פילוסופיה

קרל מרקס. טיפה על הפילוסופיה של המשפט להגל.

מרקס זועם על הפרוסי ליד השם של הגל, (מיינקה, המורה של כוכבי הגאולה; היה מורה של הרוח ככוח), והשם שלו, של מרקס, מופיע מול הקשקוש שפורסם ב-1870, רגע, מי זה הגל? הגל? הא, הגל, עם הפיכטה לפני, והשלינג אחרי, הא! הגל זה ההוא שגילה והילל את רויאל פרוסיה, ועוד שיט מהסוג הזה, אגב הגל הריאקציוני שלא נדע, שעוד ימשיך לרייך השלישי, וכמה טלינג הם המכתבים בינו לבין אנגלס, נוכח אפיזודה אוהבת זאת, עד שהייתי אומר שהגל היה עם מרקס הצעיר, עד כמה שיכול היה לראות מהחור הזה, ושמרקס היה אוהב את זה, אבל היה עסוק במשחקים מהנים אחרים טו גיו א פאק, שם ואז: כך, בסעיפים 243 ו-244, הגל מדבר על ההמון שיצרה המדינה המודרנית הנוכחית (הלא מודרנית אקטואלית), והיותה רחוקה משלמות (גם; זה על חלום נפוליאון הלא מובן לנפוליאון. הגל מחכה לו ביינה) כל עוד: בנושא ״הכלכלי״.

  1. When the civic community is untrammelled in its activity, it increases within itself in industry and population. By generalizing the relations of men by the way of their wants, and by generalizing the manner in which the means of meeting these wants are prepared and procured, large fortunes are amassed. On the other side, there occur repartition and limitation of the work of the individual labourer and, consequently, dependence and distress in the artisan class. With these drawbacks are associated callousness of feeling and inability to enjoy the larger possibilities of freedom, especially the mental advantages of the civic community. התנאים האלה, ההכרחיים לקיומו של האדם כרוח, מוכרזים גם בסעיף 66.
  2. Some goods, or rather substantive phases of life are inalienable, and the right to them does not perish through lapse of time. These comprise my inner personality and the universal essence of my consciousness of myself, and are personality in general, freedom of will in the broadest sense, social life and religion.
  3. When a large number of people sink below the standard of living regarded as essential for the members of society, and lose that sense of right, rectitude, and honour which is derived from self-support, a pauper class arises, and wealth accumulates disproportionately in the hands of a few. אך אני חייב לומר משהו מהותי יותר על השטויות המרהיבות אגב ביקורת המשפט של הגל.

