קאנט

פרפרזה של קוז׳יב על שפינוזה. …״שפינוזה, כמו הגל, מזהה את האדם (כלומר, האדם החכם) עם האל. נראה אפוא שבשני המקרים ניתן לומר באדישות או שאין דבר מלבד אלוהים, או שאין דבר מלבד האדם. אבל למעשה, שתי הקביעות אינן זהות, ואם הראשונה תתקבל על ידי שפינוזה, רק השניה מבטאת את מחשבתו של הגל. ולכך מתכוון הגל באומרו שהמערכת של שפינוזה אינה פאן-תיאיזם, אלא א-קוסמיזם: זה היקום או מכלול ההוויה המופחת לאלוהים בלבד, אבל בה-בעת לאל ללא עולם וללא בני אדם. ולומר את זה להגיד שכל מה שהוא שינוי, התהוות, זמן, לא קיים עבור המדע. שכן אם האתיקה עוסקת, למעשה, בדברים הללו, לא ידוע כיצד או מדוע הם מופיעים בה. או, ביתר חריפות, ולעניין עצמו: ההבדל בין שפינוזה להגל יכול להתנסח בצורה הבאה: הגל הופך לאלוהים על ידי חשיבה או כתיבת הלוגיק; או, אם תרצה, על ידי הפיכתו לאלוהים הוא כותב או חושב את זה. שפינוזה, לעומת זאת, חייב להיות אלוהים מאז ומתמיד (eternally; מחוץ לזמן, למען האמת) כדי להיות מסוגל לכתוב או לחשוב את האתיקה שלו. כעת, אם ישות שהופכת לאלוהים יכולה להיקרא “אלוהים” רק בתנאי שהיא משתמשת במונח זה כמטאפורה (מטאפורה נכונה, דרך אגב), ההוויה שתמיד הייתה אלוהים היא אלוהים במובן הראוי והקפדני של המילה. לכן, להיות שפינוזיסט זה למעשה להחליף את אלוהים האב (שאין לו בן, אגב) בשפינוזה תוך שמירה על ההתעלות האלוהית במלוא קפדנותה; זה לומר ששפינוזה הוא האל הטרנסצנדנטי שמדבר בוודאות אל בני האדם, אבל שמדבר אליהם כאל נצחי. וזה, מן הסתם, שיא האבסורד: לקחת את שפינוזה ברצינות זה בעצם לההיפך ל–או להיות– משוגע״.

מבחינתו שפינוזה בנה עולם מחוץ לזמן. במילים של הגליאן, הוא סתם שירטט עיגול ריק, קרא לו טבע או אלוהים, כשהעיקר נוגע לחוסר היכולת של המשרטט לשרטט את המעגל מחוץ לזמן, ודיסקורס מחייב מעבר של נקודה בין שתי נקודות שונות. אין לי כוח להיכנס לזה. זה מינימום פרמנידס, והשתיקה. אם ניקח ליטרלי, אז נאמר: הכל נכון עם שפינוזה! אתה יכול להסביר הכל! חוץ מאת שפינוזה עצמו כותב את האתיקה. אם מנסה להסביר את זה, אז אתה באבסורד הוא יגיד. אומר. חשבתי שזה מעניין כי זה מה שהיהודים האורתודוקסיים טענו לגבי שפינוזה, נאמר ממישהו כמו קוז׳יב שזה לא יכול לעניין אותו פחות- כל העניין היהודי. מה שכן כהגליאן הוא צריך את העיגול הריק כהיפוך פשוט של העולם עצמו, רק מונח היפותטית, במקום להיות הוא עצמו (קאנט). כהגליאן שהיה יודע מה היהודים עשו עם שפינוזה, הוא היה מזדעזע מכל הזבל הזה כי העניין של הלוגוס מתחיל בניקויו מלוגיקה פשוטה (ומטומטמת) ומ-! psyche. די מדהים שהגל ציין את ה-psyche. הפנומנולוגיה זה על איך לעשות מדעי הרוח. אנחנו נשארנו עם ה-psyche. אין על היהודים, אנוסים! וזה! מדעי הרוח שלנו, איכסה פיכסה.

