פילוסופיה

המשפט הספוקלטיבי. הגל. פנומנולוגיה, הקדמה, סעיף 62.

המשפט הספקולטיבי אצל הגל. פנומנולוגיה, הקדמה, סעיף 62 וקונטקסט.

פסקל: ״דבר ייחודי שעלינו לקחת בחשבון הוא העובדה כי יש אנשים בעולם, אשר, לאחר שהם ויתרו על כל חוקי האל והטבע, חוקקו לעצמם חוקים, שלהם הם מצייתים בקפידה, כמו למשל שכירי חרב, שודדים, אפיקורסים, וכו. זה אותו דבר עם לוגיקנים. נראה כי הרישיון שלהם לחשוב חייב להיות ללא גבולות או חסמים, מכיוון שהם פרצו דרך כל כך הרבה מן הצודק והקדוש״.

הגל מסביר את המשפט הספקולטיבי בפסקה שישים ושניים, שראוי לקרוא מספר פעמים. הוא משתמש בדוגמה: “אלוהים הוא הוויה.” אלוהים, הסובייקט, על מנת להיות מה שהוא, נלקח לתוך ה-, או מומס ב-, פרדיקט, “הוויה”. מה שאלוהים, אחרי הכל, הוא “הוויה”. זו משמעות ההצעה. אך כ”כהוויה “, אלוהים, כנושא מוגדר, כביכול, מפסיק להיות. אנו מוחזרים לאלוהים כנושא כדי לקבוע מהו בדיוק אופיו של הפרדיקט.

הגל מסביר את התנועה המעגלית הזו בפעם השנייה, בדוגמה: “הממשי הוא האוניברסלי.” אנו עוברים מנושא לפרדיקט ואז שוב לנושא. הנקודה המכריעה היא שעם החזרה לנושא אין לנו אותו נושא. האחרון הושפע מתהליך התנועה, כי עכשיו זה נושא שעומד שוב כאחר, הגורם לתהות על אופי הנושא מחדש, מהפרדיקט הניתן.

הגל אומר: “לכן החשיבה מאבדת את הבסיס האובייקטיבי האיתן שהיה לה בנושא, כאשר האחרון מושלך חזרה לבירור עצמו מהפרדיקט, וכאשר בפרדיקציה הוא לא חוזר לעצמו, כשהיה, אלא לנושא התוכן״. את הנקודה של הגל הנוגעת להבדל בין רפלקציה וספקולציה ניתן לראות משורשיהם הלטיניים. Reflexio רפלקסיו פירושו “להתכופף לתוך”, “להסתובב אחורה או לאחור.” Specio ספציו הוא “לרגל אחרי / החוצה”, “לראות לתוך”.

בצורה הכללית של ההצעה האופיינית לחשיבה רפלקטיבית, הנושא עובר לפרדיקט ונחשב פשוט לנושא. לא חל כאן שום שינוי דיאלקטי. בהצעה הספקולטיבית, בתנועה מהנושא אל פרדיקט, משהו “נחקר” באופי הנושא כך שכשהוא חוזר, תוך שמירה על הפרדיקט ביחס לעצמו, הוא כבר לא זהה לנושא המקורי. בחוש החשיבה הזה תלוי הפנומנולוגיה של הגל.

רפלקסיה בשירות ההבנה מאפשרת לנו לחוות את העולם באופן תואם, כעולם של דברים מסוימים, אשר ניתן להפגיש עם סדרי דברים שונים כמו לרמות השונות של סדרים אלה. לשם ההבנה היודע נפרד מהידוע. היודע, בכוח הרפלקציה, יכול לתפוס את הידוע. הרפלקסיה מאפשרת לנו “להבין” את העולם. סימן ההיכר של הבנה זו הוא שהיודע רואה באובייקט שהוא מכיר כבעל מציאות שאינה מציאות משלו.

הרפלקסיה מתחילה להיות בשירות התבונה רק כאשר היודע מפנה את פעילות הרפלקסיה שלו ממציאות העולם כדבר שאינו עצמו ומנסה להשתמש ברפלקסיה כאמצעי לקבל גישה למציאות משלו. היודע מנסה לשקף את עצמו, לא על מה שהוא נדרש לכאורה או נדרש אכן, ולו כדי להיות חוץ מעצמו. רפלקציה עצמית זו היא הצעד שהתודעה דורשת כדי להעביר רפלקסיות לספקולציות ולהחליף את ההבנה בתבונה.

תופעת הרפלקציה העצמית מרמזת לידע כי כל ידיעה, כולל ידיעת האובייקט, עשויה להיתפס כסוג של ידע עצמי. הידע העצמי של היודע אינו נפרד מהאובייקט כידוע. ספקולציות נובעות מתחושת הרפלקסיה העצמית הזו. התודעה נכנסת לספקולציות כאשר היא מבינה שמה שהיא יודעת על עצמה איננו בר הפרדה ממה שהיא יודעת על האובייקט. רפלקציה המופנית לאחור אל היודע הופכת לרפלקציה עצמית, וכאשר רפלקציה עצמית מורחבת חזרה אל יחס העצמי לאובייקט, הספקולציה נולדת לתודעה, כך התודעה לתודעה עצמית.

במובן הרחב יותר, ספקולציות היו שם לאורך כל הדרך והיו מונחות מראש מהרהורים. ברגע שהתודעה, בנסיעתה לעבר ידיעה, היא ברגע הספקולטיבי שלה, היא יכולה לחוות את כל הידיעה כמעין ידע עצמי. היזכרות/ רקולקשן. מהעתיד לעבר הווה שוללני לעתיד: דיסקורס מתפתח.

ראה אפלטון אולי. אבל אולי נראה זאת כאן אגב ויקו, על האירוניה כטופוס הפילוסופי, להבדיל מהמטאפורה, כביטוי אחר, המצריך קורא כותב, כי השאלה כאן היא בכל זאת על האני בזמן היסטורי, בניסיון הפנומנולוגיה לחוכמה המסתיימת בהיזכרות הקורא.

כך ויקו, בדיונו על ה”לוגיקה הפואטית״ ב״מדע החדש״ אומר כי אירוניה היא הטרופ הפילוסופי (סעיף 408). צורת המחשבה של המיתוס היא מטאפורית, אך לעולם אינה אירונית. כאשר הפילוסופים נכנסים להיסטוריה הם מכניסים את האירוניה למחשבה. האירוניה היא השניות הקוראת לתנועת האני כגילוי מציע של הקול.

C0103679 da5c 48e8 9024 9b650484b6bd 62

המעבר מתודעה עצמית רפלקסיבית למשפט הספקולטיבי היא גם ניסוח צורני, אחר, למעבר מקאנט של ביקורת התבונה הטהורה להגל אגב שפינוזה. בקיצור נמרץ:

הגל מתחיל מההנחה שהפילוסופיה היא החיפוש אחר substance כ-arch, עבור החומר ההוא, אשר ביחס אליו, כל השאר, בתור עולם של גיוון ורבים, הוא מאפיין או מצב הכרחי, באופן שניתן יהיה להבין אותו בצורה מובחנת וברורה. שפינוזה. לחומר הזה, כמהות, התכוון קאנט עם הדבר כשלעצמו. קאנט הוכיח שהדבר כשלעצמו אינו ידוע. כי רק התופעות שמיועדות לפעולה מתערבת של הסובייקט החושב, כתופס ולא כשלעצמן, התופעות המורכבות מפעילות העולם העצמאי מאגו -ידועות הן. אבל מה עם אותה פעילות תפיסתית של הסובייקט ?, שואל הגל.

האקטיביות של הסובייקט המייצר את התופעות אינה עצמה חלק מהעולם הפנומנלי מכיוון שהתפיסה היא כבר יצירה של תופעות. הפעילות של הסובייקט מתפרשת גם לבניית העולם הפנומנלי ולא רק לחוק המוסרי, זה הדבר בפני עצמו, לדברי הגל. במילה, קאנט גילה את הדבר ההוא כשלעצמו, מבלי שהבחין או הכיר בכך, בעצמו. עבור הגל, מה שקאנט מכנה בתור הפעילות הטרנסצנדנטלית של האגו, הוא הדבר בפני עצמו.להגל, נוסחה פשוטה לכך: החומר – כלומר, זה מה ששפינוזה חיפש, החומר יחיד כהוויה מוניסטית – הוא הסובייקט של קאנט.

