פילוסופיה

שיעור פרטי ראשון בפילוסופיה

השיעור העצמי הראשון שלקחתי בפילוסופיה, אז שקראתי כמה עמודים של nettleship .+- 1900. הספר, אוקספורד משהו, כך היה ~ על הסובייקטיבי ואובייקטיבי. לאנטיתזה של אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים בניסיון או בידע יש מובנים שונים. ~1. ‘סובייקטיבי’ מציין את כל המרכיבים ב’אני’ וב’אתה’ מלבד הידע עצמו; למשל הרגשות שלנו לגביו, והדרכים שלנו להגיע אליו, הם ‘סובייקטיביים’. ‘זה’ אינו תלוי באלמנטים אלה; ומסיבה זו הם ‘סובייקטיביים’, ולא בגלל שהם נוכחים בסובייקטים. ה’זה’, למעשה, מיועד לנו, לסובייקטים; לדעת את ה’זה’ זה “לעשות את הזה לשלנו”; וכאשר אנו נמצאים במצב המושלם ביותר של אינטליגנציה, ההבחנה בין ‘אנחנו’ ו’זה’ נעלמת, בדיוק כפי שבסימפטיה או ‘הבנה’ מושלמת שני אנשים הופכים לאחד. ‘סובייקטיבי’, אם כן, במובן זה אומר הכל עד להגעתו לנקודת האינטליגנציה, לידיעה עצמה. ~ 2. ‘סובייקטיבי’ מציין חלק מהעובדה בניגוד למכלול: חוויה ויזואלית סובייקטיבית היא חוויה שבה כל עובדת הראייה אינה נוכחת; תנאים מסוימים נעדרים. אם תנאים אלה נשפטים כקיימים, קיימת ‘אשליה’; הפרשנות נהיית מסולפת. במקרה כזה התנאים הנעדרים בלבד נקראים לפעמים ‘אובייקטיביים’. מה הם התנאים המסוימים האלה, תלוי באדם שמדבר: אחד אומר מוצקות, אחר נלווים פיזיולוגיים, אחר התאמה לחוק או עיקרון כלשהו, וכן הלאה. כלומר, יש בכל מקרה צורת קיום מסוימת שיש לה ‘פררוגטיבה’ של אובייקטיביות או מציאות; והשאלה שיש לשאול היא תמיד, מהם המאפיינים, או המבחנים, של צורת הוויה מסוימת זו? ~בהקשר זה כל כך הרבה אנשים מזהים ‘אובייקטיבי’ עם מה שהם מכנים ‘מציאות חיצונית; אבל כמובן שהאובייקט אינו יותר מחוץ לתפיסה שלנו מאשר הסובייקטיבי; אנו מבינים את התנאים האובייקטיביים של התחושה כמו גם את התחושה עצמה. עד כה, ‘סובייקטיבי’ ו’אובייקטיבי’ מציינים קבוצות שונות של אלמנטים בניסיון, שהשניים מביניהם מובנים כחשובים יותר או אוניברסליים יותר. הם אינם קורלטיביים; הם מתקיימים במקביל, אבל הם עשויים להתקיים בנפרד. ~ 3. אולם אנו מגיעים כעת להבחנה שלישית, ובזה שני המונחים סובייקטיבי ואובייקטיבי, או סובייקט ואובייקט, הם קורלטיביים למהדרין. וההבחנה הזו, המסתכמת באמירה שכל חוויה מוצגת (אובייקטום), היא כזו הטבועה בתודעה. הבחנה זו היא צורה מסוימת של חוק או עיקרון אוניברסלי, שניתן לכנותו עקרון היחסות. עיקרון זה מתאים לכל ישות באשר היא: בתודעה עצמית היא לובשת צורה מיוחדת, זו שבה האלמנטים הקשורים הם אני עצמי או סובייקט, ולא אני עצמי או אובייקט. עובדת היחסות פירושה שהכל הוא מה שהוא דרך היחס שלו לדברים אחרים; או שכמו שאפלטון אומר, ההוויה מרמזת על אי-הוויה או ‘אחרות’. ~לדוגמה, כל מספר הוא אחד מסדרה, ואופיו או משמעותו נקבעים על פי מקומו בסדרה, כלומר, בסופו של דבר, לפי כל המספרים האחרים (וכך בכל סדרה). כל דמות, או פיסת חלל, נקבעת על ידי החללים שמסביב. כך בכוח; אין פעולה ללא פעולה מחדש; ניתן לנתח את העובדה לשניים, אך הם אינם ניתנים להפרדה. שוב, התכונות של דבר הן אופני הפעולה שלו, וההתנהגויות שלו על דברים אחרים; ואי אפשר להפריד את הדבר מהם; אם אתה מנסה, אתה לא משאיר כלום. ~ואז אנו מגיעים לאופן הקיום הנקרא תודעה (במובן הרחב ביותר); אנו מגלים שכמו שאנו אומרים, גופים מסוימים מרגישים. כאן שוב כל תחושה נקבעת, או על ידי רגשות מוגדרים אחרים, או על ידי מדיום התחושה הכללי שמסביב. לבסוף, בתודעה עצמית, האלמנטים הקשורים הם עצמי ולא עצמי, או סובייקט ואובייקט. כאן, אם כן, האובייקט באופן כללי הוא ה’אחר’ של העצמי, אבל המשמעות המיוחדת שלו תהיה תלויה בסוג המיוחד של העצמי, ותהיה שונה בהתאם לכך שהעצמי הוא, למשל, רגיש, תפיסתי, אינטליגנטי, בעל תיאבון, רצון. כך ההבחנה של 1 ‘תודעה’ 2 ומובן רחב יותר מזה של ‘תודעה’, העצמי והאחר נמחקים כל הזמן, כמו שהם צפים שוב ושוב. ~4. (א) ברצון עלינו להבחין בין הסובייקט הרוצה לבין האובייקט הרצוי. אבל כל אחד הוא רק ביחס לשני; האובייקט הוא אובייקט רק במידת היותו רצוי, הסובייקט הוא סובייקט רק במידה שהוא תופס את עצמו כמי שיכול להשיג את האובייקט. ובהשגת האובייקט, כאשר ההבחנה נעלמת או נעשית מרומזת, האובייקט, שהוא עכשיו סיפוק, מפסיק להיות ‘אחר’, והסובייקט, היוצא מעצמו ברצון, מזהה את עצמו עם האובייקט. אז שוב (ב) בסימפטיה אומרים על אדם שהוא מרגיש את עצמו אחד עם השני, או שתחושת הנפרדות נאמרת בהיעלמותה; ומה שמשתמע מהביטויים הללו הוא שהעובדה הקונקרטית, הניתנת לניתוח לשני עצמיים, היא באמת האחדות של השניים. וכך (ג) בדעת: בכל תודעה תפיסתית קיימת עובדה אחת שניתנת לניתוח לשני היבטים. אנו יכולים להפריד בין סובייקט ואובייקט במובן זה רק אם אנו מתכוונים בסובייקט לתפיסה האפשרית, ובאובייקט, זה האפשרי לתפיסה; ועלינו לעשות זאת, כי אנו מודעים לכך שהידע שלנו אינו מושלם. למען האמת, ההבחנה נעלמת (כך שניתן לתאר את האמת באדישות כאובייקט או כסובייקט), אך היא נעלמת רק כדי להופיע מחדש. לבסוף, בהמשך החקירה, אנו מגיעים לטענה ש’באופן מוחלט כל ההבחנה בין סובייקט לאובייקט נעלמת’. ~כלומר, אם נתחיל מהרעיון שהכל נמצא ביחס לאחר, ונמשיך עם זה אל כל ההוויה, אנו נראה שאם ה’דבר’ היה נקבע במלואו, הוא היה תוחלת היחסות שלו. סכום יחסי היחסות יהיה זה שאין לו ‘אחר’ מעבר לו, או שהוא קשור לעצמו. מכאן תיאורו של אריסטו את השכל האלוהי, כאידיאל הידע, כמחשבה זהה לאובייקט שלה. ~5. לעתים קרובות אומרים שבפילוסופיה היוונית מתייחסים לבעיית הידע באופן אובייקטיבי, ובפילוסופיה המודרנית באופן סובייקטיבי. יש אמת חלקית בלבד באמירה זו. בניתוח התפיסה או חשבו שהיוונים התחילו מה הצד של האובייקט: אבל הם ראו את האובייקט קורלטיבי לחלוטין לסובייקט. ההבחנה בין סובייקט ואובייקט, שנאמר כי היא נעדרת מהפילוסופיה היוונית, מופיעה ללא שם ב”דה אנימה”, שם תהליך הידע מתואר כניכוס הדרגתי של העולם על ידי נפש האדם, או כהתפתחות הדרגתית של נפש האדם, ממצב ידע אפשרי עד ממשי, בהשפעת העולם. כלומר, ההבחנה מופיעה כאן כמו זו של המובן הפוטנציאלי והמובן בפועל; ונאמר שהסובייקט הוא במובן מסוים האובייקט. במעשה הידיעה ההבחנה מפסיקה להתקיים, או הופכת להיות זו של הצדדים הקעורים והקמורים של עקומה. ~לעומת זאת, נכון שפילוסופים מודרניים בולטים התחילו מהצד של הסובייקט, וראו בתנאי החוויה ביטויים של העצמי או האגו, אך יש לזכור שהסובייקט, העצמי או האגו הזה היו להם זה שהעולם הוא אובייקט עבורו, או זה שיש המכנים הסובייקט האוניברסלי. אין זה נכון שבפילוסופיה המודרנית ירדה תחושת האובייקטיביות של העולם; הוא גדל מאוד, כך שאנו אפילו נוטים לומר שליוונים לא היה שום חוש לאחידות הטבע. בפילוסופיה המודרנית, שוב, כמו ביוונית, יש לנו רעיון של משהו שבו ההבחנה נעלמת; ובכל אחד הוא מתבטא בתור סובייקט שיש לו את עצמו לאובייקט. ~6. אין לבלבל את ‘היחסות’ שבה מתאם בין סובייקט ואובייקט הוא צורה אחת עם ‘יחסות הידע’, כפי שמתבטאת בביטוי כמו ‘אנחנו יודעים רק תופעות’. ביטוי כזה עשוי להצביע על אמת, אבל הוא מטעה ביותר. אם ניקח זאת בקפדנות, זה חייב להגיד או (א) שכל מה שאנו מכנים אמת הוא רק מראית עין או אשליה; אבל במקרה זה אנחנו אלה שיוצרים את ההבחנה בין לכאורה לבין ממשי, ואנו משתמשים בידע שלנו על הממשי בטענה שאין לנו ידע על הממשי. או (ב) זה אומר שכל הידע ניתן לניתוח בין המוצג וההוא שהוא מוצג לו; כלומר כל ידע הוא סוג של תודעה עצמית. ~אבל בדרך כלל הביטוי הזה מבלבל בצורה ברברית שני מושגים, (א) שכל הידע שלנו מוגבל, יש לו ‘מעבר’; (ב) שה’מעבר’ הזה, אידיאל האמת, על אף שלא ניתן לדעת, הוא אמיתי יותר מכל דבר אשר אנו יודעים. ‘לא ניתן לדעת’ כאן חייב להתכוון, לא ‘לא מובן’, אלא לזה ש’הוא מעבר’ לידע הנוכחי שלנו, אשר מרמז על סובייקט מעבר לסובייקט הנוכחי שלנו. כל ידע כרוך בתודעה של לא ידוע במובן זה; תודעה זו היא הצד השני של הידע, והשניים אינם ניתנים להפרדה. ~אנו מנגידים את הניסיון, במובן של מה שאנו מכירים בפועל, עם זה שהוא רק אנחנו מדברים עליו כאפשרות, והאחרון ככזה הוא מעבר לניסיון, או מחוץ לניסיון. אנחנו אומרים, למשל, ‘עד כמה שהניסיון מגיע, א’ או ב’ בטוחות.’ ניסיון, במובן זה, פירושו הסכום של מה שידוע, הידע המבוסס ביותר עד כה. לא יכולה להיות התנגדות לשימוש זה במונח. ~ עלינו רק לשים לב שבכל מקום בו אנו לוקחים את ‘החוויה’ הזו, אנו מגלים שהיא מצביעה מעבר לעצמה, ומציעה משהו שהוא עדיין לא. הניסיון הזה אינו נפרד מהלא נודע שהוא מציע, או שאנו מפרשים אותו כמשמעותו. לפיכך ניתן לומר במציאות מושלמת שאנו תמיד מקדימים את ‘החוויה’ שלנו; ושההתקדמות של הניסיון פירושה פרשנות חדשה, או ניתוח, או יישום, של ניסיון שבאמצעותו האפשרויות המוצעות מאושרות או מופרכות. מנקודת מבט זו נוכל להבין בצורה הטובה ביותר למה הכוונה בהתייחסויות ליסוד בחוויה שאינו כשלעצמו עניין של חוויה. ~בקפדנות: הניסיון מציע משהו מעבר לעצמו, כי הניסיון הוא ההצעה של משהו על ידי משהו שעדיין אינו זה; בדיוק כפי שכל דבר צומח אינו רק מציע משהו מעבר לעצמו, אלא נמצא בכל רגע מעבר לעצמו. לדוגמה, אנו אומרים שיש לנו ניסיון של קשר סיבתי; אך לעולם איננו חווים את כל מה שאנו מתכוונים בקשר סיבתי. לעולם איננו מוצאים מקרה שבו זה די נכון ששני דברים משתמעים זה בזה באופן מוחלט ובהכרח, שכן לעולם לא נוכל לשלול את האפשרות של אלמנט לא ידוע כלשהו. הקשר הסיבתי נותר רעיון שלא התממש במלואו בניסיון, אף על פי שהוא מהות הניסיון; וזה בדיוק מה שעושה (את) המדע. ~ 7. לדוגמה, המהות של תורתו של אפלטון על חינוך (כפי שנמצא ב-Phaedo) היא שהנפש מודעת למשהו שהיא מעולם לא ‘חוותה’. יש לנו את הרעיון של שוויון, למשל; אנו יודעים למה אנו מתכוונים במילה; ובכל זאת מעולם לא ראינו דברים שווים לחלוטין. שני הדברים שאנו קוראים להם שווים לעולם אינם שווים באמת; הם מבינים בצורה לא מושלמת, או מציגים חלקית, את רעיון השוויון. ~כך ש’החוויה’ שלנו בדברים שווים כביכול היא בה בעת ידיעה של שוויון שאין בדברים, אובייקטיבית. לכן איננו יכולים ללמוד את רעיון השוויון מהניסיון שלנו בדברים; אנחנו רק ‘משחזרים’ אותו, כפי שאפלטון אומר; או, בביטוי אחר, נראה שהרעיון הוא מרכיב בחוויה שלנו שאינו עניין של ‘ניסיון’, במובן זה של המילה שאנו שוקלים כעת, וממילא הנפילה של אובייקט-סובייקט-אובייקט. -מאותו מאפיין יסודי של הידע שלנו עולה הקושי הנדון במנו. אנו מתקדמים בידע: אנו לומדים. למידה פירושה להגיע למשהו שאנחנו עדיין לא יודעים. אבל, אם אנחנו לא יודעים את זה, איך אנחנו יכולים לחפש את זה? הלמידה חייבת להיות חזרה של הנפש לעצמה – א. תהליך לעולם אינו מושלם בתנאים אנושיים. באותו אופן, בעיני אריסטו הלמידה היא מימוש של משהו פוטנציאלי, בואה של הנשמה לעצמה שנמצאת באותו זמן בהגעה לדברים, כי מה שמתממש בהדרגה, עלינו להניח, מתממש לנצח איפשהו. ~הדוקטרינה של רעיונות מולדים, שמקורה על ידי דקארט ופותחה על ידי חסידיו, הייתה באמת ניסיון להביא את אותה עובדה. זה לא להגיד כי ברשותם של הנולדים לעולם זה יש רעיונות מפותחים לחלוטין ואמיתות אולטימטיביות. המשמעות היא שעצם קבלת הרעיונות הללו מרמזת על פעילות שאינה ניתנת לגזירה משום דבר אחר, ואשר תמיד מקדימה את הניסיון שלה. ~הדוקטרינה של קאנט לגבי צורות אפריוריות של תפיסה והבנה היא בעצם אותו רעיון. הנקודה האמיתית של הביטוי אפריורי היא שאופני ההתנסות שלנו, הדרכים שבהן אנו חווים את מה שאנו כן חווים, תמיד מקדימות את מה שבכל רגע נתון אנחנו חווים. ~האמת שעליה מצביעים תיאוריות כמו אלה, והביטוי המטעה על מרכיב בחוויה שאינו ניתן על ידי הניסיון, היא שכל ניסיון הוא עובדה כפולה. כאשר אנו חווים כל דבר, אנו מודעים לכך שאיננו חווים את כל מה שאנו אומרים שאנו חווים. במילים אחרות, החוויה עצמה, העובדה הקונקרטית, היא האיחוד של שני אלמנטים ניתנים להבדלה אך בלתי נפרדים, ממשיים ואפשריים. ~ To-day’s brief passion limits their range; It seethes with the morrow for us and more. They are perfect—how else? they shall never change: We are faulty—why not? we have time in store. בעוד morrow אחד, מה אעשה?!

רשומה רגילה
Img 1086
פילוסופיה

הגל. על קאנט. טיפה.