השיעור העצמי הראשון שלקחתי בפילוסופיה, אז שקראתי כמה עמודים של nettleship .+- 1900. הספר, אוקספורד משהו, כך היה ~ על הסובייקטיבי ואובייקטיבי. לאנטיתזה של אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים בניסיון או בידע יש מובנים שונים. ~1. ‘סובייקטיבי’ מציין את כל המרכיבים ב’אני’ וב’אתה’ מלבד הידע עצמו; למשל הרגשות שלנו לגביו, והדרכים שלנו להגיע אליו, הם ‘סובייקטיביים’. ‘זה’ אינו תלוי באלמנטים אלה; ומסיבה זו הם ‘סובייקטיביים’, ולא בגלל שהם נוכחים בסובייקטים. ה’זה’, למעשה, מיועד לנו, לסובייקטים; לדעת את ה’זה’ זה “לעשות את הזה לשלנו”; וכאשר אנו נמצאים במצב המושלם ביותר של אינטליגנציה, ההבחנה בין ‘אנחנו’ ו’זה’ נעלמת, בדיוק כפי שבסימפטיה או ‘הבנה’ מושלמת שני אנשים הופכים לאחד. ‘סובייקטיבי’, אם כן, במובן זה אומר הכל עד להגעתו לנקודת האינטליגנציה, לידיעה עצמה. ~ 2. ‘סובייקטיבי’ מציין חלק מהעובדה בניגוד למכלול: חוויה ויזואלית סובייקטיבית היא חוויה שבה כל עובדת הראייה אינה נוכחת; תנאים מסוימים נעדרים. אם תנאים אלה נשפטים כקיימים, קיימת ‘אשליה’; הפרשנות נהיית מסולפת. במקרה כזה התנאים הנעדרים בלבד נקראים לפעמים ‘אובייקטיביים’. מה הם התנאים המסוימים האלה, תלוי באדם שמדבר: אחד אומר מוצקות, אחר נלווים פיזיולוגיים, אחר התאמה לחוק או עיקרון כלשהו, וכן הלאה. כלומר, יש בכל מקרה צורת קיום מסוימת שיש לה ‘פררוגטיבה’ של אובייקטיביות או מציאות; והשאלה שיש לשאול היא תמיד, מהם המאפיינים, או המבחנים, של צורת הוויה מסוימת זו? ~בהקשר זה כל כך הרבה אנשים מזהים ‘אובייקטיבי’ עם מה שהם מכנים ‘מציאות חיצונית; אבל כמובן שהאובייקט אינו יותר מחוץ לתפיסה שלנו מאשר הסובייקטיבי; אנו מבינים את התנאים האובייקטיביים של התחושה כמו גם את התחושה עצמה. עד כה, ‘סובייקטיבי’ ו’אובייקטיבי’ מציינים קבוצות שונות של אלמנטים בניסיון, שהשניים מביניהם מובנים כחשובים יותר או אוניברסליים יותר. הם אינם קורלטיביים; הם מתקיימים במקביל, אבל הם עשויים להתקיים בנפרד. ~ 3. אולם אנו מגיעים כעת להבחנה שלישית, ובזה שני המונחים סובייקטיבי ואובייקטיבי, או סובייקט ואובייקט, הם קורלטיביים למהדרין. וההבחנה הזו, המסתכמת באמירה שכל חוויה מוצגת (אובייקטום), היא כזו הטבועה בתודעה. הבחנה זו היא צורה מסוימת של חוק או עיקרון אוניברסלי, שניתן לכנותו עקרון היחסות. עיקרון זה מתאים לכל ישות באשר היא: בתודעה עצמית היא לובשת צורה מיוחדת, זו שבה האלמנטים הקשורים הם אני עצמי או סובייקט, ולא אני עצמי או אובייקט. עובדת היחסות פירושה שהכל הוא מה שהוא דרך היחס שלו לדברים אחרים; או שכמו שאפלטון אומר, ההוויה מרמזת על אי-הוויה או ‘אחרות’. ~לדוגמה, כל מספר הוא אחד מסדרה, ואופיו או משמעותו נקבעים על פי מקומו בסדרה, כלומר, בסופו של דבר, לפי כל המספרים האחרים (וכך בכל סדרה). כל דמות, או פיסת חלל, נקבעת על ידי החללים שמסביב. כך בכוח; אין פעולה ללא פעולה מחדש; ניתן לנתח את העובדה לשניים, אך הם אינם ניתנים להפרדה. שוב, התכונות של דבר הן אופני הפעולה שלו, וההתנהגויות שלו על דברים אחרים; ואי אפשר להפריד את הדבר מהם; אם אתה מנסה, אתה לא משאיר כלום. ~ואז אנו מגיעים לאופן הקיום הנקרא תודעה (במובן הרחב ביותר); אנו מגלים שכמו שאנו אומרים, גופים מסוימים מרגישים. כאן שוב כל תחושה נקבעת, או על ידי רגשות מוגדרים אחרים, או על ידי מדיום התחושה הכללי שמסביב. לבסוף, בתודעה עצמית, האלמנטים הקשורים הם עצמי ולא עצמי, או סובייקט ואובייקט. כאן, אם כן, האובייקט באופן כללי הוא ה’אחר’ של העצמי, אבל המשמעות המיוחדת שלו תהיה תלויה בסוג המיוחד של העצמי, ותהיה שונה בהתאם לכך שהעצמי הוא, למשל, רגיש, תפיסתי, אינטליגנטי, בעל תיאבון, רצון. כך ההבחנה של 1 ‘תודעה’ 2 ומובן רחב יותר מזה של ‘תודעה’, העצמי והאחר נמחקים כל הזמן, כמו שהם צפים שוב ושוב. ~4. (א) ברצון עלינו להבחין בין הסובייקט הרוצה לבין האובייקט הרצוי. אבל כל אחד הוא רק ביחס לשני; האובייקט הוא אובייקט רק במידת היותו רצוי, הסובייקט