לשם כך: סוג חדש של מטאפיזיקה נולדה: הקרקע או הטענה הראשונה של העולם אחרי הפיזיקה, אנו יכולים לומר, אינן טרנסצנדנטיות; המטאפיזיקה איננה מחוץ לאדם, כפי שאלוהים או האטומים האפיקוריים. הנושא העיקרי של המטאפיזיקה הוא כותרת הספר של הפנומנולוגיה של הרוח כתודעה עצמית-זה לא השלם, אלא החלק החשוב ביותר, אפשר לומר, של המטאפיזיקה החדשה הזו. זה אחרי הפיזיקה נהיה ללפני או לניגוד הקורא לשלילה. ויקו, העולם הנעשה על ידינו, עבודה, פתוחה לידיעה עצמית.

רשומה רגילה
פילוסופיה, קאנט

שיפוט: הדבר כשלעצמו אצל קאנט כפועל יוצא של מחשבה אידיאלית

הדבר כשלעצמו : נניח כי גילינו עד כה שלא הצלחנו להגיע למציאות. הדרכים השונות, בהן ננקטו הדברים, לא הצליחו לתת יותר ממראה עין בלבד. כל מה שניסינו התברר כדבר אשר בהתבוננות קרובה יותר הוכח שהוא סותר את עצמו. אבל מה שלא משיג אחדות פנימית, נעצר בבירור ממציאות אמיתית. ומצד שני, לשבת מרוצים זה בלתי אפשרי, אלא אם כן, אנו נחושים להשלים עם בלבול בלבד. כי להתעלות על מה שניתן זה חובה בעליל, אם בכלל אנו רוצים לחשוב ושתהיה לנו השקפה כלשהי.

אבל, עם הגאולה של הרגע שנשאר מאחור, הצלחנו להיפגש עם שום דבר שמחזיק יחד. כל דבר נגלה נראה רק כדי לספק מראה, והמציאות נמלטת. זה הדהים אותנו כל כך, כל כך מתמיד הוא אופי המציאות בנסיגתו, עד שבסופו של דבר אנו נאלצים להגדיר את המציאות כדבר בלתי מושג. נראה כי המציאות של הנגלה או הנראה מתגוררת בעולם אחר משלנו.

כך, הגענו אל דרך מוכרת לגבי היקום, דוקטרינה המוחזקת בדרגות שונות מאוד של הבנה. על-פי השקפה זו (בין אם הוא מבינה את עצמה ובין אם לאו), הייקום מתפרק לשני אזורים, אנו עשויים לכנותם שתי חצאי כדור. אחד מאלה הוא עולם הניסיון והידע – בכל מובן ללא מציאות. השני הוא ידע – בכל מובן ללא מציאות. או שיש לנו מצד אחד תופעות, במילים אחרות, דברים כמו שהם עבורנו, ואת עצמנו ככל שאנחנו משהו לעצמנו; ואילו בצד השני נמצאים הדברים כפי שהם בפני עצמם וכפי שהם אינם מופיעים; או, אם נרצה, אנו עשויים לקרוא לצד זה הצד שלא ניתן לדעת.

והיחס שלנו ליקום כל כך מפוצל משתנה במידה רבה. אנו עשויים להיות אסירי תודה להיפטר ממה שאינו יחסי לעניינינו, ואשר אינו יכול לעניין אותנו בשום צורה; ואנחנו עשויים להיות שמחים שהחסר ערך נזרק מעל הקיר. או שאנחנו עשויים להצטער על כך שהמציאות טובה מדי כדי להכיר אותה, ומתוך הבלבול שלנו עשויה להעריך את הצד השני בגדולתו הבלתי נגישה. אנו עשויים אפילו להיפגע בתמימות מן הניכור מוחלט, ולשמוח שבסופו של דבר הבורות המוחלטת הסירה כל קשקוש שמעכב את הדת. איפה שאנחנו לא יודעים כלום, הרי זה בדיוק המקום שלא נוכל להתנגד להתפלל. ‎

השקפה זו פופולרית, ובמידה מסוימת היא אף מתקבלת על הדעת טבעי להרגיש שאי אפשר לדעת את הטוב והגבוה ביותר, במובן של להיות משהו שהידע שלנו לא יכול לשלוט בו. וזה כנראה כל מה שלרוב המוחות התורה מסמנת. אבל כמובן שזה לא מה שהוא אומר, ולא המשמעות של זה, כאשר יש לו משמעות מוגדרת כלשהי. כי זה לא מלמד שהידע שלנו על המציאות אינו מושלם; הוא טוען שהוא לא קיים, וכי אין לנו ידע בכלל, לא מושלם ככל שיהיה. יש קו קשה ובלתי חדיר, עם החשש שלנו מצד אחד והדבר מהצד השני, והשניים פרודים זה מזה, חסרי תקווה לאיחוד. זו הדוקטרינה, וסבירותה נעלמת לפני ביקורת האבסורד שהיא מערבת.

נראה ברור שאם נרצה להיות עקביים, עלינו להוריד את הרבים. מכאן שבעתיד נסתפק בענין עצמו. בדבר כשלעצמו. יש לנו את המציאות הזו מצד אחד ואת הופעותינו מצד שני, ואנחנו מובלים באופן טבעי לברר על הקשר שלהם. האם הם קשורים זה לזה, או לא? אם הם קשורים, ואם בדרך כלשהי ההופעות שלנו הופכות לתארים של המציאות, הרי שהדבר הפך להיות מוגבל/מוגדר על ידם. הזה נהיה מה, כתשובה למה זה, אבל על איזה עיקרון? זה מה שאנחנו לא יודעים. יש לנו למעשה כל בעיה שלא נפתרה שהטרידה אותנו בעבר; ויש לנו, חוץ מזה, את כל הבלבול הזה שמגביל או מגדיר עכשיו את הדבר עצמו, ולכן כבר לא משהו בפני עצמו. אך הייחוס המורכב הזה היה בדיוק זה שהתורה התכוונה להימנע ממנו. לכן עלינו להכחיש כל קשר של הופעתנו לדבר.

אבל, אם כן, בעיות אחרות מטרידות אותנו. או שלדבר שלנו יש תכונות, או שאין לו. אם יש לו אותן, אז בתוכם פורצות אותן חידות שהתכוונו להשאיר מאחור, – לעשות טרף מעולם התופעות ולנוח מרוצים מהחורבן שלהן. עשות טרף של תופעות ולנוח מרוצה מהחורבן שלהן. אז עלינו לתקן את עצמנו ולקבוע כי הדבר אינו מוגבל מוגדר. אבל, אם כן, אנו נהרסים בוודאות לא פחותה. כי דבר ללא תכונות הוא בבירור לא אמיתי. זהו הוויה בלבד, או סתם דבר, לפי שאתה לוקח את זה בפשטות למה שהוא, או שוקל גם את מה שזה אמור להיות. הפשטה כזו אינה מועילה לנו.

ואם אנו רואים את המצב מצד התופעות, זה לא מעודד יותר. עלינו להתייחס לתופעות בקשר למציאות, או לא. במקרה הקודם, הם לא הופכים להיות מבולבלים פחות. הם מציעים בדיוק את הג’ונגל הישן בו לא ניתן היה למצוא דרך, ובוודאי שאיננו מתבהר לדרך רק על ידי ייחוס לדבר עצמו. אך אם אנו מכחישים את הקשר של תופעות עם המציאות, מצבנו אינו משתפר. או שיש לנו כעת שתי מחוזות של בלבול ואי סדר, הקיימות זו לצד זו, או זו מעל זו.

ובמקרה זה, “העולם האחר” של הדבר כשלעצמו רק משמש לשכפול מחדש של כל מה שמטריד אותנו כאן. או, מצד שני, אם אנו מניחים שהדבר אינו מוגבל או מוגדר, זה עדיין לא נותן לנו שום סיוע. הכל בעולמנו הקונקרטי נשאר זהה, והקיום הנפרד איפשהו של ההפשטה העלובה הזו משמש אותנו רק כתירוץ עלוב ולא רלוונטי להזנחת דאגותינו.

אני ארשה לעצמי להתעכב על המאפיין האחרון של המקרה. ההופעות אחרי הכל, מהוות את מה שאנחנו חווים, כך, חייבות להיות מה שחשוב עבורנו. הם ללא ספק הדבר היחיד, שמטבעו של המקרה, יכול להיות בעל ערך אנושי. אין ספק, ברגע שאנחנו מבינים למה אנחנו מתכוונים במילים שלנו, הדבר כשלעצמו הופך להיות חסר ערך לחלוטין ונטול כל עניין. ואנחנו מגלים מצב תודעתי שיהיה מגוחך במידה, אם לא היה לצערנו צד רציני.