הגל אוהב את קאנט, ולוקח את כל זה להיות הבסיס של קטגוריית המהות האמצעית שלו בלוגיקה שלו, ועדיין אלה הבעיות שהוא מוצא אצלו אגב סובייקט ואובייקט: (א) אובייקטיביות מוגדרת כסינתזה אוניברסלית והכרחית בתוך הסובייקט הטרנסצנדנטלית; ובכל זאת קאנט גורם לידע להיות תלוי ב”דבר כשלעצמו” מסתורי, שנשאר לנצח מחוץ לכל סינתזה. (ב) האלמנטים חרגו מבסיסי הידע, קטגוריות, כדי להגדיר צורות טהורות שיהיו ריקות לחלוטין בלי עניין הידע שמספק רגישות ואינטואיציה. (ג) העולם הנגיש לידע הוא רק פנומנלי, זה רק יחסית לידע, אבל לא ידוע בפני עצמו; לתחום הפנומנלי הזה יש מקבילה בעולם מובן, נגיש, לפי קאנט, רק באמצעים מוסריים. (ד) קטגוריות נחשבות על ידי קאנט כצורות של שיפוט, אפשרויות שונות של איחוד בין סובייקט לפרדיקט, מבלי שהוא יבחין בכך כי כל עוד יש קופולה בין השניים זה לא אחדות, אבל הפרדה, שמתערבת תחת הצורות השונות הללו. (ה) הקטגוריות מייצגות עבור קאנט (למרות העובדה שיש כמה) את האחדות או זהות הידע עם עצמו, בעוד שהריבוי (ההבדלים), מגיע אל הסובייקט רק עם נתונים אמפיריים (למרות זאת “הבדל” הוא קביעה הגיונית או רעיונית). פנים/חוץ, צורה/חומר, תופעה/מובן, איחוד/הפרדה, זהות/הבדל הם דוגמאות, בין רבות אחרות, להבניות מושגיות גרידא שבהן השתמש קאנט בדרך של הסבר לאיחוד הידע בתוך האגו הטרנסצנדנטלי. המושגים האלה, במקום לאחד, מציגים כמה שיותר הפרדות, בדיוק בגלל שהטבע הרעיוני האמיתי שלהם לא מוכר על ידי קאנט, שבדרך זו הסביר הכל מלבד לתת הסבר לעצמו; זו הסיבה לכישלון כל העסק שלו. כל המושגים הללו של השתקפות יופיעו ב-היגיון של מהות, שבו אופייה היסודי של ההבנה ייחשף כווריאציה על התמה של הדורמיטיבה של מולייר: שכפול חסר תועלת אשר, במקום להסביר ולאחד, מטשטש ומפריד. החלק המקביל, ומאוד מפרך, מהלוגיקה, לוקח את הפילוסופיה כחוט המשותף שלה של שפינוזה – המוחלט הוא החומר הייחודי – ומפתח ביחס לפילוסופיה זו את בעיית המודוס על ידי הגעה למצב מקביל לקטגוריות ה”דינאמיות” של קאנט: חומר, סיבתיות, אינטראקציה: הרוח הוא המוחלט המתפתח בזמן (הגל כותב את הלוגיקה מן הפנומנולוגיה: הלוגיקה היא [גם] ביטוי החירות).

ראה יוג׳ין פליישמן.

רשומה רגילה
פילוסופיה

על תורת ההכרה, אפיסטמולוגיה, סובייקט ואובייקט.

מצאתי שני ספרים על תורת ההכרה מפעם. בזבוז זמן אינסופי, על כלום. דקארט מתווכח רק על innate ideas, והוא לא שם. זרקתי אותם לפח. במקום, נאמר כי עכשיו אנו מודים, אפריורית ולפני כל הנמקה, כי יש ארבע אפשרויות למה שנקרא “יחסים” בין סובייקט לאובייקט: (א) האובייקט נחשב לדבר החשוב היחידי. המחשבה חייבת לזהות את עצמה איתו כדי להיות אמיתית. אצל הגל זה כמו לשרטט את העמדה הפרה-סוקרטית ואת זו של המטאפיזיקה הדוגמטית אשר – אפילו לדעתו של הגל – לא הייתה עדיין מודעת לחשיבות של המהלך השוללני, אשר תמיד ובהכרח הייתה לפעולה בין החשיבה ומושאיה, הנחשבים (אחרת, כטעות) ”מיידיים“. ה”אובייקטיביות” שלהם מורכבת מהתעלמות מכל המבנים המתאימים של הנפש, אשר, עם זאת, ממלאים תפקיד מכריע בכל חזון של העולם. לפיכך פילוסופים אלה נותנים מבט על הסובייקט במה שכמעט ולא חורג מרמת הידע המיידי שלו, כך מסיטים את עצמו מעצמו, משאירים אותו בנאיביות הראשונים. כלומר: הם מתארים רק את מה שהם “רואים”. (ב) האפשרות השנייה תהיה של “רפלקסיה” ויכולת ברורה בהפרדת האובייקט והסובייקט. זה ייתן דואליזם, אשר ישליך יחס אפיסטמולוגי למישור האונטולוגי ואשר חוכמתו תתבטא בהצבת “יחסים”- דמיוניים ככל שיהיו ריקים – בין סובייקט לאובייקט שיהיה בעל ערך הסברתי יותר מספק. הגל סופר בקטגוריה זו את האמפיריציסטים וקאנט (עם הקאנטיאנים), תוך הדגשה שעמדה זו כבר פירושה צעד חשוב לקראת ידע מהותי יותר, בהתחשב בכך שהסובייקט לא נסוג לפני האובייקט, אבל מתחיל להיות מודע לערך ה-״האינסופי שלו״ – של חירותו – בתהליך של הסבר זה. יתרה מכך, בפילוסופיה הקנטיאנית, הסובייקט לא נשאר מצפון/מצפן אינדיבידואלי פשוט, שם מתמודד לו עם אובייקט חושי (כמו במקרה של אמפיריציזם), אבל הופך בעצמו לסובייקט ההגיוני של הידע (“האחדות הטרנסצנדנטלית של התפיסה”). אצל קאנט עצמו, עמדה זו נותרת בלתי קוהרנטית במובן זה שהסובייקט נשאר מול האובייקט כדבר בפני עצמו, “בעצמו” (Ding an sich) שהוא לנצח ה”מעבר” שלו. אבל לפיכך הפילוסופיה הקנטיאנית דחפה עד הקצה את הסתירה הגלומה ברפלקסיה- משום שברמה זו סובייקט ואובייקט יוצרים שני טוטאליים מנוגדים זה לזה. בקיצור: יש שני טוטאליים, ואחר כך שני טוטאליים מנוגדים, בלי האפשרות של טרטיום קוויד, מה שמוליך להרס הדדי, ובכך מוביל לקיומו של האין, שהוא אפילו יותר בלתי אפשרי. אז אנחנו רואים שעבור הגל הפילוסופיה של קאנט, או ליתר דיוק הכישלון שלו, מייצג הכי טוב את סיפורה קורע הלב של הפילוסופיה עצמה, שאי אפשר לפתור אלא רק בצורה רדיקלית: בצורה של פילוסופיה חדשה. הגל רואה רק שתי תוצאות אפשריות: אחת – אותה הוא דוחה -הוא הפתרון של בני דורו הרומנטיים (פרידריך שלגל ושליירמאכר), האחר הוא הפתרון שלו ״speculative”, שהתחיל לשדר אותות מ-, אך לא בוצע, על ידי פיכטה ושלינג. (ג) נקודת המבט של “ידיעה מיידית”. פירושה עבור הגל התפטרות, שימה בצד, ובעיקר את חוסר היכולת לפתור את הבעיה של קאנט. מכיוון שאי אפשר לדעת את האובייקט בתור שכזה – ידע קנטיאני יכול רק לתפוס את התופעות הללו, עכשיו, שוב, נתפסות כמיידיות – הסובייקט הרומנטי, השליו, נסוג לתוך עצמו, וזאת על מנת לגלות בפנים את האמת הסודית שהמושא שלה מסרב למסור אלא בהתמסרות. אבל הסובייקט הזה שנסוג לתוך עצמו הוא לא זה של ידע אובייקטיבי ומדעי; זהו ״סובייקט מיידי”, אינדיבידואלי ושרירותי, ממנו לא יצא דבר חוץ מהכרעות אישיות גרידא אשר לא יחייבו אף אחד לכלום. הידע המיידי של הסובייקט, כביכול מבריק, לא מבשר טובות להגל: ה”מקוריות” שחושבים להשיג בזכות הידע הזה חומק מכל שליטה, ויכול להיות גם להמצאה עמוקה לכאורה של השכל האנושי וגם חזרה טהורה ופשוטה למצב החייתי. (ד) כדי לפתור את הדילמה הקנטיאנית, הגל בוחר עבור חלק מבניית מערכת הידע, מרחב זמני שבו הסובייקט והאובייקט מתגלים כזהים, בהיותם שני היבטים של הטוטאליות האמיתית. בלוגיקה, התוכנית המצוינת בהקדמה לפנומנולוגיה תמצא מבוצעת בקפדנות: האמת תראה את עצמה כממשית במכלול הקביעות המושגיות וה”חומר” (האובייקט) יהפוך על ידי כוחותיו לסובייקט פעיל ויצרני. מרקס על הגל, 1844: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם” מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת/ מהפכה אחרי הדיסקורס שעלה לפני שנכתב. זה היה או לסיים במרקס או ללמוד את הגל.

אתה יכול ללמוד את הגל לבד.

הלוגיקה של הגל בוולגאריות?

אני לא מבין למה ההצגה של הלוגיקה של הגל לא יכולה להיות וולגארית, אחרי שהצגת את הלוגיקה כלוגיקה של הגל ביחס להגל, ולמסורת. שהרי, הלכה למעשה, היא וולגארית. הנה, קח! ניתן להמחיש את התנועה הדיאלקטית של הלוגיקה של הגל על ידי שלושת הקטגוריות הראשונות. הרעיון הקדום מבחינה לוגית של המוחלט הוא מושג ההוויה. אבל הרעיון או הקטגוריה של ישות טהורה (eines Sein) הוא בלתי מוגדר לחלוטין. והמושג הוויה בלתי מוגדרת לחלוטין נופל לתוך המושג של לא להיות, אי הוויה. זאת אומרת, אם ננסה לחשוב על להיות ללא התייחסות מוגדרת כלל, אנחנו נמהר לגלות שאנחנו חושבים על כלום. התודעה עוברת מהוויה לאי-הוויה ומלא-להיות אל להיות: עכשיו, היא לא יכולה לנוח באף אחת מהקטגוריות הללו, וכל אחת מהן נעלמת קטגורית מול השונות ההפוכה שלה. האמת שלהם היא אפוא התנועה הזו של המיידי שמעלימה את האחד לתוך האחר״. והתנועה הזאת מהווייה ללא הוויה היא התהוות. אז כדי שהמוחלט יהיה הוויה הוא חייב להתהוות, להתפתח. אחרת, הוא כלום. עכשיו, אנחנו לא יכולים לחשוב על כלום, והווייה חייבת להיות משהו מלבד היותה קטגוריה מחשבתית, אחרת לה, להוויה, לא הייתה שום משמעות. אבל לוגיקה היא משחק טמפורלי המניח טמפורליות אחרת שם, בטבע ובהיסטוריה. אז בוא נמשיך לשחק עם ההתהוות? בבקשה. אך בואו נהיה וולגאריים: ההתהוות היא אפוא הסינתזה של הוויה ואי-הוויה; ההתהוות היא רגע האחדות והאמת שלהם. לכן יש לתפוס את ההוויה כהתהוות, כביקמינג. במילים אחרות, המושג של המוחלט כהוויה הוא מושג המוחלט כהוויה, כתהליך של התפתחות עצמית. לפי דרך ההסתכלות הרגילה שלנו על הדברים סתירה מביאה אותנו לנקודת אל חזור של ביטול הדדי, לכלום שהוא רק כלום כי בעצם עושה שום מהשכל, והשכל לא יכול לחשוב באוויר מסריח כזה. אבל אל! חשש. אנחנו חושבים בצורה זו מלכתחילה כי אנחנו תופסים הוויה כמו לקבוע הוויה כאיז של משהו, משהו יכול להיות הקביעה עצמה של האיז כמשהו, ואי-הוויה כאי-הוויה של קביעה זו. אבל הוויה טהורה, לעומת זאת, היא בלתי מוגדרת בעליל, היא ריקה או הריק עצמו; ומשום זה נאמר כי הוא עובר לתוך זה שמולו. אבל לא די בזה, בוא נהיה וולגאריים עוד יותר: הסתירה עבור הגל היא כוח חיובי אשר מגלה הן את התזה והן את האנטיתזה כרגעים מופשטים באחדות או סינתזה גבוהים יותר. והאחדות הזו של מושגי ההוויה וההוויה היא מושג ההתהוות. אבל האחדות מולידה בתורה ל’סתירה’, כך שהשכל מונע בה הלאה, לחפש את המשמעות של ההוויה, את הטבע או המהות של המוחלט בפני עצמו. בכל מקרה, הוויה, אי-הוויה או כלום והתהוות מהווים את השלישייה הראשונה של החלק הראשון של הלוגיקה של הגל, מה שנקרא הגיון ההוויה. (Logik des Seins). חלק זה עוסק בקטגוריות של ההוויה-בעצמה, להבדיל מקטגוריות היחס. שלושת מחלקות עיקריות של הקטגוריות בחלק זה של הלוגיקה הן אלו של איכות, הכוללים בטריאדה גם את הקטגוריות של כמות ומידה. מידה מתוארת כסינתזה של איכות וכמות כי היא כמו הרעיון של קוואנטים ספציפיים בכמות, זה, שנקבע על ידי אופי החפץ, כלומר לפי איכותו. בחלק העיקרי השני של הלוגיקה, ההיגיון של המהות (Logik des Wesens), הגל מסיק זוגות של קטגוריות קשורות, כגון מהות וקיום, כוח וביטוי, חומר ותאונה, סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה. הקטגוריות האלה נקראות קטגוריות רפלקסיביות מכיוון שהן מתאימות לתודעה רפלקטיבית אשר חודרת מתחת לפני השטח, כמו זה שישנו, היות הדבר הוויה במיידיות שלה. המהות, למשל, נתפסת שוכנת מאחורי המראה, וכוח נתפס בתור המציאות המוצגת בהבעתו. אם כן, הוויה-בעצמה של התודעה עוברת הכוונה עצמית, מתפרקת לקטגוריות קשורות. אבל ההיגיון של המהות לא משאיר אותנו עם חלוקת ההוויה למהות פנימית וקיום פנומנלי חיצוני. שכן החלוקה העיקרית האחרונה מוקדשת לקטגוריית האקטואליה (die Wirklichkeit) המתוארת כ’אחדות המהות והקיום’. זאת אומרת, האקטואליה היא המהות הפנימית הקיימת, הכוח שמצא ביטוי שלם. אם נזהה את ההוויה עם המראה שלו, עם הביטוי החיצוני שלו, זוהי תהא הפשטה חד צדדית. אבל כך גם ההזדהות של הוויה עם מהות נסתרת שבבסיס ההופעה. ההוויה כממשות היא האחדות של הפנימי והחיצוני; זוהי מהות המתבטאת בעצמה. וזה חייב להתבטא תחת הכותרת הכללית של קטגוריית האקטואליה ממנה מסיק הגל את הקטגוריות של מהות ותאונה, סיבה ותוצאה, ופעולה ותגובה או פעולה הדדית. וכפי שאמרנו הלוגיקה שלו הוא הגדרה פרוגרסיבית או קביעה של טבעו של המוחלט כשלעצמו, הרי כי ניתן להתרשם שעבורו יש רק חומר אחד וגורם אחד, כלומר המוחלט. במילים אחרות ניתן להתרשם שהגל חובק את השפינוזיזם. אבל זו תהיה פרשנות לא נכונה של המשמעות שלו. הניכוי של קטגוריות החומר וסיבה לא נועדה לרמוז, למשל, שלא יכול להיות דבר כזה כמו סיבה סופית. שכן המוחלט כממשות הוא המהות המתבטאת בעצמה; וההתגלות היא היקום כפי שאנו מכירים אותו. המוחלט אינו פשוט האחד. זה האחד, אבל זה גם הרבים: זה זהות-בשונה. מהיגיון המהות עובר הגל להיגיון של המושג (die Logik des Begriffs) ~ שהוא החלק השלישי העיקרי ביצירתו. בלוגיקה של ההוויה כל קטגוריה היא ממבט ראשון עצמאית, עומדת על רגליה, כביכול, גם אם התנועה הדיאלקטית של המחשבה מפרקת את העצמיות הזאת. בהיגיון של המהות אנו עוסקים בקטגוריות הקשורות בבירור, כגון סיבה ותוצאה או חומר ותאונה. אנו נמצאים אפוא בתחום הגישור. אבל כל חבר בזוג קטגוריות קשורות נתפס כמתווך ‘על ידי אחר’, כלומר על ידי משהו שונה ממנו. הסיבה, למשל, מורכבת כסיבה על ידי מעבר להיפך שלה, כלומר התוצאה, שנתפסת כמשהו שונה מהגורם שלה. באופן דומה, ההשפעה מורכבת כהשפעה על ידי היחס שלו למשהו שונה, כלומר הסיבה. הסינתזה של תחומי המיידיות ושל תיווך על ידי אחר תהיה תחום התיווך העצמי. אומרים על ישות שהיא מתווכת את עצמה כאשר היא נתפסת כעוברת להיפך ועדיין נשארת זהה לעצמה גם בהתנגדות עצמית זו. והתיווך העצמי הוא מה שהגל מכנה המושג או הרעיון. מיותר לציין כי ללוגיקה של הקונספט יש שלוש תת-חלוקות עיקריות. בראשון, הגל רואה את הרעיון כ’סובייקטיביות’, כמחשבה בהיבטיה הצורניים. והחלק הזה מתכתב פחות או יותר עם ההיגיון במובן הרגיל. הגל מנסה להראות כיצד הרעיון הכללי של לצאת מעצמו ואז לחזור לעצמו ברמה גבוהה יותר מאומת בצורה פורמלית בתנועה של מחשבה לוגית. כך מתחלקת אחדות המושג האוניברסלי בשיפוט ומתבססת מחדש ברמה גבוהה יותר בסילוגיזם. לאחר שקלט את הרעיון כסובייקטיביות, הגל ממשיך לראות בו כאובייקטיביות. וכפי שבשלב הראשון או חלק מההיגיון של המושג הוא מוצא שלושה רגעים, את המושג האוניברסלי, את השיפוט וההסקה הסילוגיסטית, כך בשלב השני או החלק השני הזה הוא מוצא שלושה רגעים, כלומר מכניזם, כימיה וטלאולוגיה. לכן הוא צופה מראש את הרעיונות העיקריים של הפילוסופיה של הטבע. אבל הוא עוסק כאן במחשבה או בתפיסה של המטרה ולא בטבע הנחשב כמציאות קיימת, הניתנת אמפירית. טבעו של המוחלט הוא כזה שהוא כולל את המושג של אובייקטיביות עצמית. בהינתן אופייה של הדיאלקטיקה ההגליאנית, השלב השלישי של הלוגיקה של הרעיון יהיה כמובן הסינתזה או האחדות במישור גבוה יותר של סובייקטיביות ואובייקטיביות. ככזה הרעיון נקרא קונספט. בקונספט מובאים יחדיו הגורמים החד-צדדיים של הצורני והחומרי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אבל גם לקונספט יש את השלבים או הרגעים שלו. ובתת-החלוקה הסופית של הלוגיקה של הקונספט מחשיב הגל בתורו את החיים, הידע והאחדות שלהם ברעיון המוחלט שהוא, כביכול, האיחוד של סובייקטיביות ואובייקטיביות, המועשרים בחיים רציונליים. במילים אחרות, האידיאה המוחלטת היא המושג או הקטגוריה של תודעה עצמית, אישית, מחשבה מכירה-שמכירה את עצמה במושא שלה ואת המושא שלה כשלה. לכן זוהי הקטגוריה של הרוח. בשפה הדתית, מדובר במושג; אלוהים בכבודו ובעצמו, המכיר את עצמו כמכלול. במילים אחרות, הלאה והלאה, כהנה וכהנה, נו ועוד נו. סיפור די פשוט ומטומטם כשלעצמו. תוכן עניינים, וסיימת. הגל. לוגיקה. חמש דקות צא! או שאולי אני עייף מדי כדי לראות את הבורות שלי?

