Ophelia gender madness crop
ספרות, קוז׳יב

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
 
המלט, אז אתה עוזב … אוי, בבקשה תישאר איתי! .. ניגע בקרקע, ובעודנו בוכים, נהדוף את הצער מרוב עצב! .. נשמח, עד דמעות, לבייש עוד נצליח, את כל הצער הארצי! .. אנחנו נצעק מעצב, כמו שאף אחד לא צרח לפנינו!
 
המלט. בבקשה, דע לך כי אהבה יכולה להמיס שלגים! תיגע בקרקע ותלחש: “תן לי לשכוח!” והסהר הישן הזה עוד יגלוש מקרניו, יאדים את כוכב השחר מעל הבתים שאנחנו ישנים בהם.
 
המלט מגיב: “תשכחי ממני, שם, ציפורים מפלצתיות ממשיכות להפליג, שם, בשקט פורחים הפרחים העצומים ביותר, בשם שהוא כבר כאן, הכל הוא לפרצופים בלתי נשכחים שמחייכים החוצה בתוך הלהבות שלהם.
 
נשמות עשויות תכלת מסתובבות בחלומות בצבע כחול, גשרים בגוון ורדים צפים מעל אוקיינוס ​​הלילך. מהם המלאכים קוראים ברכות לאלה שעדיין חיים, מזמינים את החיים לרומן, נשגב, בלתי מוסבר, ללא מילים של ממש.
 
שם, בגבהים גדולים, קרחונים גדולים נובטים את פריחתם, על פסגת הר ורוד ישן בשקט, אדם צעיר וחולמני, גנים שוחים ליד, מעל מעלה השחר הרותח, האוויר מתבהר פנימה, מוטות זוהרים כחולים ונוצצים, פרפרים אדומים, פתאומי שלג נסחפים בשגגה החוצה, תלושים על הקירות הזורמים בקווצות דקות של אש.
 
אבל עכשיו, נמוג עד פרץ של כמה ימים טריים, המלט נמס ברקיעים הסגולים של ואלהלה. “המלט, אתה עוזב?! .. אוייי… בבקשה תישאר איתי!” תחת אור הירח, הנערה המטורפת, שרה מנגינות עצובות.
רשומה רגילה
Pexels photo 3573555
ספרות, פילוסופיה

א. גלוק ורוסו. ב. לאור ג׳ויס רנסאנס ואוריפאוס של גלוק . ג. ג׳ויס שיקספיר רנסאנס וגרסתו להמלט, והשאול המודרני

א. גלוק ורוסו. ב. לאור ג׳וייס רנסנס ואורפאוס של גלוק . ג. ג׳ויס שייקספיר רנסנס וגרסתו להמלט, והשאול המודרני
——א——
.
..
מתוך רוסו שופט את ז’אן ז’אק.
 
תרגום שלי מצרפתית שוויצרית, כשם שרוסו קורא לכתיבתו. במילים אחרות, מה צרפתי יכול להבין משוויצרי?
 
הצרפתי: אני לא שותף לגבי תחושתך בעניין זה וכך לא הציבור, ויש לנו בנוסף גם את דעתו של מלחין זר נהדר שלאחרונה הגיע.
 
רוסו: ואני שואל אותך, האם אתה מכיר את המלחין הזר הזה היטב?
 
האם אתה יודע מדוע ועל ידי מי נקרא לצרפת, אילו מניעים גורמים לו לפתע לכתוב רק מוזיקה צרפתית לבוא להתיישב בפריז?
 
הצרפתי: אני חושד בכל זה, אבל ז׳אן ז׳אק, כמעריצו הגדול ביותר, נותן לשיקול דעתו משקל רב יותר. רוסו: הוא מעריץ את הכישרון שלו, טוב ויפה; גם אני. אך באשר לשיקול דעתו, ראשית היה צריך להיות בקיא בדברים רבים לפני שנדע כמה סמכות יש לתת לו.
 
הצרפתי: מכיוון שאתה חושד בו, אני מוכן לא לתמוך בסמכותו כאן או אפילו בסמכותו של מלחין אחר. אבל אם אני מדבר בעד עצמי, עדיין הייתי אומר שללא ספק צריך להכיר את המוזיקה כדי להלחין אותה, ואילו אפשר לשוטט באומנות זו בלי לדעת עליה דבר, רבים מהאנשים שכותבים בשקדנות רבה על מוזיקה, יתקשו לייצר רצף טוב למינואט או אפילו לציין אותו.
 
רוסו: אני חושד שזה כך. אך האם כוונתך להחיל רעיון זה על המילון ועל מחברו?
—-
המלחין הוא גלוק. המוזיקאי היה גלוק, אשר נחשב בדרך כלל לזה שהמציא את האופרה המודרנית בצורה אומנותית, לאחר שהגיע לפריז בשנת 1774. גלוק היה מעריץ של רוסו – בעיקר של Le Devin du village The Village Sooth- Sayer וראה בו מודל מוזיקלי לתיאור “המבטא הטבעי” של הרגש האנושי (ראה Pleiade, I, 1626). בהמשך הקטע של ז’אן ז’אק ורוסו הם דנים על Le Devin עוד כמה שורות, שם הצרפתי אומר לרוסו השופט את ז’אן ז’אק כי היצירה הזאת עשתה לו שם של אורפיאוס, כמדומני גלוק כתב משהו כזה. מעניין. גם אני כמדומני. טוף. בכל מקרה:
 
גלוק בא לבקר אותו, את רוסו. רוסו הסתדר איתו. לא דבר של מה בכך. רק ראה את עולמו המוזר עם דייויד יום והריב ההזוי שהיה לו איתו. רוסו לא סבל אף אחד או יותר נכון אהב את כולם אך היה פרנואיד. מה שהוא אומר כאן על המלחין שבא לבקרו זה עליו. האם הוא מוכן ומה הוא בכלל יודע וכל המוזרות של מאין זה בא פתאום?
 
רוסו הוא יודע מוזיקה ברמה המינימלית יחסית ולא נגע בעניין שנים רבות. הצרפתי עודד אותו שכנראה הוא יודע ואז הם הלכו / המשיכו לדבר על המילון למוזיקה או הערכים של רוסו על מוזיקה באנציקלופדיה ועל genius. אחרי העצירה על המינואט. לפעמים יש קשר אליו. ז׳אן ז׳אק זה ההוא שנשפט כאן לכאורה על ידי רוסו.
 
ז’אן ז’אק מעריץ את גלוק. גלוק = פורטונה? אורפאוס/רוסו-גורל.
רוסו, עוד קטע מאז שתרגמתי כי עזים באו, רוסו אמר ״חברים״, ממשיך, וזה ממשיך, ״אז אסיים את התצפיות הללו בהערה שאסור להשמיט; זה שכל ההשפעה של הקטע שבדקתי זה עתה נובעת מהעובדה שהקטע בו הוא נמצא נמצא במקרה תחת מייג׳ור. אם היה במינור, השיר של אורפיאוס, כשם שנכתב, היה נותר בלי כוח ובלי השפעה, כאשר האינטונציה הטבעית של אלות הנקמה הייתה הופכת ממילא לבלתי אפשרית או אבסורדית, ויש כי אין היה דבר של אנהרמוניה בקטע הזה. הייתי מהמר על כל דבר כי אם צרפתי היה מלחין יצירה זו, הוא היה נותן לשיר של אורפיאוס סולם מינורי. הוא היה מסוגל להכניס לתוכה יופי אחר, ללא ספק, אך אף אחת מהן לא הייתה כה פשוטה או ראויה כמו זו. זה מה שהזיכרון שלי הצליח להציע לי לעניין זה״.
 
״האפקטים הגדולים האלה נמצאו על ידי גאונות, שהיא נדירה, ומורגשת על ידי איבר רגיש, שמקפח ממנו כל כך הרבה אנשים; אך הם מוסברים רק על ידי מחקר שקול של האמנות. לא היית זקוק לניתוחים שלי עכשיו אם היית מהרהר קצת בהרהורים שעשינו פעם, אז שהכתבתי לך את המילון שלי על המוזיקה.
 
אבל, לצד אופי תוסס מאוד, המוח שלך סובל מאיטיות בלתי נתפסת. אינך תופס שום רעיון אלא זמן רב לאחר שהוצג בפניך, ואתה רואה היום רק את מה שראית אתמול. תאמין לי, איש התדמית היקר שלי, אל לנו לריב לעולם אחד עם השני; כי בלעדי אתה כלום . אני בעל מזג נוח, כידוע; אני אף פעם לא מסרב לשום משימה כאשר אתה טורח לפנות אליי ומפנה זמן לחכות לי; אבל לעולם אל תנסה שום דבר בלעדי בשום ז’אנר, לעולם אל תתערב באופן זמני בכל דבר שהוא אם אינך מעוניין להרוס בן רגע את מה שעשית עד כה, ורק כדי לתת לעצמך את האוויר המזוייף של אדם חושב״.
 
——ב——
.
..
ג׳יימס ג׳וייס- ״הרנסנס והשפעתו על הספרות האיטלקית״ . יצחק לאור, שני שירים אגב המיתוס של אורפיאוס. כמה שאפשר עכשיו, וכמה יחכו, ואני רושם, מתי מחר, טוף, מחרתיים, סגור.
 
התכתבות שאינה מודעת ובוודאי שאינה נגלית אלא לזה שחווה גם זה וגם זה וממילא חווה פחות אולי בחוויה האסתטית כמו בחיפוש דרכה דו שיח לפילוסופיה. דו שיח ללא שיח כמו דו שיח שמראה כי בהשתתפות הזאת יש ממש כדי לאפשר את המשך המחשבה כדיאלוג פנימי ואולי משהו מן הרציונליות כאפשרות של שיגעון. לא נאמר, כאן, שיגעון אלוהי, למרות שזה השיגעון כאפשרות ומבחן הדיאלקטיקה שבין השירה לפילוסופיה. כן נאמר כי דיאלקטיקה זו היא גם הדיאלקטיקה שבין ארוס הגשמי, רגעי, הדוניסטי, לעובדה שכל כולו של הפילוסוף זה אופיו האוהב, המתלהב, נלהב, עם הרצון להגיע לאותו רגע של ארוס, שוב ושוב. אחרת, הרי שאנחנו כבר בשאול. להשיג כדי ליפול, כמו מודרנה אחרי רנסנס? בוא נתחיל בג׳ויס. הוא מדבר בדיוק על נושא זה.
 