נטען כי סתירות בתופעות הן משהו מסודר לגמרי, כל עוד אין נגיעה לעניין עצמו: כלומר, כל מה שאנחנו יודעים ויכולים לחוות, לא משנה כמה מוסחים או טועים ביחס לדבר עצמו וכי רוח רפאים לא רלוונטית זו (הדבר עצמו) היא ארון הישועה שיש לשמור בכל מחיר. אבל איך זה יכול להיות כל דבר עבורנו אם משהו שמחוץ לידע שלנו סותר את עצמו או לא – פשוט לא מובן. מה שנראה לעין הוא המוכנות שלנו להקריב את כל מה שיש בו כל טענה אפשרית עבורנו. או המחשבה כי הכפלת העולם מתוך עולם של אי הבנה תותיר אותנו מחוץ לשאלות שעולם מומצא זה איננו רלוונטי עבורן ממילא.

ראינו שתורת הדבר בפני עצמה היא אבסורדית. אין ספק שמציאות מסוג זה אינה דבר שניתן לאימות. להיפך הוא נראה, כהפשטה שקרית וריקה, שהופעתו באה פשוט מהניגוד. מצאנו שהמציאות איננה ההופעה, והתוצאה חייבת להחזיק מעמד; אך מצד שני, המציאות היא בהחלט לא משהו אחר שאינו מסוגל להופיע. שכן זו סתירה עצמית צרופה, אשר מתקבלת על הדעת רק כל עוד איננו מבינים את משמעותה. הקביעה על מציאות הנישאת מחוץ לידע היא שטותית למדי.

וכך הניסיון הזה לגנוז את הבעיות שלנו, ההצעה שלא לדאוג לתופעות בלבד, נשברו. זה היה רעיון שווא להקים עולם אלילי בנפרד, לחלום שעובדות מסיבה זו חדלו להיות עובדות, והפכו איכשהו רק למשהו אחר. ורעיון כוזב זה הוא אשליה שעלינו לנסות להסיר מתודעתנו אחת ולתמיד.
————

שיפוט כמציאות אידיאלית: על מה זה. עלינו לקבל איזשהו מושג לגבי מה אנו מתכוונים באמת. ננסה לקבוע בקצרה את מהותה העיקרית של המחשבה, ולהצדיק את הבחנתה מהקיום הממשי. כך נראה כי רק באי הבנה אנו מוצאים קושי להתייחס למחשבה למשהו שהוא פחות מהמציאות. אם אנו לוקחים דבר שנחשב אמיתי, לא משנה מהו, אנו מוצאים בו שני היבטים. במילה, תמיד יש שני דברים שאנחנו יכולים לומר על האמיתי; ואם איננו יכולים לומר את שניהם, לא הגענו למציאות.

יש ״זה״ ו”ומה “, קיום ותוכן, והשניים אינם נפרדים. שהכל צריך להיות, ועדיין לא צריך להיות שום דבר באופן מיוחד, או שאיכות מגדירה נותנת אופי לכלום- שתי טענות אלה הן, כמובן, בלתי אפשריות.

אם אנו מנסים להשיג את ה”זה” כשלעצמו, אנו לא מקבלים אותו, כיוון או שיש לנו את הזה בצורה מסוימת, או, אחרת, אנחנו נכשלים לחלוטין. אם ננסה להשיג את ה”מה “כשלעצמו, נגלה מיד שזה לא הכל. המה מצביע על משהו שמעבר לו, ולא יכול להתקיים מעצמו וכשם תואר בלבד. אף אחד מההיבטים הללו, אם אתה מבודד אותו, לא יכול להיחשב כממשי, או שאכן במקרה זה הוא כבר לא יותר זהה לעצמו או אומר את עצמו. במילים אחרות, ניתן להבחין בין קיום ומהות, אך הם אינם ניתנים לחלוקה.

ובכל זאת נראה שהמחשבה בעצם מורכבת מחלוקתם. מחשבה היא בבירור, במידה מסוימת לפחות, אידיאלית. ללא רעיון אין חשיבה, ורעיון מרמז על הפרדת התוכן מהקיום. זהו “המה” אשר, ככל שהוא רעיון גרידא, ברור שאינו קיום, ואם היה, הרי כי יכול היה, ככל שהוא היה, לא להיקרא אידיאלי. שכן האידיאליות טמונה בניתוק האיכות מהקיום.

מכאן שההשקפה המשותפת, המזהה דימוי ורעיון, מוטעית מיסודה. שכן תמונה היא עובדה, ממשית כמו כל תחושה; זו בסך הכל עובדה מסוג אחר והיא לא אידיאלית יותר או פחות. אך רעיון הוא חלק כלשהו בתוכן של עובדה – עד כמה שהרעיון פועל מתוך אחדות מיידית עם קיומה של העובדה. וקיומו העובדתי של הרעיון עשוי להיות מורכב מתחושה או תפיסה, בדיוק כמו גם במקרה של הדימוי.

הנקודה העיקרית או המהות העיקרית, כאן, היא שיש להרחיק מאפיין כלשהו ב”מה “של עובדה נתונה מ”הזה” שלה כדי לעבוד עמו מעבר לקיום הספציפי, או בכל מקרה באופן רופף ממנו. תנועה כזו היא אידיאליות, ובמקום שהיא נעדרת, אין שום דבר אידיאלי.

אנו יכולים להבין זאת בצורה הברורה ביותר אם ניקח בחשבון את אופי השיפוט, שכן שם אנו מוצאים את המחשבה בצורתה המלאה. לפי השיפוט, רעיון הוא פרידקט של מציאות. עכשיו, מלכתחילה, מה שמבוסס כפרדיקט הוא לא דימוי נפשי. לא עובדה בתוך ראשי שהשיפוט מעוניין לצרף לעובדה אחרת בחוץ. לא ולא.


הפרדיקט הוא ה”מה” בלבד, תכונה גרידא של תוכן, המשמשת אותנו להגביל את ה”זה” של הנושא. והפרדיקט הזה בראשי פרוד מקיומו הפיסי של הזה, ומשמש ללא כל התחשבות בהיותו שם. כשאני אומר “הסוס הזה הוא יונק”, זה בהחלט אבסורד להניח שאני רותם את מצבי הנפשי לחיה שבין הפירים. השיפוט מוסיף שם תואר למציאות, ותואר זה הוא רעיון, משום שהוא איכות המשוחררת מקיומה-שלה, והינו מהווה, כך, כר נוח לפעולה החופשיה ממשמעותה ב״זה״.

וגם כאשר עובדה זוכה רק לניתוח, – כשנראה שהפרדיקט אינו חורג מהנושא שלו, או מיובא בתור דבר-מה עצמאי מעובדה אחרת בחוץ – הרי שעדיין טענתנו תהיה נכונה. מכיוון שברור שהסינתזה שלנו היא איחוד מחדש של המובחנים, והיא מרמזת על הפרדה, אשר, למרות העובדה שאנו גוברים עליה, אף פעם לא מתבטלת. הפרדיקט הוא תוכן שהשתחרר מקיומו המיידי ומשמש גורם עצמאי בגירושין מאותה אחדות ראשונה. ושוב, כפי שנקבע, הוא מוחל ללא התחשבות בהוויה שלו, שעה שהוא מוחל כמופשט, ובראשי או מראשי. אם זה לא היה כך, לא היה שיפוט; שכן לא היו מתקיימים הבחנה או טענה ספציפית. אבל שוב, אם זה כך, אז שוב נגלה בפנינו הרעיון.

ומצד השני, כאשר אנו פונים לנושא השיפוט, אנו מוצאים בבירור את ההיבט האחר, במילים אחרות, את “זה”. בדיוק כמו שב”סוס זה הוא יונק “הפרדיקט לא היה עובדה, כך הנושא הוא קיום ממשי. ואותו דבר מתקיים בכל שיפוט. אף אחד לא מתכוון לטעון על שום דבר מלבד מציאות, או לעשות שום דבר חוץ מלסייג את “זה” על ידי “מה”.

אפשר לומר כי הקיום הוא בשום מקרה לא פשוט זה. שזה אף פעם לא קיום נטו , או קיום ללא אופי.” ברור. הנושא שאנו מתכוונים אליו – עוד לפני שהשיפוט הושלם, ובעודנו אנחנו מחזיקים את מרכיביו בנפרד – הוא יותר מ”זה “בלבד, אך אז ״הזה״ הוא לא העניין. העניין הוא האם בכל שיפוט אנו לא מוצאים היבט של קיום, הנעדר מהפרדיקט אך קיים בנושא, והאם בסינתזה של היבטים אלה לא קיבלנו את מהות השיפוט עצמו? השיפוט הוא למעשה האיחוד המחודש של שני צדדים, “מה” ו”זה “, המנוכרים באופן זמני. אבל זהו הניכור של היבטים אלה שבו ומהם האידיאליות של המחשבה מורכבת.

