(1) במכתב 24 של המכתבים הפרסיים של מונטסקייה, אוזבק מכנה את מלך צרפת קוסם, ובקטע חושפני מאד על כוח ההבל של הגאווה האנושית, הוא אומר כי ״”מלך צרפת הוא הנסיך החזק ביותר באירופה. בניגוד לשכנו מלך ספרד, אין לו מכרות זהב. ובכל זאת יש לו עושר גדול יותר, כי הוא שואב מההבל של נתיניו עושר בלתי נדלה, גדול יותר מזה של מכרות זהב. ידוע שהוא מבצע ומנהל מלחמות גדולות ללא כספים אחרים מלבד תארי כבוד למכירה, ובגלל הנס הזה של גאווה אנושית, חייליו מקבלים שכר, מבצריו חמושים וחייליו מצוידים”. בין כל השטויות ששמעתי על כוחה של המלוכה באנגליה, שלטון המלכה וכו׳, לא שמעתי על הקסם שבמתן תארי כבוד לכל מי שהצליח, בוודאי לכל מי שהצליח ואנחנו יודעים על זה, כלומר, כל מי שפופולארי, כך, בפוטנציה, לכל אחד הקרוב להם- לבעלי התארים- בפועל, במידת ההצלחה והפופולריות, ואשר מחכה בשקט להכרה המצופה? עכשיו זה הולך קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה- עד כדי כך שעולה השאלה, מי נותר שידבר כנגד? כן סיר, מה סר, אוקיי סיר של טיפשות, צדקת ששתקת ותודה על זה. / (2) אבל רציתי לומר משהו אחר על המכתבים הפרסיים. במכתב מספר 17, אני חושב, אתה יכול למצוא את הקטע הבא: “ואז הוא צעק בקול חריף – אני יכול לראות מה קורה, טרגלודיטים! הסגולה שלכם מתחילה להכביד עליכם. במצב העניינים הנוכחי, ללא צ’יף, אתם חייבים להיות בעלי סגולה למרות עצמכם. אחרת לא הייתם יכולים להתקיים והייתם נקלעים למסכנות של אבותיכם. אבל העול הזה נראה לך קשה מדי. אתם מעדיפים להיות נתינים של נסיך ולציית לחוקיו, כי הם פחות מגבילים מהמנהגים שלכם. אתם יודעים שמעתה והלאה אתם יכולים לספק את שאיפתכם, לרכוש עושר, ולהינמק בפאר רך, וכי כל עוד אתם נמנעים מלפול לפשעים גדולים, לא יהיה לכם צורך בסגולה’”. עכשיו, זאת התשובה של המלך העתידי, האיש הצודק הנבחר על ידי הטרגלודיטים, העדיין אנשים הגונים, להיות להם מלך. יש כאן הרבה נקודות עדינות, שאליהן לא אכנס, כמו למשל המעבר למלך כמעבר לאמונה באל אחד, להבדיל מפוליתיאיזם, כפי שנראה מן העובדה שהמלך העתידי נשבע בשמו של אל אחד ולא אלים; ויש כאן כמובן הקבלה משמעותית לטיעון ברוח החוקים של מונטסקייה, לפיה הרפובליקות הקטנות מבוססות על וירטו, לעומת המונרכיות הגדולות שמאפשרות יותר מסחר, מכתבים וקומודיוס ליבינג בלשונו של הובס, ואשר מבוססות על משהו פחות ערך מוירטו וזה הכבוד, מה שמחזיר אותנו לציטוט הראשון, על הקוסם הגדול שהוא מלך צרפת. אבל האם מונטסקייה לא חושב פה גם על שמואל והסתגוייתיו מהמלוכה, הס מלהזכיר כי בימים ההם אין מלך בישראל והאיש הישר בעיניו יעשה המראה את הקשר היחסי בין מלוכה למוסר שלילי/חופש שלילי? הא, לו רק הייתי יודע תנ״ך. בגלל שאני בור בעבריים, אשים פה רק ציטוט של סמואל מדבר אנגלית לאלוהים, ואשתוק, ואשתוק כי די בזה כדי להציע שלמונטסקייה היה את זה איפשהו מאחורי הראש (6 But when they said, “Give us a king to lead us,” this displeased Samuel; so he prayed to the Lord. 7 And the Lord told him: “Listen to all that the people are saying to you; it is not you they have rejected, but they have rejected me as their king. 8 As they have done from the day I brought them up out of Egypt until this day, forsaking me and serving other gods, so they are doing to you. 9 Now listen to them; but warn them solemnly and let them know what the king who will reign over them will claim as his rights.”). / (3) אז על עוד דבר שאיני יודע דבר: בגדול, אוזבק עסוק בשני דברים. באיסוף חוכמה, so to speak if so you can speak indeed, ובשמירה על הנשים שלו, בהרמון שלו, והוא רחוק-רחוק באירופה. כשהוא כותב לנשים שלו הוא תמיד כותב להן פדגוגית, ומתוך מטרה לשמור אותן כנועות וצייתניות. כך הוא אומר להן על הנשים הפריזאיות, בהשוואה: “אם הייתן מתחנכות בארץ הזאת, לא הייתן כל כך מוטרדות; נשים כאן איבדו את כל המעצורים. הן מופיעות בפני גברים עם פרצופים חשופים, כאילו ביקשו לבקש את נפילתם. הם מחפשים אותן במבטים; הם רואים אותן במסגדים, בטיולים שלהן, אפילו בבתיהן. השימוש בסריסים למשרתים אינו ידוע להם. במקום אותה פשטות אצילית וצניעות חביבה השולטת בקרבכן, ניתן לראות כאן חוצפה אכזרית שאי אפשר להתרגל אליה” (26). להבדיל מתמיכה פשוטה של אדם מערבי במאה העשרים האחת, אני חושב מה אוזבק היה כותב עכשיו, and I tremble. מצד שני, במכתב הזה הוא ממשיך ואומר כי לא חשוב כמה הנשים הפריזאיות נוראות, הן עדיין לא נואפות, מכאן הוא מעורר שאלה על צדקת דרכו והאם הדרך הלא לא דתית שלו להבטיח את צניעות נשותיו היא בכלל רציונלית, על פי מושגיו שלו, ברצון האחרון למניעת ניאוף. אולי אומר הוא? פריז! אולי הוא אומר פריז רק אילו הייתי יכול? אולי הוא פתוח לחולשותיו כגבר? הוא פשוט קנאי בן קנאים? (ליתר ביטחון: הוא מעורר בנו את השאלה כמו את הביקורת העצמית על עצמו. הוא כמובן לא עושה זאת בפועל. זה יהיה נגד אחד מהשניים שמכוננים את ההוויה שלו, הדאגה שלו להרמון הנשים שלו- מה גם ששניהם נפרדים). הא. התחלנו במלכת אנגליה, סיימנו ברמז מרוחק לאיראן. זה בכלל פוסט פוליטי או שהמכתבים הם מאסטרפיס? טוף, הראשון לא סותר את השני.