מרקס מוצא את הפרולטריון כסובייקט מהפכני מהשפה. הוא עושה משפט ספקולטיבי להגל. היפוך של הנושא ושלילה קיצונית, נחרצת של האוביייקט. המעמד האוניברסאלי הופך לפרולטריון והוא ייצג את הכלליות בגלל שהוא חסר כל. זהו. סעיפים 62-61 לפנומנולוגיה. סה טו! —הכלליות משתנה, זה עדיין לא אלוהים, זה עדיין המעגלים ששפינוזה וקאנט מאפשרים להגליאן כמו מרקס להמשיך לשחק הגליאנית. בכל מקרה, הפרולטריון נמצא במשפט של השפה, הספוקלטיבי. אין בגרמניה מהפכה תעשייתית אז, היא מדינה מפגרת כמו שמרקס אומר, תמיד מפגרת. ברוח היא אחרת. זה גם היינה אומר, כי הוא צריך להיות ה…משורר. בכל מקרה, זאת הרוח לפני הרוח, אנחנו אפילו לא מדברים על חומר כי גם מרקס לא, וגם סולל בונה, שם בונים. כאן, אנו מדברים על משהו אחר. על הנס של גרמניה, טוב, פרוסיה או מה שהגרוטאה הזאת הייתה, ברלין, נו זאת ברלין, מרקס מגיע לברלין 5 שנים אחרי מותו של הגל, הוא כותב לאביו כי הוא נדבק בו למרות ״המלודיה הגרוטסקית״, השערורייתית של הגל. —בכל מקרה, שם הוא מספר להגל בדיחה כפולה על למה הרוח לפני הרוח או הגל לפני המדינה כי אין מדינה כזאת, זה על המדינה המודרנית, תורת המשפט. או שם אומר מרקס להגל כי יש שתי סיבות למה ״גרמניה״ מצליחה ברוח היכן שהיא כה מפגרת אחרת, אחת, הברברים זה הם, אז הברברים שתקפו והסבו נזק לרומא ויוון לא תקפו את ב״גרמניה״. ושתיים, יותר חשוב, הוא אומר כי הסיבה הייתה שהפרופסורים היוונים, סופיסיטים, הלכו הרבה כדי ללמד. הפרופסורים הגרמנים יושבים. אין להם לאן ללכת. יש להם יותר זמן. והנה למה הם אתונה, והמשיך משם כבר ללכת. — מרקס למד משפטים או התכוון ללמוד משפטים, הכוונה היא למשפט, הוא לא סתם מגיב להגל שם, זה על המשפט, זאת תורת המשפט, תורת המדינה, זו פילוסופיה פוליטית נעשית מהמעמד האוניברסאלי. לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאין פרולטריון בגרמניה אז. אין עוד פרולטריון כסובייקט מהפכני. הוא הומצא משפה או הגיעו עליו מהשפה. — לפני 15 שנה אני קורא זאת, ואומר בלי לדעת הרבה – ידעתי על המהפכה התעשייתית מלא- לא ידעתי פילוסופיה, גם עכשיו בעצם, אבל ידעתי פילוסופיה פוליטית בטח, אבל ידעתי אחרת לא מעט, זה היה גם אחרי שני תארים בפתוחה ולומדים שם אם רוצים ואני רציתי, וכמה שטויות זה לשלב הזה, ובכל זאת, אולי הקריאה הראשונה שלי בפילוסופיה, אמרתי לעצמי בשקט כי המניאק הגיע לפרולטריון מהשפה. —לא ידעתי אז על המשפט הספוקלטיבי, יה? ידעתי כי הוא פשוט הפך את זה קצת במשחק לשון. סגרתי את הקודש קדושים. לא פתחתי מאז. לא אמרתי מאום, שלא יצחקו עליי, אבל זה היה זה, ועדיין זה הדבר שהכי עניין אותי במרקס. הוא הגיע לפרולטריון מהשפה. ממשחק אחר על הגל. המשפט הספוקלטיבי שהכרחי לדיאלקטיקה כמו למשפט. עכשיו, זה כל כך קל להראות את זה, אבל לא יראו גם כשתראה, ואין כאן כלל שאלה. אבל למה חבל לבזבז יופי כזה. אני בן של פועל. אני פחות מפועל. אני גם מרקס. למרקס אין מה לעשות איתם, הוא מרקס, מסתדר לבד, זה לא על רחמים וזה לא על הכרה בסחבקיות, זה סתם להגיד בוקר טוב כל יום לשומר מהמוזיאון, לדעת את שמו, ולא לשכוח להגיד לו להתראות כי אתה לא צריך לזכור. אתה פשוט רואה אותו. אבינרי כתב מאמר נוראי על מרקס והשומר ההוא. הוא לגלג על זה שאמר לו בוקר טוב דוקטור מרקס והראה איפה מרקס ישב. מרקס היה הורג אותו. סתם. יודע שאנחנו חברים גם בזכותו. אבל זה כמה עולמות מעליו. הוא השומר במקסימום. מה?

רשומה רגילה
Friedrich Hegel mit Studenten Lithographie F Kugler e1609963321349
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

הפנומנולוגיה של הרוח להגל דרך מילה אחת. פחד ולא חרדה. שכן, יש כאן רסלינג.

על פחד ממוות אלים או מביש, להבדיל מתרגום לאימה או חרדה: אם אתה מתרגם את הפחד בהגל לחרדה או לאימה, אז זה רק בגלל שאתה אידיוט להחריד. הפחד הוא מול העדר הפחד בחיה, אפילו מול הילד, באם מעוניין, פסיכולוגית ספיקינג.