האמת היא מושא החשיבה, ומכיוון שהמציאות הנתונה לעולם אינה עקבית, המחשבה נאלצת ללכת בדרך של התרחבות בלתי מוגבלת. אם המחשבה הייתה מוצלחת, אז היה לה פרדיקט עקבי ביחס לעצמו ואשר מסכים לחלוטין עם הנושא אבל, מצד שני, הפרדיקט חייב להיות תמיד אידיאלי. זה חייב להיות, כלומר, “מה” שלא באחדות עם ה”זה “שלו, ולכן, כשלעצמו, הוא נטול קיום. לפיכך, עד כמה שהניכור הזה שריר וקיים במחשבה, המחשבה לעולם אינה יכולה להיות אלא אידיאלית.

עם זאת, יש מושג כי האידיאליות היא משהו שמחוץ לעובדות, משהו שיובא לתוכם, או כמעין שכבה מעליהם; ואנחנו מדברים כאילו עובדות, כשמונחות לעצמן, הן אינן אידיאליות כלל. אבל כל רעיון כזה הוא אשלייתי.

עובדות שאינן אידיאליות ואשר לא מראות רפיון של תוכן מהקיום נראות כמעט כלא ממשיות. הן יימצאו, אם בכל מקום, בתחושות ללא פגיעה פנימית, ועם תוכן לגמרי בודד ומבודד. אך אם אנו שומרים על העובדה שניתנה, הדבר משתנה בידינו, והוא מכריח אותנו לתפוס את חוסר העקביות של התוכן. ואז לא ניתן להתייחס לתוכן זה רק ל”זה “הנתון, אלא כאל תוכן שנאלץ להיות מעבר לנתון, ואשר נועד להגדיר משהו בחוץ. אבל, אם כן, בשינוי הפשוט ביותר, יש לנו אידיאליות בבת אחת – השימוש בתוכן ניתן או אפשר רק בהפרדה מקיומו בפועל. “שכן התוכן של הנתון הוא לנצח יחסית למשהו שלא ניתן, ואופי ה”מה” שלו הוא בעצם התעלות מעל ה”זה “שלו, כקיום בלבד. אנו יכולים לכנות זאת בתור האידיאליות של הסופי הנתון.

ההתעלות הזאת לא מיוצרת על ידי מחשבה, אלא המחשבה עצמה היא התפתחותו של הזה כקיום. המחשבה המתעלה הזאת היא המוצר של הסופי הזה אשר בעצם מהותו, מעצם זה שהוא מציג את עצמו, בצורה או עכשיו, אופיו חייב לחרוג מעבר לגבולות הקיום שלו.

והאמת, כפי שראינו, היא המאמץ לרפא את המחלה כביכול בהומאופתיה. על המחשבה לקבל, בלי הסתייגות, את האידיאליות של ה”נתון “, את המחסור שלו בעקביות ואת ההתעלות העצמית שלה. על ידי דחיפת ההתעלות העצמית הזו עד לנקודה האחרונה, מנסה המחשבה למצוא השלמה ומנוחה. הנושא, מצד אחד, מורחב עד שהוא כבר לא מה שניתן. הוא הופך ליקום כולו, המציג את עצמו ואשר מופיע בכל רגע נתון אך עם חלק מהמציאות שלו. הוא צומח לכדי שלם כולל, הקיים איפשהו ואיכשהו, אם רק היינו יכולים לתפוס אותו. אך מצד שני, בהגדירה מציאות זו, המחשבה מסכימה לסטייה חלקית. עליה להכיר בחלוקה של ה”מה “לבין ה”זה”, והיא אינה יכולה לאחד כל כך את ההיבטים אלה כדי להיפטר מרעיונות בלבד ולהגיע למציאות ממשית.

שכן רק על פי רעיונות המחשבה זזה ויש לה חיים. לתוכן שהיא מיישמת על המציאות, אין קיום אמיתי כיישום. זהו שם תואר המופרד מה”זה “שלו, ולעולם איננו בשיפוט, גם עשה שיפוט הושלם והמובחן/מופרד חזר לאחדות מוצקה (שהרי זאת אחרת כבר. אידיאלית). לפיכך, האמת שייכת לקיום, אך היא אינה קיימת ככזו. היא מאפיין שאכן המציאות מחזיקה, אך מאפיין אשר, כאמת וכאידיאל, השתחרר מהקיום; ואליו הוא אף פעם לא מצטרף בצורה יחידאית לעובדה.

לפיכך, האמת מראה אופי של נתיחה ולעולם לא חיים ממשיים. הפרדיקט שלה לעולם לא יכול להיות שווה ערך לנושא שלה. ואם זה היה קורה, ואם התארים שלה יכולים היו להיות עקביים באופן עצמאי מולחמים מחדש לקיום, זה כבר לא היה אמת, במובן המדובר על ידנו, כי אז זה היה עובר למציאות אחרת וגבוהה יותר. זה היה אז הדבר כשלעצמו.

רשומה רגילה
הגל, פילוסופיה

הגל על גתה ושילר. מה הפילוסופיה דורשת?

דר ארנסט דה בגריפס, der Ernst des Begriffs רצינות המושג, הוא אחד המשפטים המרכזיים של הגל, וככזה, רצינות המושג מהווה הקדמה טובה לפרה-פנים של הגל.


“רעיון”: Vorstellung. המילה הגרמנית הזו מוצגת בדרך כלל על ידי מתרגמים של קאנט ושופנהאואר כ”ייצוג “או” רעיון “. הראשון הוא ממש נכון אבל לעתים קרובות, כמו בהקשר הנוכחי, מסורבל מאוד. “רעיון,” מצד שני, מתבקש לעיתים קרובות כדי להבהיר את Idee, אבל מסתיר את עובדת ה-looks בעולם וממילא משאיר אותנו כתודעה מול, להבדיל מהחזרה לשאלת האני עם השלל, כל משפט ספוקליטיבי, מחדש.

בכל מקרה, בחינת כל המופעים של Vorstellung בפרה-פנים הארוך של הגל לפנומנולוגיה של הגל מראה כי הגל בדרך כלל מתכוון לציין משהו מעורפל, גחמני, ראשוני, תוך שהוא דואג לתקוף את הטענה לאמת או את הטענה לאובייקטיביות משמעותית, כשהוא מנגיד אותם ״לרצינות המושג ״. רצינות המושג מוליכה אותנו לקיים ניתוח רעיוני קפדני וממושמע מאוד. Begriff > begreifen .

הגל רואה ב- begreifen את המשימה של הפילוסופיה, פילוסופיה כדרך לידיעה, להבדיל רק מהרגש. למעשה, כאן, נרמז כי קאנט, בתור השיא של הפרה הגליאני, מוביל את החזרה לרגש הקיום או הרגש של המהות בהעדר עצמי בתודעה, באלה שבאים אחריו ואינם הגליאנים דיו כדי להיות הגל לפני הגל או תוך כדי.

שילר, למשל, אשר מדגיש את ״הרגש של מהות”: das Gefühl des Wesens או בביטוי אחר שהגל ישתמש בו, ״תחושת הקיום״. בהקשר הזה, שילר כותב על החינוך האסתטי של האדם, בסדרת מכתבים (1795). שם תמצא כי הטבע (תחושת הקיום) מאחד בכל מקום, כמו ההבנה נבדלת בכל מקום, אך התבונה מאחדת את השונות המנכרת, שוב. מכאן שהאדם, לפני שהוא מתחיל להתפלסף, קרוב יותר לאמת מאשר הפילוסוף שעדיין לא סיים את חקירתו “(הערה למכתב 18).