1. ג׳יימס ג׳ויס כותב מעין מסה על הרנסנס וההשפעה שיש לה על הספרות שלו, על הרומן. השאלה על רנסנס באיטליה והספרות היא למעשה שאלה אישית, הגם אם לא מסביר זאת. האם אפשר לכתוב שירה או רומן? לגבי העניין האיטלקי אצלו: ג׳וייס הוא קתולי אירי בצרפת, הלומד הכל כל עוד זה אריסטו שבין אקווינס להנרי ניומן התיאולוגים; ואגב הרנסנס האיטלקי, הרי שוולטר פטר ודה וינצ׳י שלו הם נושאי כתיבתו הספרותית המוקדמת של ג׳ויס- ביחסו לאמן הצעיר; והמסה הזאת היא גם ניסיון מול פטר.
 
מבחינת היחס של ג׳וייס אל הרנסנס, הרי שהנאורות והמודרניות וכל הבורגני הזה אינם אלא הרג של החיים שבין העין לאוזן- כל האסתטי הזה, שאליו העולם חזר ברנסנס.
 
הרנסאנס הוא שבירה מול ימי הביניים. הוא איננו עולם מודרני. כהמשך: הנושאים – אני משלים- היו דתיים, כשם שנלמדו האוספים הרבים של כל היצירות שנעשו באופן אינסטרומנטלי לטובת הטקסי והסימבולי. בעוד ההשראה הייתה יותר אמנותית אסתטית, כאשר האמן עסק ביופי ישירות או ראה עצמו ממשיך את מלאכת האל- האל כאמן.
 
אבל לא עוד. לא עוד. עשרות ומאות שנים מאוחר יותר, בזמנו של ג׳וייס אנחנו שוב מתים. עבורו, אנחנו יכולים להיעזר רק בשיעור טוב אחד של הרנסאנס: לגלות רחמים לזה שמשלה את עצמו ומנסה לחיות חלום. המודרניות זה השאול. השאול זה המשבר בתקווה. הוא המודרניות של כיבוש הטבע, קפיטליזם, צרכנות. הקושי לדבר אלוהים.
התשובה שלו לשאלה איך הרנסנס משפיע על הספרות כרוכה בחוסר האשליה. במובן הזה טוב העיתון על פני התיאולוג. הכוונה לריאליזם הזה.
 
�2. רקע כללי: בין agape לביו הארוס- שני מושגים שונים של אהבה. ה-agape אהבה יותר נוצרית ואכן שקטה. האהבה של האל אמורה כבר לרכך את התשוקות הארציות. זאת המוזיקה הגבוהה ביותר. אלה הם ימי הביניים, היכן, אם בכלל, האישה או הגבר הם רק hic et nunc לא שלם, סימבולי לאל. דרך להתנתק או לפחות לתת משמעות המשכית ליחסים מיניים, בדמות הקמת משפחה כתנאי.
 
אבל מה שמעניין לציין כי אצל אפלטון יש ארוס. לאורך כל המשתה. גם בשירה של אפלטון בסוף. אבל מה לנו וליוונים. מה שמעניין הוא כי זה גם החיבור של ג׳וייס, כך נראה. הארוס איננו מנותק מהאפשרות לאלוהי ואם כן אז רק ארוס, רק הדוניזם. אפשר לומר שאפילו את ניטשה מות האל ומות האל כאהבה מוליכים לזילות של הארוס ועל שאלה אמיתית כלפי היכולת לשמר אותו. האם שירו של יצחק לאור על אורפאוס איננו לוקח אצ הרמז של השאול מתוך הטרגדיה של ניטשה.
 
והבעיה של חזרה או שמא אין זו אהבה שהייתה ואין עוד ובגלל שהייתה גם הארוס כבר לא. כמובן, יש כאן את המיתוס עצמו. יש את השינוי במיתוס עצמו. נראה כי אורפאוס מסתכל אחורה במיתוס כי הוא לא רוצה, לא בגלל שהוא מתפתה. בסוף הוא כן שר, לשחרורה.
 
המשורר נותן משמעות גם בריאליזם שלו
 
3. בלי קשר לשיר, אולי לתוכן הכללי של השיר (עם קשר, אבל למען הרגעת המשורר הישראלי) יש שם שורה או שתיים אצל לאור שהזכירה לי את המאמר הזה של ג׳ויס. אני אוהב את השתתפויות האלה באותה אמת מבלי דעת, וכי למה? זה יהיה יותר מדי למה, אז לא:
 
Renaissance arrived like a hurricane in the midst of all this stagnation, and throughout Europe, a tumult of voices arose, and, although the singers no longer exist, their works may be “heard just as the shells of the sea in which, if we put them up to our ear, we can hear the voice of the sea reverberating.”
 
יצחק לאור: יש לנו מעין זיכרון. יש לנו למה להתפתות. אבל זה לא יעבוד ויש להיות כנים לגבי זה:
 
…אֶוּרִידִיקֶה אָמְרָה לוֹ, לְיַד כֻּלָּם, מַמָּשׁ�בְּתוֹךְ הָאֵשׁ: “תַּזְכִּיר לִי, לֹא אַתָּה זֶה שֶׁשָּׁר לִי פַּעַם?” אֲבָל זוֹ גִּרְסַת אוֹרְפֵיאוּס הָעִקֵּשׁ�חֲסַר הַטַּעַם. הֲרֵי גַּם קוֹלָהּ שֶׁלָּהּ נִבְלַע בַּמְּהוּמָה�הַגְּדוֹלָה, הַשְּׁאוֹל הוּא מָקוֹם שֶׁל מוּסִיקָה�נוֹן-סְטוֹפּ, small talk, וְצִוְחוֹת פּוֹפּ וְהִיפּ הוֹפּ.
 
 
לאור. לא היא זוכרת את ההוא ששר שם. וזה כבר לא הוא. והמוזיקה זאת לא מוזיקה. יש כאן ניסיון לחזור למה שהיה חלום במה שאינו עוד הבסיס, אפילו לחלום כצד השני של הניכור. אפילו הבסיס לחלום השתנה. זה השאול. מקום שבו אני יכול לראות את החלום שראיתי ואז התפכחתי ולא ראית עוד? אבל עדיין יש גלים או רעש או היפ הופ?
על פי ג׳ויס, אנחנו בעצם איבדנו את אלוהים בדרך מאוד מסוימת. כל מה שנותר לנו זה לרחם על זה שעוד משלה את עצמו. במובן הזה העיתונאי הפופולארי, הריאליסט עדיף על פני האדם עם תשובות רליגיוזיות (וכך יש שאלת המשורר).
 
יצחק לאור:
 
�כִּשָּׁרוֹן לְכוֹתָרוֹת, וְשָׂפָה עִתּוֹנָאִית עֲשִׁירָה:�(בַּשְּׁאוֹל זֶה הֲכִי קָרוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לְשִׁירָה).
 
“ If the Renaissance did nothing else, it did much in creating within ourselves and our art a sense of pity for every being that lives and hopes and dies and deludes itself. In this at least we excel the ancients: in this, the popular journalist is greater than the theologian.”
 
האשליה הגדולה ביותר, במצב כזה היא האהבה. החלומות הגדולים של העתיקים. ברנסאנס חזרנו אחרי מוות לחיים, אבל כשהמוות לעולם בעולם, האם המשורר לא יכול לשיר רק כדי לשחרר את האישה, האם אין שם הוא אוהב, האם שם הוא לא בעצם המשורר הבריא, הקצת ריאליסט, ובאמת הזאת הוא שר? הוא בעצם משחרר אותה. אובדן אהבה זה מוות. כאן לא כי הוא מחייה אותה בשחרורה; בפרידה, בשיר האחר על עצמאותה. עדיין לא משולל טרגיות, כמובן; והנה לאור, שוב:
 
עָלֶה, אוֹ צֵל עָלֶה, נוּסִי לָךְ מִצֵּל�הָאֵשׁ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִמְּשׁוֹרֵר�(כְּלוֹמַר אָדָם חוֹלֶה). מִלָּה הִיא�מִלָּה הִיא מִלָּה, סִימָן הוּא סִימָן�הוּא סִימָן, הָאֹשֶר יֵשׁ לוֹ מְסֻמָּן�וְהוּא שֶׁלָּךְ וְלֹא יִהְיוּ לָךְ מַגְדִּירִים�אֲחֵרִים עַל פָּנַיִךְ, גַּם לֹא שִׁירָיו�שֶׁל שׁוּם אָדָם. טִפַּת דָּם תִּפְרַח�כָּאן, טִפַּת דָּם תֶּחְסַר שָׁם, תִּפְרַחַת�לְבָנָה, גֶּדֶם הֶעְדֵּרֵךְ, הָהּ, אוֹר עֵינַיִךְ”�שָׁר לָהּ אוֹרְפֵיאוּס, “הָהּ, עוֹרֵךְ”.
 
 
האם המודרניות היא לא אובדן האהבה של הרנסנס? האם ממילא לא עושים אמנות ליד השאול, אולי יהיה איזה פיצוץ כמו זה שהיה?�האם אין זה גם המפתח לג׳ויס? לאור? כן, מטאפיזית. לא תמיד ולא באמת. אישית. משפחה. בית. מטאפיזיקה. זה הפתרון הריאליסטי אבל האידיאלי עדיין. אבל כאן כן. ופוליטית גם כן.
 
4. נסיים בשיר? שיר אחר של יצחק לאור, שיר המתכתב עם זה שניסה ולא צלח? לשיר קוראים:
 
אורפיאוס מנסה שוב
 
אוֹרְפֵיאוּס מְנַסֶּה שׁוּב. הוּא מַאֲמִין�בָּעֶצֶם שֶׁאַהֲבָתָם תִּמְצָא לְהִתְגַּשֵּׁם�בּוֹ, וְלֹא תִּשָּׁאֵר בֵּין גּוּף בְּלִי מִלִּים�לְגוּף הַמִּלִּים, כִּי כַּמָּה יָכוֹל הַגּוּף, כְּלוֹמַר�הַתְּבוּנָה, שֶׁאֵינֶנָּה זָכָר וְלֹא נְקֵבָה, לֹא�יוֹדַעַת מָוֶת מַהוּ, וּבְעִקָּר לֹא נְגִינָה�כַּמָּה יָכוֹל הַגּוּף�הַזֶּה בְּלִי אַהֲבָה�נִקְבִּי, כְּמוֹ כָּל הָאוֹהֲבִים, יָרַד�אוֹרְפֵיאוּס לַשְּׁאוֹל. הַחוֹר בְּגוּפוֹ הָיָה�כָּל כָּךְ גָּדוֹל, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְוַתֵּר�עַל יְרִידָה כְּדֵי לְהִגָּאֵל וְלִגְאֹל, זוֹ כָּל�הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, תּוֹרַת הַתְּשׁוּקָה וְתוֹרַת�הַגְּאֻלָּה. הוּא שָׁר בְּקוֹל מָלֵא רֹךְ�,Eurydike ist tot�!und ich, ich atme noch�אֶוּרִידִיקֶה מֵתָה וַאֲנִי, אֲנִי עוֹד�נוֹשֵׁם. אוֹרְפֵיאוּס הִרְגִּישׁ�חָנוּק, לֹא אָשֵׁם
 
הערת שוליים במרכז
 
(((הוא חנוק. השיחרור המיני, היעדרו כחנק על המילים העלולת להיות אוטופיות אם לא תהיינה ביטוי לעתיד המתממש מחלום המילים. המעשה גם יגאל את המילים. יניח לשאגה, לנשימה ולשקט ההוא))).
(((הוא לא חנוק כתוצאה מאשמה. הוא לא נוצרי))).
 
http://yitzhaklaor.com/text/text-1979/�בספר: אורפיאוס מנסה שוב עמ’ 75
 
אורפיאוס מנסה שוב.
 
