לא, בשבילי וגם בשבילו וגם בשביל ניסים קלדרון וחזונו לשירה העברית! אבל למה לנו אותו? אז דוגמא אחרת? למה לא? תגיד לי למה לא?

כל מבנה השוק הקפיטליסטי מבוסס או על עבודה או על כסף והקשר ביניהם. הדבר הכי חשוב לגבי הרכוש המודרני הוא עצמאותו מההיק את נאנק במובן של רכוש קלאסי אריסטוקרטי. שם יש חופשיות משימוש, לא ממקום והחופש ממקום הוא בין היש ללא יש וכל הלא-יש עובדים כעבדים אצל היש רכוש. התירוץ שם לעבודה הוא הסיכון ההתחלתי. הם מאסטרים. הם הצבא. הרכוש בכלל משותף לכל היש כחלק מהמלך. למעשה, הרכוש מול אי הרכוש הוא אף כה מדומיין שם משאלת הבעלות כי עד כדי כך קשור לשלי המוגדר, כשם שהוא מגודר, והכסף זה בדיוק עולמם של ניידים. כל היתר נייחים.

גדי טאוב במאמר מוסגר, צריך לסגור אנשים לפעמים פתוחים, חכם במובן של הלא טיפש, כאשר הסתמך על טיפש כישעיהו ברלין, הכותב ניידים נייחים על עצמו בהקשר של האצולה הרוסית הכותבת רומנים שלעולם לא הבין כי זה לא לו. טוב. לא היה אז אלנבי. והאליטה הישראלית לא ראויה לעבוד באלנבי. מעריצה בברלין. בוא נחזור לעניין.

הקפיטליזם הוא לא רכוש קונה רכוש, כמו שאדם סמית כתב אותו, כשההצדקה לכסף כבעלות היא הצדקת העבודה או האחריות. במובן העמוק, כולם עבדים. במובן החשוב, עדיף לבחור את עבדותך לכסף כאחריות מאשר להיות עבד לבעלים. כל עבודה מכבדת את בעליה. לכן תהיה הבעלים. הזמן קשור מאד לבעלות. כמו כל מערכת החליפין הקשורה בבסיסה לזמן העבודה האמיתי או המדומיין כי גם הייצור הוא עצמאי מהדבורה שעושה כל הזמן אותו דבר, במקום. האדם משנה את מקומו בפרפרזה על מרקס, על פי רעיון/פרוייקט כי זה לא על המקום.

אם זה לא כל המקום, אז נלך למקום אחר: זה נהיה כל מקום מקום כי באלוהי הדולר אנו בוטחים, כן: הקפיטל הוא על הקפיטל.

כל זה כדי לומר לעצמי?! למי קראתי זיין שכל כשקראתי את הדבר הבא בהעדר אמונה או שתהיתי בקול, באופן תרבותי לעצמי, על מה זה כל הזבל הזה. זה פאקינג גאוני! אף מרמת השפים. לשפיים:

Let us note first of all that it is not necessary, in order to transform a thingistic Reality into a (virtual) Sense of a (future) Notion, to detach it separately from its hic and its nunc. It suffices, in fact, that it would be detached from the hic so that or rather ipso facto, it would be deatched from the nunc. conversely, to detach it from the nunc is to automatically detach it, by that very fact, from the hic.

Of course, it is not a matter of detaching a (“natural”) Thing from its given hic in order to situate it in some other hic. It is certainly not by moving Things in any way in space that we transform them into Notions. In order for it to become (and be) Notion, the thingistic Reality must (first) be detached from any hic whatsoever (the thingistic Reality itself not being, moreover, in any way affected by this “Secondment”). For a Thing to exist somewhere as a Notion, it must not (first) be (in existence) anywhere (while being able to remain and exist, as a Thing, where it is). Now, a thingistic Reality which exists in a given nunc necessarily exists somewhere.

A Reality that does not exist anywhere, that does not have a hic, could therefore not exist at any given moment of time: it would have no nunc and therefore would never exist. Not existing anywhere, never coming into existence, it wouldn’t exist at all. It can only be “something” by subsisting “outside” the hic et nunc, as “detached” from its hic et nunc and from all hic et nunc. It is therefore sufficient that a Thing is “detached” from its hic without being located in any other hic in order that it would be transformed by this single fact into Sense, capable of existing in the hic et nunc of the Morpheme of a Notion.

עכשיו, אני ״עובד״ על כסא כרעיון מאידיאה. כוס אמו. זה יתחבר לזה:

By discovering that a cat is everywhere and always a Cat and that it can never and nowhere be anything else, the Greek Philosophers put an end once and for all to these mistakes.