זה יום שלא מבין בו משהו. הרבה משהויים.

ל הגל צוחק. לומד את הלוגיקה שלו. ארוך!

רשומה רגילה
פילוסופיה

על היכולת למשוך את השיער החוצה מהאגם

היכולת למשוך את השיער החוצה מהאגם – קאנט להגל וכל זה…משל לסוף ההיסטוריה כפילוסופיה מהצד האמפירי, מעשי של עשייה זאת. משל, במילה, למאה עמודי הקדמות שמתחילים שלושה כרכים של הגל אגב ההיסטוריה של הפילוסופיה. בסופו של דבר ומאז קאנט, באם מובן כראוי, הפילוסופיה טוענת שיש על הפילוסוף לדבר על הכל (ולו רק במשתמע), בתנאי שהוא ידבר גם על העובדה שהוא מדבר על זה, כמו גם על המשמעות והיקף הדברים שהוא עצמו אומר כשהוא מדבר על זה.

או, אם אחד מעדיף: הפילוסופיה דוחה את כל מה שאומרים לך כפילוסוף אם זה נאמר מבלי להיות מודע לשיח, וללא דין וחשבון דיסקורסיבי על מה נעשה ו/או מניח את אמירתו. רוב הפילוסופים במשמעות האקדמית תרבותית בורגנית כלל לא מודעים לכך או יכולים לכך. הם נעדרים את היכולת שמודעות זאת נותנת לך כשאתה לבד באדם. כלומר למשוך את עצמך משהשיער החוצה לפני שטובע.

אך אם ברצוננו לדייק ולעשות צדק עם הדיוט, עלינו להבחין בין פילוסופיה כאהבה (מדיה משותפת) לחוכמת החוכמה ולחוכמה זו (הגליאנית) עצמה. למעשה, כאשר פילוסוף מגלה שהדיוט אומר משהו (למישהו) או מדבר על משהו (לכל אחד), הוא מרגיש צורך (פילוסופי ופדגוגי) לדבר (עם הדיוט או כל אחד אחר) על מה שההדיוט אומר, מעצם העובדה שהוא עצמו אומר את זה (שחומק מהדיוט).

אבל קודם כל, הפילוסוף (כראוי, כלומר טרום הגליאני) בדרך כלל מתרשל מדבר העובדה שמה שנאמר נאמר על ידי הדיוט מדבר (hic et nunc) לא זהה למחשבה אבסטרקטית. מצד שני, הפילוסוף, אשר בהגדרתו (ובניגוד לפסיכולוג), לא מדבר רק על מה שההדיוט אומר (מבלי למקם אותו, יתר על כן, ב”פה “), אלא גם על מה שהוא אומר בעצמו כאשר הוא מדבר על זה, לא מדבר על הנאום האחרון הזה.

במילים אחרות, בסופו של דבר, הפילוסוף (טרום הגליאני) תמיד ובכל מקום בסופו של דבר אומר משהו שהוא לא מדבר בעצמו (הוא כבר לא יספיק לעשות זאת [בגלל מותו, מעצם הגדרתו, מוות בטרם עת]). אם הוא מושך את הדיוט שנמצא באגם בשיער ובכך מונע ממנו לטבוע, הוא שומר את ראשו מעל המים רק על ידי טביעה באותו אגם.

זו בדיוק הסיבה שהוא לא חכם ובאיזה אופן זה לא חכם: זה לא חכם לקפוץ למים כדי להוציא מישהו מהם, בלי להיות מסוגל לצאת מאותה צרה בעצמך. עם זאת, הפילוסוף לא יכול לשקר מכיוון שהוא (עדיין) לא חכם. ומכיוון שהוא לא חכם, ההדיוטות צודקות בלעג שלהן, בדיוק כמו שב העבדים צוחקת בצדק על תאלס, שהיה אחד משבעת החכמים כביכול.

פילוסוף יכול לדבר רק על כל מה שאמר רק אם הוא מדבר על זה, הוא רק אומר מחדש את מה שכבר אמר. אבל זה אפשרי רק אם הוא כבר אמר את כל מה שאפשר לומר (בלי לסתור את עצמו).

עכשיו, אם הוא אמר זאת, זה בגלל שהוא כבר לא פילוסוף, אלא האדם החכם (הגליאני). לפיכך, לא הפילוסוף הוא שלוקח את עצמו אל תוך המים ומושך מהאגם את האדם שטובע שם: הוא החכם והוא לבדו כשהוא באגם מושך את עצמו מהמים בשערו, שולף גם את הפילוסופים (שאחרת היו טובעים בהם), כמו גם את השערות של ההדיוטות ששערם נתפס עם האחרונים.

רק החכם (Hegelian) מסיים לכן את כל הסיפור: הסיפור הטרוגיקומי של כל מי מושלך בפזיזות למים מבלי לדעת לשחות, אך אשר (על ידי נס) עדיין צף עד הסוף (שהוא, יתר על כן, הסוף שלו).

רשומה רגילה
ספרות, פילוסופיה

קולרידג׳ פרפרזה. על האגו-מניאק של פיכטה.

קולרידג׳. האגו-מניאק או האני הטרנסצנדנטלי אצל פיכטה.

1. הבורלסק הבא על האגו-אינסוס הפיכטיאני עשוי להיות משעשע, אולי, למעטים שלמדו את המערכת ולמי שלא מכיר אותה, הרי שהוא עשוי לשדר דמיון במידה נסבלת לאידיאליזם של פיכטה, כפי שניתן לצפות ממה שהיא, בכל זאת, קריקטורה מוכרזת. וזאת הכרזה; כותרת:

2. הציווי הקטגורי, או ההכרזה על ההתגלמות הטיבטונית החדשה, EGOENKAIPAN: שהיה לשיר הלל דיתירמבי, מאת QUERKOPF VON KLUBSTICK, איש דקדוק ותת-משנה לרקטור בגיממאסיק. אירו! De vices gerens, ipse Divus. דבר אנגלית, חבר, קלינטון אמר. ואז הילארי. 

3. האל אימפרטיבוס, כאן בצלב ההולם הלם, אני מוצא את עצמי בוכה: אני, אני, אני! אני בעצמי אני! הצורה והחומר, מה ולמה, מתי והיכן, הנמוך והגבוה, הפנים והחוץ, האדמה והשמיים, אני, אתה והוא, והוא, אתה ואני, כל הנשמות וכל הגופים אני בעצמי אני! כל אני בעצמי אני! (טיפשים! הפוגה עם התחלה זו!) כל אני! כל אני! הוא כלב אפיקורוס שאינו מוסיף את בטי מרטין! כך קרא אלוהים בנימה אימפריאלית, סטייל ס. יזהר עושה עברית; שפה תחת גלימה, ומצבה נוקשה ביותר, לעג ליופי היא, אך ציווי הכינוי לפועל, החל להאיר ואז גם גדל המהותי היחיד מן הרבים- יחיד אני, הוא אמר, אז הלאה! הנה אני לבד (שכן האתיקה מתהדרת בתחביר משל עצמה) או אם איתכם, בכל זאת האני מחליף אתכם ב- O! אני, אתה, קריירת החובה! אני הוא השורש של כל הלקסיקון העולמי! מכל היקום של מגע, צליל ומראה, יחסי סמיכות ואבלציה, גם: אני הוא היחס הפעול של הטועה, המקרה הנומינטיבי של הזכות, ובכל המקרים המקרה מוחלט! מתוך פרשנות עצמית, אני דוחה את כל שאר מצבי הרוח: אימפרטיבי הוא כלום אלא זה שבו אנו מפיקים את עצמנו; ובכל זאת, בתור הסופר – פוסטלציה שלי-אני, קיום קודם, הגם אם לא מפורשות, אני מקצה ל- X, Y, Z, האלוהים האינסופי!

4. קולרידג׳, גאון זה. אולי חבר. אוכל האופיום הטורקי המעפן של דה קווינסי, זה שלא קונה את הודי, וזה שיושב כמו בחמאם, במקום להיות בתנועה, כמו שוטף השיער במים קרים, דה קווינסי עצמו, זאת היא הסיבה הדרמטית של דה קווינסי למה התחיל עם האופיום, היה לו מנהג, להרטיב את הראש; ואז היה קר. הסופר-פוסטלציה שלי? אדיר. כל זה.

הערה קצרה מהלוגיקה של הובס

הובס מציין: “אין זה הכרחי כלל כי לכל שם יהיה שם של משהו. כי כפי שאלו, אדם, עץ, אבן, הם שמות של הדברים עצמם, כך

קרא עוד »

הרקליטוס פרגמנט מספר 60

#הרקליטוס 60: “דרך למעלה למטה, אחת וזהה.” פרגמנט 51 להרקליטוס: הם לא מבינים (xuniasin) איך זה ששונה עם עצמו מסכים עם עצמו, (איך) סיבוב אחורי מתאים

קרא עוד »

הרקליטוס פרגמנט 113

#הרקליטוס פרגמנט 113 להיות אדם חושב [מלא מחשבות] [היא תכונה ה-] משותף (ת) לכולם. הרקליטוס משתמש במילה לגבי חושב שדווקא מרמזת על חשיבה ולא חלום ועדיין

קרא עוד »

הרקליטוס: פרגמנט 7

#הרקליטוס: פרגמנט 7: “אם כל ההוויות היו הופכות לעשן, הנחיריים היו מבחינים בהבדלים.” במקרה כזה היינו מקבלים את עדות העיניים או המגע/קרבה, החשים את חום

קרא עוד »

הרקליטוס פרגמנט מספר 51

פרגמנט 51 #הרקליטוס הם לא מבינים (xuniasin) איך זה ששונה עם עצמו מסכים עם עצמו, (איך) סיבוב אחורי מתאים יחדיו, בדיוק כמו (במקרה של) קשת ונבל.

קרא עוד »

ג׳ון מילטון, חטא קדמון, הערה

״à force d’ennuyer: ‘from sheer boredom’.״ אחד מקיצורי הדרך להבין את השינוי של המאה ה-17 וה-18 ביחס לתיאוריה של החטא הקדמון זה להבין את המשמעות

קרא עוד »
רשומה רגילה
פילוסופיה

המשפט הספוקלטיבי. הגל. פנומנולוגיה, הקדמה, סעיף 62.

המשפט הספקולטיבי אצל הגל. פנומנולוגיה, הקדמה, סעיף 62 וקונטקסט.

פסקל: ״דבר ייחודי שעלינו לקחת בחשבון הוא העובדה כי יש אנשים בעולם, אשר, לאחר שהם ויתרו על כל חוקי האל והטבע, חוקקו לעצמם חוקים, שלהם הם מצייתים בקפידה, כמו למשל שכירי חרב, שודדים, אפיקורסים, וכו. זה אותו דבר עם לוגיקנים. נראה כי הרישיון שלהם לחשוב חייב להיות ללא גבולות או חסמים, מכיוון שהם פרצו דרך כל כך הרבה מן הצודק והקדוש״.

הגל מסביר את המשפט הספקולטיבי בפסקה שישים ושניים, שראוי לקרוא מספר פעמים. הוא משתמש בדוגמה: “אלוהים הוא הוויה.” אלוהים, הסובייקט, על מנת להיות מה שהוא, נלקח לתוך ה-, או מומס ב-, פרדיקט, “הוויה”. מה שאלוהים, אחרי הכל, הוא “הוויה”. זו משמעות ההצעה. אך כ”כהוויה “, אלוהים, כנושא מוגדר, כביכול, מפסיק להיות. אנו מוחזרים לאלוהים כנושא כדי לקבוע מהו בדיוק אופיו של הפרדיקט.

הגל מסביר את התנועה המעגלית הזו בפעם השנייה, בדוגמה: “הממשי הוא האוניברסלי.” אנו עוברים מנושא לפרדיקט ואז שוב לנושא. הנקודה המכריעה היא שעם החזרה לנושא אין לנו אותו נושא. האחרון הושפע מתהליך התנועה, כי עכשיו זה נושא שעומד שוב כאחר, הגורם לתהות על אופי הנושא מחדש, מהפרדיקט הניתן.

הגל אומר: “לכן החשיבה מאבדת את הבסיס האובייקטיבי האיתן שהיה לה בנושא, כאשר האחרון מושלך חזרה לבירור עצמו מהפרדיקט, וכאשר בפרדיקציה הוא לא חוזר לעצמו, כשהיה, אלא לנושא התוכן״. את הנקודה של הגל הנוגעת להבדל בין רפלקציה וספקולציה ניתן לראות משורשיהם הלטיניים. Reflexio רפלקסיו פירושו “להתכופף לתוך”, “להסתובב אחורה או לאחור.” Specio ספציו הוא “לרגל אחרי / החוצה”, “לראות לתוך”.

בצורה הכללית של ההצעה האופיינית לחשיבה רפלקטיבית, הנושא עובר לפרדיקט ונחשב פשוט לנושא. לא חל כאן שום שינוי דיאלקטי. בהצעה הספקולטיבית, בתנועה מהנושא אל פרדיקט, משהו “נחקר” באופי הנושא כך שכשהוא חוזר, תוך שמירה על הפרדיקט ביחס לעצמו, הוא כבר לא זהה לנושא המקורי. בחוש החשיבה הזה תלוי הפנומנולוגיה של הגל.

רפלקסיה בשירות ההבנה מאפשרת לנו לחוות את העולם באופן תואם, כעולם של דברים מסוימים, אשר ניתן להפגיש עם סדרי דברים שונים כמו לרמות השונות של סדרים אלה. לשם ההבנה היודע נפרד מהידוע. היודע, בכוח הרפלקציה, יכול לתפוס את הידוע. הרפלקסיה מאפשרת לנו “להבין” את העולם. סימן ההיכר של הבנה זו הוא שהיודע רואה באובייקט שהוא מכיר כבעל מציאות שאינה מציאות משלו.

הרפלקסיה מתחילה להיות בשירות התבונה רק כאשר היודע מפנה את פעילות הרפלקסיה שלו ממציאות העולם כדבר שאינו עצמו ומנסה להשתמש ברפלקסיה כאמצעי לקבל גישה למציאות משלו. היודע מנסה לשקף את עצמו, לא על מה שהוא נדרש לכאורה או נדרש אכן, ולו כדי להיות חוץ מעצמו. רפלקציה עצמית זו היא הצעד שהתודעה דורשת כדי להעביר רפלקסיות לספקולציות ולהחליף את ההבנה בתבונה.