שוב, זה שוב כנגד המיתוס של זה שרק שר. החור בגוף זה ביטוי לחור בלב והקשר בין השניים. הוא חייב מימוש עד שהוא מנסה, שוב. אחד ההבדלים בין העתיקים למודרניות היא מה עושים עם הפורטונה. לא רק נלחמים בה כמו במיסטרס שלך עד זוב דם- מקיאוולי חי במאה ה-15. אין לו נשים. הוא בכלא- להירגע, תודה- גם מתחילים באדם כמות שהוא. עם האידיאליזם בצד, אנחנו ממילא נלחמים נגד המזל או הגורל. זה לא רק חלום שהתגשם או לא. כמובן, כל העניין של השוני בין המודרניות ליוונים איננו מוחלט. גם הריאליסט אריסטו אומר בסוף האתיקה כי ״אל לנו להקשיב לחכמי הלילה האומרים לנו לאהבה הפילוסופית מהעולם עצמו. הרגע הוא רגע אלוהי, גם הרגע״.
 
חכמים בלילה תמיד התנגדו. אידיאל שיזכה למימוש יהיה איום על החיים הבנאליים. אוריפאוס הוא בדיוק האיום על אפולו כאחד ששר ומנגן וחולם ויותר מזה הוא איום על דיוניסוס כי הוא כבר מגלם את אפשרות המימוש. עצם השירה והלא שלא לפיתוי אומרים לנו כי אולי היה אומר לא לחכמי הלילה, אבל אז הלילה הגיע.
 
דיוניסוס במיתוס המקורי שלח את נשותיו להורגו. האם כאן הוא מנסה שוב, האם אופרה היא על מישהו חוץ מאורפאוס, המלמד את קהלו מניסיונו, את השיר הזה. האהבה האלוהית מן העולם הזה מחייבת את אותו מימוש, את אותו ״רגע זכרי אצל כל האוהבים?
 
כאן, יצחק לאור יוצא מתוך אורפיאוס, כאן הוא עוד קול המבקר, מסביר, לעצמו, לעולם, ברפלקסיה, עד שהוא שוכח את עצמו בשיר שהוא מעשה האהבה. אורידיקה מתה, והוא עוד נושם, האופרה של גלוק אמרה והוא אמר קודם כשאמר/קיווה שאהבתם תמצא להתגשם בו. הניסיון שוב ועד לכישלון אלא אם השיר אלינו, על ההוא שהיה וינסה שוב היות בין דיוניסוס ואפולו, להיות הווייה באמת ובתמים, אהבה, כולו, בכללותו.
 
כאן, זהו סוף השיר:
 
יֵשׁ רֶגַע זִכְרִי כָּזֶה אֵצֶל כָּל הָאוֹהֲבִים�הִצָּמְדוּת אֶצְבָּעוֹת כִּמְעַט שׁוֹבְרוֹת, זְרוֹעוֹת�נִכְרָכוֹת, רַגְלַיִם לוֹפְתוֹת, אַגָּן לוֹחֵץ אַגָּן�וּשְׁאָגוֹת, לֹא שֶׁל כְּאֵב, אוֹ אֹשֶר, אֶלָּא מַאֲמָץ�גָּדוֹל לֹא לְהִפָּרֵד. וּמִי שֶׁהִפְצִיר בְּאוֹרְפֵיאוּס�לֹא לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל דִּבֵּר מִקִּנְאָה, זוֹ קִנְאַת�הַמְבַקְּשִׁים לְהִתְאַבֵּן וּלְאַבֵּן. “כְּשֶׁתָּבוֹא אֵלַי�תִּשְׁכַּב אִתִּי נוֹרְמָלִי.” “כֵּן, אֲפִלּוּ תִּרְצִי�שֶׁאֶנְשֹׁךְ אֶת עָרְפֵּךְ וְאֶתְפֹּס בְּמָתְנַיִךְ�לֹא אֶתְאַפֵּק לִרְאוֹת אֶת עֵינַיִךְ בָּרֶגַע�הַזִּכְרִי הַהוּא שֶׁנִּצָּמֵד לָעַד”
 
http://yitzhaklaor.com/text/text-1979/�בספר: אורפיאוס מנסה שוב עמ’ 75
 
סוף זה, כמו המוזיקה ביוליסס בהעדר תיאולוג, הוא כבר ההתחלה שלנו. לעכשיו, לעד.
 
הערת שוליים במרכז.
 
((( כן, גם בג׳ויס. שכן, הכישלון הוא כישלון מועד כל עוד אנו חיים במשבר של המאה העשרים. אצל ניטשה יש עוד בחירה בין האדם האחרון כביטוי האחרון של האדם האחרון לבין האדם העליון. אנחנו כבר לא מדברים. אנחנו בנקסימום צרפת. עושים ניהליזם שוב ביחס למסורת כאילו התחלנו מאמונה בה ולא כבר בניהליזם, כך מתפללים אליה בלי משים.אצל מרקס יש גם בחירה, אבל הבחירה הזאת מובטחת מראש והיא אכן תיבחר. ממנו ועד ברכט, השאלה הייתה איך לקדם את הפרקסיס המהפכני, אבל איזה פרקסיס ואיזה עכשיו.
 
וזהו בדיוק הרקע של ניטשה ומרקס אצל אור שמוליך אותו אולי לחפש מזור באורפיאוס וגם הוא מנסה ושוב וכאן מנסה ואומר לנסות מול אי האפשרות של שיבה נוחה במקום. וכן גם בג׳ויס. שהרי מה הוא ג׳וייס אם לא השירה בפרוזה שבין קצת למעלה וקצת למטה בפרוזאי לחלוטין. האם אין הוארוצה לחבר בין שני העולמות, בין הארוס של כאן עם דרך כאן? האם לאור כשר אהבה כאן איננו מחפש בדיוק את המימוש המיני שמחבר חלום של מילה במעשה השאגה של השניים. כן, אין כלום במיניות שכזאת אלא האלוהי בלכאורה וולגארי))).
 
—–
ננסה שוב, סוף זה, כמו המוזיקה ביוליסס בהעדר תיאולוג, הוא כבר ההתחלה שלנו. לעכשיו, לעד. המשוררים בינתיים, מצטטים, בינתיים כותבים שיר, יושבים להם באי הנוחות, אותה אי הנוחות שמיכאלאנג׳לו מבטא כשהוא מצייר את הנביאים. אנחנו לא בעולם האופטימי יחסית של שלי בו המשורר הוא המחוקק. אנחנו גם לא בעולם של הנביא כמנהיג. אנחנו בעולם שבו עצם הפרוזאי והמוסיקלי ועצם השיר עצמו הם מלחמה על הטרגי כפוטנציאל; לטרגי אנחנו? אחרת אנו סתם בקומדיה וקומדיה מעבר לטרגדיה היא צחוק על המילה,כלומר הגוף, כלומר ״הַתְּבוּנָה, שֶׁאֵינֶנָּה זָכָר וְלֹא נְקֵבָה, לֹא�יוֹדַעַת מָוֶת מַהוּ, וּבְעִקָּר לֹא נְגִינָה״.
 
וּמִי שֶׁהִפְצִיר בְּאוֹרְפֵיאוּס�לֹא לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל דִּבֵּר מִקִּנְאָה, זוֹ קִנְאַת�הַמְבַקְּשִׁים לְהִתְאַבֵּן וּלְאַבֵּן. “כְּשֶׁתָּבוֹא אֵלַי תִּשְׁכַּב אִתִּי נוֹרְמָלִי.” “כֵּן, אֲפִלּוּ תִּרְצִי שֶׁאֶנְשֹׁךְ אֶת עָרְפֵּךְ וְאֶתְפֹּס בְּמָתְנַיִךְ לֹא אֶתְאַפֵּק לִרְאוֹת אֶת עֵינַיִךְ בָּרֶגַע�הַזִּכְרִי הַהוּא שֶׁנִּצָּמֵד לָעַד”.
 
וכן לאור הוא המשורר, אתה בכלל משורר, רק אם יש אהבה. אצל לאור, הכישלון פחות מועד. יש את שמחת העניים במשפחה שאיננה עניה כמו אהבה. אבל זה לחג השמח כבר.
—-ג——
.
..
ג׳וייס והמלט, me ken or no me ken Zot is the Quiztune. ראשי פרקים. תרגיל בקשקוש. ואני מקשקש יפה, מחרתיים, תראה עוד?
 
1. שפה אם mom אם if שפה. אמא. התת מודע הפרוידיאני. המעבר לאם; איזה אם, מה זה אם לבד, כאן זה האלוהים שבין המילים, או התת מודע מובנה כשפה. לאקאן. עכשיו. אם. זאת הכניסה לעולם. אם? זה תנאי כניסה. וכן הלאה והלאה. אם אם שפה. מתחילים מדרידה במקרה הכתיבה הכתוב בטקסט אחר. ביקורת. האם זה לא בעצם..איפה האבא?
 
אבל, למה בכלל להתחיל כך. להתחיל כך, אבל להתלהב מהפלא של השפה והמקריות. כן. אם ואם. האם אתה? ואמא. שפת אם, למה אבא? האם? זה האבא. להתחיל באיליאדה. נכתב היום. אחר כך אריסטו. אתמול. להוציא את הצורה החוצה. הגל. אהבה. חינוך. משפחה. פילוסופיה. יש. משפחה מדינה על החינוך. אין.subject. / subject אין. לו הייתי. מפה באנו: אבל עכשיו, ג׳וייס. למה? ככה או 2, דלג ל-3.
 