הפחד הוא מול ההתגברות על המצב החייתי שלך, שמופיע עם ידיעת החיה האנושית את סופה ושל הילד את האפשרות לחשוב או לצפות בכלל ובתוך זה לרע, כבר להיות ברע כאי אושר או סיפוק, כיציאה מהמייידות שלו.

המודרניות החלה בהרחבת האני ותמיד הייתה לקנאה במצב הטבעי הפחות או יותר חייתי של האדם- רוסו. סוציולוגית, היסטורית: דורקהיים החכם מדבר על זה ובכלל אם רוצים עוד הקבלה, זה מתחיל סוציולוגית, עם התחלת הסוציולוגיה הפוליטית, במונטסקייה עצמו,וממשיך עד הגל, שעליו אנו מדברים, כאן, בהבדל בין האזרח האתונאי למודרני- הראשון הוא עדיין אנחנו בלי אני. סוקרטס הוא סיומה של האזרחות בלי האני- השאלה כשאלות על המילים המגדירות, וכך ההתחלה של האני מולם, כמבוכה, כא-פוריה, קרי כמבוכה, כן, זאת המילה; כאשר המשפחה עם הנשים והילדים, המרחב הפרטי מול האגורה של הגברים, תהיה לסיום הפוליס. הפסיקו לשלוח את הילדים לצבא. זהו.

אבל, נחזור לחיה מול האדם. לחיה אין חופש, אבל יש לה סיפוק, בזה שהיא בתחנתה, ברגע הקיומי של סביבתה. היא לא בעוד ולא בזמן ואין לה מוות על הראש, רק רגע אחד על הראש ודי מוות.

אצל הגל זה בדיוק ככה. גם בסוף, אצל הגל זה סוף בתחנה ובסיפוק, אך. כמובן אנושי, ביכולת שלך להגיד אני מאושר, ואז השלילה של השלילה. סוף הדיאלקטיקה. אידיוטים גמורים. רק משוגע או עבריין ישלול, אבל זאת בעיה אחרת, כבר.

ופילוסופית,המשפט הספוקלטיבי לצד המדיטציה בין הפילוסופים מחליפים את הדיאלקטיקה כ-tug of words, הגל כמתאר מהסוף.

אבל, גם בהתחלה, בטח בהתחלה, בוא נחזור לחיה, בוא נתחיל בחיה, ביתר ישירות.

אתה ח י י ב תחילה, בהתחלה,, באותה התגברות על הפחד מהמוות האלים- הגל הוא מעריץ של הובס. האמת זה אפילו לא אלים דווקא כמו הפחד מהמוות המביש, שהוא המוות האלים. היו duals של כבוד. אתה יכול לתאר את הקומדיה בנפילתך הסופית, הלא חוזרת. אתה מסתכן, לכן מפחד. אחרת, ממה מפחד?

אבא של רוסו, למשל, מת ככה. אבל שוב לחיה?

בלי זה, אין כל כניסה לעולם האנתרופולוגי של הגל, זה עולמו של הגל. אין גם את זה לתרגם: אני מתרגם / מרקס על הגל:

ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.”

כתבי יד כלכליים ופילוסופיים משנת 1844

לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית.

זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה. אין את כל המהלך הזה, מול הניתן, להבדיל:

חרדה? זאת השטות של היידגר שנכנסה לפסיכואנליטיקה וזה הפחד מכלום. מהשום דבר. אין לי אפילו כוח לטיפש הזה, והוא כל כך טיפש וכל כך אימננטית נאצי, שזה אפילו לא מצחיק אותי לפעמים, כמה טיפשי זה נהיה עוד לפני שהייתי. אבל לתרגם חרדה או אימה להגל זאת עוד טיפשות לפני היידגר של הייפוליט. אבל בוא נקח את הטיפש ההוא, במקור. היידגר. פוסט הבא, בכאילו. ועדיין, כלומר, במקום:

אמרנו על הובס- פחד ממוות אלים / מביש פלו אנתרופולוגי- גם לעבודה. הנה, ההבדל או התוספת ההגליאנית. בחרדה אין כלום:

הובס-הגל: השוני המהותי הוא בעבודה
הגל רוצה במודע “לחזור” אל העתיקים (“באופן דיאלקטי”, כלומר דרך “הובס”.) יש summum bonum, כלומר הבנה עצמית מלאה באמצעות פילוסופיה. אבל אפשר רק להבין (וכך “לספק”) את עצמך באופן מלא במדינה אידיאלית (בדיוק כמו על פי אפלטון). ניתן לממש מדינה זו רק באמצעות היסטוריה ובסוף ההיסטוריה.