הוא סובייקט רק במידה שהוא תופס את עצמו כמי שיכול להשיג את האובייקט. ובהשגת האובייקט, כאשר ההבחנה נעלמת או נעשית מרומזת, האובייקט, שהוא עכשיו סיפוק, מפסיק להיות ‘אחר’, והסובייקט, היוצא מעצמו ברצון, מזהה את עצמו עם האובייקט. אז שוב (ב) בסימפטיה אומרים על אדם שהוא מרגיש את עצמו אחד עם השני, או שתחושת הנפרדות נאמרת בהיעלמותה; ומה שמשתמע מהביטויים הללו הוא שהעובדה הקונקרטית, הניתנת לניתוח לשני עצמיים, היא באמת האחדות של השניים. וכך (ג) בדעת: בכל תודעה תפיסתית קיימת עובדה אחת שניתנת לניתוח לשני היבטים. אנו יכולים להפריד בין סובייקט ואובייקט במובן זה רק אם אנו מתכוונים בסובייקט לתפיסה האפשרית, ובאובייקט, זה האפשרי לתפיסה; ועלינו לעשות זאת, כי אנו מודעים לכך שהידע שלנו אינו מושלם. למען האמת, ההבחנה נעלמת (כך שניתן לתאר את האמת באדישות כאובייקט או כסובייקט), אך היא נעלמת רק כדי להופיע מחדש. לבסוף, בהמשך החקירה, אנו מגיעים לטענה ש’באופן מוחלט כל ההבחנה בין סובייקט לאובייקט נעלמת’. ~כלומר, אם נתחיל מהרעיון שהכל נמצא ביחס לאחר, ונמשיך עם זה אל כל ההוויה, אנו נראה שאם ה’דבר’ היה נקבע במלואו, הוא היה תוחלת היחסות שלו. סכום יחסי היחסות יהיה זה שאין לו ‘אחר’ מעבר לו, או שהוא קשור לעצמו. מכאן תיאורו של אריסטו את השכל האלוהי, כאידיאל הידע, כמחשבה זהה לאובייקט שלה. ~5. לעתים קרובות אומרים שבפילוסופיה היוונית מתייחסים לבעיית הידע באופן אובייקטיבי, ובפילוסופיה המודרנית באופן סובייקטיבי. יש אמת חלקית בלבד באמירה זו. בניתוח התפיסה או חשבו שהיוונים התחילו מה הצד של האובייקט: אבל הם ראו את האובייקט קורלטיבי לחלוטין לסובייקט. ההבחנה בין סובייקט ואובייקט, שנאמר כי היא נעדרת מהפילוסופיה היוונית, מופיעה ללא שם ב”דה אנימה”, שם תהליך הידע מתואר כניכוס הדרגתי של העולם על ידי נפש האדם, או כהתפתחות הדרגתית של נפש האדם, ממצב ידע אפשרי עד ממשי, בהשפעת העולם. כלומר, ההבחנה מופיעה כאן כמו זו של המובן הפוטנציאלי והמובן בפועל; ונאמר שהסובייקט הוא במובן מסוים האובייקט. במעשה הידיעה ההבחנה מפסיקה להתקיים, או הופכת להיות זו של הצדדים הקעורים והקמורים של עקומה. ~לעומת זאת, נכון שפילוסופים מודרניים בולטים התחילו מהצד של הסובייקט, וראו בתנאי החוויה ביטויים של העצמי או האגו, אך יש לזכור שהסובייקט, העצמי או האגו הזה היו להם זה שהעולם הוא אובייקט עבורו, או זה שיש המכנים הסובייקט האוניברסלי. אין זה נכון שבפילוסופיה המודרנית ירדה תחושת האובייקטיביות של העולם; הוא גדל מאוד, כך שאנו אפילו נוטים לומר שליוונים לא היה שום חוש לאחידות הטבע. בפילוסופיה המודרנית, שוב, כמו ביוונית, יש לנו רעיון של משהו שבו ההבחנה נעלמת; ובכל אחד הוא מתבטא בתור סובייקט שיש לו את עצמו לאובייקט. ~6. אין לבלבל את ‘היחסות’ שבה מתאם בין סובייקט ואובייקט הוא צורה אחת עם ‘יחסות הידע’, כפי שמתבטאת בביטוי כמו ‘אנחנו יודעים רק תופעות’. ביטוי כזה עשוי להצביע על אמת, אבל הוא מטעה ביותר. אם ניקח זאת בקפדנות, זה חייב להגיד או (א) שכל מה שאנו מכנים אמת הוא רק מראית עין או אשליה; אבל במקרה זה אנחנו אלה שיוצרים את ההבחנה בין לכאורה לבין ממשי, ואנו משתמשים בידע שלנו על הממשי בטענה שאין לנו ידע על הממשי. או (ב) זה אומר שכל הידע ניתן לניתוח בין המוצג וההוא שהוא מוצג לו; כלומר כל ידע הוא סוג של תודעה עצמית. ~אבל בדרך כלל הביטוי הזה מבלבל בצורה ברברית שני מושגים, (א) שכל הידע שלנו מוגבל, יש לו ‘מעבר’; (ב) שה’מעבר’ הזה, אידיאל האמת, על אף שלא ניתן לדעת, הוא אמיתי יותר מכל דבר אשר אנו יודעים. ‘לא ניתן לדעת’ כאן חייב להתכוון, לא ‘לא מובן’, אלא לזה ש’הוא מעבר’ לידע הנוכחי שלנו, אשר מרמז על סובייקט מעבר לסובייקט הנוכחי שלנו. כל ידע כרוך בתודעה של לא ידוע במובן זה; תודעה זו היא הצד השני של הידע, והשניים אינם ניתנים להפרדה. ~אנו מנגידים את הניסיון, במובן של מה שאנו מכירים בפועל, עם זה שהוא רק אנחנו מדברים עליו כאפשרות, והאחרון ככזה הוא מעבר לניסיון, או מחוץ לניסיון. אנחנו אומרים, למשל, ‘עד כמה שהניסיון מגיע, א’ או ב’ בטוחות.’ ניסיון, במובן זה, פירושו הסכום של מה שידוע, הידע המבוסס ביותר עד כה. לא יכולה להיות התנגדות לשימוש זה במונח. ~ עלינו רק לשים לב שבכל מקום בו אנו לוקחים את ‘החוויה’ הזו, אנו מגלים שהיא מצביעה מעבר לעצמה, ומציעה משהו שהוא עדיין לא. הניסיון הזה אינו נפרד מהלא נודע שהוא מציע, או שאנו מפרשים אותו כמשמעותו. לפיכך ניתן לומר במציאות מושלמת שאנו תמיד מקדימים את ‘החוויה’ שלנו; ושההתקדמות של הניסיון פירושה פרשנות חדשה, או ניתוח, או יישום, של ניסיון שבאמצעותו האפשרויות המוצעות מאושרות או מופרכות. מנקודת מבט זו נוכל להבין בצורה הטובה ביותר למה הכוונה בהתייחסויות ליסוד בחוויה שאינו כשלעצמו עניין של חוויה. ~בקפדנות: הניסיון מציע משהו מעבר לעצמו, כי הניסיון הוא ההצעה של משהו על ידי משהו שעדיין אינו זה; בדיוק כפי שכל דבר צומח אינו רק מציע משהו מעבר לעצמו, אלא נמצא בכל רגע מעבר לעצמו. לדוגמה, אנו אומרים שיש לנו ניסיון של קשר סיבתי; אך לעולם איננו חווים את כל מה שאנו מתכוונים בקשר סיבתי. לעולם איננו מוצאים מקרה שבו זה די נכון ששני דברים משתמעים זה בזה באופן מוחלט ובהכרח, שכן לעולם לא נוכל לשלול את האפשרות של אלמנט לא ידוע כלשהו. הקשר הסיבתי נותר רעיון שלא התממש במלואו בניסיון, אף על פי שהוא מהות הניסיון; וזה בדיוק מה שעושה (את) המדע. ~ 7. לדוגמה, המהות של תורתו של אפלטון על חינוך (כפי שנמצא ב-Phaedo) היא שהנפש מודעת למשהו שהיא מעולם לא ‘חוותה’. יש לנו את הרעיון של שוויון, למשל; אנו יודעים למה אנו מתכוונים במילה; ובכל זאת מעולם לא ראינו דברים שווים לחלוטין. שני הדברים שאנו קוראים להם שווים לעולם אינם שווים באמת; הם מבינים בצורה לא מושלמת, או מציגים חלקית, את רעיון השוויון. ~כך ש’החוויה’ שלנו בדברים שווים כביכול היא בה בעת ידיעה של שוויון שאין בדברים, אובייקטיבית. לכן איננו יכולים ללמוד את רעיון השוויון מהניסיון שלנו בדברים; אנחנו רק ‘משחזרים’ אותו, כפי שאפלטון אומר; או, בביטוי אחר, נראה שהרעיון הוא מרכיב בחוויה שלנו שאינו עניין של ‘ניסיון’, במובן זה של המילה שאנו שוקלים כעת, וממילא הנפילה של אובייקט-סובייקט-אובייקט. -מאותו מאפיין יסודי של הידע שלנו עולה הקושי הנדון במנו. אנו מתקדמים בידע: אנו לומדים. למידה פירושה להגיע למשהו שאנחנו עדיין לא יודעים. אבל, אם אנחנו לא יודעים את זה, איך אנחנו יכולים לחפש את זה? הלמידה חייבת להיות חזרה של הנפש לעצמה – א. תהליך לעולם אינו מושלם בתנאים אנושיים. באותו אופן, בעיני אריסטו הלמידה היא מימוש של משהו פוטנציאלי, בואה של הנשמה לעצמה שנמצאת באותו זמן בהגעה לדברים, כי מה שמתממש בהדרגה, עלינו להניח, מתממש לנצח איפשהו. ~הדוקטרינה של רעיונות מולדים, שמקורה על ידי דקארט ופותחה על ידי חסידיו, הייתה באמת ניסיון להביא את אותה עובדה. זה לא להגיד כי ברשותם של הנולדים לעולם זה יש רעיונות מפותחים לחלוטין ואמיתות אולטימטיביות. המשמעות היא שעצם קבלת הרעיונות הללו מרמזת על פעילות שאינה ניתנת לגזירה משום דבר אחר, ואשר תמיד מקדימה את הניסיון שלה. ~הדוקטרינה של קאנט לגבי צורות אפריוריות של תפיסה והבנה היא בעצם אותו רעיון. הנקודה האמיתית של הביטוי אפריורי היא שאופני ההתנסות שלנו, הדרכים שבהן אנו חווים את מה שאנו כן חווים, תמיד מקדימות את מה שבכל רגע נתון אנחנו חווים. ~האמת שעליה מצביעים תיאוריות כמו אלה, והביטוי המטעה על מרכיב בחוויה שאינו ניתן על ידי הניסיון, היא שכל ניסיון הוא עובדה כפולה. כאשר אנו חווים כל דבר, אנו מודעים לכך שאיננו חווים את כל מה שאנו אומרים שאנו חווים. במילים אחרות, החוויה עצמה, העובדה הקונקרטית, היא האיחוד של שני אלמנטים ניתנים להבדלה אך בלתי נפרדים, ממשיים ואפשריים. ~ To-day’s brief passion limits their range; It seethes with the morrow for us and more. They are perfect—how else? they shall never change: We are faulty—why not? we have time in store. בעוד morrow אחד, מה אעשה?!