בגדול, הבעיה אצל ג׳וייס היא בעיית האינדיבידואל כאמן מול האם – אבא. האבא באומן, החיים המאורגנים של המשפחה בשביל חיי הכתיבה, שם המיסטיק וה-outlaw נפגשים. (שמח מי שמעולם לא ידע חוקים או חוקים, וגם לא בית המשפט הגבוה בערים, וגם לא היחס הקשה בעולם. ). פיקאסו. רנסאנס
 
סטפן: להיות יוצר מתוך עצמי זה להכחיש את המיניות ובכך את הסיבתיות הקיימת בהורים. זה גם להכחיש את ביטוי הרגש לאם. זה הלא לכן-אשם. הכעס המופנה אליו מבחוץ הוא גם אני…זאת אומרת גם כבר אני וגם לא אני, בכלל. הנקודה היא לא האם רק. הנקודה היא אהבה. אבל לא פשוטה לנצרות, מנצרות. שהרי הנצרות נהיית שאלה בפני עצמה, כך שהאפשרות של ה-is היא בה בעת שאלה של הוויתה. אלוהות. היפוך של: sic sum quod sum, sic sum epsum esse” ( as I am what is, so I am Being itself או היפוך של אוגוסטינוס: כל דבר שהוא בדרך כלשהי הוא בזכותו של זה שאינו נמצא בדרך כלשהי אלא שהוא הוא? והאם זאת לא השפה? המוזיקה, לא המילה מילה?
 
אפשר גם שזאת השבעיה הבורגנית של האהבה ביום אחד ללא יסוד דרמטי. זה היסוד של שבירת החלונות- אוסטין. גם החנק. אך גם בעיה בארוטיות המוצאת בעיה בלהיכנע לאידיאל אמנותי שלא יוצא מהאני. אבל זאת הבעיה גם בפרשנות להאמלט של ג׳וייס עצמו להאמלט. האבא הוא סבא. האמצע הוא אבא שלו. בגידה במשפחה. הדרמה מאפשרת את הכנסת הנמוך. זה הגיהנום שמוכנס פנימה, וזה היה אפשרי לשייקספיר כמחבר בגלל בעיית הבגידה? האם בעיה במיניות או ביחסים בין ההורים, מעבירה אותנו אל העט, האם היא משמרת או לפחות מפנה קצת מהליבידו, לביטוי הארוס, המתהווה ברקע כפנים הדברים, בלי אובר דרמה לשם או לכאן. האם, הבעיה של הפסיכואנליזה עם ג׳וייס, כך, היא לא הטיפול עצמו לפסיכואנליזה?
 
אבל שקט! ואלרי. צרפתי!
 
2. ואלרי ב-1919, ראה את המלט תחת הפריזמה של האינטלקט המודרני, זה המאופיין על ידי ההטרוגניות שלו, היותו מעין ‘תערובת השברים של תרבות העבר ‘; ‘המלט האירופי צופה במיליון רוחות רפאים […] יש לו על הרוחות שלו את כל מושאי המחלוקות שלנו.’ אז הוא אמר, את זה אני אמרתי לעצמי להגיד. באיזשהו שלב כתיבה הפכה להיות משהו מקושקש כזה, מרמז על איזה שביל בשר ממנה ראשונה, ואפילו את המנה הראשונה לא אכלת, רק דיברו עליה, הצלחת נלקחה, גם הוגשה, זה נכון אבל עד כאן לארוחת ערב 10 שעות אצל צרפתי. פשוט אל תלכו, אבל אנחנו בצרפת, כי גם פרופסור של עם עובד, מתרגם מילון ממלון, להחציף פנים לומר לי משהו על רוסו, כאילו רוסו לא היה בכלל שוויצרי, אז מה אתה מתקן לי את השוויצרית, צרפתי מניאק, אמר פעם, רוסו, בערך. ואמרתי שוב, ואין זה חשוב כלל, רק חם כאן, שם בטח היה לי נעים.
 
ג׳וייס, אגב, באיזשהו שלב, כאילו חתיכת שלב, גר בצרפת, אבל בשלב הזה, הספציפי, סיפר לעצמו כי הוא מלמד אנגלית, כמה צרפתיים, אנגלית, ג׳וייס. אין קשר חוץ מהג׳וי, שבאותו היום, הסבירו לי מהצד השני, כי אני אקדמי כזה-כזה, ומשהו על ג׳וייס ביחס לשייקספיר, שאני צריך להבין כבר. כמובן, שעל רוסו, אין מה להגיב, אמרתי את כל אשר רציתי, להגיד פעם אחת, בעתיד. אקדמית, אין מה לנסות, שם. הם לא יודעים על מה הם מדברים. אז, הנה, אני הלא אקדמי, מנסה את כוחי עד שיימאס באקדמית, תוך שמסביר את ג׳וייס ביחס לשייקספיר. וגם חשבתי, שזה אולי יעזור לי להתאושש מהמפלה ההיא: לדעתי, עופר שלח לא מתכוון לעשות עוד סדנאות על ג׳וייס, בזום. עמכם הסליחה.
 
3. ג׳וייס אהב לסובב, כאילו היה דוקטור ספין של ימינו, כל מיני תיאוריות, לפיהן דרמטיסט מושקע באופן אישי במחזה. כך, עבורו, זה לא כל כך העניין של המלט ג’וניור. העניין העיקרי הוא העניין של שייקספיר כותב את זה אולם, מתוך זה ובעיקר מתוך השאלה העיקרית של שייקספיר, ביחס לג׳וייס, קרי, מה זה לעזאזל אומר ששייקספיר הוא הראשון, מעבר ומעל לכולם, כנקודת התחלה תרבותית שעמה יש להתמודד עמו? ועמה יש להתמודד במיוחד לאור העובדה שג׳וייס לא מחבב מיוחד את שייקספיר.
 
מה שג׳וייס יעשה כאן זה לטעון לראשוניות שלו מבחינת סדר הדברים, ההוויה, ועדיין לתת לשייקספיר את הראשוניות שלו בזמן, כמסביר. בהקשר הזה, עבור ג’יימס ג’ויס- כמו גם לאליוט, לורנס ואודן, המלט בפרט, והדרמה השייקספירית ככלל, חשובים בסלילת דרכים, דרך האישור שנתנה או בדרישות שהציבה, לדבר באופן חופשי יותר על תשוקה, עיכוב פגיעה מיניים, באופן נרחב יותר, על מציאות הקיום הפיזי והצרכים הגופניים, על היומיום שלנו- על העולם התחתון, כך המודרניזם שלהם מתחיל בשקספייר כנקודה שהחלה את הגלגול של הכדור אליהם, והם הכותבים. כותבים כך וכך באופן מודע יותר, או מתחילים בדיוק משם. אבל לג׳וייס פתוחה גם השאלה הפסיכולוגית של היוצר עצמו, האומן עצמו. מה בין שייקספיר לסטפן.
 
4. אם עבור, קורא מבריק בעצמו, בדמותו של ק.ס. לואיס, אתה לא יכול להבין כלום מהדרמה אם אתה לא מתחיל במערכה הראשונה, קווינסי יטען לשלמות שאני אטען לה בשמו, שוב, וההבנה של השוק, הקריעה בעולם, שהביקור של הרוח מהעולם של שם לפה מחייב לאורך כל המחזה, אצל ג׳ויס זה יהיה, בסופו של דבר, רוחו של הסבא של אביו של שייקספיר, ועל אביו של שייקספיר עצמו, בתור המלט.
 
שוב, הטיעון כאן הוא כמו אלה מהטיעונים של פרויד לעיתים, ניסיון הכניסה הוא כבר הכניסה, ההוכחה בהמשך כבר לא קשורה, להתחלה, זאת כבר הייתה ההוכחה. כאן, בשינוי הסופי ביחס, זה מאד פשוט, תרגיל אלגברה תרגיל גימטריה, המראה זהות בין המלט האב לסבא, וכך בין האב של שייקספיר להמלט ג׳וניור. כך, הדרמה היא לא על הקשר שבין למעלה למטה כמו שהוא מלמטה למעלה. כמו כן, הזרות, הריחוק מהבית, זה המאפשר אליך, לחיות את החיים שרוצה – תמה המרכזית למודרניזם ולג׳וייס עצמו – באים דווקא דרך החזרה לסטרטפורד.
 
הפנייה היא ליסוד המקור הפסיכולוגי, כך לבית עצמו של שייקספיר. וזה אגב פיו של סטפן ביוליסס, להבדיל מבלום. סטפן כדרמטיס פרסונה של ג׳וייס. כך, המלט זה לא על שאלת הבגידה בצו רוח האב לבגוד. הקתוליות של ג׳ויס לא הופכת, תיכף ומיד, לפרוטסטנטיות האוסרת-כל, איזה אלוהים פנימי, כמו זה של סוקרטס, מזהיר אותך מפני מה שלא, אלא כל הדרמה הזאת, כולה, אגב עיסוקה, דווקא בעצם כניסת המיניות אל הבמה, מהבית של הראשון, ככותב.
 
בהקשר הפרוידיאני, זה לא הילד מול האם, זה הילד המדבר את אביו הנבגד. עניין המלוכה והנקמה שהייתה כעיכוב, היא יותר על תוצאות הבגידה, המתחברות חזרה למפגש עם האם לכאורה או עם אהובתו של המלט במחזה. הוא משתגע בכאילו, אופליה באמת הוא משתגע בכאילו, אבל מוות בעולם הוא כבר אי היכולת לשלול. השלילה שלו מאורגנת כבר כמוות שלו, החזרה לרוח…
 
5. …עכשיו, אפשר להמשיך קו זה עד קץ, בעוד מלאנתאלפים של מילים. אבל זה לא ג׳וייס ממזמן כמו ההמשך הלוגי שלו, כאילו היה לאליוט השני, זה שתמיד בא פעמיים, פעם כלכלוך, פעם כמנקה הלכלוך ההירואי, כבאי שריפה שאהב לראות עד שבא להציל לכאורה- אשר מתקן את הטענה הראשונית לכישלון דרמטי או בטענה הגרמנית יותר שאיתה מתמודד ברדלי, לפיה המחזה המלט שכח את המלט, את הפעולה של המלט- זה לא.
 
שהרי, אצל ג׳וייס, המלט של שייקספיר זה עדיין כישלון דרמטי, אול אראונד. למעשה, ההצדקה האפשרית לכך נעוצה, בעצם השוק הפוך. הרוח וכל הדרמה של הרוח, כאן, לאפשר, אובר דרמטיות, את כניסת המיניות, המשפחה, הבגידה. הדגש על נקמה, מאפשר את ההתחמקות פנימה. אבל אין לזה שום הצדקה, סתם שבירה של הדמות-מספר, אבל דווקא כזהות. כאן, אנחנו זורקים את ג׳וייס, עבורו, הרנסאנס היא הכל, אבל הכל הוא הגעגועים החיים בתוכו לעולם הקלאסי של אריסטו, נקרא שוב אקווינס, מגיע לשיאו ויקטוריאניות של הסטייל אלגנטיות של המסג׳ כמסאג׳ של פטר, הענק הספרותי האפלטוניסטי, הכותב על תקופה זו באופן עוד אפשרי. המתח הזה יכול להיראות דרך אינספור ביטויים ספרותיים, אך בעיקר בפיתוי של ניומן, ועדיין אי היכולת להתחייב לה אלא כך…עוד כמה מילים…בעצם לזרוק, לזרוק, כל זה לומר:
 
‘As we, or mother Dana, weave and unweave our bodies, Stephen said, from day to day, their molecules shuttled to and fro, so does the artist weave and
unweave his image.
 