שכן זו “המציאות של מלכות שמים”. כלומר, זה העולם הזה, כמו המדינה העתיקה; אבל בעולם הזה, העולם האחר (הנוצרי) ממומש. לכן המדינה מניחה לא רק “ידע” אלא גם “פעולה” (“!”). אף שהסיבה הסופית שלה היא גם ידע פילוסופי, ידע זה הוא ידע של פעולה, באמצעות פעולה (היסוד החופשי “השלילי” של האדם, כלומר יצירתי, ולא רק חשיפה של

הבדל קונקרטי: הובס לא מצליח לראות את ערך העבודה. אין די בפחד מהמוות כדי להוביל את האדם “לתבונה”. העבד הפוחד משיג ידע (ורעיון החופש → סטואיזם → ספקנות → נצרות) רק אם הוא עובד גם (מתוך פחד ומחוצה לו), ועובד עבור המאסטר, כלומר רק אם הוא מבצע שירותים. העבודה מאפשרת היסטוריה כ”מאבק מעמדי “, כלומר, העבודה היא בבסיס הדיאלקטיקה אדון-עבד, וממילא בבסיס הסינתזה הסופית של הדיאלקטיקה.

מדע הטבע (גלילאו-ניוטון, כלומר גם הובס) הוא מדע פסאודו של העבד העובד. העבד לשעבר ששוחרר על ידי המהפכה (1789) מוותר עליו; המדע שלו הופך לפילוסופיה (הגל) שעל בסיסו האדם יכול להבין את עצמו כאדם (אך לשם כך הכרחי לעבור דרך

מטריאליסטית( כך גם בהובס). למה? כי העבד שלא רוצה להיאבק (הבורגני של הובס), בהכרח בורח אל המעבר (“אמונה”), ומחפש את שביעות רצונו שם (מבלי למצוא אותו).

ביטול תיאורטי גרידא של המעבר, של העולם התיאיסטי, מניב אידיאליזם סובייקטיבי (באופן כללי יותר: האידיאולוגיה של האינטלקטואלים של “הדבר עצמו”, של מדע “טהור” וכו ‘, כלומר המנוסה לערכים “מוחלטים” [” תובנה טהורה, “כלומר הרציונליזם של המאה ה -17]). אך למעשה ערכים אינטואיטיביים גרידא אלה ניתנים רק כנתונים, כלומר לעולם הטבע. התהליך כולו מסתיים אפוא בחומרנות.

הדרך החוצה: הכרה בערכים כחובות. בתחילה זה מוביל ל”אוטופיה “(” אי שפיות “). אבל אם האדם מוכן להיאבק למענם, זה מוביל למהפכה.

זו הסינתזה הסופית (של המאסטר והעבד). מאבק העובד מוביל לתוצאות המאבק (שירות צבאי אוניברסלי כתוצאה העיקרית של המהפכה הצרפתית>, לדברי הגל!) זוהי” הפעולה של כל אחד וכולם “= כחיילים ואזרחים- מדינה אידיאלית, בה כל אחד הוא אזרח, כלומר עובד מדינה, ובכך יוצר ומשמר את המדינה במעשיו שלו.

הובס לא מצליח להעריך את ערך העבודה ולכן ממעיט בערך המאבק (” גאווה “). לדברי הגל, העבד מממש בעבודתו את 1. רעיון החופש, 2.

מימוש רעיון זה באמצעות מאבק. לפיכך: בתחילה “אדם” הוא תמיד אדון או עבד; “הבן אדם המלא” – בסוף “ההיסטוריה – הוא אדון ועבד (כלומר גם וגם). רק זה יכול לספק את ה”גאווה “שלו; רק בכך שהוא מוכר על ידי מי שהוא מכיר, ומבין את עצמו ככזה (בפילוסופיה של [הגל]).