תגית: רוסו
ההיסטוריה של בראמין טוב. אני מתרגם. Voltaire. Histoire d’un bon Bramin. Œuvres complètes de Voltaire, Garnier, 1877, tome 21 (p. 219-221).
וולטר. ההיסטוריה של בראמין טוב. אני מתרגם חתיך. מתוך:Voltaire. Histoire d’un bon Bramin. Œuvres complètes de Voltaire, Garnier, 1877, tome 21 (p. 219-221).
פגשתי במסעותי בראמין זקן, איש חכם מאוד, מלא שנינות, ומאוד מלומד; יתר על כן, הוא היה עשיר, וכתוצאה מכך הוא היה אפילו חכם יותר: כיוון שלא היה חסר לו דבר, לא היה לו צורך להונות איש. משפחתו נשלטה היטב על ידי שלוש נשים יפות שלמדו כדי לרצות אותו; וכאשר לא שיעשע את עצמו עם הנשים שלו, הוא עסק בהתפלספות.
ליד הבית שלו, שהיה יפהפה, מעוטר בקישוטים ומלווה בגנים מקסימים, גרה אישה הודית זקנה, קנאית, תמימה ודי ענייה.
הברמין אמר לי יום אחד: “הלוואי שלא הייתי נולד”. שאלתי אותו למה. הוא השיב: “ארבעים שנה אני לומד, ארבעים שנה שבוזבזו סתם; אני מלמד אחרים, ואיני יודע דבר; המצב הזה מביא לנפשי כל כך הרבה השפלה וסלידה עד שהחיים נהיים בלתי נסבלים עבורי; נולדתי, אני חי בזמן, ואני לא יודע מה זה זמן; אני מוצא את עצמי בנקודה בין שני נצחים, כדברי חכמינו, ואין לי בכלל מושג מה זה הנצח הזה; אני מורכב מחומר; אני חושב, מעולם לא הצלחתי להדריך את עצמי בשאלה מה מייצר מחשבה; אני לא יודע אם ההבנה שלי היא כושר פשוט, כמו זה של הליכה, של עיכול, ואם אני חושב עם הראש כמו שאני לוקח משהו עם הידיים. לא רק שעיקרון מחשבתי אינו ידוע לי, אלא שגם עקרון תנועותיי נסתר ממני: אינני יודע מדוע אני קיים;עם זאת, שאלות מוצבות בפניי מדי יום בכל הנקודות הללו: אני חייב לענות; אין לי שום דבר טוב לומר; אני מדבר הרבה, ואני נשאר מבולבל ומתבייש בעצמי אחרי שדיברתי.
“זה הרבה יותר גרוע כשאנשים שואלים אותי אם ברהמה נוצר על ידי וישנו, או אם שניהם נצחיים. אלוהים הוא העד שלי שאני לא יודע כלום על זה, וכך אני נראה בתשובותי. אה! אבי המכובד, כך נאמר לי, לימד אותנו כיצד הרוע מציף את כל הארץ. אני במצוקה כמו אלה ששאלו את השאלה הזו: אני לפעמים אומר להם שהכל הוא הכי טוב בעולם הזה (לייבניץ…) אבל אלה שנחרבו ונפגעו במלחמה אינם מאמינים בזה, גם אני לא; (candid..). אני פורש לביתי המום מסקרנותי ובורותי. קראתי את הספרים הישנים שלנו, והם מכפילים את החושך שלי. אני מדבר אל חבריי: חלקם עונים לי שחייבים ליהנות מהחיים וללעוג לבני אדם; האחרים חושבים שהם יודעים משהו, ומאבדים את עצמם ברעיונות מוגזמים; הכל מגביר את התחושה הכואבת שאני חווה. לפעמים אני מוכן ליפול לייאוש, כשאני חושב שאחרי כל המחקר שלי, אני (אשכרה!) לא יודע מאיפה אני בא, לא מה אני, לא לאן אלך, ולא מה אהיה. »
מצבו של האיש הטוב הזה גרם לי כאב אמיתי: אף אחד לא היה יותר הגיוני או ישר ממנו. הבנתי שככל שיש לו יותר אורות בהבנתו וברגישות בלבו, כך הוא נהיה אומלל יותר.