הגל מבזה את שילר, כשהוא משסה בזלזול רב, אינטלקטואלים, אשר בניסיון הראשון נוטים לגלות לעצמם שהם אכן רחוקים מהבית, בוחרים לחזור לאחור במקום להתמיד, לדחוף את החקירה קדימה, לידיעת האמת. בהתנגדותו לרומנטיקה, עם פולחן הרגש והפילוסופיה מעוררת ההשראה של האדוקים, הגל אינו מעמיד סיבה נגד תשוקה, או פדנטריה אקדמית כנגד חוויה עמוקה; במקום זאת הוא מטיל ספק ברצינות התשוקה ובעומק הניסיון של הכותבים עליהם הוא מבקר:

״הם רצים חזרה הביתה ברגע שההליכה מתחילה להיות קשה, כשבין לבין הם מסתירים את חוסר הכוח או היכולת ובוודאי את חוסר האמת התשוקתית שלהם בערפל של רגש. “

בהקשר הזה כדי לציין את רצינות המושג, גם במובן של רצינות החיים במלואם: כאן, למשל, ״הרצינות של ניתוח מושגי״; למושג זה, כאן, תהיה משמעות קצת יותר אידיומטית, אנטי-אידיוטית.

״חלק מהדברים הקודמים עשויים להכות את הקוראים ללא נטייה לפילוסופיה כהזמנה לפדנטריה. אך שקול את מצבו של חסר הטעם או הרמה הנמוכה של המחשבה המתחפשת לגבוהה על ידי צרכן התרבות, אשר תמיד צורך את עצמו כצורך תרבות: חשוב עליו, בסאלון, כאילו היה הקורא של הנאום האחרון של פאוסט של גתה, במערכה החמישית של החלק השני, עד שהוא אומר בחגיגיות רבה:

״תמיד ידעתי ששום דבר טוב לא יכול להגיע מתוך חתירה בלתי מוגבלת; האדם צריך להסתפק בעבודה ולעשות את העבודה הזאת טוב. מה הוא עשה כאן? השיג כאן? הוא תפס תוצאה עירומה; או ;כלליות חסרת חיים;. הבנה אמיתית אינה תלויה במחזה ללא המעשה האחרון, או בדיבור ללא המחזה, אלא; התוצאה יחד עם היווצרותה; (אפוריזמים מס ’45 יינה.)

גם במקרה של עמדה פילוסופית;ההתהוות; כוללת לא רק את הטיעונים המפורטים אלא גם את ף; “רצינות החיים במלואם” (Ernst des erfüllten Lebens). ואולם זה, הכרחי ככל שיהיה, אינו מספיק לפילוסופיה הדורשת, “בנוסף לכל אלה, את רצינות המושג״ Ernst des Begriffs

בכל מקרה, להתחיל בפרה-פנים זה כאפה לפנים. אבל זאת פילוסופיה. לכן אין פילוסופיה, כיום. רק אני. הכרזה ריקה. הפילוסופיה נהייתה היופי המפוקפק הנעוץ בניצחון של הפילוסופיה מבחוץ. מבלי להיכנס אליה. הפרה-פנים, אם כן, יותר רלוונטי אלינו כביקורת מאשר כהקדמה לפנומנולוגיה.

רשומה רגילה
Sunset over the islands of halong bay in northern vietnam
הגל, קוז׳יב

הדיסקורס אצל הגל

הבסיס של הלוגי- אונטו-לוגי פנומנו-לוגי לדואליזם מתודולוגי שאיננו מפריך את המוניזם הפילוסופי כבסיס לתפיסה הגליאנית (להבדיל מהיידגריאנית , שם זה האו).
 

 
פיזיקה תופסת מקום מכריע. בוהר נותן את המפתח לניסוח המשולש של הדיסקורס: “הפרשנות של בוהר לתורת הקוואנטה מרמזת, לדעתנו, על הגדרה מדויקת של המציאות הפיזית, כלומר על ההיבט (האמיתי) של המציאות, הנחקרת על ידי תיאון פיזיקלי, המאפשרת לראשונה לקבוע תיחום מדויק של התחום הראוי של מדע זה, הן ביחס לזה של הגיאומטריה (מכניקה וכו ‘) והן ביחס לתחום המדע שאפשר לקרוא – בהיעדר מונח טוב יותר – * ביולוגי * (גיאוגרפיה, פיזיולוגיה, זואולוגיה וכו ‘), כלומר מדעים, כאשר העיקרון של ריאליזם תקף פחות או יותר [. ..]
 
האובייקט המתמטי (הנקודה הגאומטרית למשל, אשר – ללא מבנה פנימי – דומה, גם תחת קפדנות שיפוטית, לכל שאר הנקודות) נבדל למעשה מהאובייקט הפיזי שעדיין ניחן במה שאפשר לקרוא ‘תכונה ראשונה’ (וממנה בלבד, תכונה ראשונה, זאת אומרת איכות שיש לה מציאות רק ביחס ובין אובייקט בעל איכות אחרת); ושניהם שונים ביסודם מהאובייקט ה’ביולוגי ‘, שיש לו בנוסף “איכויות משניות”, כלומר איכויות שהן אמיתיות באובייקט, גם אם אובייקט זה נלקח בפני עצמו. , מלבד יחסיו עם אובייקטים אחרים.
 
בגיאומטריה (מכניקה וכו ‘), “אינטראקציה” בין הסובייקט או המערכת התצפיתית” (המיוצגת כאן על ידי מערכת קואורדינטות) והאובייקט או המערכת שנצפו, אינם מרמזים על שינוי של שניהם; לכן אין שום קביעה, ואין מציאות פיזית, מכיוון שהדבר משתנה תמיד על ידי האינטראקציה של האובייקט עם המערכת התצפיתית. בתצפיות ‘ביולוגיות’, השינויים של המערכת הנצפית על ידי המערכת התצפיתית הם זניחים, כלומר לא קיימים למדעים הנדונים. מכאן אנלוגיה מסוימת לגיאומטריה וכו ‘, כלומר, האפשרות להחיל ‘פיזיקה’ קלאסית, שאף שהיא מזניחה את השינויים המדוברים – היא למעשה רק מתמטיקה המיושמת על אובייקטים ‘ביולוגיים’ (מקרוסקופיים). אך בכל זאת יש הבדל מהותי בין מדעי ה”ביולוגיה “לבין מדעי המתמטיקה הטהורים.
 
בראשון, לנושא יש מבנה מורכב בתוכו (מגוון חושים: ניתן לראות אותו, לגעת בו, לטעום אותו, לטעום וכו׳. המדובר כאן בבו-זמניות), והיסוד האובייקטיבי שאינו ניתן להפחתה (atom * אטום / ביולוגי ‘: נהר, תא, חיה וכו’), המוארך תמיד לכל הפחות בזמן המרחב, מחזיק גם במגוון אימננטי ולו רק מזה של ההתחלה, האמצע והסוף – הביטוי הידוע של אריסטו: לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף).
 
לעומת זאת, מדעי המתמטיקה, כמו למשל בגיאומטריה, הקשר עם ה’נושא ‘אפשרי רק בדרך אחת בכל פעם (מערכת הקואורדינטות למשל לא יכולה להיות ישרה וקימורית בו זמנית), וה ‘אלמנט האובייקטיבי הוא בלתי הפיך,’ הנקודה הגאומטרית ‘למשל, נטולה כל מבנה תקין. באשר לפיזיקה עצמה, הנושא שלה הוא מה שאפשר לכנות “העין האידיאלית”, כלומר מה שצריך ‘אור’ (במובן הרחב ביותר של המונח: גלים אלקטרומגנטיים) – ורק ממנה – לבוא במגע עם האובייקט, שמצדו – מצטמצם למה שניתן לגלות ל”עין “זו על ידי מגע זה. האחרון, בהגדרה – מייצר הפרעה; ולפיכך גם האובייקט, שהוא הכרחי לייצור קשר זה, אמיתי. לפיכך, האובייקט הפיזי האמיתי שונה במהותו מהאובייקט המתמטי “האידיאלי”.
 
אבל הוא גם שונה מהאובייקט ‘הביולוגי’, מכיוון שהפיזיקה מכירה בתור ״אלמנט אובייקטיבי בלתי הפיך״, רק את המבנה שאין לו גיוון פנימי, (אלמנט זה הוא המינימום של מה שנראה לעין – ” עין אידיאלית ‘; נכון להיום זהו האלקטרון או הנויטרון, שהפיזיקה המודרנית אינה יכולה לייחס לו את המבנה שלו). אך נראה כי על הפיזיקה בהכרח להודות בקיומם של לפחות שני סוגים שונים של אלמנטים בלתי ניתנים להפחתה. במילים אחרות, אם לישויות הפיזיות – שאין להן מבנה פנימי – אין תכונות משלהן, הם מקבלים לפחות אחת ברגע שהם מושווים זה לזה (מטען שלילי *, בניגוד ל ‘ מטען חיובי “למשל).
 