Since this truly revolutionary discovery of the indissoluble link between the Essence of a Thing and the Existence of that same Thing, no sane man (who, by definition, avoids contradicting himself) has ever doubted the fact that there is a one-to-one relationship between a given Essence and a “thingist” Existence.

By linking Essence to Existence with a one-to-one and indissoluble link, the Greeks suppressed the very possibility of Magic as such, based on the negation or non-recognition of such a link.

But they have retained the great discovery of the Magicians of yesteryear, namely the radical distinction between Existence which they called “profane” and which we call “empirical” and Mana (which was “sacred” for them, and which has remained for us, since Plato, “ideal” or “intelligible” and in any case “essential”). In this suppression, the notion of Mana has been transformed or sublimated into that of Essence.

The fact that the Primitives (in the tropics or in Paris) continue even today to admit (explicitly or implicitly) the “magical” conception of the relationship between the Essence and Existence only proves that “cultural” or discursive, even historical, human existence includes “living fossils”, just as does “natural” life, plant or animal.

Psychologically, the concept is no different from “magical” Mana, except that it can only exist in a perfectly determined Thing, while Mana was supposed to be able to find Existence in any “freely chosen” Thing, by its given halo or by a Magician’s hand. The notion of Mana, thus “sublimated” by the Greek Philosophers into the notion of Essence, is the basic notion of all Science in the proper sense of the word.

To want to deny the Greek discovery of the Essence and to return to the magical notion of Mana, would therefore be to want to deny Science as such, in spite of its innumerable technical successes, which is really impossible for someone who is supposed to have a minimum of common sense.

Let us, therefore, admit as an “indisputable” datum, the assertion (of Greek origin) that the Essence of a Thing is necessarily (that is to say everywhere and always) linked to a determined type of “Thingist Existence”. And that all “thingist” Existences of this type always and everywhere (that is to say necessarily) have one and the same Essence.

Henceforth, all cats will in fact have one and the same Essence for us, which is precisely that of the Cat; we will not even try to look for this Essence elsewhere than in a Cat and we will admit that this Essence can only act, for example, by way of catching mice or walking along a gutter, that is, only through an “ordinary living Cat”, being “able to do anything Cats can do, but “essentially” incapable of doing anything else.

However, if we now pass from the Essence of the Cat to the Meaning of the notion CAT, we will see that it is not the same at all. The meaning c a t exists in the cat morpheme in the same way as the Essence of the Cat exists in the living organism. In particular, a CAT qua morpheme can be perceived (heard, seen, etc.) just as can be any cat or any other thing in existence.

But if all the Things which “embody” the Essence of the Cat are everywhere and always Cats, all the morphemes which “embody” the Sense c a t do not necessarily have the form (vocal, graphic, etc.) c a t. If we compare all the morphemes which currently exist on earth and which have (for the one who compares them) one and the same meaning CAT, we will see that they differ from each other much more than a Cat differs from a Dog for example.

However, the difference between a Dog and a Cat is enough for the Essence of the Cat to have a thingistic Existence only in the latter and not in the former. Moreover, what does a vocal morpheme have in common with a graphic or mimic morpheme?

Yet, they can all have one and the same Sense, which exists within each of them. Moreover, we have seen previously that with regard to “content”, there is no difference between the Essence of the Cat and the Sense of the notion c a t.

What radically distinguishes Essence from Sense, therefore, is the fact that Essence is linked to a thingistic Existence of a determined type in a univocal way, while Sense can be linked to any thingistic Existence ( provided it is a Morpheme).

In other words, Sense behaves exactly as “magical” Mana is supposed to behave. One could say that Sense is the “Essence” of the Notion (or of its morpheme), on condition of admitting that this “Essence” has all the characteristics which Mana is supposed to have qua Magic.

ֿWe could therefore say that the Notion is a “magical” or “sacred” entity, while the Thing is a “scientific” or “natural” (even “profane”) entity. Or again, one could say that one and the same “entity” (of which we cannot yet say what it is) can exist as Essence, insofar as it is linked to a “natural Thing”. And at the same time, if not in the same place [the sense is not an Essence, as we will see later], the Psychological Introduction of Concept is scared, insofar as it relates to a “magical Thing”, which is, nothing other than a Morpheme.

It is clear that the recognition of the “essential” difference between Sense and Essence is of capital importance. It is, therefore, necessary to stop there a little, in order to realize its full significance, although this observation seems to us today “trivial” or “banal”, that is to say, if we prefer, “necessarily and universally valid”. וזה על ההבדל בין המובן מהרעיון באין כסא.

זאת הייתה שטות, כן? אבל מחסלת את כל הדיון הפילוסופי של כך וכך שנים. היתי מסביר, אבל הם היו כסא, ועכשיו באו הנעלים. ״אבנה״ כסא.