את דיוקנו של אומן, שייקספיר מסביר את סטפן.
 
ג׳ויס כתב שלושה עמודים על דיוקנו של אומן. זה היה למסה נוראית, נדחתה, אחרי ששירתו, נדחתה, ואז כתב, שוב. פרוזה. 3 עמודים אלה לא נדחו כמו שלא… ושירה כתבתי לכבוד אירוע זה.
 
אבל האירוע נגמר. אלה היו שלושה עמודים נוראים. אני יודע. מודה. השם ירחם על הקורא. וגם שייקספיר נעדר מחיבורו של ג׳וייס, מדיוקנו של אומן. היעדרות זו מאירה ביותר בדיון המפורסם בין סטפאן לדיקן מבלוודר, “מומר אנגלי” לטובת הקתוליות אירית, אשר תמה על המילה האירית למשפך, “טונדיש”.
 
–האם זה נקרא טונדיש באירלנד? שאל הדיקן. מעולם לא שמעתי את המילה הזאת.
–זה נקרא טונדיש בדרומקונדרה התחתונה, אמר סטיבן וצחק, שם הם מדברים באנגלית הטובה ביותר. […]
–טונדיש! ובכן, זה מעניין! […]
–השאלה ששאלת אותי לפני רגע נראית לי יותר מעניינת. מהו אותו יופי שהאמן מתקשה לבטא מגושי אדמה, אמר סטיבן בקור רוח.
כאן, סטפאן נופל טרף לכישלון קולוניאלי. מושפל על ידי המוזרויות באוצר המילים הפרובינציאלי שלו, הוא מדמיין את הדיקן משוויץ, כאילו שעה, זאת השעה שבה הוא משתזף בשמש החזקה של השפה האנגלית, אותה שפה שנכפתה על האירים על ידי הכובשים שלהם. עבור סטאפן, אנגלית תמיד תהיה ‘שפה נרכשת’, וכל מילה שהוא מדבר או כותב גוררת את שאלת גלותו מהבית שלו, ההוויה של הלשון האירית. לא שהשפה האירית מציעה מפלט ממצב קשה זה. כך, כשהוא התבקש ללמוד אירית על ידי חברו הלאומני דייווין, סטפאן השיב: ‘אבותיי זרקו את שפתם ולקחו אחרת. [. . .] הם אפשרו לקומץ זרים להכפיף אותם אליהם. האם אני הולך לשלם עכשיו בחיי ובאופן אישי את כל החובות שלהם? בשביל מה?״
ג’וייס עצמו השתתף בקצרה בשיעורי שפה אירית, שלימד הלאומני, ולא רק אלא לאומני כמו פדריק פירס, שלימים היה המוביל האידיאולוגי של מרד הפסחא. אבל ג’ויס יצא בשאט נפש מהלימודיםֿ, כשפירס טען שהמילה האירית לרעם עדיפה על האנגלית; רעם הייתה במקרה המילה האהובה ביותר על ג’ויס, כמו גם הפוביה הגדולה ביותר שלו. כשהוא נשאל בפריז מדוע הוא חושש מהרעמים כאשר ילדיו לא, ג’ויס ענה, ‘אהה, אין להם דת’ – ביקורת מפתיעה מצד כופר מוכרז (טוב, בהנחה שאתה אידיוט, כמובן. ג׳וייס הוא דתי לחלוטין).
 
האנגלית של בן ג’ונסון היא לא האנגלית של ג׳וייס. זאת הכפילות של הקרוב והרחוק. בן ג’ונסון זה לא להגיד שייקספיר. ממש כמו שהתקרית שהוא מפר מימיו בבית ספר עם ביירון היא שינוי של התקרית האמיתית עם שייקספיר, בה הוא לא היה מוכן להודות כי שייקספיר משורר טוב, הגם אם זה עלה לו בהתעללות פיזית.
בכל מקרה, להבדיל מאוסקר ווילד, השמח לכתוב באנגלית של שייקספיר, אצל ג׳וייס, האנגלית היא קולוניאלית לאירית שלו, וזאת תהיה שפת הכתיבה שלו:
 
–The language in which we are speaking is his before it is mine. How different are the words home, Christ, ale, master, on his lips and on mine! I cannot speak or write these words without unrest of spirit. His language, so familiar and so foreign, will always be for me an acquired speech. I have not made or accepted its words. My voice holds them at bay. My soul frets in the shadow of his language. (P 204–5).
 
כלומר, לפחות לעכשיו דיוקן של שייקספיר כאמן צעיר מתאר להגיע, אבל מגיע בנפרד, היסטוריון של ספרות פלוס פסיכולוגיה ביוליסס, שבו, זאת הדמות הקרובה לקולו האוטוביוגרפי של ג׳וייס, והיא חוזרת לדבר, כי אמרה אחרת, והתשוקה שמנסה מן העתיד של העבר. וכל זה, ועוד זה, וזה גם. כתיבה על ספרות. קשקוש אך נפלא, מדבר מהפה למקור, סונטה ממוות ללילה, והלילה לנהר. טוב, זה יכול לנפלא, כשיהיה שיחה, וזאת עוד התחלה, ובהתחלה יש לנו שיחה.
 
והמחשבה היא כבר דיאלוג, אז חלאס, יגיד אפלטון, וכפיים לסוקרטס, לא איכפת לו מהעצים, רק מהאנשים, והאקדמיה היא מתחת לעצי הזית, וסוקרטס מדבר, ואנו נכתוב כדי לדבר בשנית, לראשונה, בטח מחר, כי אופן ההווה הוא אחר, וזין, בוא נעשה ג׳ויס מביך להחריד, ומזכרת, אם מרגול עוד תבקש לשאול, למה לא, בשבילי וגם בשבילו, ותבקש שאגיד, ואחרי זה, גם קוראת מסורה כמרגול, לא תגיד עוד, די.
 
כי דיינו תגיד, לשקט מעבר למילה כי המילה היא משמעות, ופגישה מהדימוי לדבר, והכל מזרקה מוזיקלית, צפים לתוך המים, והנהר הוא לילה, והתנועה לספר היא הרצון להקשיב, אז תקשיב, ואני לא שומע, והמילה תהיה לעיניים רק מהאוזניים, וניטשה ינגן ברהמס וגנר ויגמר לו, והנה ג׳ויס כי הקשקוש לפני הפאלטה דומה לנפילה, אך המוזיקה, שב״ק ס׳ מסיבה, ואני, הנני כאן, הגאון יורם בא, אז שקט, תנפח בלון, מעקף מענג, החופש של האני מדבר עם עצים, חי עם מאווררים וענקי רוח, ומזל, טיפה, כי הזמן הוא היום, שקיות לאיסוף צואת כלבים נהייתה כיפית ממש, ופרס לכלב, יחיד בתחומו, גם בכל הגן חיות, לבד, והגן הוא חרא, והוא גזעי, יש לו פרס על איזה שיט, ופשששש, טוב, לא בא לי. לעשות ג׳וי, כמה שמחה וכמה ההרים ימחאו כפיים וג׳וייס זיין שכל כי לאי בודד יקח את שייקספיר, חבל, אבל טוב, ויופי שיש לי שקיות, מועצת השקיות תיכף, יאללה ביי, והשיט הזה, מקשקש זנבים, ואני רק כלב, הלכתי, תיכף הכלב שלי ירים, ואל תנבח, תנפוש ברפש, ואני? אני רק כלב, דבר עם הבעלים, גזעי, זה עם השקית, ואין להרים כי עוד לא היה, ועוד בלה בלה, והנה, שוב, פחד במה, סתם פספוס לכיף, ושקית.
 
אבל הכלב שלי? פרופסור, אז שמר את השקית, ומה שיהיה, דומה לדומה, אבל גם חרא, אז עוד יגלה את החרא שלו, אחרת יהיה לעולם, בעולם, ולאקן הוא לנוירוטי האומר לא לפסיכוטי, והוא עוד שם, יגיד שפה פרטית, וישמיד הכל, סמל הוא קול מסמן משמעות והכלב כלב, לא לעין, וכאן השמועה היא, והוא המספר הלא שומע, אז לא מדבר את התשוקה בזמן, הוויה זה מרחוק, והתנועה: הוא יתפתה לספר, ועזוב, הוא לא שומע, ואין בוקס למראה, הנמוך נשמר, וגם שקיות כיפיות זה לא אומר, כמו שאומרים בא או ב, וכאן גם רואים, יאללה, סוף סוף, הכלב זרק את החרא, ואני כלב, לא חרא, ועדיין, מרגול, אחרי החתול ביוטיוב: וביום ההוא שמעתי, והדוור בא ממש מוקדם, ואני ישן, ג׳וי:
אני לא יכול לשמוע את הסיפור. עם משיכות המים של הנהר. עם כל המים המפנקים של. נוכח התנועה התזזיתית של העטלפים , מול שיחות הרקע של עכברי השדה, בלע נבלע לדברים, לכןקול הדבר. הו! ולאן נעלמת אהה? ואיזה, נו באמת, טום מאלון, הכל בהטיית הראש, כאילו, דא, ויאללה של האלללןאןה שלך? חלום של תום משחר למלון, פה משחק, צוחק? הזיית קור לחום של מיליון קיציים, וגג, לאיזה מילון, לקרוא, אז אני קורא לך, לדעת, באמא! כי מה אני חייב לספר לך! אני לא יכול לשמוע אותך עם רעש העטלפים, עם כל המים הסוערים של. הו, דברו, הצילו! האויבים שלי לא גועים, ולו-מו-מזדיין-אחד, לא יהי.
 
ואני מרגיש זקן כמו אלמןם. וזהו הסיפור שסופר כי יסופר, אך מי ההוא כי יתואר? שון או מה שמו של השם, שם? יפות הן הבנות של ליביה, הא? ששש… נא כי דע נוע-לא, ניצי הלילה, מה האני של האתה כבר יודע, בטח לא את האוזניים שעושים לנו. לַיְלָה! לַיְלָה! הו! אולמות הבאולינג, סטרייקינג הללויה, ועוד הל של הד, וקול שערי הכניסה מרימים, כי תמיד נוגחים עוד מיגרנה לראש של, שקט! מי גונח? אוףףף לי, אני מרגיש כבד כמו אבן. אז אולי ספר לי על ג’ון או משהו על שון? ולמי היו שם ושון הבנים או הבנות של? לילה עכשיו! תגיד לי, אז ספר לי, או נו אולי תאמר לי כבר…בוקיצה! הויןאויןאיי, זה הלילה, הלילה כאן! ספר לי את הסיפור על גזע העץ ההוא, אולי על האבן? אין עוד נייר למספרים. אז ספר לי את הראש בסיפור, לצד המים הגועשים עד הנה, והם, מצידם, פורצים כל הנה. והנה. והצד של לילה! הפה של מקור המים של. רק אותו, אני שומע. בלילה…~~~ זיון שכל? אולי. אולי. אולי. אבל, הלו?! סיוון רהב- מאיר על פרשת השבוע? מומלץ!