מצאתי שני ספרים על תורת ההכרה מפעם. בזבוז זמן אינסופי, על כלום. דקארט מתווכח רק על innate ideas, והוא לא שם. זרקתי אותם לפח. במקום, נאמר כי עכשיו אנו מודים, אפריורית ולפני כל הנמקה, כי יש ארבע אפשרויות למה שנקרא “יחסים” בין סובייקט לאובייקט: (א) האובייקט נחשב לדבר החשוב היחידי. המחשבה חייבת לזהות את עצמה איתו כדי להיות אמיתית. אצל הגל זה כמו לשרטט את העמדה הפרה-סוקרטית ואת זו של המטאפיזיקה הדוגמטית אשר – אפילו לדעתו של הגל – לא הייתה עדיין מודעת לחשיבות של המהלך השוללני, אשר תמיד ובהכרח הייתה לפעולה בין החשיבה ומושאיה, הנחשבים (אחרת, כטעות) ”מיידיים“. ה”אובייקטיביות” שלהם מורכבת מהתעלמות מכל המבנים המתאימים של הנפש, אשר, עם זאת, ממלאים תפקיד מכריע בכל חזון של העולם. לפיכך פילוסופים אלה נותנים מבט על הסובייקט במה שכמעט ולא חורג מרמת הידע המיידי שלו, כך מסיטים את עצמו מעצמו, משאירים אותו בנאיביות הראשונים. כלומר: הם מתארים רק את מה שהם “רואים”. (ב) האפשרות השנייה תהיה של “רפלקסיה” ויכולת ברורה בהפרדת האובייקט והסובייקט. זה ייתן דואליזם, אשר ישליך יחס אפיסטמולוגי למישור האונטולוגי ואשר חוכמתו תתבטא בהצבת “יחסים”- דמיוניים ככל שיהיו ריקים – בין סובייקט לאובייקט שיהיה בעל ערך הסברתי יותר מספק. הגל סופר בקטגוריה זו את האמפיריציסטים וקאנט (עם הקאנטיאנים), תוך הדגשה שעמדה זו כבר פירושה צעד חשוב לקראת ידע מהותי יותר, בהתחשב בכך שהסובייקט לא נסוג לפני האובייקט, אבל מתחיל להיות מודע לערך ה-״האינסופי שלו״ – של חירותו – בתהליך של הסבר זה. יתרה מכך, בפילוסופיה הקנטיאנית, הסובייקט לא נשאר מצפון/מצפן אינדיבידואלי פשוט, שם מתמודד לו עם אובייקט חושי (כמו במקרה של אמפיריציזם), אבל הופך בעצמו לסובייקט ההגיוני של הידע (“האחדות הטרנסצנדנטלית של התפיסה”). אצל קאנט עצמו, עמדה זו נותרת בלתי קוהרנטית במובן זה שהסובייקט נשאר מול האובייקט כדבר בפני עצמו, “בעצמו” (Ding an sich) שהוא לנצח ה”מעבר” שלו. אבל לפיכך הפילוסופיה הקנטיאנית דחפה עד הקצה את הסתירה הגלומה ברפלקסיה- משום שברמה זו סובייקט ואובייקט יוצרים שני טוטאליים מנוגדים זה לזה. בקיצור: יש שני טוטאליים, ואחר כך שני טוטאליים מנוגדים, בלי האפשרות של טרטיום קוויד, מה שמוליך להרס הדדי, ובכך מוביל לקיומו של האין, שהוא אפילו יותר בלתי אפשרי. אז אנחנו רואים שעבור הגל הפילוסופיה של קאנט, או ליתר דיוק הכישלון שלו, מייצג הכי טוב את סיפורה קורע הלב של הפילוסופיה עצמה, שאי אפשר לפתור אלא רק בצורה רדיקלית: בצורה של פילוסופיה חדשה. הגל רואה רק שתי תוצאות אפשריות: אחת – אותה הוא דוחה -הוא הפתרון של בני דורו הרומנטיים (פרידריך שלגל ושליירמאכר), האחר הוא הפתרון שלו ״speculative”, שהתחיל לשדר אותות מ-, אך לא בוצע, על ידי פיכטה ושלינג. (ג) נקודת המבט של “ידיעה מיידית”. פירושה עבור הגל התפטרות, שימה בצד, ובעיקר את חוסר היכולת לפתור את הבעיה של קאנט. מכיוון שאי אפשר לדעת את האובייקט בתור שכזה – ידע קנטיאני יכול רק לתפוס את התופעות הללו, עכשיו, שוב, נתפסות כמיידיות – הסובייקט הרומנטי, השליו, נסוג לתוך עצמו, וזאת על מנת לגלות בפנים את האמת הסודית שהמושא שלה מסרב למסור אלא בהתמסרות. אבל הסובייקט הזה שנסוג לתוך עצמו הוא לא זה של ידע אובייקטיבי ומדעי; זהו ״סובייקט מיידי”, אינדיבידואלי ושרירותי, ממנו לא יצא דבר חוץ מהכרעות אישיות גרידא אשר לא יחייבו אף אחד לכלום. הידע המיידי של הסובייקט, כביכול מבריק, לא מבשר טובות להגל: ה”מקוריות” שחושבים להשיג בזכות הידע הזה חומק מכל שליטה, ויכול להיות גם להמצאה עמוקה לכאורה של השכל האנושי וגם חזרה טהורה ופשוטה למצב החייתי. (ד) כדי לפתור את הדילמה הקנטיאנית, הגל בוחר עבור חלק מבניית מערכת הידע, מרחב זמני שבו הסובייקט והאובייקט מתגלים כזהים, בהיותם שני היבטים של הטוטאליות האמיתית. בלוגיקה, התוכנית המצוינת בהקדמה לפנומנולוגיה תמצא מבוצעת בקפדנות: האמת תראה את עצמה כממשית במכלול הקביעות המושגיות וה”חומר” (האובייקט) יהפוך על ידי כוחותיו לסובייקט פעיל ויצרני. מרקס על הגל, 1844: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם” מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת/ מהפכה אחרי הדיסקורס שעלה לפני שנכתב. זה היה או לסיים במרקס או ללמוד את הגל.

