פילוסופיה

ניטשה על פסקל, הימורים וכולי.

ניטשה על פסקל: ״אפילו בהנחה שלעולם אי אפשר להפריך את האמונה הנוצרית, בהתחשב באפשרות המפחידה שהיא עלולה להיות נכונה, פסקל רואה חוכמה עליונה להיות נוצרי. זהו סימן עד כמה הנצרות איבדה את כוחה להפחיד, שהיום אדם מוצא עוד ניסיון הצדקה המורכב באמירה שאפילו אם הנצרות הייתה טעות, עדיין ניתן, במהלך חייו, להפיק את הרווח הגדול ביותר וההנאה הגדולה ביותר ממנה – ולפיכך יבוא על האדם לשמור על אמונה בדיוק משום השפעותיה המרגיעות; לא עוד מחשש לאפשרות מאיימת, אלא מפחד מחיים שאולי חסרה להם הנאה מסוימת. הטרנספורמציה הנהנתנית הזו, ההוכחה מההנאה, היא סימפטום של דקדנס: היא תחליף את ההוכחה מכוח, כלומר, מזו ברעיון הנוצרי שהתגבר עלינו: הוכחה המבוססת בסופו של דבר על פחד. אכן אפשר לומר שבדיוק בשינוי כזה הנצרות מתקרבת לנקודת מיצוי. בימינו אנו מסתפקים לחלוטין בחיפוש מכור, להילחם, להעז, לרצות להיות לבד, וגם לא בכוח הפסקליאני, על הבוז העצמי התת-קרקעי, הרפלקטיבי, על אמונתו בזלזול האדם, על ייסוריו של אחד “אולי. אָרוּר.” לנצרות שנועדה מעל הכל להרגיע עצבים חולים אין כל צורך בפתרון המפחיד הזה של “אלוהים על הצלב”: וזו הסיבה שהבודהיזם צובר בשקט מקום בכל מקום באירופה״. שוב, השעשוע הבורגני, עבור פסקל של ניטשה, הוא אקזיסטנציאלי, לכן הוא גם אומר עליו ביחס לעצמו: “אני לא קורא אבל אני הכי אוהב את פסקל כקורבן מאלף של הנצרות, נרצח לאט, תחילה פיזית ואחר כך פסיכולוגית – בכל ההיגיון של הצורה האיומה ביותר של אכזריות בלתי אנושית…”. פסקל היה הופך את ניטשה על קריאה שכזאת. אבל, ״המהמר״’ כפוזיציה אכן לא הייתה to the fun of it all, ולא צריכה להיאמר בחיוך מתחכם ואידיוטי, מיוחס עתה לפסקל, כשם שנישא על ידי האוטריאטות שמטביעות אותו.

רשומה רגילה