ראיתי באותו יום את הזקנה שגרה בשכונה שלה: שאלתי אותה אם אי פעם נלחצה מכך שלא ידעה ממה מורכבת נפשה. היא פשוט לא הבינה את שאלתי: היא מעולם לא הרהרה לרגע אחד בחייה באחת מהשאלות שעינו כל כך את הברמין; היא האמינה במטמורפוזות של Vitsnou בכל לבה, ובתנאי שלפעמים תוכל לקבל מים מהגנגס כדי לשטוף את עצמה, היא חשבה את עצמה המאושרת מבין הנשים.
מוכה תדהמה מאושרו של היצור המסכן הזה, חזרתי אל הפילוסוף שלי, ואמרתי לו: “הלא אתה מתבייש להיות אומלל, בזמן שבו, ממש בפתחך, עומדת אוטומטה ישנה שאינה חושבת על כלום, ואשר חיה באושר? “אתה צודק,” הוא ענה; אמרתי לעצמי מאה פעמים שאשמח אם אהיה טיפש כמו השכנה שלי, ובכל זאת לא ארצה אושר כזה. »
התשובה הזאת של ברמין שלי עשתה עלי רושם גדול יותר מכל השאר; בדקתי את עצמי, וראיתי שבעצם לא הייתי רוצה להיות מאושר אם התנאי הוא שאהיה אימבציל.
הצעתי את הדבר לפילוסופים, והם היו בדעה שלי. “עם זאת,” אמרתי, “יש סתירה זועמת בדרך החשיבה הזו; כי אחרי הכל מה זה? תהיה שמח. מה זה משנה אם אתה שנון או טיפש? יש עוד הרבה: מי שמסתפק בעצמו בטוח יהיה מרוצה; מי שמנמק לא כל כך בטוח בנימוק טוב. לכן ברור, אמרתי, שעלינו לבחור שלא להיות בעלי שכל ישר, בתנאי שהשכל הישר הזה תורם לאומללותנו. כולם היו בדעה שלי, ובכל זאת לא מצאתי אדם אחד שיסכים לקבל את המציאה להפוך לאמבציל כדי להיות מאושר. מכאן אני מסיק שאם אנו מעריכים את האושר, אנו מעריכים את השכל אפילו יותר.
אבל, לאחר הרהור על זה, נראה שלהעדיף סיבה על אושר זה להיות טיפשי מאוד בבחירה. כיצד אם כן ניתן להסביר את הסתירה הזו? כמו את כל הסתירות האחרות. יש הרבה על מה לדבר כאן.
ז׳אן ז׳אק רוסו: על אמיל. מי זה אמיל?
אמיל? אולי היה זה אמיליוס פאולוס בראשו של רוסו כאשר הוא קרא לתלמיד אמיל. מי היה אמיליוס? כומר נורא מלומד בכתבים העתיקים. המעניין לגביו הייתה היכולת שלו לפעול בניגוד לתבונה הטובה עליו. למשל, הגם אם ידע את הסיבות לליקוי החמה, הוא עדיין ביצע לנפש שלו, לטובת היסוד הדתי בה, את כל הטקסים הקשורים בה. הדת והפילוסופיה מתחילות בספק. זוהי הדת הנוצרית, בעיקר או כבסיס, המאפשרת את השילוב בין יוון לירושלים דרך רומא. העניין הוא לא הספק הרדיקאלי כמו שאלת הפיתוי או במילים אחרות שאלת האהבה של אלוהים. באופן כללי, לשם הולך אמיל, אם ממשיכים להקדים וכאן את המפגש עם הכומר בהמשך, שמתיישב עם דת הלב או הדת הטבעית וכך עם אמיליוס מכאן ועם “l’homme de la nature”, בניגוד לאיש של בני האדם או ביחס אליהם וכך לא אדם טבעי במשמעות של חזרה ליער; אלא, במילים אחרות, על אמיל להיות אדם טבעי בתוך החברה; ושום רשות לא צריכה לשלוט בו אלא סמכות התבונה שלו. אל לנו לשכוח את זה לעולם: זו מטרת החינוך לחלוטין, האיש חסר הדעות הקדומות. כאן חוזרים אנו לרעיון של המחנך כמיילד. הוא מוליד את הרעיונות הזרים, את האבות הזרים. אין אבא לאמת אלא הילד כאבא של האדם. / בכל מקרה, פלוטארכוס מציין על ההתחלה כי אמיליוס לא גדל כמו הרומאים האחרים וכי לא לימדו אותו להחמיא להמון, או לעסוק בתביעות או נאומים, לטעון מקרים למען דברי אמירה בלבד – כל היסוד הרטורי לפני הפילוסופי. הוא היה מחנך מעניין לילדיו, אחד מהם נהיה סקיפיו הצעיר. / מכיוון שהאישה, שתופיע בקרוב, נקראת סופי, שזה באמת שם משמעותי, בהיותה חוכמה, אפשר להניח שהיתה סיבה שהוא בחר בשם אמיל. ומה שאמרנו, אם כך, הופך את זה לפחות להשערה משתלמת לשאלה זו, האם זה לא אימיליוס פאולוס של פלוטארכוס, במיוחד מכיוון שרוסו העריץ כל כך את פלוטארכוס. / אבל בוא נדבר על רגע ההתאהבות של סופי באמיל; כאמיל בסופי, ואיך זה קשור לספרים, מפות הכוכבים וכל מה שמשינה אומרת. לא אספיק. השעון מורה כי איילה חסון חוזרת תוך דקה ורבע. חבל שהיא חוזרת. יאללה שלום וביוש ליוש.