אתה יכול ללמוד את הגל לבד.

הלוגיקה של הגל בוולגאריות?

אני לא מבין למה ההצגה של הלוגיקה של הגל לא יכולה להיות וולגארית, אחרי שהצגת את הלוגיקה כלוגיקה של הגל ביחס להגל, ולמסורת. שהרי, הלכה למעשה, היא וולגארית. הנה, קח! ניתן להמחיש את התנועה הדיאלקטית של הלוגיקה של הגל על ידי שלושת הקטגוריות הראשונות. הרעיון הקדום מבחינה לוגית של המוחלט הוא מושג ההוויה. אבל הרעיון או הקטגוריה של ישות טהורה (eines Sein) הוא בלתי מוגדר לחלוטין. והמושג הוויה בלתי מוגדרת לחלוטין נופל לתוך המושג של לא להיות, אי הוויה. זאת אומרת, אם ננסה לחשוב על להיות ללא התייחסות מוגדרת כלל, אנחנו נמהר לגלות שאנחנו חושבים על כלום. התודעה עוברת מהוויה לאי-הוויה ומלא-להיות אל להיות: עכשיו, היא לא יכולה לנוח באף אחת מהקטגוריות הללו, וכל אחת מהן נעלמת קטגורית מול השונות ההפוכה שלה. האמת שלהם היא אפוא התנועה הזו של המיידי שמעלימה את האחד לתוך האחר״. והתנועה הזאת מהווייה ללא הוויה היא התהוות. אז כדי שהמוחלט יהיה הוויה הוא חייב להתהוות, להתפתח. אחרת, הוא כלום. עכשיו, אנחנו לא יכולים לחשוב על כלום, והווייה חייבת להיות משהו מלבד היותה קטגוריה מחשבתית, אחרת לה, להוויה, לא הייתה שום משמעות. אבל לוגיקה היא משחק טמפורלי המניח טמפורליות אחרת שם, בטבע ובהיסטוריה. אז בוא נמשיך לשחק עם ההתהוות? בבקשה. אך בואו נהיה וולגאריים: ההתהוות היא אפוא הסינתזה של הוויה ואי-הוויה; ההתהוות היא רגע האחדות והאמת שלהם. לכן יש לתפוס את ההוויה כהתהוות, כביקמינג. במילים אחרות, המושג של המוחלט כהוויה הוא מושג המוחלט כהוויה, כתהליך של התפתחות עצמית. לפי דרך ההסתכלות הרגילה שלנו על הדברים סתירה מביאה אותנו לנקודת אל חזור של ביטול הדדי, לכלום שהוא רק כלום כי בעצם עושה שום מהשכל, והשכל לא יכול לחשוב באוויר מסריח כזה. אבל אל! חשש. אנחנו חושבים בצורה זו מלכתחילה כי אנחנו תופסים הוויה כמו לקבוע הוויה כאיז של משהו, משהו יכול להיות הקביעה עצמה של האיז כמשהו, ואי-הוויה כאי-הוויה של קביעה זו. אבל הוויה טהורה, לעומת זאת, היא בלתי מוגדרת בעליל, היא ריקה או הריק עצמו; ומשום זה נאמר כי הוא עובר לתוך זה שמולו. אבל לא די בזה, בוא נהיה וולגאריים עוד יותר: הסתירה עבור הגל היא כוח חיובי אשר מגלה הן את התזה והן את האנטיתזה כרגעים מופשטים באחדות או סינתזה גבוהים יותר. והאחדות הזו של מושגי ההוויה וההוויה היא מושג ההתהוות. אבל האחדות מולידה בתורה ל’סתירה’, כך שהשכל מונע בה הלאה, לחפש את המשמעות של ההוויה, את הטבע או המהות של המוחלט בפני עצמו. בכל מקרה, הוויה, אי-הוויה או כלום והתהוות מהווים את השלישייה הראשונה של החלק הראשון של הלוגיקה של הגל, מה שנקרא הגיון ההוויה. (Logik des Seins). חלק זה עוסק בקטגוריות של ההוויה-בעצמה, להבדיל מקטגוריות היחס. שלושת מחלקות עיקריות של הקטגוריות בחלק זה של הלוגיקה הן אלו של איכות, הכוללים בטריאדה גם את הקטגוריות של כמות ומידה. מידה מתוארת כסינתזה של איכות וכמות כי היא כמו הרעיון של קוואנטים ספציפיים בכמות, זה, שנקבע על ידי אופי החפץ, כלומר לפי איכותו. בחלק העיקרי השני של הלוגיקה, ההיגיון של המהות (Logik des Wesens), הגל מסיק זוגות של קטגוריות קשורות, כגון מהות וקיום, כוח וביטוי, חומר ותאונה, סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה. הקטגוריות האלה נקראות קטגוריות רפלקסיביות מכיוון שהן מתאימות לתודעה רפלקטיבית אשר חודרת מתחת לפני השטח, כמו זה שישנו, היות הדבר הוויה במיידיות שלה. המהות, למשל, נתפסת שוכנת מאחורי המראה, וכוח נתפס בתור המציאות המוצגת בהבעתו. אם כן, הוויה-בעצמה של התודעה עוברת הכוונה עצמית, מתפרקת לקטגוריות קשורות. אבל ההיגיון של המהות לא משאיר אותנו עם חלוקת ההוויה למהות פנימית וקיום פנומנלי חיצוני. שכן החלוקה העיקרית האחרונה מוקדשת לקטגוריית האקטואליה (die Wirklichkeit) המתוארת כ’אחדות המהות והקיום’. זאת אומרת, האקטואליה היא המהות הפנימית הקיימת, הכוח שמצא ביטוי שלם. אם נזהה את ההוויה עם