החומר מובנה על ידי אלמנטים שאינם מובנים בפני עצמם. אלה נבדלים, בינם לבין עצמם ובאופן בלתי הפיך, כלומר, באופן שמנטרל את עצמו. בגלל שהחומר נטול מבנה, המציאות האובייקטיבית גם כן נטולת מבנה, או איננה ניכרת כבעלת מבנה, הגם אם ניתן לייצגה כאילו באופן פנומנלי, זאת אומרת באמצעות מטאפורה, מה שמוליך אותנו להערה הבאה:
 
שפה רגילה, לרבות הרפלקסיביות – ולטובת העולם הפנמונולוגי ואם העולם האונטו-לוגי של הפילוסופיה חי ביחד וכהרחבה של השפה הרגילה, (אז גם) לטובת הלוגי של האונטו-לוגי, היא בדיוק מה שהפילוסופיה שואפת להעביר ללא דין וחשבון, קרי ללא סתירות; והלוגי הזה הוא הפנומנו-לוגי כסדרה קונקרטית של תופעות, לרבות התופעה הדיסקורסיבית. באופן כללי, הזה או כל הזה הלא הגיוני צריך להתפתח ללא סתירה בשיח, שבתוך “-ה-לוגיה” המשולשת ובאמצעותה הוא משתמע בשפה הרגילה, שאותה הפילוסופיה אינה מסבירה. זו הסיבה שאנחנו לא יכולים לדבר באמת בלי לסתור את הנתונים של ההווויה ואת המציאות האובייקטיבית שיש לנו כבסיס העולם הפנומנלי בו אנו חיים, מדברים ופועלים.
 
בעולם זה אנו מדברים למשל על עץ, שיש או מים, חומרי גלם וחומרי גלם של עבודתנו. אך אם אנו רוצים, על ידי הפשטה, לשקול בבידוד, את מבנה העולם האמיתי והאובייקטיבי של העולם הפנומנלי, כמו גם את הלגיטימיות של המבנה, אזי השימוש בשפה רגילה ובאופן קוהרנטי, הופך להיות בלתי אפשרי. הפיזיקה האמיתית היא לא עולם פנומנלי שבו הסולם יהיה פשוט “מיקרוסקופי”: שבו אלקטרון הוא “כדור קטן” (מאוד), שבו מילה נרדפת היא מטאפורה, ו”התנהגותו” רגישה ל’מתואר ‘ , כלומר פירושו הוא אותה הצורה של הופעתו. ההתנהגות ההיא יכולה להיות מסומנת רק על ידי אלגוריתמים וזאת איננה השפה הפילוסופית.
 

 
בני אדם לא רק חיים בעולם. הם מספרים זה לזה על החיים, ממציאים לעצמם סיפורים, מביימים את העולם. הם קוראים ונקראים. הם נותנים או מבצעים פקודות, מפנים תפילות לאלים שהם קוראים להם, מצהירים על שבואות נדרים. הם גם מפקפקים ומספקים תשובות, מתלבטים, סותרים זה את זה. היקום של בני האדם הוא היקום של השיח.
 
העובדה המהותית לשיח הפילוסופי היא עצם הדיבור. לדבר כפילוסוף זה לדבר על כל מה שעליו מדברים, תוך התחשבות בכל מה שעליו אומרים ותוך לקיחה בחשבון את העובדה שהם מדברים על זה. או שוב: פילוסופיה היא שיח המדבר הן על מהות הדברים והן על משמעות השיחים, אשר “מתייחסים” אליו, ויכולים לעשות זאת רק על ידי דיבור על “צד שלישי” אשר, אף שאינו מהות ולא זהה למשמעות, יכול בכל זאת להופיע כשניהם: מה שקוג’ב, בעקבות הגל, מכנה המושג. לדבר על המושג כאחדות יחידה של מהות ומשמעות זה לדבר על האמת. וכדי לדבר על אמת, יש צורך לדבר על הזמן.
 
״אכן […] האמת במובן הראוי של המילה היא דבר שאמור להיות לא ניתן לשינוי ולא להכחשה: הוא תקף ‘באופן אוניברסלי ובהכרח’ כמו שאומרים. ‘האמת לא נתונה לשינויים; היא, כמו שאנו אומרים גם: נצחית או לא זמנית. מצד שני, אין ספק שהיא נמצאת בנקודת זמן מסוימת וקיים בעולם. ברגע שאנו מציבים את בעיית האמת, ולו באופן חלקי, אנו בהכרח מציבים את שאלת הזמן, או ליתר דיוק את הקשר בין זמן לחוסר זמן.”
 
הבה לא נכלול את הפיתרון ״ההרקליטאי” מלכתחילה, זה המהווה את הבסיס של כל הספקנות וכל היחסיות. על פי השערה זו, האמת זמנית באופן בלעדי ולכן הדיבור הוא רק “פטפוט” אינסופי, שבו תמיד יהא זה סביר (ובכך) מוצדק לסתור בשלב כלשהו את זה שהיה, זה הנאמר קודם. זה לא שהפטפוט הזה “סותר” את עצמו בכל נקודת זמן. זאת העובדה האחרת, ההפוכה- שהדיסקורס הזה הוא פטפוט אינסופי, ללא או בלי סוף מוגדר. בתור פטפטת אינסופית, הרי שמדובר בפטפוט לא מוגדר, שכן במקום לקבל משמעות שעשויה להיות בסיס לשקלא וטריא, היא תמיד יכולה, כמו משפט לא גמור, לקבל כל היגיון נוסף. זאת אומרת; לשיח של הכל in flux אין שום קביעה ספציפית. שיח פילוסופי הוא אז בלתי אפשרי. זו הסיבה שהפילוסופים האמינו תחילה שהם יכולים להציל את האמת באומרם שהאמת היא נצח, או, לכל הפחות, נצחית. התזה האחרונה היא התזה “הפרמנידית”, שנלקחה גם, אם כי בדרכו שלו, על ידי שפינוזה. למרבה הצער, אם הפתרון ה”הרקליטאי “לבעיית האמת הביא את השיח לפטפטת, הפתרון” הפרמנידי “או” השפינוזיסט “מצמצם אותו לשקט. אכן, אם המושג שונה מתקופת העולם בו בני אדם חיים ומדברים בכלל ופילוסופים בפרט, אזי זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את ביטוי האמת בשיחים המתוארכים של בני האדם: “אתיקה” מסבירה הכל , למעט האפשרות שאדם חי בזמן, יכול היה לרשום אותה ”. 
 
נניח שההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה בזיהוי המושג עם הנצח. במקרה כזה, אנו יודעים כי זה מסתיים בזהות ה”הגליאנית “של המושג עם הזמן, ולא בזמן הקבוע של הקוסמוס, וגם לא בזמן הקבוע במחזוריות החיים; אלא, בתוך הזמן ההיסטורי, כלומר כאשר העתיד מקבל עדיפות. הוא נותן לעצמו סוף שאינו רשום בשום טבע שהאדם “מנתק” את עצמו כתוצר של ההוויה אשר, אחרת, אמורה “להרות” אותו. לפיכך, ההיסטוריה של הפילוסופיה נראית כהפחתה מתקדמת של הגדרת הטרנסצנדנטיות של המושג. בסופו של תהליך זה, השיח הפילוסופי מבין שאינו יכול לדבר מבלי לסתור את עצמו לגבי המושג, ולכן הוא מתחשב בעצמו, רק בתנאי אחד של האמירה כי המושג, שאינו מהות ואינו משמעות, מתגלה על ידי התהוות ראשונה של המהות ואז כהתגלות שניה של משמעות. במילים אחרות, המושג אינו אלא התהליך ההיסטורי של הפיכת יקום האובייקטים ליקום השיח: “כל דבר בעולם קיים כדי לסיים את עצמו בספר”, וההיסטוריה של הפילוסופיה היא רק האלף בית או פדגוגיה בת אלפיים וחמש מאות שנה, ואשר לפיה – לפי סופה- בני האדם העירו את עצמם ל”חוכמה “המלמדת אותם שהם היחידים בעולם שמדברים ואין שום” מילה “טרנסצנדנטית אליה עליהם לפנות לתפילות או אין” ישות “טרנסצנדנטית “שיכולה להכתיב להם מצוות.
 