רשומה רגילה
ספרות

ארץ האגמים הלא קיימת של ויליאם וורדסוורת’

ארץ האגמים הלא קיימת של ויליאם וורדסוורת’

זה סיפור על יודע הכל מבין כלום – Jonathan Bate Provost of Worcester College, Oxford – בדוגמא הכי מטומטמת, הסקולאר החשוב עד מאד לא יכול לקשר את הדבר לדבר כי הכל ברמה של קשירת שרוכים, תמיד שני שרוכים וכל אחד נעל! ראה לינק בתגובה מספר אחת. איזה אידיוט הוא הבחור? לא יאומן כמה סיפורים אחרים יש לדביל הזה, ג׳. משהו, ראש קולג׳ משהו, סיר, מומחה לשייקספיר, וכלום, פשוט כלום. בקיצור וכדוגמא שאין צורך לדעת בה ממש וכלום: הוא מספר סיפור מקושקש על הוצאת הספר הזה, אין קשר לא חשוב כי זה באמת לא חשוב כל אשר הוא אומר, רק בקטע הזה הקצר, כל היתר חשובים עד דמעות, ולא רק:

אלה שכתבו אותו, שני הצעירים, וורדוורסת׳ וקולירדג׳, עשו זאת כדי לממן את הטיול שלהם לצרפת לראות את המהפכה הצרפתית. קשקשן רצח. לא חשוב כלום. מה שחשוב כי כולם אצילים, זה לא על כסף, הספר השירה ההוא ובכלל זה לא על כסף כלל, לא נכתב בעבודה בפיצה ולא כעבודה מועדפת, אבל כן! מלווין, סתם בולשיט חוזר על הבולשיט. זה סיפור מדהים על שני צעירים שכתבו ספר והוציאו אותו כדי לממן את הטיול שלהם לצרפת בגלל ההתרגשות מהמהפכה הצרפתית? והוא:

כן!

Melvyn Bragg and his guests discuss Lyrical Ballads, the 1798 volume of poems by William Wordsworth and Samuel Taylor Coleridge.

תן לו 100 תוכניות והוא יספר על הטור דה פראנס שכל המשוררים יעשו לאיטליה. הם לא מרוויחים כסף מזה ובכלל אז. אצילים. בטח שהוא יודע. בסיפורים אחרים הוא יגיד את זה. הרבה ומלא, זה לא מעניין אותי כלל, בכלל. אבל זה יודע הכל מבין כלום בדוגמא הכי מטומטמת, הוא לא יכול לקשר את הדבר לדבר כי הכל ברמה של קשירת שרוכים, תמיד שני שרוכים וכל אחד נעל. מלווין הזה חכם רצח ומשכיל מאד ולורד וספרים רבים, אבל הוא אוהב להסתלבט עליהם כטמבל. What an amazing story.

הוא מת על Wordsworth מלווין ההוא אבל לא בראגינג סתם.

השני, המשורר עם האופיום לא סבל את הדביל ההוא. בטח בכלל לא קרא את ההקדמה של האידיוט ההוא, שהוסיף שני שירים של ק׳ ואמר שזה גם הוא. אחר כך בטח קרא וקרע לאידיוט ההוא את הצורה.

כתיבה על הקשקש שלו על שירה. שירה. האזליט קרא לזה, לשירתו של וורדסוורת, השירה הגבוהה על עלים. זה גם סיפור סתם אבל קרוב לאמת תוך קשקוש בפרטים. לקרוא את ק׳ על ההקדמה המכוננת הזאת ועדיין לחשוב את כל זה? זה כבר ברמה של עוד שריכת שרוך לשרוך יגידו עליך שאתה נעל. ק׳ אמר שהוא ממשי במסורת של אביו, שהיה סקולר ענק, אבל כתב לעצמו והוא ממשיך בדרכו, רק שהוא פאקינג גאון, אמר ולא פירט כלל. ק׳ כותב גדול על שירה, גם פילוסופיה, גם יומן, אבל מומחה לשייקספיר מקשקש לק׳! גם על ק׳. ק׳ לא קשור לסיפור הזה כלל. סתם דוגמא על שרוך עם שרוך וכל שירת הנעלים הזאת אקדמיה-סטייל. על מה לעזאזל הם מדברים? קולרידג׳ קצת כבוד.

המסורת האנגלית האידיוטית הזאת של להעיף את מסורת גולני:

קשה יש רק בלחם.

וורדסוורת. ארץ האגמים

אין תיאור אגמים אין אגם אין נוף כלל אצל Wordsworth. אף אחד של אמת בשירה ופילוסופיה לא סבל אותו, לכולם אותו סיפור שהם עלו לרב ולמורנו כרבנו כדי לכתוב איתו את השירה הגדולה שהם העריצו ואז הם הסתכסכו או בגדו ופתאום הם סתם מקשקשים באיזה עוד essay על כמה w. אידיוט. ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד. אבל לך תגיד להם שאין אגמים בשירה של w. על ארץ האגמים ויגידו לך שאתה משוגע.

הם סתם מקשקשים.

הם לא עברו את המסורת של גולני.

קשה יש רק בלחם. המסורת האנגלית. מעיפים את הגבוה, תמיד.

אצלנו יש אלתרמן.

מילטון. שייקספייר ראשון. הבדיחה הכי גדולה אבר פור אבר ולך תגיד משהו. אבל הסיפור הזה על שייקספייר בהזדמנות. בינתיים הולך לקרוא את הירשפלד על אלתרמן זה פוץ מלא במלא של מלא מלא עד מלא על מלא כמלא מלא. מה שמצחיק אותי זה לא מי שנכנס לקאנון או מי לא. לא יודע כלום על הלא. זה על הדביליות של הקשקושים בפנים.

למשל: זך כותב בדיוק כמו אלתרמן רק למד טכניקה ושירה עכשווית. או נכון יותר. אלתרמן לא ידע שלא כתב שירה, זך ידע שרוצה להיות משורר, אז כתב את השירה תמיד מחוץ לשיר. הוא אף פעם לא בשיר. לא תנועה בפנים. לא התפתחות. ילד עם זקן צועק ניצחתי ניצחתי ניצחתי את השיר וזה שיר ענק אבל הוא אף פעם לא שם, בפנים, בזמן, כזמן: אף פעם? אף פעם לא בפעם האחת ההיא, כשקראתי שיר אחד על ההוא שהולך לים עם כסא ויושב על השפה של החוץ, כשכולו רצון לשיר את השיר על השיר ושר על עצמו, הוא משורר, המסיבה פה כפרות יאללה. וכותרת. קראתי גם כותרת: לכתוב על ברגסון כמשורר ולא כברגסון כבעיה זה לא אמרתי מאום. לא צריך לקרוא הרבה כדי לדעת ששבכ ס׳ מסיבה באו לבית ספר שלי פעם, בסופו ממש, ואז שמעתי שירה. ביאליק ציונות 2000 ימית וכל הבלה הבלע והרומנטיקה. וזאת הייתה התשוקה של ס. יזהר לתאר. שלח את זה להארץ.

סיפור קצר על כך:

המתוק ההוא לכלך על האזליט כשלא ידע כלום. זאת הסיבה לכל זה.זוכר לו זאת וחלפו רק 10 שנים לשמיעת התוכנית, ננוח עוד 10 ונדבר מכובד על וורדסוורת מול רוסו. או המהפכה הצרפתית אלאק.

בכל מקרה, אין נוף או טבע אצל וורדסוורת, נקודה, מספיק. אין טבע.

זה מה שאומר קולירדג׳ לצעירים בינינו:

With the greatest possible solicitude avoid authorship. Too early or immoderately employed, it makes the head waste and the heart empty; even were there no other worse consequences. A person, who reads only to print, to all probability reads amiss; and he, who sends away through the pen and the press every thought, the moment it occurs to him, will in a short time have sent all away, and will become a mere journeyman of the printing-of-fice, a compositor.

To which I may add from myself, that what medical physiologists affirm of certain secretions applies equally to our thoughts; they too must be taken up again into the circulation, and be again and again resecreted to order to ensure a healthful vigour, both to the mind and to its intellectual offspring.]

למד את הלקח…

רשומה רגילה
Athens greece erechtheion with cariatides porch on 82YR4YP
פילוסופיה

ג׳וייס והמלט שייקספיר

ג׳וייס והמלט, me ken or no me ken Zot is the Quiztune. ראשי פרקים.

  1. שפה אם mom אם if שפה. אמא. התת מודע הפרוידיאני. המעבר לאם; איזה אם, מה זה אם לבד, כאן זה האלוהים שבין המילים, או התת מודע מובנה כשפה. לאקאן. עכשיו. אם. זאת הכניסה לעולם. אם? זה תנאי כניסה. וכן הלאה והלאה. אם אם שפה. מתחילים מדרידה במקרה הכתיבה הנכתב בטקסט אחר. ביקורת. האם זה לא בעצם..איפה האבא? אבל, למה בכלל להתחיל כך. להתחיל כך, אבל להתלהב מהפלא של השפה והמקריות. כן. אם ואם. האם אתה? ואמא. שפת אם, למה אבא? האם? זה האבא. להתחיל באילידיה. נכתב היום. אחר כך אריסטו. אתמול. להוציא את הצורה החוצה. הגל. אהבה. חינוך. משפחה. פילוסופיה. יש. משפחה מדינה על החינוך. אין.subject. / subject אין. לו הייתי. מפה באנו: אבל עכשיו, ג׳וייס. למה? ככה או 2, דלג ל-3.

בגדול, הבעיה אצל ג׳וייס היא בעיית האינדיבידואל כאמן מול האם – אבא. האבא באומן, החיים המאורגנים של המשפחה בשביל חיי הכתיבה, שם המיסטיק וה-outlaw נפגשים. (שמח מי שמעולם לא ידע חוקים או חוקים, וגם לא בית המשפט הגבוה בערים, וגם לא היחס הקשה בעולם. ). פיקאסו. רנסאנס

סטפאן: להיות יוצר מתוך עצמי זה להכחיש את המיניות ובכך את הסיבתיות הקיימת בהורים. זה גם להכחיש את ביטוי הרגש לאם. זה הלא לכן-אשם. הכעס המופנה אליו מבחוץ הוא גם אני…זאת אומרת גם כבר אני וגם לא אני, בכלל. הנקודה היא לא האם רק. הנקודה היא אהבה. אבל לא פשוטה לנצרות, מנצרות. שהרי הנצרות נהיית שאלה בפני עצמה, כך שהאפשרות של ה-is היא בה בעת שאלה של הוויתה. אלוהות. היפוך של: sic sum quod sum, sic sum epsum esse” ( as I am what is, so I am Being itself או היפוך של אוגוסטינוס: כל דבר שהוא בדרך כלשהי הוא בזכותו של זה שאינו נמצא בדרך כלשהי אלא שהוא הוא? והאם זאת לא השפה? המוזיקה, לא המילה מילה?