סיפור וציטוט על / של ז’אן ז’אק רוסו. נתחיל בסיפור.
בסוף, אני אוהב את רוסו כי דייויד יום לקח אותו לאיזה אנגליה של חברים. שם אותו באנגליה כשהוא בשבדיה מבחינת מרחקים והם כותבים מכתבים. עזר לו ממש. הוא לא הכיר אותו ולקח אותו לאנגליה, סידר לו איזה אחוזה. רוסו רוצה להרוג אותו. ברגע שהוא שומע שהוא אוהב את הרומן שלו, הרומן נגמר. מה לדייויד ולאהבה? זה על השולחן שלו?! האמת, לך תקרא את האנגלים כותבים על דידו. הם חושבים שחושבים. דנטה גנב את וירג׳ל כי הוא רצה את ביאטריס. הוא תיקן אותו, כששם אותו בגיהנום והתקדם עם האהבה. ~ אגב הוא לא באמת התקדם. הוא אומר שזה בכאילו, ההרים מוחאים לו כפיים אבל הוא יחזור כי כן , הוא אומר כן, לקרוא את פרופסור אליאור כותבת על העצים, אז הוא בראבנה שומע מוטי עושה מוצרט. שם כתב את השלישית שלא שמע. הוא קרא לזה קומדיה. הוסיפו לזה את האלוהי. ~בקיצור, חודש הבא אין סיכוי. מוטי רקוויאם? תלחמו על התרבות. שימו מסכות. כדי שנוכל לברוח. איך מילטון אומר למרצים שלו בתרגיל על רטוריקה. אל תצחקו. נמאס לי מריח הפה שלכם. שימו מסכות. תצילו את התרבות מהתרבות שלכם. וכן הוא הסביר להם מה זה רטוריקה. צריך להכיר את הקהל שלך. קיקרו אמר כי צריך לדעת למי אתה מבשל ואז להתחנך טיפה כדי שיאכל. אבל אפלטון אמר את זה ויאללה אלתרמן. הקיצר, אז מילטון אמר: הפרופסורים האלה? מכיר אותכם. מודעות עצמית. הם לא יצחקו כי הריח. אגב הוא אמר להם גם סוג של תודה. אם הם היו יודעים משהו אז היינו כמו אלכסנדר הגדול. בגיל 25 וזהו. לא היה לנו יותר מה לכבוש. אז תודה שדאגתם להעסיק אותנו בשטויות. דיספווטשן 6. התזה של. אגב מילטון אהב. אליוט הזה כותב ביקורת רק מתוך ספייט על מה שהוא לא יכול. לפחות ידע ממה להתפתות כשאמר לך וואו, כמה זבל! אל תהיו זבלים. מסכות. צריכים לנשום פה.
וציטוט:
Telle est, en effet, la véritable cause de toutes ces différences: le Sauvage vit en lui-même; l’homme sociable toûjours hors de lui ne sait vivre que dans l’opinion des autres, et c’est, pour ainsi dire, de leur seul jugement qu’il tire le sentiment de sa propre existence. Il n’est pas de mon sujet de montrer comment d’une telle disposition naît tant d’indifférence pour le bien et le mal, avec de si beaux discours de morale; comment tout se réduisant aux apparences, tout devient factice et joüé; honneur, amitié, vertu, et souvent jusqu’aux vices mêmes, dont on trouve enfin le secret de se glorifier; comment, en un mot, demandant toujours aux autres ce que nous sommes et n’osant jamais nous interroger là-dessus nous mêmes, au milieu de tant de Philosophie, d’humanité, de politesse et de maximes Sublimes, nous n’avons qu’un extérieur trompeur et frivole, de l’honneur sans vertu, de la raison sans sagesse, et du plaisir sans bonheu.
הקטע הזה של רוסו מסביר לא מעט את רפובליקת המכתבים שכותבת מאמרים ובכלל את מצבנו. מעניין לציין, כי הציטוט הזה מועתק על ידי אדם סמית למחברת ההערות שלו, יחד עם התבטאויות אחרות מהמאמר על אי השוויון של רוסו. vאנחנו נחזור אל זה, בשעה מאוחרת יותר של היום, כשנגולל את הסיפור שלא סופר, כמו שאומרים בפרומו זול על היטלר, כי סטאלין יהיה שבוע הבא: הפנטנסטי של הקפיטל. אז בעברית, מתרגמת את השוויצרית של רוסו; דרך הצרפתית שסבתא שלי ידעה כשדיברה איטלקית בחלום, וכל הזמן ערבית, אף פעם לא עברית, למעט 20 מילים שנאמרו בגיחוך עצמי, על המגוחך פה: מתחילים תמיד, ב״קשה קשה, באמת קשה קשה, כמה סבלתי״:
״זהו, למעשה, הגורם האמיתי לכל ההבדלים הללו: הפרא האצילי חי בתוך עצמו; האדם החברותי תמיד מחוץ לעצמו; הוא יודע לחיות רק לפי דעתם של אחרים, וזה כביכול מתוך שיקול דעתם בלבד, שהוא שואב את תחושת הקיום שלו. זה לא הנושא שלי להראות כיצד נטייה כזו מוליכה אותנו לרמה כה גבוהה של אדישות לטוב ולרע, תוך קיומן של שיחות מוסריות כה נאות; איך הכל מצטמצם לתחום הנראות השטחי, הכל הופך להיות מלאכותי ומשמח; כבוד, חברות, המעלה הטובה ולעתים קרובות אפילו מעלות רעות, שעבורם אנו סוף סוף מוצאים את הסוד שמאפשר לנו להתפאר; איך, במילה אחת, (אנחנו) תמיד לשאול אחרים מה (וכך מי) אנחנו ולעולם לא להעיז לשאול את עצמנו על מהות עצמנו; בתוך כל כך הרבה פילוסופיה, הומניסטיקה, עידון ונשגבות, אנו בוחרים רק בחיצוני, זה המתעתע וקל הדעת. חיינו, כך, הם כבוד ללא המעלה הטובה, תבונה (רציונליזם קר, אינטרס הלא נכונה למטרה כי המטרה לא נכונה לך) בלי חוכמה, והנאה (ריגעית, סיפוק תשוקה אלימה, מתוך חיים המנסים מיקסום של הנאות כמטרה, לעולם לא מגיעים לנחלה, למצב, או לסןף הספירה. בסוף אתה מת, ורק אם מתאבד, עוד יגידו שתמיד חייכת. אחרת, אפילו לא סופרים רגעים עבורך) ללא אושר (מצב של נוכחות לקיום שלך. חוסר האותנטיות איננו מול אותנטיות, כי אז שלילה ריקה, הכרזה ריקה: אקסטינציאליזם. שולל עולם כדי שלא ישלול אותך. ניטשה חוגג את הניכור שלו מהחברה, ואז לא כל כך. רוסו כותב על הרצון באהבה ואובדן הריקוד כחוויה פנימית מול העין האחרת. אובדן חן הריקוד ברצון למצוא חן. המוסיקה. זה הרגע שה- Sauvage איבד ל- l’homme sociable)״.