שכן, בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית שעבורה הקוסמוס מניח לוגוס אינסופי שאיננו מניח אותו (הקוסמוס), החוכמה מאשרת את “סופיות” הלוגוס, המניחה לפניה ואחריה, קוסמוס שקט לנצח. הדיבור הוא “לשבור את השתיקה”: לזמן מה. שתיקה תרחף שוב מעל המים בסוף הזמן הזה. “מערכת היחסים בין החכם לספרו מקבילה אפוא בקשר לזה של האדם ולמותו. מותי הוא שלי; זה לא מותו של אחר. אבל זה שלי רק בעתיד; בפועל, בהווה, בסיום הפרוייקט מהסוף, מותי הוא אימפרוסנלי, מוות, ממש כשם שספרי, ספר.
 

3

 
 השאלה הראשונה שעולה אחורה בשביל הקדימה היא השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ואז הדדיות ולעיתים סותרות יצרו לאדם בעיה בקביעה כי בין השוני הזה עדיין חתול זה חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מחוסלת כאן באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, ובמושג (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
 
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמושג, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול. או, אלא שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה. כדי להשיג “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה. על ידי הבנה (דיסקורסיבית) של המסורת הפילוסופית המזהה את מהות הדבר עם משמעות הרעיון אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום הרעיון אשר הוא המורפמה שלו. בואו נראה כיצד נוכל להמשיך להגיע להבחנת המושג כקונספט כאן.
 
המושג כקונספט אינו דבר כזה כמו החתול, למשל, וכי הוא גם לא “מתייחס”, אם זה רעיון, לעניין כזה, כדבר, אובייקט. אכן, מספיק שיהיה קיום אנושי – דיסקורסיבי) כדי להיות מסוגל לציין, לרגל תפיסה כלשהי של חתול כלשהו, שהדבר “חתול” תואם את המושג חתול. מצד שני, אנחנו לא רואים טוב ובטח אין קשר מיידי כל כך.
 
במקרה כזה, התיווך כהתפתחות המשמעות הראשונית. עם זאת, יש לנו כאן בעיה והיא שוב שאלת הקונספט וכך שאלת הפילוסופיה. שכן, אנו מכירים שאין להם שום משמעות עקבית, שם ניצבים בפנינו כסתירה, כמו מעגל-מרובע. האם הקונספט כזה? האם פילוסופיה כאתאיזם לאלוהות פנימית אשליה כניסיון לדבר על אלוהים? עלינו לשאול את עצמנו האם השיח המפתח את משמעות המושג כקונספט הינו מובן או לא.
 
עם זאת, אנו יכולים לענות על שאלה זו רק על ידי המשך התפתחות דיסקורסיבית של משמעות הרעיון הזה על מנת להראות שהתפתחות זו אכן חוזרת לנקודת המוצא שלה (לא משנה מה ומועד התפתחות זו). אבל בוא נתחיל מהחתול, אובייקט, דבר, הרבים. הם יראו שונות כשיצביעו על ההכרח.
ההבחנה בין מילה לאובייקט לדיסקורס על הקונספט (הגל עדיין: הקורא אחורה את פרמינדס-שפינוזה ואפלטון).
 
כאן. סוקרטס- הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו) להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה). הנאום או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר. הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא; או, אם מעדיפים, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון.
 
הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית) והיא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” גם מהו החתול כמושג וגם העובדה שהוא כן קיים, הנה, זה.
הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול “.במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה.
 
לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הכי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות).
 
אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. יצויין כי כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר המשמעות של תפיסה.
 
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי.
 
מכיוון שאנו מבחינים באופן מיידי כי לא רק שיש דברים בעולם ובו אנו חיים (באופן אנושי), אלא גם כי תפיסות אלה” מתייחסות “לדברים וכי הדברים הללו” תואמים לתפיסות שלנו כמושגים, הרי שחייב להיות משהו אחר מהדיסקורס שלנו. אכן, המילים שלנו נהיים מושגים ואנחנו כאן מדברים עליהם, הרי שאנחנו כבר התחלנו את הדיסקורס שאיננו עוד הצהרה פשוטה, כאשר יש לנו כאן עוד בין, עוד חלל כשאלת הפילוסופיה על עצמה כשאלת הפילוסוף על המעגליות שלו. אנחנו נחזור לכך, לשיגעון כשאלה, אך קודם נראה מהיכן מצב הביניים הראשון מגיע או איך תחילת הדיסקורס על הקונספט היא התחלת המצב הפילוסופי.

 

 
תחילת הדיבור בסופו. להתחיל לדבר על פילוסופיה. ואני רוצה לדבר כבר מההתחלה. הבעיה שלי, כשלך, יכולה להיות מומשגת כך: משום שלא יכולתי לומר דבר על כך (כלום חיובי) לפני שדיברתי על כך, ולו כך וכך, הרי שעלי להסתפק בהתחלה ב”הטלת ספק ” בעצם הדיבור על הפילוסופיה (על ידי שלא להציג את זה”- את התחלת הדיבור- רק כהשערה). בואו נשאל את עצמנו את השאלה מהי פילוסופיה ונניח, אתה ואני, כי אנחנו הולכים לענות עליה ביחד (אני בכתיבה ואתה בקריאה בי- הערה ארוכה).
 
על פי הגדרה, אין לנו שום סיבה לומר על פילוסופיה דבר אחד על פני דבר אחר. ואכן, תיאולוגים מבטיחים לנו שבתנאים אלה, אף תהליך אינו יכול להתחיל, אלא אם כן הוא נובע (אקס-ניהילו) מאקט יצירתי (“ספונטני” או ״חופשי״) אך במקום “ליצור”, כלומר לחתור לאמירת דבר-מה חדש (מקורי) על הפילוסופיה, אנו יכולים להתייחס (כמו אותם תיאולוגים) לעובדה שהתשובות לשאלה זו ניתנו על ידי אחרים בעבר ( לא משנה כי, לפי תפיסה זו, עלינו להסיק שהראשונה מבין התשובות הללו “התגלתה”, במובן התיאולוגי של המילה). כדי שנוכל להתחיל את תשובתנו לשאלה שיש לנו, הרי שאנחנו נדרוש מעין הפקה מחודשת (חזרה) של מה שידוע לנו בתור התשובה ה״ראשונה” שניתנה בהיסטוריה לאותה שאלה; גם אם זה אומר לייצר מחדש את כולם מאוחר יותר, במידת הצורך. חוץ מזה, אם היינו רוצים להתחיל בתשובה “מקורית״, עדיין היינו צריכים לראות מחדש את כל התשובות שניתנו בעבר (והיו ידועות לנו), ולו רק כדי לוודא את המקוריות או החידוש של תשובתינו.
 
הפקה מחדש של כל התשובות שניתנו במהלך ההיסטוריה לשאלת הידיעה מהי פילוסופיה היא משימה לא קלה, כמובן, אך בשום אופן לא אינסופית ולכן לא בלתי אפשרית ואפילו לא על-אנושית, ועדיין מהלך מעין זה יהיה מייגע וילדותי בעליל. אם להיות רציניים, נצטרך לבחור. עכשיו, אם אני לא יודע איזו בחירה היית עושה אם היית במקומי, אני יודע שאין לי שום זכות לעשות בחירה שכזאת, עכשיו, ללא ״הצדקה” מבחינה פילוסופית (ולו רק לעצמי, ואם אפשר, גם עבורך). אך כיצד לעשות זאת עוד לפני שבחרתם, כלומר לפני שתדעו מה אמורה להיות פילוסופיה (ולהצליח) “להצדיק” כל בחירה אשר תהיה, ובמיוחד הבחירה בפילוסופיה שעשויה לומר לי מהי פילוסופיה? 
 
שוב חוזרים אנו כי המבחן של הראשית בסוף, ואם ראשית, בוא נתחיל בראשית, גם כרונולוגית, גם ביוגרפית. נראה שאריסטו הצעיר (ראה רוז; פרג ’51) משך את עצמו מכל טיפול בקושי זה, על ידי הצבת השאלה, האם עלינו להתפלסף? אם אנחנו עונים: כן, – אז זה כן. אם אנו עונים: לא, – זה עדיין כן. מכיוון שיש צורך להתפלסף כדי לענות על שאלת הידיעה, תוך החלפתה להאם להתפלסף או לא?
 
אבל האם זה באמת כל כך פשוט? במבט ראשון, המקרה של הפילוסופיה הוא ייחודי: אכן, לא צריך לעשות כימיה, רפואה, מסחר, ספורט וכו ‘, כדי לדעת אם צריך לעשות את זה או לא.
 
אך במבט מקרוב, קשה לראות כיצד מישהו יכול, אפילו אם יקרא לעצמו פילוסוף, יכול לומר לעצמו (או לספר לנו) אם עליו לעשות משהו שמעולם לא עשה בעצמו (כימיה או אהבה, למשל), וכך, לא היה יודע בכלל מה זה הדבר הזה והיכן בכלל להתחיל. 
 