תופעת הרפלקציה העצמית מרמזת לידע כי כל ידיעה, כולל ידיעת האובייקט, עשויה להיתפס כסוג של ידע עצמי. הידע העצמי של היודע אינו נפרד מהאובייקט כידוע. ספקולציות נובעות מתחושת הרפלקסיה העצמית הזו. התודעה נכנסת לספקולציות כאשר היא מבינה שמה שהיא יודעת על עצמה איננו בר הפרדה ממה שהיא יודעת על האובייקט. רפלקציה המופנית לאחור אל היודע הופכת לרפלקציה עצמית, וכאשר רפלקציה עצמית מורחבת חזרה אל יחס העצמי לאובייקט, הספקולציה נולדת לתודעה, כך התודעה לתודעה עצמית.

במובן הרחב יותר, ספקולציות היו שם לאורך כל הדרך והיו מונחות מראש מהרהורים. ברגע שהתודעה, בנסיעתה לעבר ידיעה, היא ברגע הספקולטיבי שלה, היא יכולה לחוות את כל הידיעה כמעין ידע עצמי. היזכרות/ רקולקשן. מהעתיד לעבר הווה שוללני לעתיד: דיסקורס מתפתח.

ראה אפלטון אולי. אבל אולי נראה זאת כאן אגב ויקו, על האירוניה כטופוס הפילוסופי, להבדיל מהמטאפורה, כביטוי אחר, המצריך קורא כותב, כי השאלה כאן היא בכל זאת על האני בזמן היסטורי, בניסיון הפנומנולוגיה לחוכמה המסתיימת בהיזכרות הקורא.

כך ויקו, בדיונו על ה”לוגיקה הפואטית״ ב״מדע החדש״ אומר כי אירוניה היא הטרופ הפילוסופי (סעיף 408). צורת המחשבה של המיתוס היא מטאפורית, אך לעולם אינה אירונית. כאשר הפילוסופים נכנסים להיסטוריה הם מכניסים את האירוניה למחשבה. האירוניה היא השניות הקוראת לתנועת האני כגילוי מציע של הקול.

C0103679 da5c 48e8 9024 9b650484b6bd 62

המעבר מתודעה עצמית רפלקסיבית למשפט הספקולטיבי היא גם ניסוח צורני, אחר, למעבר מקאנט של ביקורת התבונה הטהורה להגל אגב שפינוזה. בקיצור נמרץ:

הגל מתחיל מההנחה שהפילוסופיה היא החיפוש אחר substance כ-arch, עבור החומר ההוא, אשר ביחס אליו, כל השאר, בתור עולם של גיוון ורבים, הוא מאפיין או מצב הכרחי, באופן שניתן יהיה להבין אותו בצורה מובחנת וברורה. שפינוזה. לחומר הזה, כמהות, התכוון קאנט עם הדבר כשלעצמו. קאנט הוכיח שהדבר כשלעצמו אינו ידוע. כי רק התופעות שמיועדות לפעולה מתערבת של הסובייקט החושב, כתופס ולא כשלעצמן, התופעות המורכבות מפעילות העולם העצמאי מאגו -ידועות הן. אבל מה עם אותה פעילות תפיסתית של הסובייקט ?, שואל הגל.

האקטיביות של הסובייקט המייצר את התופעות אינה עצמה חלק מהעולם הפנומנלי מכיוון שהתפיסה היא כבר יצירה של תופעות. הפעילות של הסובייקט מתפרשת גם לבניית העולם הפנומנלי ולא רק לחוק המוסרי, זה הדבר בפני עצמו, לדברי הגל. במילה, קאנט גילה את הדבר ההוא כשלעצמו, מבלי שהבחין או הכיר בכך, בעצמו. עבור הגל, מה שקאנט מכנה בתור הפעילות הטרנסצנדנטלית של האגו, הוא הדבר בפני עצמו.להגל, נוסחה פשוטה לכך: החומר – כלומר, זה מה ששפינוזה חיפש, החומר יחיד כהוויה מוניסטית – הוא הסובייקט של קאנט.

לשם כך: סוג חדש של מטאפיזיקה נולדה: הקרקע או הטענה הראשונה של העולם אחרי הפיזיקה, אנו יכולים לומר, אינן טרנסצנדנטיות; המטאפיזיקה איננה מחוץ לאדם, כפי שאלוהים או האטומים האפיקוריים. הנושא העיקרי של המטאפיזיקה הוא כותרת הספר של הפנומנולוגיה של הרוח כתודעה עצמית-זה לא השלם, אלא החלק החשוב ביותר, אפשר לומר, של המטאפיזיקה החדשה הזו. זה אחרי הפיזיקה נהיה ללפני או לניגוד הקורא לשלילה. ויקו, העולם הנעשה על ידינו, עבודה, פתוחה לידיעה עצמית.

רשומה רגילה
Georg Wilhelm Friedrich Hegel by Julius Ludwig Sebbers
פילוסופיה

הגל פנומנולוגיה: על הדת, הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם

הגל: על הדת, הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם: אבי קוג׳מן, פילוסופיה.

{1} זהו המדע האתאיסטי של הגל “(sich selbst wissende Geist) במובן הראוי והקפדני של המונח: מדע ובאמצעותו, רוח-נקראת כך: הרוח האנושית, שכן אין רוח אחרת מאשר זאת שיכולה לדבר במקום אני עד האני, כשם שאותו שיח פילוסופי-מדעי מראה איך הרוח מבינה את עצמה. אבל, במובן הרחב יותר, השיח על הדת, התיאולוגיה, היא גם הכרה עצמית- המהלך של פוירבך הוא כבר פרשנות נכונה של הגל עם חסר המתוקן שוב על ידי מרקס תזות על פוירבך – קרל-מרקס-תזות-על-פוירבך-1845-שלושת-הביק/- ראה, גם הערה מספר אחת לביקורת הספציפית יותר של מרקס- מכיוון שלמעשה, מתוך אמונה שהוא מדבר על אלוהים, האדם מדבר רק על עצמו. לכן אפשר לומר שהרוח המתבטאת בדתות, רוח שבה עוסקת התיאולוגיה, היא גם הרוח שמכירה את עצמה; אפשר לומר שתיאולוגיה היא Selbstbewusstsein, תודעה עצמית של רוח- במשמעות של אני מדבר כשאני מדבר אחר, עד הדיבור של היד השניה כיד ראשונה.

שוב: כל תיאולוגיה היא בהכרח אנתרופולוגיה – מושא המחשבה הדתית הוא האדם – הרוח היא הפעולה המניעה (היצירתית / הטרנספורמטיבית) אשר ממומשת על ידי האדם בעולם הנתון (ומחוצה לו). האדם הדתי אינו מודע לעובדה זו – שעה שחשיבתו היא חשיבה המפרשת על ידו כמחשבה תיאולוגית גרידא: תיאולוגיה, קרי, שיח שבו האדם מבסס / משליך החוצה את מושג הרוח (Begriff) באמצעות הצגתו מחדש (Vorstellen). התוצאה היא הוויה או ישות או אחד אשר קיימים מחוץ לאדם ובלתי תלויים בפעולה שוללנית בעולם – דיבור על אלוהים מסתכם בדיבור על העצמי תוך אימוץ התודעה העבדותית, עתה באמצעות האידיאולוגיה הנוצרית. הנצרות היא ה-ultimate של מהלך זה.

Hegel, Phenomenology of the Spirit: Christianity as the Ultimate Slave’s Ideology

תודעה עצמית מבדילה בין מחשבה פילוסופית (אנתרופולוגית) לבין דתית (תיאולוגית) – תודעה עצמית היא הקיום משותף של מחשבה: התנגדות / היווצרות הדדית חדשה והגעה לשלם חדש – תיאולוגיה היא ההשתקפות (הלא מודעת) של העולם ההיסטורי / חברתי הנתון בו חי התיאולוג – חשיבה על התפתחות המחשבה התיאולוגית = התפתחות האידיאל כשם שהוא בא לידי ביטוי במציאות. עם הניצחון על הנצרות / האידיאולוגיה (עם נפוליאון), נעלם לו גם הקונפליקט בין האנתרופולוגיה והתיאולוגיה – הפילוסוף (הגל) חושף את האדם בפני עצמו (מימוש נפוליאון) ובכך חושף אותו הן בהיבט הספציפי והן בידע האוניברסאלי שלו – תורתו של הגל היא אבסולוט שמשלים את האבולוציה הפילוסופית והדתית / תאולוגית, באמצעות הטוטאליות של האדם המושלם שמתממש בסוף ההיסטוריה (קיומו האמיתי של אדם כזה [אדם מרוצה לחלוטין]).

{2} אבל בוא נראה זאת אגב הרצון הכללי. או הרצון הכללי כאלוהים. כאן זאת הטוטאליות. או יותר נכון יכולתך לראות את עצמך כחלק מהרוח של העם או המדינה. כאן, אנו בעצם נכנסים לשאלה המפרידה בין הגליאנים ימניים לבין הגליאנים שמאליים. כשם שנראה, אין כאן כלל שאלה. אכן, ההגליאנים הימניים היו יותר בשימוש הנאורים המגנים פאשיזם תוך שלילת השלילה האמיתית במחשבה הגרמנית או המחשבה האנגלו סקסית והקשר שם בין קפיטליזם לברבריות כמו קפיטליזם לקומוניזם.

בכל מקרה, אין שום אפשרות לקרוא את הקטע הבא באמצעות הימניים. לקרוא אותו זה לא להבין למה פרק 7 בא אחרי ששת הראשונים כדיבור חוזר, דרך התיאולוגיה, את אשר דיברה עד כה הפילוסופיה. אגב, הפנומנולוגיה, אנחנו נישאר עם בעיית הזמן מבחוץ או דיאלקטיקה ללא היזכרות כמו זיכרון מוות, אגב הצרפתים של היידגר. אבל בוא נצמד לטקסט. אני מתרגם, עם קצת כיוונים של קריצה, בסוגרים, לעין התשוקתית.

האבולוציה הדתית היא רק “יסוד מכונן” (רגע) של אבולוציה היסטורית, אמיתית, פעילה. התהליך האמיתי הזה, במבנה-האינפרא, הוא שקובע את הצורות המסוימות של דתות שונות. מטרת האבולוציה הדתית היא הפילוסופיה האתאיסטית, שבאמצעותה רוח שוקלת את עצמה כפי שהיא במציאות: “er sich anschaue wie er ist.” שלבי ההתהוות של הבנה עצמית מושלמת זו מיוצגים על ידי הדתות השונות, שכל אחת מהן מתאימה לחברה, לרוח מוגדרת, מסויימת: “einen bestimmten Geist.” דת או תיאולוגיה נתונה משקפת את המאפיינים הספציפיים של רוח אמיתית, כלומר של Volksgeist.

לכן, הדת היא אכן השלכה אל מעבר אגב דמות המציאות החברתית שכבר התגבשה. אך, מצד שני, העם מכונן את עצמו כאחדות הומוגנית רק בכך שהוא הסדיר דת המשותפת לכל חבריה. כך, למשל, הנצרות היא תוצאה של תמורות אמיתיות שעיצבו את העולם הבורגני באימפריה הרומית. ללא האימפריה הזו הנצרות הייתה נשארת כת גלילית פשוטה. אבל האחדות החברתית החדשה, העולם הנוצרי, הוקמה רק משום שהייתה השלכה לדת הנוצרית.

כלומר, “Entelechy” של כל האמיתי, הוא גם “Entelechy” של כל אדם אנושי. כך המדינה היא רק שילוב של אזרחים, וכל אזרח הוא רק מה שהוא משתתף במדינה. אבל ככל שאדם אינו לוקח את זה בחשבון, ככל שהמציאות של המדינה, של חיים פוליטיים, אינה חושפת את העובדה הזאת במפורש, האדם מתנגד לעצמו למדינה ורואה במדינה ישות עצמאית, אכזרית. בכך הוא בגישה של Bewussein. לפיכך, ניתן לומר: עד עכשיו זו היתה שאלה של העמדות המגוונות שהאדם המתנגד לעצמו לאנושות, למכלול, למדינה, לוקח ביחס אליהם.

אבל מנקודת המבט של האדם–וואוסטיין, המציאות המהותית היא לא רק המדינה. האיש הזה מתנגד גם לעולם של האני; שם הוא רואה ישות אוטונומית. בשבילו, המציאות המהותית של העולם הזה תהיה עצמה למציאות אוטונומית המתנגדת לו. ולכן זה בשבילו מציאות חיונית אלוהית. בשבילו, האבסבלוט ווסן הוא אלוהים, או באופן כללי יותר – האלוהי.

כתוצאה מכך, לדבר על המציאות המהותית מנקודת מבט של Bewussein (כפי שהוא עושה בפרקים III ו- IV), הגל היה צריך לדבר על הגישה כי אדם לוקח ביחס לאלוהים שלו: הוא היה צריך לדבר על הדת. במילים אחרות, הוא דיבר על הגישה שהאדם המתנגד לעצמו לאלוהים, שמבדיל את עצמו מאלוהים, לוקח ביחס לאלוהים שלו. לכן הוא דיבר על הדת במובן הרחב ביותר של המילה.

החלק הראשון של הפרשנות התיאיסטית היה נכון. עם זאת, יש צורך לקחת את המילים “דת” ו “absolutes Wesen” במובן שהאתאיסט נותן להם. וזה במובן האסתטי הזה שעלינו לפרש את החלק השני של המשפט.

שם, זו שאלה של “המציאות המהותית-המוחלטת”, נלקחת כשלעצמה ולעצמה. כלומר, הנה, זו שאלה של האדם ככזה, של איש קולקטיבי המתגורר בעולם, של של Weltgeist, Volksgeist, בניתוח הסופי, של המדינה. אבל כבר לא מנקודת מבט של Bewussein, של האדם המנגיד את האני למדינה, ורואה אותו מבחוץ. שם, זו שאלה של geistes selbstbewussein des. כלומר, בפרק השביעי, זה עניין של להראות ולהבין כיצד הרוח מבינה את עצמה ככזאת, ולא רק בעמדות של אנשים ביחס אליה. עם זאת, על פי הגל, ההבנה העצמית של sprit – או של volksgeist – מגיעה דרך ובאמצעות הדת (במובן הרחב ביותר של המונח). בפרק השביעי, לכך היא תהיה שאלה של תוכן הידע הדתי, כלומר, של תיאולוגיה.

״רוחו המוחלטת של עם היא היסוד המוחלט, האוניברסלי … הקולטת את כל התודעות המיוחדות לעצמה. {זוהי) הישות המוחלטת, הפשוטה או הלא מחולקת, החיה {ו} הייחודיית. {ו} {היישות} הזאת חייבת להיות גם היישות הפועלת ו {עליה} להתנגד לעצמה כעצמה {לקחת את עצמה- כ- תודעה {חיצונית-} …. מעשה זה של להיות-אחר מלבד עצמה מורכב [מן] {העובדה} שרוח, כישות פסיבית, מתייחסת לעצמה {נלקחת} כישות פעילה, שה {רוח}, כעם פועל– {כלומר} ישות מודעת קיימת – עוברת להיות התוצאה {של פעולה}, {כלומר} ליישות-שווה-לעצמה.

ובמידה שבה העבודה המשותפת לכולם היא העבודה {שהם מייצרים} כ- {תודעה-} חיצונית}, הם מכוננים לעצמם בעבודה זו את עצמ ם כישות חיצונית. אבל הישות החיצונית הזו היא הפעולה שלהם: זה רק מה שהם עשו איתה; הם עצמם כפועלים … {על מה} שהם {ישות חיצונית זו}. ובחיצוניות זו של עצמם … הם רואים את עצמם כעם. והעבודה הזו {שהיא} שלהם היא בדיוק הרוח שלהם עצמם. הם מייצרים את הרוח הזו; אבל הם מעריכים אותה כישות שקיימת כישות הקיימת [סיינדס] לעצמה (כערך). ורוח זו היא (אכן) לטובת עצמה: שכן, פעילותם שבאמצעותה הם מייצרים אותה היא ההתנגדות הדיאלקטית המתגברת של עצמם (כשלעצמם); וההתגברות הדיאלקטית הזאת של עצמם, אשר אליה הם נוטים, היא הרוח האוניברסלית הקיימת-לעצמה, בהעדר כלליות אמיתית.״

המשמעות ברורה. –העם פועל, ובמהלך פעולה קולקטיבית זו, הם מקימים את עצמם כמדינה או כעם מוסדר כמדינה, כלומר כעם אמיתי. אך תוצר הפעולה מנותק מהפעולה ומהסוכן. עבור הסוכן, מוצר זה הופך למציאות אוטונומית וחיצונית שהיא חלק מהעולם האמיתי, בה הסוכן או הסוכנים חיים ופועלים. בנוסף, כאשר הסוכן מפסיק לפעול ומנסה להבין את מה שהוא עשה, הוא הופך בהכרח לבווסטשטיין, לתודעה, מודע לישות חיצונית. (בהכרח, כי רק פעולה היא המקף המאחד בין אני ללא-אני; בהתבוננות, הוויה היא תמיד אוטונומית, נתונה ללא אני.) באופן זה האיש המתבונן במדינה, בעם, מבין אותם כישויות אוטונומיות. והגל אומר, “הם מעריכים את זה כהוויה נתונה-סטטית {הקיימת} בעצמה.”

והבנה זו של העם כעם מתבצעת בצורה מיתית ומתורגמת על ידי אמנות או על ידי תיאולוגיה.