וזה, אדוני הדוקטור, היה על תחילת הפרא האצילי. מפה מתחיל. לוי-שטראוס גנב. אבל אף אחד לא יודע כלום בעולם של דרידות:
Derrida:
Responsibility comes from the word response, HENCE, this is your calling, i.e., to respond to your master, to me, Derrida, as your very own Calling in life. Enjoy.
הזיכרונות על אפלטון, השיחה ההיא שדיברת עליו. קשה, קשה. לוי שטראוס. טפו יומת.
רוסו מנסה להבין את מונטסקייה נלהב מאנגליה. לא הולך. הוא תקוע עם המודרניות כי מקבל את הסוציולוגיה, עם טוויסט היסטורי. וריב עם דיוויד יום…תוך כדי הוא מוצא את המאבק על ההכרה אצל הובס והפתרון שלו- אצל ״לוק החכם״ והמצאת הכסף – אובייקטיביזציה של הראשון – מאבק להכרה- בשני – מאבק על הרכוש מגלה עצמו לעין האחרת בלי הסופיות המבישה, האפשרית אצל הובס (אני יכול לדמיין את הבושה בהפסד כשלא אהיה כאן. הבושה הזאת תהיה סופית.
המאבק על ההכרה נתמך לא בפחד מהמוות האלים רק; אלא במוות הסופי המדומיין מכאן, קומדיה טרגית, על התירוץ, הבדיחה הזאת, שהפסידה). הלא פוליטי (הקומי משום הפרטי ומשום התודעה של לו רק רציתי, כשאתה כן רוצה. הפוליטי ראשון) מול הלוויתן. אבל, ומכאן גם האדם כמו החיה או החיה כמושא קנאה:
הביקורת של רוסו על הובס ולוק היא לא רק אל המצב שאליו הגיעו וממנו עשו אמנה חברתית שוויונית על בסיס של עשיר מול רבים עניים; אלא גם על הצגתו של מצב זה כטבעי לאדם. כמו ניטשה ומרקס, לפניהם, הוא מדגיש כי המצב הטבעי איננו אלא המצב הבורגני, הנתפס א-היסטורית. עם זאת, הבסיס הוא ״הראשון״.
הבסיס של הכל הוא ניכורו של האדם, במצב חברתי, משלב מסוים. אין באמת יחס לאושר, מיידיות מעצם הקיום, קודמת, כשם שפוסעת מעבר לשלב הביניים, כאן, של הקיום כהישרדות: הניכור הוא מול העין המתבוננת. הרצון למצוא חן בא אחרי החן שבריקוד, הוא אובדן הריקוד כחוויה. הבעיה מתחילה ב״ראשון״: לפני הגדר, וזה שצעק שלי, היה זה הפסקת הריקוד מהמוזיקה ותחילת הריקוד אל מול העין המדומיינת של האחר, כשהיא אכן מסתכלת.
אז איך נתבונן בכל הפלא ההומניסטי?
אין להתבוננות הזאת קיום כאן.
״…במילה אחת, תמיד לשאול אחרים מה אנחנו ולעולם לא להעיז לשאול את עצמנו על מהות עצמנו; בתוך כל כך הרבה פילוסופיה, אנושיות, עידון ונשגבות, אנו בוחרים רק בחיצוני, זה המתעתע וקל הדעת. כבוד ללא המעלה האזרחית הטובה, תבונה בלי חוכמה, ותענוג ללא אושר״.
כאן כבר יש חיבור למאמר הראשון על המדעים והאמנויות. האקדמיה, אפילו בראשיתה, תמיד בראשיתה מבחינת הזמן שבו חי רוסו, רק מוסיפה לשחיתות הסופיסטית. לסופיזם המושחת יש תיאוריה, אז. במאה ה 17, יותר 18- מתפתחת בצרפת תפיסה הקרויה- Doux Commerce: ה- Doux משמעו עדינות, רכות, עדינות ושלווה. Commerce, כמובן, מתכוון למסחר. אם אנו צוחקים על היד הנעלמה בפורנהאב כשאנחנו כותבים כאן, כאילו לא שם היא, הרי שכאן אין צחוק. רק תוצאה ארוכה של תפיסה מסוג זה.