אפשר גם שזאת השבעיה הבורגנית של האהבה ביום אחד ללא יסוד דרמטי. זה היסוד של שבירת החלונות- אוסטין. גם החנק. אך גם בעיה בארוטיות המוצאת בעיה בלהיכנע לאידיאל אמנותי שלא יוצא מהאני. אבל זאת הבעיה גם בפרשנות להאמלט של ג׳וייס עצמו להאמלט. האבא הוא סבא. האמצע הוא אבא שלו. בגידה במשפחה. הדרמה מאפשרת את הכנסת הנמוך. זה הגיהנום שמוכנס פנימה, וזה היה אפשרי לשייקספיר כמחבר בגלל בעיית הבגידה? האם בעיה במיניות או ביחסים בין ההורים, מעבירה אותנו אל העט, האם היא משמרת או לפחות מפנה קצת מהליבידו, לביטוי הארוס, המתהווה ברקע כפנים הדברים, בלי אובר דרמה לשם או לכאן. האם, הבעיה של הפסיכואנליזה עם ג׳וייס, כך, היא לא הטיפול עצמו לפסיכואנליזה? אבל שקט! ואלרי. צרפתי!

  1. ואלרי ב-1919, ראה את המלט תחת הפריזמה של האינטלקט המודרני, זה המאופיין על ידי ההטרוגניות שלו, היותו מעין ‘תערובת השברים של תרבות העבר ‘; ‘המלט האירופי צופה במיליון רוחות רפאים […] יש לו על הרוחות שלו את כל מושאי המחלוקות שלנו.’ אז הוא אמר, את זה אני אמרתי לעצמי להגיד. באיזשהו שלב כתיבה הפכה להיות משהו מקושקש כזה, מרמז על איזה שביל בשר ממנה ראשונה, ואפילו את המנה הראשונה לא אכלת, רק דיברו עליה, הצלחת נלקחה, גם הוגשה, זה נכון אבל עד כאן לארוחת ערב 10 שעות אצל צרפתי. פשוט אל תלכו, אבל אנחנו בצרפת, כי גם פרופסור של עם עובד, מתרגם מילון ממלון, החציף פנים לומר לי משהו על רוסו, כאילו רוסו לא היה בכלל שוויצרי, אז מה אתה מתקן לי את השוויצרית, צרפתי מניאק, אמר פעם, רוסו, בערך.

ג׳וייס, אגב, באיזשהו שלב, כאילו חתיכת שלב, גר בצרפת, אבל בשלב הזה, הספציפי, סיפר לעצמו כי הוא מלמד אנגלית, כמה צרפתיים, אנגלית, ג׳וייס. אין קשר חוץ מהג׳וי, שבאותו היום, הסבירו לי מהצד השני, כי אני אקדמי כזה-כזה, ומשהו על ג׳וייס ביחס לשייקספיר, שאני צריך להבין כבר. כמובן, שעל רוסו, אין מה להגיב, אמרתי את כל אשר רציתי, להגיד פעם אחת, בעתיד. אקדמית, אין מה לנסות, שם. הם לא יודעים על מה הם מדברים. אז, הנה, אני הלא אקדמי, מנסה את כוחי עד שיימאס באקדמית, תוך שמסביר את ג׳וייס ביחס לשייקספיר. וגם חשבתי, שזה אולי יעזור לי להתאושש מהמפלה ההיא: לדעתי, עופר שלח לא מתכוון לעשות עוד סדנאות על ג׳וייס, בזום. עמכם הסליחה.

  1. ג׳וייס אהב לסובב, כאילו היה דוקטור ספין של ימינו, כל מיני תיאוריות, לפיהן הדרמטיסט מושקע באופן אישי במחזה. כך, עבורו, זה לא כל כך העניין של המלט ג’וניור. העניין העיקרי הוא העניין של שייקספייר ככותב את זה אולם, מתוך זה ובעיקר מתוך השאלה העיקרית של שייקספיר, ביחס לג׳וייס, קרי, מה זה לעזאזל אומר ששייקספיר הוא הראשון, מעבר ומעל לכולם, כנקודת התחלה תרבותית שעמה יש להתמודד עמו? ועמה יש להתמודד במיוחד לאור העובדה שג׳וייס לא מחבב מיוחד את שייקספיר.

מה שג׳וייס יעשה כאן זה לטעון לראשוניות שלו מבחינת סדר הדברים, ההוויה, ועדיין לתת לשייקספיר את הראשוניות שלו בזמן, כמסבירו. בהקשר הזה, עבור ג׳ימס ג’ויס- כמו גם לאליוט, לורנס ואודן, המלט בפרט, והדרמה השייקספירית ככלל, חשובים בסלילת דרכם, דרך האישור שנתנה או בדרישות שהציבה, לדבר באופן חופשי יותר על תשוקה, עיכוב ופגיעה מיניים, ובאופן נרחב יותר, על מציאות הקיום הפיזי והצרכים הגופניים, על היומיום שלנו- על העולם התחתון, כך המודרניזם שלהם מתחיל בשיקספייר כנקודה שהחלה את הגלגול של הכדור אליהם ככותבים. ככותבים כך וכך באופן מודע יותר, או מתחילים בדיוק משם. אבל לג׳וייס פתוחה גם השאלה הפסיכולוגית של היוצר עצמו, האומן עצמו. מה בין שייקספיר לסטפאן.

  1. אם עבור, קורא מבריק בעצמו, בדמותו של ק.ס. לואיס, אתה לא יכול להבין כלום מהדרמה אם אתה לא מתחיל במערכה הראשונה, קווינסי יטען לשלמות שאני אטען לה בשמו, שוב, וההבנה של השוק, הקריעה בעולם, שהביקור של הרוח מהעולם של שם לפה מחייב לאורך כל המחזה, אצל ג׳ויס זה יהיה, בסופו של דבר, רוחו של הסבא של אביו של שייקספיר, ועל אביו של שיקספייר עצמו, בתור האמלט.

שוב, הטיעון כאן הוא כמו אלה מהטיעונים של פרויד לעיתים, ניסיון הכניסה הוא כבר הכניסה, ההוכחה בהמשך כבר לא קשורה, להתחלה, זאת כבר הייתה ההוכחה. כאן, בשינוי הסופי ביחס, זה מאד פשוט, תרגיל אלגברה כתרגיל גימטריה, המראה זהות בין המלט האב לסבא, וכך בין האב של שייקספייר להמלט ג׳וניור. כך, הדרמה היא לא על הקשר שבין למעלה למטה כמו שהוא מלמטה למעלה. כמו כן, הזרות, הריחוק מהבית, זה המאפשר אליך, לחיות את החיים שרוצה – תמה המרכזית למודרניזם ולג׳וייס עצמו – באים דווקא דרך החזרה לסרטרופרד.

הפנייה היא ליסוד המקור הפסיכולוגי, כך לבית עצמו של שייקספיר. וזה אגב פיו של סטאפן ביוליסס, להבדיל מבלום. סטפאן כדרמטיס פרסונה של ג׳וייס.

כך, המלט זה לא על שאלת הבגידה בצו רוח האב לבגוד. הקתוליות של ג׳ויס לא הופכת, תיכף ומיד, לפרוטסטנטיות האוסרת-כל, איזה אלוהים פנימי, כמו זה של סוקרטס, המזהיר אותך מפני מה שלא, אלא כל הדרמה הזאת, כולה, אגב עיסוקה, דווקא בעצם כניסת המיניות אל הבמה, מהבית של הראשון, ככותב.

בהקשר הפרוידאני, זה לא הילד מול האם, זה הילד המדבר את אביו הנבגד. עניין המלוכה והנקמה שהייתה כעיכוב, היא יותר על תוצאות הבגידה, המתחברות חזרה למפגש עם האם לכאורה או עם אהובתו של המלט במחזה. הוא משתגע בכאילו, אופליה באמת הוא משתגע בכאילו, אבל מוות בעולם הוא כבר אי היכולת לשלול. השלילה שלו מאורגנת כבר כמוות שלו, החזרה לרוח…

  1. …עכשיו, אפשר להמשיך קו זה עד קץ, בעוד מלאנתאלפים של מילים. אבל זה לא ג׳וייס ממזמן כמו ההמשך הלוגי שלו, כאילו היה לאליוט השני, זה שתמיד בא פעמיים, פעם כלכלוך, פעם כמנקה הלכלוך ההירואי, כבאי שריפה שאהב לראות עד שבא להציל לכאורה- אשר מתקן את הטענה הראשונית לכישלון דרמטי או בטענה הגרמנית יותר שאיתה מתמודד ברדלי, לפיה המחזה המלט שכח את המלט, את הפעולה של המלט- זה לא.

שהרי, אצל ג׳וייס, המלט של שייקספייר זה עדיין כישלון דרמטי, אול אראונד.

למעשה, ההצדקה האפשרית לכך נעוצה, בעצם השוק הפוך. הרוח וכל הדרמה של הרוח, כאן, לאפשר, באובר דרמטיות, את כניסת המיניות, המשפחה, הבגידה. הדגש על הנקמה, מאפשר את ההתחמקות פנימה. אבל אין לזה שום הצדקה, סתם שבירה של הדמות-מספר, אבל דווקא כזהות. כאן, אנחנו זורקים את ג׳וייס, עבורו, הרנסאנס היא הכל, אבל הכל הוא הגעגועים החיים בתוכו לעולם הקלאסי של אריסטו, נקרא שוב באקווינס, מגיע לשיאו בויקטוריאניות של הסטייל והאלגנטיות של המסג׳ כמאסאג׳ של פטר, הענק הספרותי האפלטוניסטי, הכותב על תקופה זו באופן עוד אפשרי. המתח הזה יכול להיראות דרך אינספור ביטויים ספרותיים, אך בעיקר בפיתוי של ניומן, ועדיין אי היכולת להתחייב לה אלא כך…עוד כמה מילים…בעצם לזרוק, לזרוק, כל זה לומר:

‘As we, or mother Dana, weave and unweave our bodies, Stephen said, from day to day, their molecules shuttled to and fro, so does the artist weave and

unweave his image.’

את דיוקנו של אומן, כשייקספיר מסביר את סטפאן.

ג׳ויס כתב שלושה עמודים על דיוקנו של אומן. זה היה למסה נוראית, נדחתה, אחרי ששירתו, נדחתה, ואז כתב, שוב. פרוזה. 3 עמודים אלה לא נדחו כמו שלא… ושירה כתבתי לכבוד אירוע זה.