תפיסה זו של הווזן הופיעה לראשונה בפרק השלישי, Kraft und Verstand, שם זו הייתה שאלה של הבנה ושל מדע “וולגרי”, בעיקר של פיזיקה ניוטונית. כך מסכם הגל את שאמר שם:

״כבר עכשיו, התודעה {החיצונית-}, עד כמה שהיא הבנה, הופכת לתודעה {חיצונית-} של העל-חושי, כלומר של הפנימי-או-השוכן [ב-] של הקיום האמפירי של האובייקטיבי-או-הדבר כאובייקט. אבל העל-חושני, הנצחי – השם שמעניקים לו הוא בעל חשיבות מועטה – שכן, הוא חסר-האישי-אני [selbstlos]. זאת רק הישות האוניברסלית שעדיין רחוקה מאוד מלהיות הרוח שיודעת את עצמה כרוח.״


{3} באמצעות עבודתו, העבד מורם לדרגת ההבנה, לוורסטנד, להבנה היצירתית של תפיסות מופשטות. בכך שהוא עצמו הופך את העולם על פי רעיון, הוא מובא להאמין שהעולם הזה, וגם הוא מונע על ידי אידיאל סופר-סנסיבל. מאחורי התופעה ההגיונית, איש-של-ורסטנד רואה את הווזן, את המציאות המהותית-הגיונית.

זהו “הרעיון” או “המהות” של הדבר שהוא “האנטלקיה” שלו, הפנימיות שלו. אבל העבד שעובד על פי רצונו של המאסטר, העבד שמבצע את פקודות המאסטר, חי בעולם שעדיין אינו רואה, ולכן הוא לא מגיע לרעיון שהוא זה המהווה את “המימוש” של העולם, הווזן העל-חושני ששומר על עצמו במציאות הגיונית. הווזן של העולם שהוא מגלה נראה לו כמו טרנסצנדנטי, אוטונומי ובלתי תלוי ממנו, כמו העולם שלו עצמו, העולם הנשלט על ידי המאסטר. הווזן לא רק מעל העולם ההגיוני: הוא גם על-אנושי.

העבד מגיע לתפיסה הטרנסצנדנטליסטית של הווזן כיוון שווזן זה, מבחינתו, הווזן של עולם השייך למישהו שאינו שייך לו, למאסטר. ומקור זה של הרעיון בא לידי ביטוי בקביעת תוכנו.

במילה אחת, הווזן הוא מעין אדון כל יכול: הוא אלוהים שיוצר, או, לכל הפחות, שולט בעולם.

לפיכך, לפיזיקה הניוטונית של כוחות וחוקים יש השלמה הכרחית לתיאולוגיה טרנסצנטנטליסטית, כשם שההפך, תיאולוגיה זו מחוללת פרשנות “מכניסטית” של העולם. (לכן לא במקרה ניוטון היה גם תיאולוג.)

עם זאת, ההבנה בפני עצמה איננה תיאולוגיה. היא מהווה רק את המסגרת הרעיונית בה התוכן התיאולוגי ימקם את עצמו. אך תוכן זה חייב לבוא ממקומות אחרים, מכיוון, מבחינת ההבנה, הווזן הוא הווזן של העולם הטבעי, של הלא אני. לכן ווסן זה יהיה גם לא אני; זה לא יהיה אני בעל-חוש, מודע לעצמו, למציאות חיונית; זה לא יהיה גייסט.

אבל כל מה שנאמר על גייסט בתיאולוגיה, כל מה שנאמר על הרוח האלוהית הטרנסצנדנטית ביחס לאדם, הרוח ככוח שאי אפשר לעמוד בפניו וחוק שאי אפשר לעמוד בפניו – כל זה ייווצר בתוך המסגרות הריקות שעדיין נוצרו על ידי תפישת העל-חושי או התפיסה הטרנסצנדנטית שעובדה על ידי הבנת העבד.

במילים אחרות, בפרק השלישי, הגל תיאר את סוג הגישה בה נוקט הפרט האנושי ביחס לווזן, קרי כניגוד לעצמו, ככל שגישה זו היא קוגניטיבית בלבד, מהורהרת: ובכל הוא תיאר את המסגרות של כל תיאולוגיה המובנת כידע.

אך על מנת למלא את המסגרות הללו בתוכן תיאולוגי, כדי להפוך את הווזן המופשט לרוח אלוהית המודעת לעצמה, יש לפנות למשהו שעדיין אינו מבין ההבנה והיחס המהורהר או הקוגניטיבי.

בכללי, כדי להבין את מקור התיאולוגיה, יש לנתח לא רק את המחשבה, את הרעיון, אלא גם את תחושת ההתעלות. או: את ניתוח הגישה הקוגניטיבית הנוקט הפרט ביחס לווסן, יש להשלים באמצעות ניתוח הגישה הרגשית שלו. יש לגלות לא רק את מסגרות המחשבה התיאולוגית, אלא גם את כל הפסיכולוגיה הדתית.

זה מה שהגל אמר בפרק ד ‘. להלן סיכום (עמ ‘473, 1. 16-22):

ואז, התודעה העצמית, שהייתה השלמות שלה – והשיא שלה בצורה הקונקרטית של התודעה האומללה, הייתה רק כאב הרוח שעושה שוב מאמצים על מנת להגיע אל אובייקטיביות עניינית, אך אינה משיגה אותה. כתוצאה מכך, האיחוד של התודעה העצמית המסוימת והמציאות המהותית הבלתי ניתנת לשינוי שלה, שלשמה תודעה עצמית זו מעבירה את עצמה, נותרת מעבר לתודעה העצמית הזאת.

{4} התודעה האומללה היא התודעה הנוצרית; זוהי הפסיכולוגיה של הנוצרי, אשר, עבור הגל, מהווה את הסוג המושלם ביותר של האדם הדתי. מה הנוצרי רוצה? כמו כל אדם, הוא רוצה לבטל את עצמו, כאידיאל או כמתח, לממש את האידיאל שלו, אשר – ככל שהוא לא ממומש – מתגלה בפניו בתחושת חוסר הסיפוק, של שמרץ, של כאב. אך ככל שהוא נשאר אדם דתי, הוא לא מצליח להיות מסופק. או – אם אחד מעדיף – הוא נשאר אדם דתי במידה והוא לא מסופק.

אכן, מה זה לממש, להגיע לאידיאל של האדם, אם לא להיות מוכר על ידי אחרים, על ידי כל האחרים? במילים אחרות, זהו מימוש האינדיבידואליות, הסינתזה של הפרט והאוניברסלי. ודווקא האינדיבידואליות הזאת, הנוצרי מבקש בהרגשתו הדתית. אם הוא מדמיין אלוהות ומתייחס לאלוהים, למציאות חיצונית מוחלטת, זה משום שהוא רוצה שיוכר על ידי זה, שיוכר על ידי האוניברסלי בפרטי המיוחד לו. רק שהוא לא מצליח לזה.

האדם מדמיין את אלוהים מכיוון שהוא רוצה להתנגד לעצמו. והוא מדמיין אלוהים טרנסצנדנטי מכיוון שהוא לא מצליח ליישם את עצמו בעולם. אך לרצות לממש את האינדיבידואליות על ידי התאחדות עם אלוהים טרנסצנדנטי זה לממש אותה בעולם טרנסצנדנטי, בג’נסיטים, במה שמעבר לעולם ולעצמך כתודעה עצמית, כחיים בעולם. לפיכך יש לוותר על מימוש האידיאל כאן להלן. כתוצאה מכך, להיות דתי ולדעת את עצמך כלא מאושר בעולם הזה הם היינו אך.

במילים אחרות, מצד אחד, היחס הדתי, הרגשי נולד מתחושת הכאב הנגרמת מחוויית חוסר האפשרות להתממש בעולם; מצד שני, זה מעורר ומזין את התחושה הזו. והנוסטלגיה הזו מוקרנת אל מעבר, שממלאת בתוכן תיאולוגי את מסגרות ההתעלות של הוורסטנד, המציבה את דמותו של אל אישי שם, של מציאות מודעת לעצמה, של גייסט זה – למעשה – היא רק השלכה של אומללות התודעה הדתית אל המעבר.

לכן, להזין, לטפח, את הנוסטלגיה, את התחושה הכואבת של אי-ספיקת המציאות שחיים, זה למצוא את עצמו בגישה הדתית, אכן הנוצרית. להפך, להציב את עצמו בגישה זו זה להזין ולטפח אומללות ונוסטלגיה.

הבריחה מהפסיכולוגיה הדתית נעוצה בהתגברות על אומללות התודעה, תחושת חוסר הסיפוק העצמי. ואפשר לעשות זאת על ידי מימוש עולם אמיתי, בו האדם יהיה “מרוצה” באמת, או על ידי התגברות על ההתעלות באמצעות מעשה מופשט והתאמת האידיאל למציאות.

הפתרון הראשון הוא זה שהביא למהפכה הצרפתית ובאמצעותה, אשר אפשרה את המדע המוחלט האתאיסטי של הגל. הפתרון השני הוא של האינטלקטואל הבורגני.

הנה מה שהגל אומר עליו (עמ ‘473, 1. 23-27):

הקיום האמפירי המיידי של התבונה, שמבחינתנו, נבע מאותו כאב {של התודעה האומללה}, והצורות הקונקרטיות [Gestalten] השייכות אליו, הוא חסר דת, מכיוון שהתודעה העצמית שלהם מכירה את עצמה { להיות}, או מחפשת את עצמה, בנוכחות האמת המיידית. *

“הקיום המיידי של התבונה” – הוא האינטלקטואל של פרק V. קיומו הוא “מיידי” מכיוון שהוא אינו “מתווך” על ידי מאמץ העבודה והמאבק, שרק הם יכולים באמת לשנות את העולם. האינטלקטואל מוצא את עצמו, או ליתר דיוק, מחפש את עצמו, בהווה “המיידי”: זה לא אחרי מותו, זה לא במעבר שהוא רוצה להיות “מרוצה”; הוא רוצה להיות מרוצה Hic et Nunc. לכן הוא לא דתי: המחשבה והרגשת ההתעלות חסרות בו, בדיוק כמו תחושת האומללות.

עם זאת, הוא לא באמת “מרוצה”. וזה בדיוק בגלל ה”מיידיות “של יחסו. הוא משאיר את העולם כפי שהוא, ומסתפק בכך שהוא נהנה [ג’איר] מאותו עולם בו האדם הדתי סובל. כעת אם ירידת הערך של המציאות הנתונה מאפיינת את היחס הדתי, ההערכה החיובית של הנתון אופיינית ליחס האמנותי. העולם הנתון, כשהוא מפסיק להיחשב לרע, יכול להיחשב רק בתור היפה. לכן האינטלקטואל יכול להגיע לכל היותר לשמחתו הטהורה של האמן הלא פעיל והשלו, שהוא משהו שונה לחלוטין מבפרידיגונג, שביעות הרצון האמיתית של המהפכן שהצליח. יתרה מכך, אדם המתענג על שמחת הידע הטהור או מההתבוננות האמנותית יכול לנצח להישאר אינטלקטואל או אמן, כמו שאדם המתענג באומללות יכול להישאר לנצח אדם דתי או נוצרי.

אני לא מתעקש על השאלות האלה. בהיותו א-דתי במהותו, אפילו אתאיסט, האינטלקטואל כבר לא עולה בפרק VII. די להזכיר שמלבד הגישה הסובייקטיבית, התיאולוגית והדתית, יש עדיין גישה א-דתית ואסתטית, קדם-מהפכנית, שאין לה שום קשר לאתאיזם שלאחר המהפכה של הגל.

בשלוש הפסקאות הבאות (עמ ‘473-474), מסכם הגל את שלושת החלקים של פרק 6’.

בפרקים 3 ו- 6 הייתה זו שאלה של היחס – היחס הקוגניטיבי והרגשי – שבו האדם המבודד, הפרט, נהג ביחס לאוניברסלי שנתפס כאל טרנסצנדנטי. בפרק ו, זו שאלה של התפקיד שממלאת תפיסה זו, דת, באבולוציה ההיסטורית של האנושות. שם שוב, לפיכך, זה לא קשור לתוכן הדוקטרינות התיאולוגיות עצמן (כמו בסעיף VII), אלא ליחסים בין דוקטרינות אלה לפרטים, ככל שקשרים אלה קובעים את מהלך האבולוציה ההיסטורית הגלובלית, אשר משלבת ומכנסת את הפעולות של הפרטים האלה.

——
{5} האיש שעושה תיאולוגיה אינו יודע מה הוא עושה: הוא מאמין שהוא מדבר על אלוהים, על רוח שאינה רוח האדם. תודעתו העצמית היא אפוא לא “לעצמה”, “לפירוש” – תודעה עצמית; מבחינתו, זה רק Bewusstsein, מודע לישות חיצונית לאדם, למעבר, לאלוהות טרנסצנדנטית, חוץ-עולמית, על-אנושית.

וזה מה שמאפיין כל תיאולוגיה באשר היא: “an sich” ו- “für uns”, זה תמיד עניין של האדם בעולם שהופך מודע לעצמו, אבל “für sich”, בשביל האדם עצמו, זו שאלה של משהו אחר מלבד האדם והעולם בו האדם חי. וזה מה שהגל אומר במשפט הבא (עמ ‘474, 1. 40 – עמ’ 475, 1. 4): ״הצורות הקונקרטיות [Gestalten] של הרוח שנלקחו בחשבון {בפרק ו ‘, כלומר}:רוח [wahre] של אמת-או-אמיתי, {רוח} שמנוכרת-או-הפכה זרה ביחס לעצמה [sich entfremdete], ורוח שהיא סובייקטיבית-בטוחה בעצמה [seiner selbst gewisse] – מהווה את הרוח השלמה בתודעה {חיצונית-}, אותה תודעה אשר, בביטוי ההתנגדות לעולמה-עצמה, אינה לזהות את עצמה ברוח הזאת או בעולם הזה.״

Der wahre Geist – פאגאניזם; der sich entfremdete Geist – היא הנצרות; der seiner selbst gewisse Geist – היא הפסאודו-דת של תיאולוגיה ופילוסופיה פוסט-מהפכנית, פרוטסטנטית, גרמנית: של קאנט, של פיכטה, של יעקובי, של הרומנטיקנים וכו ‘(וגם של שליימכר).

לכן, בכל מקום שיש תיאולוגיה, יש הבנה מוטעית, אי הבנה מצד האדם; באמונה שהוא הופך להיות מודע להוויה רוחנית חוץ-אנושית ועל-אנושית, האדם-שחי-בעולם הופך להיות מודע לעצמו במעין דרך לא מודעת. וכל התיאולוגיות שדמיין האדם במהלך ההיסטוריה הן המהוות את הרוח במערך Bewusstsein שלה, כלומר רוח שהיא – למעשה – הופכת להיות מודעת לעצמה מתוך אמונה שהיא הופכת להיות מודעת למשהו אחר מלבד עצמו.

רוח זו מתנגדת לעצמה לעולם האמיתי ולרוח שנמצאת בעולם הזה, כלומר לאדם, והיא לא מכירה את עצמה שם. ורוח זו תהיה לשאלה בפרק 7. זו תהיה שאלה של האנתרופולוגיה המציגה את עצמה בצורה של תיאולוגיה.

עם זאת, במורליטאיט, כלומר עדיין בפילוסופיה התיאולוגית וכבר בתיאולוגיה הפילוסופית של ההוגים הגרמנים, שלאחר המהפכה, של קודמיהם המיידים של הגל, הרי כי כבר הוכרז על הפיכתה של התיאולוגיה לאנתרופולוגיה. והאנתרופולוגיה המודעת האתאיסטית של הגל היא רק התוצאה ההכרחית של האבולוציה הדיאלקטית של התקופה ההיסטורית השלישית הזו. לפיכך, בפרק השביעי, הגל כבר לא מדבר על דת גרמנית, פסאודו-דתית זו. הוא אמנם אומר כמה מילים על כך בהקדמה.

הנה הטקסט המתייחס אליו (עמ ‘475, 1. 5-20):

״אבל בתודעה המוסרית [Gewissen], הרוח מגישה (את עצמה) לעצמה, כמידה של העולם האובייקטיבי או הדבר-י שלה, כמו הצגתה מחדש [Vorstellung] (עם אן בתור) המושגים הקובעים (שלה) , וכעת היא המודעות העצמית הקיימת כשלעצמה [ bei sich]״.

בתודעה עצמית זו, לרוח, המוצגת מחדש כאובייקט או דבר, יש את המשמעות או הערך של היותה רוח אוניברסלית, המכילה בתוכה את כל המציאות המהותית וכל המציאות האובייקטיבית.

אך רוח זו איננה באה בצורה של אובייקטיביות חופשית או מציאות אוטונומית -, כלומר, {אין היא בצורה של} הטבע מופיע ללא תלות {ברוח}. מה שבטוח, ככל שרוח היא אובייקט או דבר של תודעתה {החיצונית-}, יש לה צורה קונקרטית [גשטאלט], כלומר צורת הוויה [Sein]. אך מכיוון שבדת, התודעה {החיצונית} מצויה בקביעה המהותית של היות תודעה עצמית, הצורה הקונקרטית של הרוח שקופה לחלוטין לעצמה. והמציאות האובייקטיבית המכילה רוח זו סגורה בה: הקרבה לאתאיזם מתחילה להתברר.

המשוררים הרומנטיים, שלינג, ג’ייקובי, קאנט עצמו, למעשה, העלו את האדם לדרגת אל. מבחינתם הוא הערך העליון, הוא אוטונומי לחלוטין וכו ‘: הם, אם כן, למעשה אתאיסטים. כשם שהתיאולוגיה הפרוטסטנטית של שליימכר-מאכער (!) היא גם כבר של האתאיזם: לאלוהים (עבור האחרון) יש משמעות ומציאות רק ככל שהוא מתגלה באדם ובאמצעותו; הדת מצטמצמת לפסיכולוגיה דתית; וכו ‘. מכאן הקרבה שלהם לאתאיזם אנתרופולוגי כשל הגל.