שוב, המילה שאיננה מסחר, מכוונת לעדינות, רכות, עדינות, שלווה. המסחר? המסחר הוא הסיבה של המילה שלא מכירים, אז בוא נקרא לזה סובלימציה. המסחר על פי התפיסה הוא הגורם לסובלימציה. כל התכונות האלה הן חלק מ- douceur של המסחר. זה יסוד המעדן של המסחר. שימו לב כי יש כאן a feminine aspect to all those qualities of the Doux. זאת הייתה התפיסה השלטת, אבל.
המסחר זה לא רק כלכלה, אלא גם המסחר התרבותי. המסחר של התרבות, החליפין הזה, התרבות כמעט עובר לסוחר, וככזאת, מעלה על הנס את החינוך הבורגני, הופכת את האדם לטוב יותר, דרך המסחר של הפרסום, היא בבסיס האנציקלופדיה, התחילה בסלונים. הסלונים בפריז נשלטו על ידי הנשים. היסוד הנשי המעדן הזה? וולטר, דידרו, ד’אלמבר.
רוסו ראה את זה במאמרו על המדעים והאמנויות. ההתנגדות שלו שם הייתה לתיאוריה הזאת, משם קרא את אתונה הסופיסטית, כשם שהושחתה במאה הרביעית של אפלטון, המאה החמישית היא הסופיזם שהיה למחנך. נגיד האנציקלופדיה, אבל אחר כך? מה איתנו? בכל מקרה, ובקיצור נמרץ, רוסו הוא ההומו-טיבי תירגע, זה אדם-vulgair במובן של אדם פשוט, המדבר בשביל האדם הפשוט. המבחן של האדם הפשוט, במובן המרקסי, אך גם כערובה לאותנטיות של אמת. האם האדם הפשוט מגיב לה, עכשיו כאדם נקי מדיעות קדומות של האמיל.
כל התיאוריה הזאת מהסלונים? בגלל זה הנשים, הם היו מקור לאקדמיה…גם האנציקלופדיסטים/ לאנציקלופדיסטים. שהוא היה חלק מהם, בהתחלה, הוא נגדה. הוא גורס כי בסוף זה יהיה רק על כסף, מסחר. העידון הזה? על זה אומר רוסו כי בסוף האחד ירצה רק את ההכרה של השני, שעה שאף אחד לא ישכיל להציץ באוצרות ההומניזם, הקשורים דוווקא לפשוט, מן האוניברסאליות של האינטרס. לגבי התרבות הוא אומר כי המחנכים הגדולים של האנושות, מסוקרטס עד דקארט, לא היו צריכים את כל התיווך המסנוור, הנשאר בתוך עצמו . והנה למה הרעיונות לשינוי, האדם הפשוט, פשוט לא קיימים. זה זה אומר כן לעיניים של המאסטר, כעבד, הנהיה מאסטר וחוזר חלילה. הם בתוך עצמם. האקדמיה של דיז׳ון עבור רוסו היא אתם בלי רוסו. או הקיסר. נ.ב., הנאורות הצרפתית הייתה בעד שלטון עריצות. הכל מיתוס.
חוץ מרוסו? אחר. אמא שלו מתה בלידה שלו. והם? קשקש.
ז׳אן ז׳אק רוסו: על פדנטיות המצטט
רוסו אומר כי לצטט בשביל לצטט זאת מלאכתו של הפדנט. לכך הוא מוסיף: הסופיסטים מצטטים כדי לא לחשוב אבל יש את הסופיזם של הרמה הכי נמוכה-אקדמית מאמרים. שם, לפי רוסו, תמצא ציטוטים או פרטים ועוד פרטים שלא מלמדים כלום או לפחות לא מראים את הנטען. אתה צוחק עליי, אומר רוסו, או שבאמת התכוונת לומר לי שהאנגלים לא מפחדים ממוות דרך אסמכתת הציטוט: ״שלושה משוגעים התאבדו שלשום בלונדון״. מהזיכרון שלי איפשהו, רוסו.

הפנומנולוגיה של הרוח להגל דרך מילה אחת. פחד ולא חרדה. שכן, יש כאן רסלינג.
על פחד ממוות אלים או מביש, להבדיל מתרגום לאימה או חרדה: אם אתה מתרגם את הפחד בהגל לחרדה או לאימה, אז זה רק בגלל שאתה אידיוט להחריד. הפחד הוא מול העדר הפחד בחיה, אפילו מול הילד, באם מעוניין, פסיכולוגית ספיקינג.
הפחד הוא מול ההתגברות על המצב החייתי שלך, שמופיע עם ידיעת החיה האנושית את סופה ושל הילד את האפשרות לחשוב או לצפות בכלל ובתוך זה לרע, כבר להיות ברע כאי אושר או סיפוק, כיציאה מהמייידות שלו.
המודרניות החלה בהרחבת האני ותמיד הייתה לקנאה במצב הטבעי הפחות או יותר חייתי של האדם- רוסו. סוציולוגית, היסטורית: דורקהיים החכם מדבר על זה ובכלל אם רוצים עוד הקבלה, זה מתחיל סוציולוגית, עם התחלת הסוציולוגיה הפוליטית, במונטסקייה עצמו,וממשיך עד הגל, שעליו אנו מדברים, כאן, בהבדל בין האזרח האתונאי למודרני- הראשון הוא עדיין אנחנו בלי אני. סוקרטס הוא סיומה של האזרחות בלי האני- השאלה כשאלות על המילים המגדירות, וכך ההתחלה של האני מולם, כמבוכה, כא-פוריה, קרי כמבוכה, כן, זאת המילה; כאשר המשפחה עם הנשים והילדים, המרחב הפרטי מול האגורה של הגברים, תהיה לסיום הפוליס. הפסיקו לשלוח את הילדים לצבא. זהו.