המראה שלו, עם הביטוי החיצוני שלו, זוהי תהא הפשטה חד צדדית. אבל כך גם ההזדהות של הוויה עם מהות נסתרת שבבסיס ההופעה. ההוויה כממשות היא האחדות של הפנימי והחיצוני; זוהי מהות המתבטאת בעצמה. וזה חייב להתבטא תחת הכותרת הכללית של קטגוריית האקטואליה ממנה מסיק הגל את הקטגוריות של מהות ותאונה, סיבה ותוצאה, ופעולה ותגובה או פעולה הדדית. וכפי שאמרנו הלוגיקה שלו הוא הגדרה פרוגרסיבית או קביעה של טבעו של המוחלט כשלעצמו, הרי כי ניתן להתרשם שעבורו יש רק חומר אחד וגורם אחד, כלומר המוחלט. במילים אחרות ניתן להתרשם שהגל חובק את השפינוזיזם. אבל זו תהיה פרשנות לא נכונה של המשמעות שלו. הניכוי של קטגוריות החומר וסיבה לא נועדה לרמוז, למשל, שלא יכול להיות דבר כזה כמו סיבה סופית. שכן המוחלט כממשות הוא המהות המתבטאת בעצמה; וההתגלות היא היקום כפי שאנו מכירים אותו. המוחלט אינו פשוט האחד. זה האחד, אבל זה גם הרבים: זה זהות-בשונה. מהיגיון המהות עובר הגל להיגיון של המושג (die Logik des Begriffs) ~ שהוא החלק השלישי העיקרי ביצירתו. בלוגיקה של ההוויה כל קטגוריה היא ממבט ראשון עצמאית, עומדת על רגליה, כביכול, גם אם התנועה הדיאלקטית של המחשבה מפרקת את העצמיות הזאת. בהיגיון של המהות אנו עוסקים בקטגוריות הקשורות בבירור, כגון סיבה ותוצאה או חומר ותאונה. אנו נמצאים אפוא בתחום הגישור. אבל כל חבר בזוג קטגוריות קשורות נתפס כמתווך ‘על ידי אחר’, כלומר על ידי משהו שונה ממנו. הסיבה, למשל, מורכבת כסיבה על ידי מעבר להיפך שלה, כלומר התוצאה, שנתפסת כמשהו שונה מהגורם שלה. באופן דומה, ההשפעה מורכבת כהשפעה על ידי היחס שלו למשהו שונה, כלומר הסיבה. הסינתזה של תחומי המיידיות ושל תיווך על ידי אחר תהיה תחום התיווך העצמי. אומרים על ישות שהיא מתווכת את עצמה כאשר היא נתפסת כעוברת להיפך ועדיין נשארת זהה לעצמה גם בהתנגדות עצמית זו. והתיווך העצמי הוא מה שהגל מכנה המושג או הרעיון. מיותר לציין כי ללוגיקה של הקונספט יש שלוש תת-חלוקות עיקריות. בראשון, הגל רואה את הרעיון כ’סובייקטיביות’, כמחשבה בהיבטיה הצורניים. והחלק הזה מתכתב פחות או יותר עם ההיגיון במובן הרגיל. הגל מנסה להראות כיצד הרעיון הכללי של לצאת מעצמו ואז לחזור לעצמו ברמה גבוהה יותר מאומת בצורה פורמלית בתנועה של מחשבה לוגית. כך מתחלקת אחדות המושג האוניברסלי בשיפוט ומתבססת מחדש ברמה גבוהה יותר בסילוגיזם. לאחר שקלט את הרעיון כסובייקטיביות, הגל ממשיך לראות בו כאובייקטיביות. וכפי שבשלב הראשון או חלק מההיגיון של המושג הוא מוצא שלושה רגעים, את המושג האוניברסלי, את השיפוט וההסקה הסילוגיסטית, כך בשלב השני או החלק השני הזה הוא מוצא שלושה רגעים, כלומר מכניזם, כימיה וטלאולוגיה. לכן הוא צופה מראש את הרעיונות העיקריים של הפילוסופיה של הטבע. אבל הוא עוסק כאן במחשבה או בתפיסה של המטרה ולא בטבע הנחשב כמציאות קיימת, הניתנת אמפירית. טבעו של המוחלט הוא כזה שהוא כולל את המושג של אובייקטיביות עצמית. בהינתן אופייה של הדיאלקטיקה ההגליאנית, השלב השלישי של הלוגיקה של הרעיון יהיה כמובן הסינתזה או האחדות במישור גבוה יותר של סובייקטיביות ואובייקטיביות. ככזה הרעיון נקרא קונספט. בקונספט מובאים יחדיו הגורמים החד-צדדיים של הצורני והחומרי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אבל גם לקונספט יש את השלבים או הרגעים שלו. ובתת-החלוקה הסופית של הלוגיקה של הקונספט מחשיב הגל בתורו את החיים, הידע והאחדות שלהם ברעיון המוחלט שהוא, כביכול, האיחוד של סובייקטיביות ואובייקטיביות, המועשרים בחיים רציונליים. במילים אחרות, האידיאה המוחלטת היא המושג או הקטגוריה של תודעה עצמית, אישית, מחשבה מכירה-שמכירה את עצמה במושא שלה ואת המושא שלה כשלה. לכן זוהי הקטגוריה של הרוח. בשפה הדתית, מדובר במושג; אלוהים בכבודו ובעצמו, המכיר את עצמו כמכלול. במילים אחרות, הלאה והלאה, כהנה וכהנה, נו ועוד נו. סיפור די פשוט ומטומטם כשלעצמו. תוכן עניינים, וסיימת. הגל. לוגיקה. חמש דקות צא! או שאולי אני עייף מדי כדי לראות את הבורות שלי?