בכל זאת כל ההוגים הללו ממשיכים לדבר על אלוהים. למה? ובכן, הגל פשוט אמר: מכיוון שהם לא הצליחו לזהות את האדם-עליו-הם-מדברים עם האדם האמיתי, המודע, שחי בעולם. הם דיברו על “הנשמה”, על “רוח”, על “הסובייקט היודע” וכו ‘, ולא על האדם החי, האמיתי והמוחשי. הם הציבו כניגוד – כמו גם כל האינטלקטואלים הבורגניים – לאדם “האידיאלי” שחי באמצעות התבונה ובאמצעותה, לאדם האמיתי, שחי באמצעות פעולתו בעולם. לכן הם עדיין נוצרים; הם פיצלו את האדם לשניים ונמלטו מהאמיתי. והדואליזם האידיאליסטי הזה לובש בהכרח צורה תיאיסטית: הנפש מנוגדת לגוף; עולם אמפירי בהתנגדות לרוח “טהורה” ועל-חושית – לאלוהים.

האדם מייחס לעצמו ערך עליון. אך הוא עדיין לא מעז לייחס זאת לעצמו כחי, כלומר, פועל, בעולם הקונקרטי: הוא לא מעז לקבל את העולם הזה כאידיאל. הוא מייחס ערך למה שהוא חוץ-עולמי, זה שהוא נפשי בלבד. הוא בורח מהעולם, הוא בורח מעצמו כ”ארצי “- ובמעוף זה הוא מוצא בהכרח אל-על אנושי, והוא מייחס לו את הערכים שרצה – למעשה – לייחס לעצמו.

בניתוח הסופי, לכן הסירוב – ממקור עבדותי – לקבל את העולם האמיתי, הרצון לברוח אל האידיאל החיצוני העולמי, שהוא הבסיס של כל הדת, של כל התיאולוגיה. הדואליזם שבין האידיאל, הדימוי האידיאלי שאני עושה לעצמי, והמציאות שלי כאני, עומד בבסיס הדואליזם בין העולם לאדם בעולם מצד אחד, לבין אלוהים והמעבר מאידך.

ראה השוואה של הגל מול קאנט, כעוד יסוד בחירתי-אגב הפסיכולוגי, המסביר את המדע החדש.
https://avikujman.com/2021/01/01/קוז׳יב-על-קאנט-או-מקאנט-להגל-דרך-שאלת-הח/.
ראה גם דקארט:
https://avikujman.com/2021/01/07/התיאיזם-של-דקארט-מול-האתאיזם-של-הגל/

{6} זה מה שהגל אומר בשלוש השורות האחרונות של הקטע המצוטט. מטרת האבולוציה הדתית היא מימוש מוחלט של הדת (קרא כאן: הנצרות): על האדם להיות (מחובק) על ידי הדת, במציאות האובייקטיבית שלו, כלומר כאנושות החיה עולם, כמדינה אוניברסלית. אבל, אז מוסיף הגל, פירוש הדבר אתאיזם. כי באותו הרגע, האדם יהיה, ויבין את עצמו כגייסט אובייקטיבי ואמיתי: הוא יגיד על עצמו את מה שאמר בעבר על אלוהיו. בקיצור – “וולנדונג” של הדת (שיאה) הוא “Aufhebung” (“התגברות [דיכוי]” שלה) כדת במדע האנתרופולוגי של הגל ובאמצעותו.

רעיונות אלה מפותחים שוב בקטע שאחרי ומסיים את החלק השני של המבוא (עמ ‘475, 1. 36 – עמ’ 476, 1. 13):

״ככל שבדת, הרוח מכניסה את עצמה מחדש לעצמה, היא, בוודאי, תודעה {חיצונית-}; והמציאות האובייקטיבית הכלולה בדת היא הצורה הקונקרטית והלבוש של הכנסת הרוח מחדש. אך בהצגה מחודשת זו, המציאות האובייקטיבית אינה משיגה את מלוא זכותה, כלומר, {של הזכות} להיות לא רק לבוש, אלא {להיפך} קיום אמפירי חופשי, אוטונומי. הפוך, {דווקא} מכיוון שהוא חסר את השלמות-או-השיא כשלעצמו, מציאות אובייקטיבית זו היא צורה נחרצת וקונקרטית שאינה משיגה את מה שהיא אמורה לייצג, כלומר את הרוח המודעת לעצמה. על מנת שהצורה הקונקרטית של הרוח תביע אותה בעצמה, היא צריכה להיות גם דבר אחר מלבד הרוח הזו, ורוח זו צריכה להופיע בפני עצמה, כלומר להיות אובייקטיבית-אמיתית, כמו שהיא המציאות המהותית שלה. בדרך זו, רק מה שנראה כדרישה ההפוכה, כלומר, {הדרישה} שהאובייקט-הדבר של תודעת הרוח {החיצונית} יהיה בו זמנית בצורה של חופש-או- גם- המציאות האובייקטיבית האוטונומית- הרוח תושג בעולם. אבל {אין כאן סתירה. שכן} רק ההוויה היא היא אובייקט-דבר כרוח מוחלטת, ולכן זאת היא כשלעצמה, לעצמה, צריכה להיות מציאות אובייקטיבית חופשית או אוטונומית, כפי שהיא נותרת מודעת לעצמה במציאות האובייקטיבית הזו.״

כל עוד האדם הופך להיות מודע לעצמו, כביכול, באופן לא מודע, זאת אומרת, כל עוד הוא עושה אנתרופולוגיה במסווה של תיאולוגיה, כל עוד הוא מדבר על עצמו בזמן שהוא מאמין שהוא מדבר על אלוהים, הוא לעולם לא יבין את עצמו באופן מלא, הוא לעולם לא יידע מה זה גייסט במציאות. מצד אחד, מכיוון שבתיאולוגיה הוא לא מבין את קיומו האמיתי בעולם; אם הוא יטמיע את עצמו באלוהים, הוא יצטרך להתייחס לעצמו כאל אחד שיכול וצריך לחיות מחוץ לעולם. מצד שני, ואפילו בגלל זה, רוח נראית לו בצורה חומרית, מיושנת, לא מושלמת. רוח שמנגידים – בתפיסתה של האל או אלים מתעלה – לעולם ולאדם הקונקרטי, אינה מוחלטת. זו מציאות מנוגדת למציאות אחרת. לכן זו מציאות מסוימת, הוויה לצד יצורים אחרים.

אלוהי התיאולוגיה הוא תמיד “אידיאל”, כלומר “הפשטה” שלמה פחות או יותר. על מנת לתת לרוח האלוהית את מלוא ההוויה, יש צורך למקם את הרוח האלוהית בתוך העולם, להעלות אותה על הדעת כ”מימוש הפוטנציאל” של העולם. כעת, להעלות את הרוח על הדעת באופן זה, לתת לרוח להעלות על דעתה את עצמה כעל עולם, כלומר כרוח אנושית, ממילא אומר לא להעלות על הדעת את עצמה כאלוהים. בקיצור, האדם המבקש להבין את עצמו באופן מלא ומקיף כרוח, יכול להסתפק רק באנתרופולוגיה אתאיסטית. וזו הסיבה שהשיקסאל, הגורל של כל תיאולוגיה, של כל דת, הוא, בסופו של דבר, אתאיזם.

הדת היא “Unmittelbar” בפרק השביעי: כלומר, היא קשורה לדת במובן הנכון של המילה, עם התיאולוגיה. תיאולוגיה זו היא צורה “מיידית” של “מדע”, אנתרופולוגיה שאינה מתווכת על ידי שלילת אלוהים (אשר מניחה גישור על ידי האין של המוות, מוכנס פנימה לסיפור ומורגש דרך הטרור של רובספייר). “מדע” שאינו מתווך על ידי שלילה הוא פילוסופיה לא דיאלקטית, הפילוסופיה אשר קדמה להגל. ״מדע״ זה “חיובי” במובן של נתינת מקום וסובסטנציה לרוח, להבין את זה כמו sein, כמו הוויה-נתונה, הוויה, למעשה, שהיא טבעית, לא אנושית, אבל אחד כי הוא כל יכול, נצחי, זהה לעצמו, ההוויה של האחד כאלוהים. הפילוסופיה “מיידית” היא אכן תיאו-לוגית ולא אנתרופו-לוגי.

אלוהים הוא אפוא sein, אבל sein רוחני: הוא הרוח הממומשת. ורוח זו, אומר הגל, לא יוצרת את הטבע, את העולם הגיוני, אלא צורות קונקרטיות רוחניות, גסטלטן אלס גייסטר, Gestalten als Geister, כלומר, אלים. במילים אחרות: כהוויה דתית, נאדם, או רוח (של האדם), יוצרת לא צורות וחוקים טבעיים, לא אמיתיים, עולמות אמפיריים שקריים, אלא תיאולוגיות, מיתוסים עם תוכן אנתרופו-לוגי וצורה לוגית.

זאת ההתהוות של רוח זאת שיוצרת את האלים, היא האבולוציה של המחשבה הדתית, היא ההמשכיות אגב החלפה או החלפה אגב התהוות מבתוך – הלוגית-זמנית של תיאולוגיות מגוונות המפורטות לאורך ההיסטוריה, שאותן הגל מתאר בפרק השביעי, כאשר לקראת סיכום ההקדמה, הוא מניח את המבנה הכללי של פרק זה, באופן כללי.

הוא אומר שבסעיף הראשון (א), זו תהיה שאלה של דת פרימיטיבית, טרום-היסטורית, שהיא מכנה “natürliche Religion”. בחלק השני (ב), הוא ידבר על ““Kunst-Religion,”, כלומר, על דת יוונית-רומית. לבסוף, הקטע השלישי והסופי (ג) יוקדש ללימוד “הדת של האבסולוט או הדת המוחלטת בהקשר אחר”, כלומר, הנצרות.

https://spark.adobe.com/page/urum3hSmezMnF/

​​”המציאות הראשונה של הרוח היא הרעיון של הדת עצמה, או דת מיידית, ולכן הדת הטבעית. בכך, הרוח מכירה את עצמה כצורה טבעית או מיידית. המציאות השנייה, לעומת זאת, היא בהכרח מקום שבו רוח מכירה את עצמה בצורת קיום טבעי מתהווה אחר, מומצא, או של תודעה לעצמי. זאת, אם כן, היא דת האמנות; כי הצורה מעלה את עצמה לצורת העצמי באמצעות הפעילות היצירתית המודעת, לפיה הפעולה שלה היא באובייקט שלה או בהוויה שלה עצמה. לבסוף, המציאות השלישית מתגברת על חד צדדית של שני הראשונים; העצמי הוא רק מיידיות, כמו שהמיידיות היא העצמי. אם, במציאות הראשונה, הרוח היא בצורת תודעה, ובשנייה, המיידיות היא של תודעה עצמית, בשלישית היא נמצאת בצורת האחדות של שניהם. כאן יש לה צורה של ההוויה בעצמה וכשלעצמה -; וכאשר היא נתפסת כך, כפי שהיא נמצאת בעצמה, לעצמה, ההופעה של הדת כהתגלות היא התוצאה. אבל למרות זאת, הרוח אכן השיגה את צורתה האמיתית, אך הצורה עצמה והמחשבה הן עדיין בבחינת ההיבט הבלתי נבדק שממנו הרוח צריכה לעבור אל הרעיון, כדי להכניס בה צורה של אובייקטיביות, באותו מושג אשר מאמץ בתוך עצמו, ובאותה מידה, את התפיסה ההפוכה. אז הרוח הזאת תפסה את הרעיון של עצמה, בדיוק כפי שאנו עכשיו תפסו אותו לראשונה; ואת צורתו או את אלמנט קיומו, הוויית הרעיון, בתור הרוח עצמה. “

האבולוציה הדתית היא רק “יסוד מכונן” (רגע) של אבולוציה היסטורית, אמיתית, פעילה. התהליך האמיתי הזה, במבנה-האינפרא, הוא שקובע את הצורות המסוימות של דתות שונות. מטרת האבולוציה הדתית היא הפילוסופיה האתאיסטית, שבאמצעותה רוח שוקלת את עצמה כפי שהיא במציאות: “er sich anschaue wie er ist.”

שלבי ההתהוות של הבנה עצמית מושלמת זו מיוצגים על ידי הדתות השונות, שכל אחת מהן מתאימה לחברה, לרוח מוגדרת, מסויימת: “einen bestimmten Geist.” דת או תיאולוגיה נתונה משקפת את המאפיינים הספציפיים של רוח אמיתית, כלומר של Volksgeist. לכן, הדת היא אכן השלכה אל מעבר אגב דמות המציאות החברתית שכבר התגבשה. אך, מצד שני, העם מכונן את עצמו כאחדות הומוגנית רק בכך שהוא הסדיר דת המשותפת לכל חבריה. כך, למשל, הנצרות היא תוצאה של תמורות אמיתיות שעיצבו את העולם הבורגני באימפריה הרומית. ללא האימפריה הזו הנצרות הייתה נשארת כת גלילית פשוטה. אבל האחדות החברתית החדשה, העולם הנוצרי, הוקמה רק משום שהייתה השלכה לדת הנוצרית.

בפרקים הקודמים ניתח הגל בזה אחר זה את המרכיבים המכוננים של האדם: תחושה, תפיסה, הבנה, רצון וכו ‘וכו’ … אך כל היסודות הללו אמיתיים רק באדם הקונקרטי וב- קונקרטי. האדם קיים רק בלב החברה, של הוולק, של המדינה. כעת העם הופך – באופן לא מודע – למודע לעצמו בדתו. לכן תיאולוגיה היא המשקפת את המציאות האנושית, ולא חוויה הגיונית, פיזיקה, פסיכולוגיה וכו ‘… כל תיאולוגיה נותנת חזון גלובלי של המציאות האנושית, בה “תכונות החומר”, כאשר החומר הזה הוא החברה ככזו (אנשים, מדינה), מופיעות במסווה של “פרדיקות” שמייחסים ל”סובייקט “, כלומר לאלוהים. לפיכך הדתות השונות הן שלבי התהוותה של התודעה העצמית של האנושות, ולא שברים של תודעה זו, שהיו מתווספים במטרה ליצור את השלם. כל דת היא ראייה מוחלטת של המציאות האנושית, וישנה התהוות של דת רק בגלל שישנה התהוות למציאות זו, הלכה למעשה.

עם זאת, אם “כשלעצמה או בשבילנו”, כל דת משקפת את הטוטאליות, אין זה המקרה למי שמתיימר לה. כל דת נתונה מדגישה “אלמנט מכונן” מסוים, יותר מהאחרים, מה שמניח ומציב את השליטה האמיתית של אלמנט זה בחיים ההיסטוריים של העם האמור, קרי, זה שיש לו דת זו. כתוצאה מכך, המכלול [האקטואלי] הנוכחי הוא אינטגרציה של “היסודות המכוננים” אשר מומשו בחלקם בדתות השונות. לכן בכל זאת אפשר לומר שתודעה עצמית מוחלטת היא סיכום או שילוב של הדברים שהגיעו חלקית לתודעה בדתות ובאמצעותן.

יתר על כן, אנו יודעים כי תודעה עצמית מושלמת היא דתית, אתאיסטית: אם כן האדם יודע שהוא בעצמו שהוא הופך להיות מודע ולא לאלוהים. באשר לאותם דברים שהגיעו לתודעה באופן חלקי, הם תיאולוגיים: בדמיונו צורה מסוימת של אלוהות, האדם הופך להיות מודע חלקית למציאות האנושית שלו.

כך, הגל אומר:

פנומנולוגיה, 415 (¶ 682): “האבחנה שנעשתה בין רוח אמיתית לרוח שמכירה את עצמה כרוח, או בינה לבין עצמה, בתור תודעה ובתור תודעה עצמית, מוחלפת ברוח שיודעת את עצמה באמת שלה; התודעה והתודעה העצמית שלה נמצאים באותה רמה. “

התשובה הכללית ניתנת במשפט הראשון . הגל אומר את הדברים הבאים (עמ ‘473, 1. 3-10):ֿ


נכון שהדת, {המובנת} כ- {חיצונית אל-} התודעה של המציאות המהותית המוחלטת ככזו [überhaupt], הופיעה גם בתצורות הקונקרטיות [Gestaltungen] {שנחשבנו עד כה וכי באופן כללי – נבדלות {זו מזו} כ- {חיצוניות ל-} תודעה {Ch. I-III}, תודעה עצמית {Ch. IV}, סיבה {Ch. V}, ו- רוח {Ch. VI}. רק, {הדת הופיעה שם} מנקודת מבט של תודעה {חיצונית}, ההופכת מודעת למציאות המהותית המוחלטת. לפיכך, לא המציאות המהותית המוחלטת כשלעצמה, לא התודעה העצמית של הרוח היא שהופיעה בתצורות קונקרטיות אלה.


קטע זה הוא דו משמעי בכוונה. זהו אחד מאותם קטעים שההגליאנים “הימנים” הצליחו לצטט כדי לתמוך בפרשנותם התיאיסטית למחשבתו של הגל.