לא פחות מההבנה הזו נחוצה לסיפוק. אבל אפשר להבין רק סיפוק; וסיפוק מחיי עבודה ומאבק. [פחד מוות לבדו יכול רק להוביל לדת (- תודעה עצובה, אומללות)]. האדון לא הורג את העבד רק כדי שהוא יעבוד בשבילו! אדון – מאסטר אינו פוחד לעולם.

רשומה רגילה
F5c17aba4fdaa60353a533b83efc16dff72679ff 8211 1845
פילוסופיה

קרל מרקס – התיזות על פוירבך (1845)- שלושת הביקורות של מרקס על פוירבך

שלושת הביקורות של קרל מרקס על פוירבך

ביקורת ראשונה

מנקודת המבט האנושית, האדם תמיד צריך להתחיל מעובדת הניכור שלו. תזה רביעית. פוירבך חשף את ראשיתו של הניכור העצמי בהיבט הדתי שלו. לפיו, מה שצריך לעשות, על מנת לפתור את הניכור האנושי, זה להביא את העולם הדתי לבסיס החילוני שלו. בוא ננסה להיצמד לתזות עצמן, בניסיון להסביר זאת.במקרה ספציפי: תזה מספר שש.פוירבך, מרקס טוען, נתן הסבר, בסיס רציונלי, חילוני לדת. מהות האדם היא המהות של הדת, כשם שהיא מושלכת מתוך הניכור המעורר את תחום משאלות הלב האנושיות.הביקורת האנתרופולוגית על הדת של פוירבך גוזרת את כל התחום הטרנסצנדנטי מ”ממשאלת לב”; האלים הם משאלות הלב האנושי שהפכו לישויות אמיתיות. באופן דומה, היפוסטטיזציה זו של משאלות מביאה לשכפול של העולם האמיתי, הנגלה בעולם הדמיוני באמצעות ביקורת אנתרופולוגית:, בתהליך השכפול, הביקורת אומרת, האדם מעביר את מהותו הטובה ביותר מעולם ארצי זה לעולם טרנסצנדנטי. לכן יש לבטל את הניכור העצמי הזה, כלומר להחזיר את השמים לאנושות פעם נוספת, באמצעות ביקורת אנתרופולוגית וחקירת מקורות. מכאן, נשאל, האם פויברך לא עשה זאת כבר? כאן, יש שתי נקודות עיקריות של ביקורת.הראשונה פשוטה וברורה: הסבר המכניזם הוא לא הסבר של הגורמים שהוליכו להמצאה זו. פוירבך נשאר במסגרת הפילוסופיה אשר מסבירה אידיאולוגיה; הוא עדיין הגליאני. העניין הוא בחזרה לתזה השניה, כשם שמבוטאת שוב, בתזה אחת עשרה.

הביקורת השניה: זהו המקום בו העקביות של מרקס נכנסת לזירת הוויכוח ומסרבת להסתפק בכל פרספקטיבה אנושית של האדם כייצור א-היסטורי, מופשט לחלוטין, ללא ניסוח ספציפי באשר למעמד ולהיסטוריה.פוירבך,למרות שמתח ביקורת כה קשה על הגל על ​​איחוד המושגים שלו, אכן התמקם באופן אמפירי אך רק בצורה המאפשרת לו לשכון בתוך הפרט כיחיד מופשט, מחוץ לחברה, מלבד ההיסטוריה החברתית. מסיבה זו מדגישה תזה 6 הנקודה: “אך מהות האדם אינה הפשטה הטמונה בכל פרט מסוים. במציאותו המהות של האדם היא מכלול היחסים החברתיים. “ואכן, עם הקשר הריק שלו בין הפרט המסוים לבין האנושי המופשט (השומט את החברה) פוירבך הוא מעט יותר מאשר צאצא של הסטואה בימינו; ותוצאותיה בחוק הטבע וברעיונות הסובלנות בתקופה הבורגנית המודרנית. גם המוסר הסטואי הוגבל לאנשים פרטיים לאחר שקיעת הפוליס היוונית.