אבל, נחזור לחיה מול האדם. לחיה אין חופש, אבל יש לה סיפוק, בזה שהיא בתחנתה, ברגע הקיומי של סביבתה. היא לא בעוד ולא בזמן ואין לה מוות על הראש, רק רגע אחד על הראש ודי מוות.
אצל הגל זה בדיוק ככה. גם בסוף, אצל הגל זה סוף בתחנה ובסיפוק, אך. כמובן אנושי, ביכולת שלך להגיד אני מאושר, ואז השלילה של השלילה. סוף הדיאלקטיקה. אידיוטים גמורים. רק משוגע או עבריין ישלול, אבל זאת בעיה אחרת, כבר.
ופילוסופית,המשפט הספוקלטיבי לצד המדיטציה בין הפילוסופים מחליפים את הדיאלקטיקה כ-tug of words, הגל כמתאר מהסוף.
אבל, גם בהתחלה, בטח בהתחלה, בוא נחזור לחיה, בוא נתחיל בחיה, ביתר ישירות.
אתה ח י י ב תחילה, בהתחלה,, באותה התגברות על הפחד מהמוות האלים- הגל הוא מעריץ של הובס. האמת זה אפילו לא אלים דווקא כמו הפחד מהמוות המביש, שהוא המוות האלים. היו duals של כבוד. אתה יכול לתאר את הקומדיה בנפילתך הסופית, הלא חוזרת. אתה מסתכן, לכן מפחד. אחרת, ממה מפחד?
אבא של רוסו, למשל, מת ככה. אבל שוב לחיה?
בלי זה, אין כל כניסה לעולם האנתרופולוגי של הגל, זה עולמו של הגל. אין גם את זה לתרגם: אני מתרגם / מרקס על הגל:
ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.”
כתבי יד כלכליים ופילוסופיים משנת 1844
לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית.
זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה. אין את כל המהלך הזה, מול הניתן, להבדיל:
חרדה? זאת השטות של היידגר שנכנסה לפסיכואנליטיקה וזה הפחד מכלום. מהשום דבר. אין לי אפילו כוח לטיפש הזה, והוא כל כך טיפש וכל כך אימננטית נאצי, שזה אפילו לא מצחיק אותי לפעמים, כמה טיפשי זה נהיה עוד לפני שהייתי. אבל לתרגם חרדה או אימה להגל זאת עוד טיפשות לפני היידגר של הייפוליט. אבל בוא נקח את הטיפש ההוא, במקור. היידגר. פוסט הבא, בכאילו. ועדיין, כלומר, במקום:
אמרנו על הובס- פחד ממוות אלים / מביש פלו אנתרופולוגי- גם לעבודה. הנה, ההבדל או התוספת ההגליאנית. בחרדה אין כלום:
הובס-הגל: השוני המהותי הוא בעבודה
הגל רוצה במודע “לחזור” אל העתיקים (“באופן דיאלקטי”, כלומר דרך “הובס”.) יש summum bonum, כלומר הבנה עצמית מלאה באמצעות פילוסופיה. אבל אפשר רק להבין (וכך “לספק”) את עצמך באופן מלא במדינה אידיאלית (בדיוק כמו על פי אפלטון). ניתן לממש מדינה זו רק באמצעות היסטוריה ובסוף ההיסטוריה.
שכן זו “המציאות של מלכות שמים”. כלומר, זה העולם הזה, כמו המדינה העתיקה; אבל בעולם הזה, העולם האחר (הנוצרי) ממומש. לכן המדינה מניחה לא רק “ידע” אלא גם “פעולה” (“!”). אף שהסיבה הסופית שלה היא גם ידע פילוסופי, ידע זה הוא ידע של פעולה, באמצעות פעולה (היסוד החופשי “השלילי” של האדם, כלומר יצירתי, ולא רק חשיפה של
הבדל קונקרטי: הובס לא מצליח לראות את ערך העבודה. אין די בפחד מהמוות כדי להוביל את האדם “לתבונה”. העבד הפוחד משיג ידע (ורעיון החופש → סטואיזם → ספקנות → נצרות) רק אם הוא עובד גם (מתוך פחד ומחוצה לו), ועובד עבור המאסטר, כלומר רק אם הוא מבצע שירותים. העבודה מאפשרת היסטוריה כ”מאבק מעמדי “, כלומר, העבודה היא בבסיס הדיאלקטיקה אדון-עבד, וממילא בבסיס הסינתזה הסופית של הדיאלקטיקה.
מדע הטבע (גלילאו-ניוטון, כלומר גם הובס) הוא מדע פסאודו של העבד העובד. העבד לשעבר ששוחרר על ידי המהפכה (1789) מוותר עליו; המדע שלו הופך לפילוסופיה (הגל) שעל בסיסו האדם יכול להבין את עצמו כאדם (אך לשם כך הכרחי לעבור דרך
מטריאליסטית( כך גם בהובס). למה? כי העבד שלא רוצה להיאבק (הבורגני של הובס), בהכרח בורח אל המעבר (“אמונה”), ומחפש את שביעות רצונו שם (מבלי למצוא אותו).