הבה נבחן תחילה את הפרשנות התיאיסטית – ובכל מקרה, התפיסה ה”כופרת” של הקטע. נניח ש”אבסולוט ווסן “ו”גייסט” כאן מסמנים את אלוהים. פירושה של פרשנות זו, אם כן, תכלול את הדברים הבאים: עד כה דיברנו על הגישה של האדם ביחס לאלוהים, הדרך בה האדם הופך להיות מודע לאלוהי. אך עדיין לא הייתה זו שאלה של אלוהים עצמו, של האופן בו האל הופך מודע לעצמו בדת ובאמצעות הדת, ללא תלות בהתגלותו בפני בני האדם. קטע זה היה מרמז אז על הרעיון שיש אלוהים, רוח שאינה הרוח האנושית, רוח המתגלה בפני עצמה ודרך הדתות השונות שהיא מעוררת בתודעה האנושית במהלך ההיסטוריה. וזה יהיה עניין של פרשנות בפרק השביעי לגילויים עצמיים של האל.


אך פרשנות תיאיסטית זו היא בלתי אפשרית לחלוטין. אם לפנומנולוגיה יש מובן או נקודה [sens], אז הגייסט המדובר אינו אלא רוח האדם: אין רוח מחוץ לעולם, והרוח בעולם – היא האדם, האנושות, ההיסטוריה האוניברסלית.
עם זאת, יש צורך לתת פרשנות נוספת לקטע הנדון.


מהי המציאות המהותית-מוחלטת (מוחלטת ווסן) עבור מחבר הפנומנולוגיה?
הדבר האמיתי באמת אינו הטבע, עולם הטבע שאינו האדם. שכן, למעשה, העולם האמיתי כולל את האדם. להפך, האדם מחוץ לעולם אינו אלא מופשט. לכן המציאות היא העולם שמערב את האדם, האדם שחי בעולם. עכשיו, מהי המציאות המהותית של המציאות הזו, הווזן שלה, ה”מהות “שלה, ה”אנטלקיה” שלה, “הרעיון” שלה? זה האדם ככל שהוא משהו אחר מלבד העולם, בעוד שהוא מסוגל להתקיים רק בעולם. האדם הוא המציאות המהותית של המציאות הקיימת; עבור הגל, כמו לכל הוגה יהודי-נוצרי, זו אקסיומה שיש לקבל ללא דיון: “Der Geist ist höher als die Natur”, הוא אומר איפשהו. אבל המציאות המהותית המוחלטת אינה הפרט האנושי ( “מיוחד”). שכן האדם המבודד קיים במציאות בדיוק כמו האדם-מחוץ-לעולם או העולם-ללא-האדם. המציאות המהותית – המציאות האמיתית – זו האנושות הנלקחת בשלמותה המרחבית-זמנית. זה מה שהגל מכנה “אובייקטייווער גייסט”, “ולטגייסט”, “פולקסגייסט”, אך גם “Geschichte” (היסטוריה) או – באופן קונקרטי יותר – “סטייט”, המדינה שנלקחה כמדינה, החברה נלקחה ככזו. עד אז, כנאמר, התודעה-של-המציאות החיצונית, של הלא-אני המתנגד ל- I, של האובייקט הידוע כניגוד לסובייקט היודע. לכן זה היה קשור לגישה שבה האינדיבידואל האנושי (הפרט) נקט ביחס לאדם ככזה, נלקח כמציאות המהותית של המציאות באופן כללי, היות והמציאות המהותית הזו – עבור האדם הזה – הייתה משהו חיצוני, אוטונומי. הכלליות שמאפשרת פרטי, אינדיבידואל חופשי, הוא לביטול ההשלכה החיצונית.
במרקסית:


הביקורת על הדת מסתיימת…בציווי קטגורי, לפיו עלינו לגבור על כל התנאים בהם האדם הוא יישות מושפלת, משועבדת, נטושה ובזויה. הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים מהשרשרת, לא כדי שהאדם יוכל לשאת את השרשרת ללא פנטזיה או נחמה, אלא כדי שיוכל לזרוק את השרשרת ולקטוף את הפרח החי.


הערת צד: מרקס, ביקורת על ביקורת הדת. אם אתה לא הורג את אלוהים, אתה לא צריך ציווי על אושוויץ כלא. אחרת, האחרון, יהיה עדיין קאנטייני, כהמשך ההגיון הדתי הפרוטסטנטי שלו, של הלא. הדיאלקטיקה של הנאורות היא הבעיה בנאורות. היידגר המציא אפלטון ואריסטו כשימצא קתוליות לפרוטסטנטיות של קאנט, דיאליזם – שמיט מדבר זאת ישירות, על הדת הניסית. היידגר ידבר על בינג מזרחי, קרי תנכי. או הכי קרוב לדת סובלימטיבית אגב הגל על קאנט / יהדות, יציאת מצרים. בעיית הנס מול השעמום של קהלת וכולי. חנה- ראיון על הדברים המופלאים של היידגר על ה/ צ׳פלין.

רשומה רגילה
Pexels photo 7244511
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

גאורג וילהלם פרידריך הגל: פנומנולוגיה של הרוח. תרגום

איך הגל הפילוסוף הגרמני וזה של הפנומנולוגיה של הרוח, יכול להישמע בעברית? או איך הגל, הפילוסוף הגרמני של הפנומנולוגיה של הרוח, עוד בשלב הפרפייס, עלול להישמע בעברית סבירה מינוס הפיוט, הביטול העצמי של התרגום כמעשה פילוסופי, עצמאי מהצורה לתוכן, ועוד צעדים רבים בתוך חגיגת הטיפשות של האוטומוטה המסבכת את זה שלא לה להבין? אז הנה, אבי קוג’מן, הופעת אורח. האם הייתי ממש משועמם ביום הזה של התרגום או שמא קראתי רסלינג ומעין הייתי פתאום לרסלר מול קול הרסלינג, או אולי זה היה הזיכרון של כל לאלה שלימדו אותם? מי יחנך את המחנכים, מרקס שאל, ואז כבר עזב אותם: אז הנהֿ עזבנו: תרגום פרפרזה מהפרפייס הלא קריא, ולא לכאורה, לזה אשר מתרגם, לכן גלי אי ההבנה, בהעדר התנועה להגל. אם רק היית יודע גרמנית, יאללה מתחילים, תודה לאל על הרוח הגרוזינית: וכל החופש העבדותי קמעא של הפייס מן הבוק:

ההופעה של דרישה מעין זו צריכה להישקל בהקשרה הכללי יותר, ואנחנו צריכים (גם) לראות איזה שלב הרוח של התודעה-העצמית תופסת כיום. ברור שהיא – הרוח של התודעה העצמית- עברה מעבר לחיי המהות שהיא כיוונה קודם כאלמנט של המחשבה עצמה- – ברור הוא שהרוח נמצאת כבר מעבר למיידיות זו של אמונתה, מעבר לסיפוק ולביטחון של אותה וודאות שהייתה לתודעה בנוגע להתפייסותה עם המהות והכלליות, הפנימית, כמו גם החיצונית, כנוכחות עכשווית.

הרוח לא רק עברה מעבר לכל אלה, לקצה השני של השתקפותה הלא מהותית בפני עצמה; היא גם עברה מעבר לזה (לכל אלה כזה!). לא רק שהרוח של התודעה העצמית איבדה את חייה החיוניים; היא אף מודעת לאובדן זה ולסופיות שבתוכה (האובדן משקיע אותך בתודעה הסופית של הסופיות עצמה ככלום, להבדיל משלילה). הרוח מסתובבת הרחק מהקליפות, וכעת, כשהיא מודה שהיא מצוייה בצרה ותחת קללה, היא דורשת מהפילוסופיה לא כל כך את הרוח של התודעה העצמית, כמו שמבקשת היא שהפילוסופיה תעזור לרוח לבסס באופן כמו-הרמוני את המהות האמורה של ההוויה.

הפילוסופיה מתבקשת לענות על צורך זה לא על ידי פתיחת מנעוליה של המהותיות (הבנה) והעלאתה לרמת התודעה העצמית, וכך היא מתבקשת (כיום) לא על ידי החזרת התודעה הכאוטית לסדר המחשבה ופשטות הרעיון, אלא על ידי בלבול ההבחנות של המחשבה, על ידי דיכוי המושג המבחין, ועל ידי ביסוס תחושת הרגש של המהות, שלא נותנת מקום כל כך להתהוותה של התובנה כמו שהיא פועלת להבנייה כגיבוש חינוכי תרבותי.

היפה, הקדוש, הנצחי, הדת והאהבה הם הפיתיון הנדרש לעורר את הרצון לנשוך. לא הרעיון אלא אקסטזה, לא הצורך המתקרב של הנושא הנדון, אלא התלהבות מתסיסה, היא-היא הנחשבת ליחס הטוב ביותר ולמדריך הטוב ביותר, למרכזיי העושר, ההולכים ומתגלים, של המהות.

….הערה…שלי… “ע”פ שילר, על החינוך האסתטי של האדם, בסדרת מכתבים (1795): “הטבע (חוש) מאחד בכל מקום, ההבנה נבדלת בכל מקום, אך התבונה מאחדת את השונות המנכרת, שוב. מכאן שהאדם, לפני שהוא מתחיל להתפלסף, קרוב יותר לאמת מאשר הפילוסוף שעדיין לא סיים את חקירתו “(הערה למכתב ה -18). הגל מבזה את שילר, כשהוא משסה בזלזול רב, אינטלקטואלים, אשר בניסיון הראשון נוטים לגלות לעצמם שהם אכן רחוקים מהבית, בוחרים לחזור לאחור במקום להתמיד, לדחוף את החקירה קדימה, לידיעת האמת. בהתנגדותו לרומנטיקה, עם פולחן הרגש והפילוסופיה מעוררת ההשראה של האדוקים, הגל אינו מעמיד סיבה נגד תשוקה, או פדנטריה אקדמית כנגד חוויה עמוקה; במקום זאת הוא מטיל ספק ברצינות התשוקה ובעומק הניסיון של הכותבים עליהם הוא מבקר: הם רצים חזרה הביתה ברגע שההליכה מתחילה להיות קשה, כשבין לבין הם מסתירים את חוסר הויטאליות או היכולת ובוודאי את חוסר האמת התשוקתית שלהם בערפל של רגש, אולי כך זה ירגיש? מרגיש יא סלאם?

=סוף הערה= חזרה לפרפרזה.

בהתאם לדרישות (סופיסטיות, רומנטיות) מעין אלה, אתה מתאמץ כמעט בקנאות ובכעס לקרוע את בני האדם מתוך מה שהם קולטים בתור חושני, וולגרי, פרטי, ולהרים את כוונת-עיניהם אל הכוכבים – כאילו הם שכחו לחלוטין את האלוהי, הם עכשיו לנקודה שבה יכלו להסתפק באבק ובמים, כמו תולעים. בעבר היה להם גן עדן, מרוהט בשפע של מחשבות ודימויים. המשמעות של כל זה ששרר ביחס אל האור כחוט שקישר את כל אלה לשמים; ובעקבות חוט זה, העין, במקום להישאר בהווה, עלתה אל המעבר, למהות האלוהית, אם אפשר לומר זאת, לנוכחות שמעבר. היה צריך להפנות בכוח את עין הרוח, ואחר כך גם לשמר את הפנייה האמורה, אל הדברים של העולם הזה. ואכן, לקח זמן רב לעבוד על הבהירות שרק העל-טבעי החזיק כהכרח וכך גם על הבלבול שבו הייתה כלואה תחושת העולם הזה; לקח הרבה זמן לשים לב להווה כשלעצמו – מה שנקרא, במילה אחת, ניסיון – כבעל עניין ותקפות.

כעת הצורך ההפוך פוגש את העין: נראה שהחוש נעוץ כל כך חזק במה שהוא ארצי, שנדרש כוח שווה כדי להעלות אותו גבוה יותר. הרוח נראית כל כך דלה, כאילו הייתה לנווד נודד לתוככי המדבר, הנבלע בעייפות לתאוות משקה פשוט של מים, אך עדיין נראה הוא על-פניו משתוקק לריענון מטובת התחושה החשופה של האלוהי. על פי מה שמספיק לרוח ניתן למדוד את מידת האובדן של הרוח.

שביעות רצון צנועה זו בקבלה או בקמצנות בנתינה, לעומת זאת, אינה מתאימה למדע. מי שמחפש גיבוש גרידא, מי שרוצה להסתיר את הריבוי הארצי, המתרחש בקיום ובמחשבה שלו, תחת מעטה של ערפל , תוך ההשגה של ההנאה הבלתי מוגדרת של האלוהות הבלתי מוגדרת הזאת, רשאי לחפש בעצמו את המקום שבו הוא יכול למצוא מימוש זה; הוא ימצא בקלות את האמצעים להרשים את עצמו בהתלהבות וכך לנפח את עצמו. עם זאת, על הפילוסופיה להיות מודעת לרצון המגבש.

פחות מכל, הפילוסופיה יכולה לקבל נחת צנועה המתנערת מן המדע, תוך שהיא טוענת כי אקסטזה ועומעמות, כשלעצמן, הן משהו גבוה יותר מהמדע. דיבור נבואי שכזה מניח שהוא נשאר ממש במרכז ובעומק, רואה את הנחרץ בזלזול ושומר מרחק בכוונת מכוון מהמושג ומהצורך, ומשייך אותם לבבואה שהופכת את הסופיות לבית שלהם (הדיאלקטיקה היא לא לדיאלקטיקה). אבל גם כשיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק; אפילו שיש הרחבה של החומר ששופך את עצמו לריבוי סופי, ללא כוח להחזיק אותו יחד, הרי כי יש גם חלל אינטנסיבי של כוח טהור-תוכן ללא שום התפשטות – זהה בעצמו לשטחיות. כוחה של הרוח הוא גדול רק כביטוי שלו; העומק שלו הוא עמוק רק כעומק שבה הרוח מוכנה למתוח את עצמה ולאבד את עצמה בהבאתה להבהרה עצמית.

יתר על כן, כאשר ידע של מהות ללא מושג מתיימר להטביע את אישיותו של העצמי במהות, ומכאן להתפלסף בצורה אמיתית וקדושה, הוא אכן מסתיר את האמת מעצמה: שכן במקום להתמסר לאל, הוא מבטלו. מכיוון שהוא מדרבן את מידה כנחישות-עצמה, הרי כי עכשיו התוכן המקרי, הרי כי כך עכשיו השרירותיות האישית תשלוט בו. – (החברים האלה, שעה) שהם נוטשים את עצמם לתסיסה הבלתי מאולפת של עצמם, הם כמו שאמרו כי על ידי אפיפת התודעה העצמית ו/או על ידי הכניעה לגבולות ההבנה, הם כבר הפכו עצמם להיות אהובים על ידי אלוהים, אשר נותן להם חוכמה בתמורה.

רשומה רגילה
פילוסופיה

קופרניקוס וסיפור על קאנט


אחד הדברים שקבעו את התיאוריה של קופרניקוס כמהפכה היה השימוש במילה זאת לתיאור התנועות עצמן של גרמי השמיים, לרבות כדור הארץ, לעומת השימוש הפוליטי יותר שהשתרש בלשון לאחר מכן ובעיקר מהגל והדיאלקטיקה ההגליאנית. שהרי על פי קופרניקוס אין שינוי של ממש במה שהציע ואכן היו כמה יוונים שטענו טענה זו פחות או יותר או איזה ניקולאס כזה-כזה בימי הביניים ואחרים, מיד אחר כך ולפני קופרניקוס, אשר לעיתים היו יותר רדיקליים מקופרניקוס. אפשר לומר כי הייתה זו המידתיות או ההליכה שאיננה עד סוף שאיפשרה את קבלתו וכן את הדמיון והמחשבה לתוכו שקבעו את המהפכה כמהפכה אכן. בנוסף, ואל מול היוונים, הרי שעלינו לציין את ברונו שקורא אחר כך לתוך תפיסת העולם החדש, את האינסופיות של העולם. לשם כך היינו צריכים את הרעיון היהודי נוצרי של אלוהים אך גם להתגבר על מה שנקרא כתקופה החשוכה של העולם המערבי, עד הימצאו שוב של האפס מתוך העולם המוסלמי והשימוש שייעשה בזה בשביל הגיאומטריזציה של הטבע. לבסוף אפשר לומר כי הספק והתדהמה של קופרניקוס היו אפשרים גם משום התקופה של תחילת הרנסנס והאחיזה הפוחתת של העולם תוך כנסייתי. כך ג׳ון דונה שר:

And new philosophy calls all in doubt,
The element of fire is quite put out,
The sun is lost, and th’earth, and no man’s wit
Can well direct him where to look for it.
And freely men confess that this world’s spent,
When in the planets and the firmament
They seek so many new; they see that this
Is crumbled out again to his atomies.
‘Tis all in pieces, all coherence gone,
All just supply, and all relation.

ועדיין, הנה המהפכה בגדול ואשר תחילתה בהסרת הכדור האנושי ממרכז העולם, ושימתו לצד הפלנטות האחרות, מהפכה אשר שינתה שינוי איכותי את תפיסת העולם כקוסמוס בעל גבולות ברורים וסדר פיסיקלי שבו האדם באמצע; וכן ההבחנה ההיא בין הוויה נצחית שמימית אל מול מה שנמצא מתחת לירח ו-in flux – מסתלקת מן העולם. בנוסף, יש לנו את התנועה הלא היררכית או זו הקשורה למסה, להבדיל מזמן, עם ההתפוררות של התפיסה ההיררכית והפיזית מאד של החלל הקשורה לסדר הבניה של העולם יותר מאשר לחוקים העצמאים מהחלל, דווקא כשהחלל כחלל מתגלה יותר. או אולי חלק מהעניין הוא ההופעה של הזמן כשהחלל מופיע כעצמאי יותר וכך כמומשג באלגברה ובקווים משלושים ועיגולים מעוגלים כשפתו של גלילאו. אך על כל אלה בהמשך.