זה יום שלא מבין בו משהו. הרבה משהויים.

ל הגל צוחק. לומד את הלוגיקה שלו. ארוך!

היכולת למשוך את השיער החוצה מהאגם – קאנט להגל וכל זה…משל לסוף ההיסטוריה כפילוסופיה מהצד האמפירי, מעשי של עשייה זאת. משל, במילה, למאה עמודי הקדמות שמתחילים שלושה כרכים של הגל אגב ההיסטוריה של הפילוסופיה. בסופו של דבר ומאז קאנט, באם מובן כראוי, הפילוסופיה טוענת שיש על הפילוסוף לדבר על הכל (ולו רק במשתמע), בתנאי שהוא ידבר גם על העובדה שהוא מדבר על זה, כמו גם על המשמעות והיקף הדברים שהוא עצמו אומר כשהוא מדבר על זה.

או, אם אחד מעדיף: הפילוסופיה דוחה את כל מה שאומרים לך כפילוסוף אם זה נאמר מבלי להיות מודע לשיח, וללא דין וחשבון דיסקורסיבי על מה נעשה ו/או מניח את אמירתו. רוב הפילוסופים במשמעות האקדמית תרבותית בורגנית כלל לא מודעים לכך או יכולים לכך. הם נעדרים את היכולת שמודעות זאת נותנת לך כשאתה לבד באדם. כלומר למשוך את עצמך משהשיער החוצה לפני שטובע.

אך אם ברצוננו לדייק ולעשות צדק עם הדיוט, עלינו להבחין בין פילוסופיה כאהבה (מדיה משותפת) לחוכמת החוכמה ולחוכמה זו (הגליאנית) עצמה. למעשה, כאשר פילוסוף מגלה שהדיוט אומר משהו (למישהו) או מדבר על משהו (לכל אחד), הוא מרגיש צורך (פילוסופי ופדגוגי) לדבר (עם הדיוט או כל אחד אחר) על מה שההדיוט אומר, מעצם העובדה שהוא עצמו אומר את זה (שחומק מהדיוט).

אבל קודם כל, הפילוסוף (כראוי, כלומר טרום הגליאני) בדרך כלל מתרשל מדבר העובדה שמה שנאמר נאמר על ידי הדיוט מדבר (hic et nunc) לא זהה למחשבה אבסטרקטית. מצד שני, הפילוסוף, אשר בהגדרתו (ובניגוד לפסיכולוג), לא מדבר רק על מה שההדיוט אומר (מבלי למקם אותו, יתר על כן, ב”פה “), אלא גם על מה שהוא אומר בעצמו כאשר הוא מדבר על זה, לא מדבר על הנאום האחרון הזה.

במילים אחרות, בסופו של דבר, הפילוסוף (טרום הגליאני) תמיד ובכל מקום בסופו של דבר אומר משהו שהוא לא מדבר בעצמו (הוא כבר לא יספיק לעשות זאת [בגלל מותו, מעצם הגדרתו, מוות בטרם עת]). אם הוא מושך את הדיוט שנמצא באגם בשיער ובכך מונע ממנו לטבוע, הוא שומר את ראשו מעל המים רק על ידי טביעה באותו אגם.

זו בדיוק הסיבה שהוא לא חכם ובאיזה אופן זה לא חכם: זה לא חכם לקפוץ למים כדי להוציא מישהו מהם, בלי להיות מסוגל לצאת מאותה צרה בעצמך. עם זאת, הפילוסוף לא יכול לשקר מכיוון שהוא (עדיין) לא חכם. ומכיוון שהוא לא חכם, ההדיוטות צודקות בלעג שלהן, בדיוק כמו שב העבדים צוחקת בצדק על תאלס, שהיה אחד משבעת החכמים כביכול.

פילוסוף יכול לדבר רק על כל מה שאמר רק אם הוא מדבר על זה, הוא רק אומר מחדש את מה שכבר אמר. אבל זה אפשרי רק אם הוא כבר אמר את כל מה שאפשר לומר (בלי לסתור את עצמו).

עכשיו, אם הוא אמר זאת, זה בגלל שהוא כבר לא פילוסוף, אלא האדם החכם (הגליאני). לפיכך, לא הפילוסוף הוא שלוקח את עצמו אל תוך המים ומושך מהאגם את האדם שטובע שם: הוא החכם והוא לבדו כשהוא באגם מושך את עצמו מהמים בשערו, שולף גם את הפילוסופים (שאחרת היו טובעים בהם), כמו גם את השערות של ההדיוטות ששערם נתפס עם האחרונים.

רק החכם (Hegelian) מסיים לכן את כל הסיפור: הסיפור הטרוגיקומי של כל מי מושלך בפזיזות למים מבלי לדעת לשחות, אך אשר (על ידי נס) עדיין צף עד הסוף (שהוא, יתר על כן, הסוף שלו).