אבל האירוע נגמר. אלה היו שלושה עמודים נוראים. אני יודע. מודה. השם ירחם על הקורא.

וגם.

שייקספיר נעדר מחיבורו של ג׳וייס, מדיוקנו של אומן. היעדרות זו מאירה ביותר בדיון המפורסם בין סטפאן לדיקן מבלוודר, “מומר אנגלי” לטובת הקתוליות אירית, אשר תמה על המילה האירית למשפך, “טונדיש”.

–האם זה נקרא טונדיש באירלנד? שאל הדיקן. מעולם לא שמעתי את המילה הזאת.

–זה נקרא טונדיש בדרומקונדרה התחתונה, אמר סטיבן וצחק, שם הם מדברים באנגלית הטובה ביותר. […]

–טונדיש! ובכן, זה מעניין! […]

–השאלה ששאלת אותי לפני רגע נראית לי יותר מעניינת. מהו אותו יופי שהאמן מתקשה לבטא מגושי אדמה, אמר סטיבן בקור רוח.

כאן, סטפאן נופל טרף לכישלון קולוניאלי. מושפל על ידי המוזרויות באוצר המילים הפרובינציאלי שלו, הוא מדמיין את הדיקן משוויץ, כאילו שעה, זאת השעה שבה הוא משתזף בשמש החזקה של השפה האנגלית, אותה שפה שנכפתה על האירים על ידי הכובשים שלהם. עבור סטאפן, אנגלית תמיד תהיה ‘שפה נרכשת’, וכל מילה שהוא מדבר או כותב גוררת את שאלת גלותו מהבית שלו, ההוויה של הלשון האירית. לא שהשפה האירית מציעה מפלט ממצב קשה זה. כך, כשהוא התבקש ללמוד אירית על ידי חברו הלאומני דייווין, סטפאן השיב: ‘אבותיי זרקו את שפתם ולקחו אחרת. [. . .] הם אפשרו לקומץ זרים להכפיף אותם אליהם. האם אני הולך לשלם עכשיו בחיי ובאופן אישי את כל החובות שלהם? בשביל מה?״

ג’וייס עצמו השתתף בקצרה בשיעורי שפה אירית, שלימד הלאומני, ולא רק אלא לאומני כמו פדריק פירס, שלימים היה המוביל האידיאולוגי של מרד הפסחא. אבל ג’ויס יצא בשאט נפש מהלימודיםֿ, כשפירס טען שהמילה האירית לרעם עדיפה על האנגלית; רעם הייתה במקרה המילה האהובה ביותר על ג’ויס, כמו גם הפוביה הגדולה ביותר שלו. כשהוא נשאל בפריז מדוע הוא חושש מרעם כאשר ילדיו לא, ג’ויס ענה, ‘אהה, אין להם דת’ – ביקורת מפתיעה מצד כופר מוכרז (טוב, בהנחה שאתה אידיוט, כמובן. ג׳וייס הוא דתי לחלוטין).

האנגלית של בן ג’ונסון היא לא האנגלית של ג׳וייס. זאת הכפילות של הקרוב והרחוק. בן ג’ונסון זה לא להגיד שייקספיר. ממש כמו שהתקרית שהוא מפר מימיו בבית ספר עם ביירון היא שינוי של התקרית האמיתית עם שייקספיר, בה הוא לא היה מוכן להודות כי שייקספייר משורר טוב, הגם אם זה עלה לו בהתעללות פיזית.

בכל מקרה, להבדיל מאוסקר ווילד, השמח לכתוב באנגלית של שייקספיר, אצל ג׳וייס, האנגלית היא קולוניאלית לאירית שלו, וזאת תהיה שפת הכתיבה שלו:

–The language in which we are speaking is his before it is mine. How different are the words home, Christ, ale, master, on his lips and on mine! I cannot speak or write these words without unrest of spirit. His language, so familiar and so foreign, will always be for me an acquired speech. I have not made or accepted its words. My voice holds them at bay. My soul frets in the shadow of his language. (P 204–5).

כלומר, לפחות לעכשיו דיוקן של שייקספייר כאומן צעיר מתאר להגיע, אבל מגיע בנפרד, וכהיסטוריון של ספרות פלוס פסיכולוגיה ביוליסס, שבו, זאת הדמות הקרובה לקולו האוטוביוגרפי של ג׳וייס, שחוזרת לדבר. כתיבה על ספרות. קשקוש.

רשומה רגילה
1 HAMLET
פילוסופיה

HAMLET

I want to go and spend some time talking about Hamlet, and then to show its relevancy and parallelism to the Socratic situation, as it was interpreted by Plato. My fundamental claim is that Hamlet should not have killed the king. It is enough that he wavered and was in two-minds regarding him and made this fact of all-penetrating doubt well-known to the political. This was the main cause for the catastrophe, for the total death. The well-known English jest, according to which Shakespeare failed to bring in Hamlet himself into the play, inasmuch as the action of Hamlet was not acted, as long as Hamlet questioned so much that he did not execute his action, and the much more sophisticated speculations, from Coleridge on, about what had caused Hamlet to mark-time, to hang fire, what made him so dithered about the action that he was ordered to do from the soul of his father till he spread himself all too thin, if have any worth at all, have the negative worth of intimating how much the “irony” of Shakespeare is deep, complex and mysterious in that that both the men in the street, the Joe public, the simple men and the hoity-toity, high and mighty, the toffee-nosed are as blinded as bats to notice the obvious “irony” that, with Shakespeare, the out spreading, the opening-out and passing on of doubt in the kingdom is in itself an action, a political action to the hilt, that brought in the end to the death of all the members of the current kingdom.

Doubt, only doubt, as to the political, which was made public in the kingdom, by the son of the former king, by the son of the current queen, by the son-in-law and the stepson of the current king, by the prince himself, is not a fiasco in terms of a political action if it does not lead to direct political action; it is rather the political action par-excellence in this situation and giving what Hamlet was, that is, a young, speculative, unformed, woebegone man (perhaps, if Hamlet had more time, he could have become a man like Brutus in Julius Ceaser, that is, a man who could have murdered the tyrant; however, he is thrown into the political world in too early a stage in his intellectual and moral development; he is not yet the man of spirit that encompasses this world of action as Brutus is), it was the only possible action.

This is the way of Shakespeare to put an end to Hamlet’s tragedy in the sense of destroying the royal family, the current kingdom. The “irony” here, of course, is that Hamlet does not know that theoretikos thus played is quite practixos. The “irony”, moreover, is that Shakespeare enlarges the order of the ghost on Hamlet’s soul to comprehend the abolishment of all the royal family, Hamlet included, as if Shakespeare either knew better than the murdered, “wise”, “moral” king, that this is a more ethical conclusion to the evilness of the present-day kingdom after the murder of the king than the simple blood will have blood, and, as if Shakespeare, as closer to Hamlet as a speculative man than his father, the political man, read better into the soul of Hamlet to know that he cannot overcome this catastrophe, not only the catastrophe of killing directly the king, but also of that of becoming a political man himself, to be a king in this particular moment of his development, in his blended stage of being a young scholar and a mystic at once. The fact that Hamlet was not a man of this world; was not a man of power; was a man of spirit, letting the kingdom think little of him, to take him as a madman. The problem is that many readers of this play still see Hamlet in the light of madness.

These, as the kingdom’s members, are too much absorbed in this world to understand Hamlet and to understand Shakespeare. And this is unfortunate indeed since Hamlet is perhaps the most profound tragedy of Shakespeare since the tragic message is interior to the whole action of hamlet, as, in hamlet, there is the character of Hamlet that presents directly to us that the political is trivial without the Infinite and that without waiting in the end for the appearance of time qua angel of death,


“Like as the waves make towards the pebbled shore, So do our minutes hasten to their end;
Each changing place with that which goes before, In sequent toil all forwards do contend.
Nativity, once in the main of light,
Crawls to maturity, wherewith being crown’d, Crooked eclipses ‘gainst his glory fight,
And Time that gave doth now his gift confound. Time doth transfix the flourish set on youth And delves the parallels in beauty’s brow, Feeds on the rarities of nature’s truth,
And nothing stands but for his scythe to mow22″
As also a symbol to the Infinite and to the absurdity of living without it:
“Thy glass wilt show thee how thy beauties wear, Thy dial how thy precious minutes waste; The vacant leaves thy mind’s imprint will bear, And of this book this learning mayst thou taste. The wrinkles which thy glass will truly show Of mouthed graves wilt give thee memory ; Thou by thy dial’s shady stealth mayst know Time’s thievish progress to eternity23”.


Hamlet is transformed, revolutionized by Shakespeare’s hand; he is not, as in earlier versions of this story, a man of action with a resolution to murder the king, a “sane” man in political terms; he is a contemplative man and ipso-facto almost a madman or on the verge of madness in the eyes of the political world; it is this transmutation of Hamlet that makes the message of the Shakespearean tragedy prior to the reflection upon the catastrophe in its end. It is the destiny of the apolitical man, or of the yet a-political man, whose “findings” up to this early moment of his speculations and meditations can be summarized by “the absurdity of this kind of a political world that lacks any connection to the divine, that does not ask for the mystical”; that in his incapacity to adhere to the strictly political implies nothing but the unconsciousness of this political world to its absurdity and its lack of meaning, to its fact of “madness”.

Again, given Hamlet’s character and the immanent message of the play, in contrast with the message as knocking-on-effect of the reflection on the action into the climax and the anti-climax at once (that is, the total death), there is no need in “time” or “destiny” in order to call to our mind the Infinite, on the one hand, and the meaningless and the absurdity of the day-to-day life without this Infinite, on the other hand; given that there is no necessary need in the catastrophic end, so that to understand the tension between this world and the otherworld, the tragic end would have been uncalled for- granting , again, that the message, as it appears from beginning to end in Hamlet’s individuality and action against the political world- unless Shakespeare had put such a strong temptation on Hamlet to move to this world of action (his father’s ordinance plus the temptation to be a king), such a strong temptation that Hamlet did not yield to, but unfortunately such a powerful temptation that small souls as us, that pea-brained and in the fetters of the worldly as us, that, without this catastrophic end, we were totally in the dark as to the message of Shakespeare, as indeed it is time and again evinced in the “commentaries” on Shakespeare or rather on another “Shakespeare”: Machiavellian, Skeptic and alike nonsense.


But be that as it may. There is still some justice in the attitude of the kingdom towards Hamlet: a political world like a kingdom, like a royal family, cannot tolerate otherworldliness which disregards the political or which makes the political a secondary issue, which has to ask a legitimacy and a meaning from a world different from it; and not only that, but also that this meaning is not doctrinal, dogmatic, in a word, vulgar Christianity, but rather a one that may satisfy the individual, questioning soul, the soul of the young Hamlet

רשומה רגילה