בוא נתחיל מהנקודה ההיסטורית ההיא.

תחילת הבנת שינוי היא ההיפותזה של אריסטו ותלמי, לפיה אם כדור הארץ היה המקור לתנועה הרי שהדברים על האדמה היו נפרדים ממנה, מאבדים את מה שאחר כך ייקרא כוח המשיכה מעצם התנועה האלימה. כך, כמו שהרקליטוס אולי אומר הכל יהיה in flux והתנועה הזאת תהיה אלימה ונגלית לעין. התפוח שייפול שוב לעולם לא ייפול אותו מקום שממנו הוא מעין נפרד מכורח התנועה של הכדור או האדמה עליה אנו ניצבים.

תחילת התשובה של קופרניקוס כמו מאכזבת תחילה. הוא עונה כי אולי זה נכון אם האלימות שבתנועה של הכדור הייתה ברמה המתוארת, אך לא כך הדבר. אכן, אפשר לדבר על תנועה אחידה והרמונית של האדמה ואשר המצוי מעליה. התפיסה הקודמת היחה השתהות והתעכבות של מה שמצוי מעל האדמה, בחזרתו אל אשר עתיד להשתנות האדמה שהכדור יפגוש כבר תהיה שכבה אחרת של אדמה או כדור הארץ בהקשר זה.

״העיקרון הראשוני אם כן הוא הרעיון כי הכל צריך להיות בתנועה סביב המרכז שלו עצמו , באופן אחיד, כשם שהחוק של תנועה אבסולוטית דורש״ כדי למלא זאת יש לקופרניקוס שבע אקסיומות בחיבור המוקדם שלו אשר מהווה מבוא נגיש יותר לקופרניקוס מאשר הספר שסיים לכאורה במותו.

אלה הן שבע האקסיומות שמהן נתקדם אחר כך.

ראשית, ישנו רק מרכז אחד לכל העיגולים ולכל גרמי השמים. שהמרכז של כדור הארץ איננו המרכז של העולם/יוניברס. שנית, הוא כן המרכז של כוח הכבידה כמו של הספירה הירחית. שלישית, כל הספירות סובבות סביב השמש כמרכז הבלבדי שלהן, ולכן השמש היא מרכז היוניברס. האקסיומה הרביעית טוענת כי המרחק בין כדור הארץ לשמש בטל בשישים ולמעשה חסר חשיבות אל מול המרחק העצום המצוי בין השמש לספירה של הכוכבים. החמישית גורסת כי התנועה של כרמי השמים איננה תוצאה של השמים כמו של כדור הארץ עצמו. ההנחה השישית, השמש ניצבת במקום. התנועה היא אשליה והשלכה של תנועת כדור הארץ לכיוון השמים. לבסוף, הרחבה של האקסיומה הקודמת: כתוצאה מתנועת כדור הארץ ביחס לשמיים מתבטאת גם בנראויות לא נכונות לגבי יוצאי דופן בקרב הכוכבים והפלנטות, או לגבי תנועות רטרוגרדיות ויוצאים אחרים מן הכלל.

בכל מקרה, אנו צריכים להבין כי תחילת העניין הוא במיתוס או הסבר על העולם אל מול מיתוס או הסבר אחר על העולם. עלינו גם להפנים כי מה שחשוב זה האיזון הקדוש בין תת אלוף לאלוף באולפני הטלוויזיה.

סיפור

זה היה יום שני. הוא כתב שטויות גם ביום רביעי. הוא לא ידע שתבואו. כמה אנשים. מעט מאד. זה כלום של עולם שהיה ובגרמניה, שאני לא אתחיל, אומר לעצמי,,וקאנט הוא לא אדם חכם במיוחד, בגלל זה אתם לומדים אותו. כאילו אתם טיפשים בשביל הדבר הזה. אבל זה באמת היה יום שני. למטומטמים שכותבים את הטקסטבוקים המגוכחים האלה. המהפכה הקופרניקאית. המשמעות האדם במרכז? תסתמו מפגרים. זאת השמש. זאת החזרה הגדולה לעיניים. הבקשה להרגיש אחרת את כל הרעש הסימלי. זה חלק גדול מהרנסאנס. אין קשר לגרמניה, ההפך הגמור. כל המהלך של קופרניקוס הוא חלק מסיפור אחר לגמרי. אפלטון היה שמח בשביל חבר שלו, פרותגורס. בלטינית של העברית, כדי לספר לחבר פלאטו על הלטיניות בפורנו, זה ההומו מז׳רה. אין שום מהפכה שכזאת אצל קאנט. קאנט לא יכול להבין את עצמו. הוא על הבנה. הוא עושה תוכן עניינים. הכל זה חלק מבורות הרבה יותר גדולה וכל הטקסטבוקים הנוראים האלה. הוא לא אשם. הוא לא חכם גדול וזה היה בכלל יום חמישי. גרמניה מחקה כי לעולם לא עברה את כל המסורת ההומניסטית. הסיבה היחידה שהיידגר קצת עושה שכל כדי לזיין אותו כל הזמן כניתן שהוא הוויה שלא מאפשר את הלוגי-אונטולוגי – אד אבסורדום גמור – זה בגלל שהבן שרמוטה, אפס מאופס שהוא, היה קתולי. עבר הכשרה שכזאת. הוא מתחיל במסורת הפרפרזה של הכתיבה. על אריסטו. את הדוקטורט שלו, מלגה; קיבל מהכנסייה הקתולית. זה כמו לקשקש על יום ועל המהפכה הגדולה של יום. זה כמה עמודים אצל אקווינס אגב אריסטו. הוא פשוט יכול לראות. יום. לא היידגר. היידגר קתולי קשור לעולם כמו דוקטורט על מלגת שואה כדי לכתוב לגרמני על העברית של עגנון ואז לשלוח את זה כמתנה להארץ. בשביל אדם חכם באמת, אני מניח, ויטגנשטיין הוא אבישי בן חיים. כל כך טיפש בכל משפט ומשפט, וכל הביביסטים המגוכחים מוציאים לשון, לשונאים. עדיף שיתמקדו בניקוד. זה כזה רעש. טוב נו. תמיד החמאתי לאיזה טיפש. בטעות קראתי שלושה עמודים עכשיו. איזה אינפנטיל. אלוהים לא יכול לעזור יותר מזה. שומר נגיעה ממכם. נו?! לכו לישיבות. תחזרו למקורות ואל תצאו משם עם שפינוזה.

רשומה רגילה
פילוסופיה

לקאנט אין אסתטי

אצל קאנט אין אסתטיקה, נקודה. לא יכולה להיות לו. אסתטיקה היא מילה שההוא הגרמני השתמש בה והיא אומרת בלה בלה. ואז קאנט!

ביוונית היא אומרת משהו על עולם החושים ומשהו על יופי. זה על יופי דרך החושים, כאילו העין דה ואיתי סודא, כאילו העין הקוראת לתשוקה השוכחת זמן כי כל זמן בתוך החוויה עצמה. שם זה העולם של הכאילו כהיפותזה, כשכבר פילוסופיה, כלומר, במקום, נגיד, שבו אפלטון מופיע.

שהרי אין אפלטון כותב את עצמן חוץ מזה שהוא שר כי שם זה הפרנזי המדומיין כאמת תוך שכחת האמת כי האמת משנה את טבעה. מבחנה הוא האפשרות של החופשי כמדומיין, והמדומיין כמרגיש תוך ההמשך הקורא להמשך היצירה, ועדיין:

בסוף, סוקרטס יחזור לדבר ויגיד משהו, כן, אבל זה מיתוס, לא פילוסופיה. זה בא מפילוסופיה ומאפשר את המשכה, תיכף, עכשיו.

זה קצת כמו השופט בתוכנית אמריקאית אומר לך שוב:

חבוב, אתה שם מהמושבעים, נא להתעלם מהעדות הזאת שעכשיו שמעתם, על כל הקטע הזה שבו ההוא מתוודה שהוא לא רצח מאה אנשים, אבל לגמרי רצח את אמא שלו. שמעתם מה הוא אמר? כן?

תשכחו מזה. כאילו תזכרו איך אפשר לשכוח?

זה העולם של הכאילו או האוטופי או הדבר כשלעצמו, מתוך ובחזרה לדיאלקטיקה, כשהוא על אמת בפילוסופיה תחת עולמות הטוב היפה והאלוהי. זה אפלטון. כאילו כשזה אפלטון.

הבולשיט של השופט מהתוכנית שתראו גם היום, כי ראיתם כשסיפרתי במילה, זה:

לגמרי אוטופי לקאנט כי האוטופיה אצלו מנותקת מהעולם האנושי. רק מונחת על ידו כהשלמה לאני טוב לי ושמח כי תמיד עצוב לי וגם מר לי.

אין לו עולם של חופש. רק היפותזה על חופש. אז אין לו מקום לדיסקורס של החופש כחופשי מדיאלקטיקה, מתוך עולם זה, כמחדש ימי קדם, מחזיר עטרה ליושנה או מה שאריסטו אמר לדרעי:

הפילוסופיה אוהבת את המיתוס. בלי אהבה שכזאת, אתה חוזר למיתוס שעושה פילוסופיה. אז בוא נמשיך. קאנט.

נתחיל. פשוט פשוט. אין עולם אסתטי. נקודה. אין לו מקום לזה בעולם.

כאילו, במילה אחרת, יש עולם חושי שהוא בזמן ובמקום ואימרו אמן למדע. זאת השפה של המדעים והקשקוש החיצוני של הפילוסופיה המדבר אותה בזרות מוחלטת.

קאנט כבר חי לתוך הדור שלא לומד מתמטיקה, למרות שיכול היה ללמד אותה בכמה רמות ממה שמלמדים היום, אבל עדיין, יש שם ניתוק כבר מהחינוך הקלאסי הליברלי, אחרי המהפכה היחידה באמת, זו של המאה ה-17, שעולמה עדיין עולמנו.

אבל אנחנו יותר בורים, אז ממשיכים לדבר בבורות כפולה גם על הספציפי אצל קאנט. אבל לצורך העניין לא צריך שום ספציפי. יש לנו בעצם עולם חושי, spacio-temporal world והוא לעולם הביקורתי המדבר אותו, כמה על זה, וזה המה לגמרי שמניח את המה כזה קיים, אבל אומר שהוא מניח רק את מה שאומר, במובן הזה שהוא מדבר אותו ומודע לזה שהוא מדבר אותו.

הרפלקסיביות היא חלק מהניתוק, אבל השיח על הביקורת כראשית, על המתוד כראשית, שם, גם שם יש משהו גאוני אצל הפילוסוף הבאמת גרמני הזה. אבל שוב, לא צריך לסבול, כלום ספציפי. אין על מה לדבר ספציפית.

אנחנו מדברים רק על הוונדר של המדע בלי ממש וונדר. הוונדר מתמצא בזה שאנחנו יודעים שלא יודעים באמת וזאת כל האמת, העיקר שלא נגיד שזה על אמת.

יפה, יופי! כאילו היפה נהיה הרמז שזה אולי נכון ובטח נכון לנו כיפה.
האמת, גם זה לא חשוב.

מה שחשוב יותר מהבעיה של המה על הזה זה העניין ההטרונומי.

אין פיתוי, רק שיגעון ושיגעון הוא בדיוק זה שמדבר לעצמו בלבד, מחוץ לדיאלקטיקה.

כך, הוונדר העיקרי של האסתטי הוא הקשקוש של תחשוב על האינסופי כאינסופי של ממבו ג׳מבו, כמעבר לגבולות התפיסה האינטואיטיבית פיסית שלך, כאילו דמיין שאתה מדמיין.

דמיינת? זה הסובלימטיבי. הוא הוכיח לך את העונג של ההישארות בראש שלך, בתוך אותו עולם שיכול לדבר. זאת כמובן טעות מגוכחת, ניסיון בלתי אפשרי, אבל אם קוראים זה לא כדי לחשוב, וכל מה שאידיוטי בקאנון מחייב הערצה עוד יותר.

כי ככה אתה מעריץ את עצמך. כמו להגיד על ל׳ שהוא ענק רוח מסמכות הפיצה המשפחתית כי אתה גמד שמכיר בענק, השוכח שיכול רק לגמד. גמד? לא יפה.

בכל מקרה, זה אידיוטי לגמרי גם כי אי אפשר לדמיין את זה שלא יכול לדמיין. זה לדמיין שהוא דמיין עבורך ואתה דמיינת שחשבת, אז סבבי או סבבה?

לגבי כל המהלך לאינסופי מהמתמטי, זאת כבר אי הבנה בספציפי לגבי האינסופי שמגיע דרך האפסים הערבים האלה, כאילו שיטת הספירה הערבית, הנכנסת לתוך מחשבה סכולסטית ויותר מכך יוונית וכל הדברים שבאמת לא יודע כי עדיין לא מצאתי את הזמן לכך.

ואין לי זמן כי כולם זוכרים את דודו טופז:

כל זה לא משנה. יש עולם חושי ויש עולם לא חושי. העולם החושי הוא כבר אידיאליסטי, אבל מנותק מהטוב או היפה או האלוהי המדבר בעולם. הסובלימטיבי לא בא מהעולם, לא בעולם. אפילו הבדיחות של שופונהואר על קאנט עומד באומץ מול הסכנה בים ממרפסת הבית הרחוק מוגזמות לגמרי לעניין. קאנט לא מסתכל על הים. אין לו עיניים למזדיין הזה.

ובדיחה בגרמנית זה סוג של בדיחה אחרת אלא אם כן אתה היינה: ההוא היה יהודי ואף חזה את השואה כשדמיין ששורפים את הספרים האיומים של גתה ואז גם את גתה, אולי לא, אבל זה מה שהוא חזה. וגם שהיהודים האלה נודניקים, אז לא צריך להתנדנד איתם. אחר כך יבואו האנסים.

בקיצור, הכל בריחה מהספציפי אלא אם כן זה קו ישר או איזה שטות כזאת, בתור היפה. זה לא שאתה מסתכל על הקו ואומר וואו, ההגדלה שעשו לפמלה הייתה מיותרת לגמרי. אתה מדמיין שקאנט חווה את זה כשהוא מדמיין את הנעים הזה כהרמוניה הטבעית המתחוללת בהסכמה בין כל הפקולוטות, או כל מה שהראש עושה ביחס לעולם החושי בלי לעשות ובלי עניין אמיתי בו. זה גם מקור הטמטום עד אסכולת פרנקפורט וליד, שלוקחת את קאנט כיווני אפלטוניסטי אפילו- פחחח של פח הזבל הזה- כי מה שאתה אומר כולם כבר אמרו כי אתה אומר כלום:

כמו האומנות שנעשית בשביל עצמה. בלי אינטרס בדבר או בולשיט כזה, להבדיל מהפרנזי של אפלטון וכמובן הדבר של האמנות הנעשית לעצמה כי העץ יכול להיות גם יפה, אבל אם ציירת עץ לא יפה, כשכל תכלית קיומו זאת ההוויה של היופי בניתוק משימוש, אז הנה ואדרבא, כל שעשית הוא useless, כתמים על קנבס כמו הכתמים של מישהו שחולם כי מה שהוא כותב הוא מכתמים כי גם הוא כותב בקיצור, עוד ניטשה נולד ואני כבר משועמם. פה לבד. נגזר עליי מחוכמה.

לא במקרה, יש כאן הרבה מקרים, הליכה לשם כמו לשם. כי אין שום הליכה לאסתטי. הכל שכלי. גם ברמת ההגבלה או החוויה של הדבר. אז דמיין שאתה מדמיין חשיבה של העולם החושי, ודע לך שזה בדיוק מה שאומר היפה. הנעים הזה שזה עושה לך. כיף? אפילו מוצ׳ו כיף.

רק אל תעשה מה שמבקרי אמנות א״י עושים. אל תמליץ לקורא שלך לדמיין את החוויה כחוויה פרה-לינגוויסטית כי להבדיל מהפרה אתה מדמיין כמו שאתה מתחיל לראות דרך המילה.

בכל מקרה, אל תמליץ להבין את זה כאילו היית בשלב הפרה-לינגוויסטי. תהיה לפרה עדיף. תגיד מממ או תלעס עשב בשקט. אני מדמיין את זה עכשיו. פרה שפעם ראיתי כאילו עכשיו, באמצעות המילה. במילים אחרות, שואה לגמרי,

כולם אהבלות.

היינה היה גאון. לא פיוט. לא אמא שלכם. אמא שלכם. אחרת, הייתי אומר. מה אתה מקשקש לי על הסובלימטיבי אצל קאנט.

ורגע אתם עוד מתרגמים את זה לנשגב?

כמה מטוטמטים העוזים האלה. כל הכוכבים שהעזו לחשוב. זה הפליא את נתן זך. תתפלא.

נסיים בסיפור על ישעיהו לייבוביץ׳. אם אפשר לחמם את הלב, למה לא, באמת למה לא, אז ליבוביץ׳ החכם אמר שהוא לא יכול להיות מכונה כי יש לו עיניים. נזכרתי בעיניים שלי. סגרתי את הספר. ואידך זיל גמור.

עדיף פורנו כאילו ובגלל זה אתם בפורנו במקום לקרוא אותי. לכן:

לייבוביץ׳ צדק.

נביא!

הסובליטיבי של קאנט הוא נשגב. האליטה החושבת פה צריכה להישלח לעמל או לקבל את משמעותה המקורית של אז: עצור, מפגרים לפניך.

רשומה רגילה