ביטול תיאורטי גרידא של המעבר, של העולם התיאיסטי, מניב אידיאליזם סובייקטיבי (באופן כללי יותר: האידיאולוגיה של האינטלקטואלים של “הדבר עצמו”, של מדע “טהור” וכו ‘, כלומר המנוסה לערכים “מוחלטים” [” תובנה טהורה, “כלומר הרציונליזם של המאה ה -17]). אך למעשה ערכים אינטואיטיביים גרידא אלה ניתנים רק כנתונים, כלומר לעולם הטבע. התהליך כולו מסתיים אפוא בחומרנות.
הדרך החוצה: הכרה בערכים כחובות. בתחילה זה מוביל ל”אוטופיה “(” אי שפיות “). אבל אם האדם מוכן להיאבק למענם, זה מוביל למהפכה.
זו הסינתזה הסופית (של המאסטר והעבד). מאבק העובד מוביל לתוצאות המאבק (שירות צבאי אוניברסלי כתוצאה העיקרית של המהפכה הצרפתית>, לדברי הגל!) זוהי” הפעולה של כל אחד וכולם “= כחיילים ואזרחים- מדינה אידיאלית, בה כל אחד הוא אזרח, כלומר עובד מדינה, ובכך יוצר ומשמר את המדינה במעשיו שלו.
הובס לא מצליח להעריך את ערך העבודה ולכן ממעיט בערך המאבק (” גאווה “). לדברי הגל, העבד מממש בעבודתו את 1. רעיון החופש, 2.
מימוש רעיון זה באמצעות מאבק. לפיכך: בתחילה “אדם” הוא תמיד אדון או עבד; “הבן אדם המלא” – בסוף “ההיסטוריה – הוא אדון ועבד (כלומר גם וגם). רק זה יכול לספק את ה”גאווה “שלו; רק בכך שהוא מוכר על ידי מי שהוא מכיר, ומבין את עצמו ככזה (בפילוסופיה של [הגל]).
לא פחות מההבנה הזו נחוצה לסיפוק. אבל אפשר להבין רק סיפוק; וסיפוק מחיי עבודה ומאבק. [פחד מוות לבדו יכול רק להוביל לדת (- תודעה עצובה, אומללות)]. האדון לא הורג את העבד רק כדי שהוא יעבוד בשבילו! אדון – מאסטר אינו פוחד לעולם.

רוסו איך כותבים ספר
״כאשר מתחייבים לכתוב יצירה, הרי שכבר מצאנו את הנושא ולפחות חלק מהחומר, כך שזו רק הרחבה עליו ומתן הארגון המתאים ביותר עבורו מתוך רצון לשכנע ולרצות. חלק זה, הכולל גם את הסגנון, הוא זה שקובע בדרך כלל את הצלחת היצירה ואת המוניטין של המחבר; זה הוא המרכיב שיהפוך את הספר, אם לא בדיוק לספר טוב או רע, לפחות לספר הכתוב היטב או לספר הכתוב ברשלנות.קשה לגבש תוכנית עבודה טובה, אלא אם כן יש לך מוח מדויק ואתה מחזיק בידע מושלם על כל החומר שלך. נהפוך הוא, עם שתי התכונות הללו, זה קשה לעשות רע אם אנו ניתן לדבר את כל תשומת הלב הדרושה. באמצעות האחד, אתה מקיף את כל חלקי הנושא, באמצעות השני, אתה שם אותם לפי הסדר הנוח ביותר והמתאים ביותר להפיק מהם את המיטב, תוך שהם תומכים זה בזה.אין ספק שאפשר ליצור מספר רב של תכניות שונות, כל אחת מהן טובה ביחס לאובייקט המסוים שלה: מבלי להיכנס לפרט הבלתי נדלה הזה, הנה בערך הסדר הכללי שארצה לעקוב אחר בנייתה של עבודת הנמקה: אני בוחר בז’אנר הזה כדוגמה שלי, זה הבא עם חלקים רבים ושדורש הכי הרבה את השיטה והפרופורציה.ראשית הייתי מתחיל להסביר בבירור את הנושא שאני מציע, כך הייתי מבקש להגדיר בקפידה את הרעיונות והמילים החדשים או החד משמעיים שאצטרך להשתמש בהם, לא בזה אחר זה ובצורת מילון כמו שמתמטיקאים עושים, אלא לרגל האירוע, כאילו והיה שהכנסתי את ההגדרות שלי במיומנות לתצוגה של הנושא שלי.כאשר כותבים ספר, הרי שמתכוונים להנחות את הציבור במשהו שהוא לא יודע שאנו נעשה, וזאת על ידי לימוד כמה אמיתות חדשות, או על ידי ביטול דעת הציבור בנוגע לכמה דעות כוזבות שהיו בידיו; במקרה כזה, חובת המחבר היא, ראשית, להסביר את הסנטימנט המשותף, להראות באילו יסודות הוא נתמך, ובאילו זרועות הוא מוגן; כשקובעים את זה היטב, הכי שהמחבר תמיד מציג מראש את הקורא לטובה; מההתחלה הקורא רואה, מצד אחד, אדם מושכל שאינו מאמץ דעה מתוך בורות של סיבות מועילות לצד השני, ומצד שני, איש זקוף ובעל כנות בסיסית, שבכלל לא עושה זאת(נוהג באי הגינות כמו רוב רובם של הכותבים)״
חלק זה מתורגם על ידי מרוסו- איך כותבים ספרים
https://avikujman.com/2020/12/16/על-הכתיבה-הפילוסופית-אפלטון-הובס-רוסו/