כפי שאמר מרקס בעבודת הדוקטורט שלו: “”לפיכך העש הלילי, כאשר השמש האוניברסלית שקעה, החל לחפש את אור הפנס של עולם פרטי”הרעיון הוא בין הפרטי לכלליות הריקה. לאזרח אל מול האדם. כאילו יש עולם שכזה, כשם שמתואר על ידי הגל בתורת המשפט, של חברה אזרחית שמעליה מתעלה, כמו ההוויה האוניברסלית של הסטואה המדברת על החכם מול האדם הפרטי ועל רוח אוניברסאלית מול קיום פוליטי אחר שהיא שומטת ממנה כסדר רלוונטי, המדינה או המומחים; כאילו יש חיוב בעולם אנושי כללי של מוסר קאנטיאני אל מול מציאות חיים עצמאית ממנו.

כאן אנחנו יכולים להתחיל לחבר את שתי הביקורות: מרקס אומר במקום אחר, ביקורת הדת מתחילה ומסתיימת בקביעה כי האדם יצר את אלוהים, לא אלוהים את האדם, אך התחלת ההסבר של הניכור היא לא ההסבר הסופי שלו ואין היא כשינויו, כשינוי הבסיס שלו. מקור הניכור, ראשיתו, הוא הטוטאליות של היחסים החברתיים. מכאן גם שינויו.ביקורת על הדת מסתיימת…בציווי קטגורי, לפיו עלינו לגבור על כל התנאים בהם האדם הוא יישות מושפלת, משועבדת, נטושה ובזויה.הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים מהשרשרת, לא כדי שהאדם יוכל לשאת את השרשרת ללא פנטזיה או נחמה, אלא כדי שיוכל לזרוק את השרשרת ולקטוף את הפרח החי.מרקס, ביקורת על ביקורת הדת.

ביקורת שניה

“ככל שפוירבך הוא מטריאליסט, ההיסטוריה אינה קיימת עבורו, וככל שהוא מחשיב היסטוריה, הוא אינו מטריאליסט.” מרקס, אידאולוגיה גרמנית. פוירבך צודק שעה שהוא מעוניין להגיע אל המציאות החושנית של האדם. כדי להתחיל בכך, כדי לעבור מן האובייקט למציאות מהותית יותר, הרי שעלינו להגיע אל הפרקסיס ההיסטורי, מאבק ועבודה, אך בעיקר עבודה, שהרי העבודה משנה את האובייקט שיוצרת אותו. היא גם זו שמסיתה את הדיון מן התמיד זהה לעצמו / הנתון למתפתח וכך לשיח של אמת אצל הגל, אשר אצל מרקס מופשט למציאות החיים הקונקרטית. הבעיה של פוירבך היא העדר פרקסיס בעולם. המשפט הספקולטיבי הוא המציאות ההיסטורית. האדם נהיה סובייקט עם הסובייקטיביזציה של הטבע- עבודה.אצל היידגר להבדיל. אתה נשאר אובייקט ולא באמת פותר את הבעיה של פוירבך.

ביקורת שלישית

פוירבך רואה שני מצבים תודעתיים עיקריים: הוא בין תפיסה חושית ל- קונטמפלציה. כך הוא מפספס אך הדיאלקטיקה של החשיבה עצמה וסיומה בפילוסופיה של מרקס או יותר נכון הגל. פוירבך בעצם נשאר בפנומנולוגיה תוך שפספס את ישו כמובן.


קרל מרקס – התיזות על פוירבך (1845)

1

עיקר החיסרון של כל מטריאליזם עד כה – לרבות זה של פוירבך – הוא שהעצם, המציאות, החושיות, נתפסים רק בצורת האובייקט או ההסתכלות; אך לא כפעילות אנושית חושיתכפרקסיס, לא באורח סובייקטיבי. כך יצא שהצד הפעיל, בניגוד למטריאליזם, פותח באמצעות האידיאליזם – אבל באורח מופשט בלבד, שכן האידיאליזם כמובן אינו יודע את הפעילות המציאותית, החושית, כמות שהיא. פוירבך רוצה באובייקטים חושיים, הנבדלים בממש מן האובייקטים המחשבתיים; אך אין הוא תופס את הפעילות האנושית עצמה כפעילות אובייקטיבית. ב”מהות הנצרות” הוא רואה אפוא רק את הגישה העיונית כאנושית באמת, בעוד הפרקסיס נתפס ונקבע אצלו רק בהופעתו המלוכלכת-יהודית. הוא אינו מבין אפוא את משמעות הפעילות “המהפכנית”, “המעשית-ביקורתית”.

2

השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית. בפרקסיס חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעצמה, את הנופך הזה של חשיבתו. המחלוקת בדבר ממשותה או אי- ממשותה של חשיבה המתבדלת מן הפרקסיס, אינה אלא שאלה סכולסטית גרידא.

3

התורה המטריאליסטית לפיה אנשים הם תוצרי נסיבות ואופן גידול, שוכחת שבני האדם הם אלו המשנים את הנסיבות, ושהמחנך עצמו בהכרח גודל. היא מחייבת אפוא את הפרדת החברה לשני חלקים, מתוכם אחד מורם מעל לחברה (לדוגמא, רוברט אואן). המתאם של שינוי הנסיבות ושל הפעילות האנושית או ההשתנות העצמית ניתן לתפיסה ולהבנה רציונלית רק בתור פרקסיס מהפכני.

4

פוירבך מתבסס על עובדת ההתנכרות העצמית הדתית, הכפלת העולם לעולם דתי ולעולם חילוני. עבודתו היא פיזור את העולם הדתי על יסודו החילוני. ברם העובדה שהיסוד החילוני נסוג מפני עצמו ומתקבע כממלכה עצמאית בשחקים יכולה להתבאר רק מתוך קרעו הפנימי וסתירתו העצמית של היסוד החילוני. יש להבין את הלה בסתירתו ולאחר מכן להפכו דרך ביטולה. כך למשל המשפחה הארצית נתגלתה כסודה של המשפחה הקדושה, ומעת זו יש להרוס את הראשונה מבחינה עיונית ומעשית.

5

פוירבך, שאינו מרוצה מן החשיבה המופשטת, חפץ בהסתכלות החושית; ואולם הוא תופס את החושיות לא כפעילות מעשית, אנושית-חושית.

6

פוירבך מפזר את המהות הדתית בתוך המהות האנושית. אך המהות האנושית אינה הפשטה הגלומה בפרט היחיד. במציאותה היא הרכב של היחסים החברתיים. פוירבך, שהביקורת על מהות מציאותית זו אינה מעיסוקו, נאלץ אם כן:

  1. לראות את ההליך ההיסטורי כמופשט ולקבע את הלך הרוח הדתי כשלעצמו, ולהניח מראש את קיומו המופשט – המבודד – של פרט אנושי.
  2. המהות האנושית יכולה אפוא להיתפס רק כ”סוג”, כפנימיות אילמת, הכללתית הקושרת בטבעיות אנשים רבים.

7

אם כך פוירבך אינו רואה ש”הלך הנפש הדתי” עצמו הינו תוצר חברתי, ושהיחיד המופשט, שהוא מנתח, משתייך במציאות לצורת חברה מסוימת.

8

חיי החברה הם מעשיים במהותם. כל מיני המסתורין אשר מוליכים את התיאוריה שולל אל המיסטיקה, מוצאים את פתרונם הרציונלי בפרקסיס האנושי ובהבנת פרקסיס זה.

9

נקודת השיא אליה מגיע המטריאליזם ההסתכלותי, הווה אומר המטריאליזם המבין את החושיות לא בתור פעילות מעשית, היא ההסתכלות בפרטים המבודדים ובחברה הבורגנית.

10

נקודת המבט של המטריאליזם הישן היא החברה הבורגנית; נקודת המבט של זה החדש היא החברה האנושית, או האנושות החברתית.

11

הפילוסופים רק פירשו בדרכים שונות את העולם; העניין הוא לשנותו.

רשומה רגילה