עם זאת, אם אנו מסתכלים על זה עוד יותר מקרוב, אנו עדיין מבחינים בהבדל שאינו ניתן להפחתה: אם יש צורך לעשות כימיה (ולו רק באופן דיסקורטיבי) כדי לדעת מהי כימיה, הידע הטוב ביותר, טוב ככל שאפשר, של מדע זה אינו אומר לנו דבר לגבי השאלה אם עלינו ללמוד אותו או לא. תוך כדי עשיית פילוסופיה, לעומת זאת, אפשר גם (ואולי אפילו: רק) לענות על השאלה, האם עלינו לעשות זאת או לא. אבל כל עוד אנחנו עונים, האם כבר ענינו על שאלה זו? אם כן, הצעיר היווני האינטליגנטי צודק: יש רק פילוסופיה אחת ולכן רק תשובה אפשרית אחת (כלומר קוהרנטית) לשאלה מהי. זו תהיה מעין הוכחה אונטולוגית קרטזית לקיומה של הפילוסופיה וכל מה שאחריו.
 
אך לייבניץ ציין כי הוכחה כזו היא חותכת, חד משמעית רק אם מה שאנחנו רוצים להוכיח הוא אפשרי. על ידי פיתוח דבריו, אפשר לומר כי אם רוצים אנו ״להתפלסף”, לשאול את עצמו אם לעשות פילוסופיה או לא, הרי שעלינו להודות כי התשובה לשאלה זו מציבה שאלה מקדימה והיא של ידיעה, האם אנחנו יכולים לעשות את זה או לא. במילים אחרות, לא מספיק להגדיר את הפילוסופיה (כפי שעושה התלמיד הצעיר של אפלטון במשתמע) כמענה התמידי (כלומר בכל מקום ותמיד אותו הדבר) לשאלה שמעמידה בספק תשובה זו עצמה.
 
לחלופין, אם מעדיפים לומר זאת אחרת, ניתן להבין את הפילוסופיה כתשובה הניתנת למכלול השאלות המאשרות את הפילוסופיה כתשובה הכרחית; שאלות אשר בהכרח מתעוררות ברגע שאנחנו מטילים בספק את הפילוסופיה עצמה.
 
אם כך נגדיר את הפילוסופיה כתשובה לשאלת הידיעה, באם פילוסופיה אפשרית או לא, ונציין כי היא אכן הכרחית ומשמעותה בהיותה נמצאת בכל מקום ותמיד זהה למה שהיא, ולא למשהו אחר. לפחות היא משהו (זמן)· משהו, כלומר כל הזמן זה (איפשהו).
 
וזה לא דבר קטן שהאמת הזאת מבטיחה את אחדות הפילוסופיה במידה שהיא אכן קיימת, אפשרית. אך בעודנו מכירים במובן מאליו ובערכו, יהיה זה ילדותי להיות מרוצה ממנו. כי אם זה “פילוסופי” לאשר שהפילוסופיה אפשרית, הרי שזה יהיה ״פילוסופי״ באותה מידה להכחיש אותה, באמירה נגטיבית, והרי התשובה ״הפילוסופית״ שמכחישה את עצמה היא בכל זאת משהו אחר מאשר פילוסופיה.
 
אם כך, בואו נגיד שיש פילוסופיה אחת וכי יכולה להיות רק פילוסופיה אחת ואנחנו נפרט שזו מדברת (בין השאר או רק) על עצמה באופן כללי ובמיוחד על האפשרות שלה עצמה (פירושו של דבר: שיח, דיבור דיסקורסיבי, כלומר בעל “קוהרנטיות” משלו). אך נוסיף מיד כי הפילוסופיה הזו מתחלקת לשניים ברגע שהיא עונה על השאלה שהיא שואלת את עצמה כבר לא בצורה הראשונית, האם כדאי להתפלסף, אלא בצורה המלאה יותר של האפשרות הקודמת לעיסוק זה.
 
משום שישנן שתי דרכים אפשריות לענות על השאלה של אריסטו הצעיר, עם התוספת של לייבניץ, כך, יהיו לנו שתי פילוסופיות, שלפחות אחת תדבר על עצמה כמו על שיח אפשרי (כלומר קוהרנטי), ואילו האחרת (או האחרים) אשר תדבר (בצורה קוהרנטית לא פחות) על הפילוסופיה (אשר, בהיותה בלתי אפשרית, לא יכולה להיות אחת) בתור שיח בלתי אפשרי (כלומר, לא עקבי).
אין שום סיבה לתת עדיפות לאחת משתי התשובות הפילוסופיות הללו לשאלה שהוצגה בפנינו, עלינו לשחזר את שתיהן. עם זאת, היינו צודקים להתחיל בזה שמודה באפשרות של פילוסופיה. כי לא סביר שמישהו פיתח פילוסופיה רק כדי להראות כי פילוסופיה היא בלתי אפשרית. לכן אנו יכולים להניח שאנשים מסוימים התכופפו להפגין את חוסר האפשרות של פילוסופיה כלשהי רק לאחר ששמו לב שאנשים אחרי פיתחו לפחות פילוסופיה אחת.
 
עם זאת, לאחר הפקה מחודשת של שתי התיזות הפילוסופיות המנוגדות, נצטרך לבחור ביניהן, אם אנו בעצמנו רוצים לומר משהו בעניין הפילוסופיה. כאן הדברים הולכים ומסתבכים. להאמין שנוכל, על ידי הנמקה, להפגין או להפריך את אחת משתי התיזות הללו, או אפילו להפגין (או להפריך) אחת על ידי הפרכת (או הפגנת) השנייה, יהיה יומרני למדי מצדנו. שכן אם לא ניתן היה לעשות זאת למרות עשרים וחמש מאות שנים של מאמץ כמעט ללא הפרעה, אין זה סביר שאתה או אני יכולים לעשות זאת ממש כאן. נותרה אפוא הפנייה לעובדות או אל! ההיסטוריה.
 
ללא ספק, אם ניתן היה להוכיח כי הפילוסופיה אכן קיימת כשיח קוהרנטי, התזה של חוסר האפשרות שלה תהיה חסרת טעם. יחד עם זאת, התזה ההפוכה תהיה מובטחת בבדידותה, ומצד שני היא תגיד לנו מהי הפילוסופיה שראינו, מכיוון שזה אפשרי רק שהיא עצמה יכולה להתקיים ביעילות, היא כלומר, בדיוק כמו שהתזה החיובית מעידה על עצמה, אך לא כאחת הפילוסופיות הבלתי אפשריות שעליהן התזה השלילית מדברת.
 
עם זאת, לא מספיק להתבונן ממקור ראשון בקיומם האמפירי, לאורך זמן היקום, של שיחים פילוסופיים או כאלה הנקראים כך. עלינו גם להראות כי שיחים אלה הם קוהרנטיים, לא רק כל אחד מהם, הנלקח בפני עצמו, אלא כולם, הנלקחים כמכלול. עם זאת, לתעל (ולו באופן וירטואלי) את כל השיחים הפילוסופיים כביכול לשיח קוהרנטי אחד הוא להפוך את כולם למערכת ידע אחת הנקראת Hegelian.

רשומה רגילה
Athens greece acropolis rock and plaka PQV5M64 Hegel s or Hegelian Philosophical Discourse
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

Hegel’s or Hegelian Philosophical Discourse

Men don’t just live; they tell each other about life, invent stories for themselves, stage the World. They exclaim and call out. They give or carry out orders, address prayers to the gods they invoke, take oaths. They also question and provide answers, debate, contradict each other. Their universe is the universe of discourse.

The essential fact for philosophical discourse is the very fact of speech. To speak as a philosopher is to talk about everything about which one speaks, taking into account everything about which one says and taking into account the fact that one speaks about it. Or again: philosophy is a discourse which speaks both of the essences of things and of the meaning of speeches, which “relate” to it, and which can do so only by speaking of a “third party” which, while being neither essence nor meaning only, can nevertheless appear as both: what Kojève, following Hegel, calls the Concept.

To speak of the Concept as the singular unity of essence and meaning is to talk about the truth. And to talk of truth is to talk of time. “Indeed […] the truth in the proper sense of the word is something which is supposed to be neither able to be modified nor denied: it is valid ‘universally and necessarily’ as they say. ‘it is not subject to changes; it is, as we also say: eternal or not temporal. On the other hand, there is no doubt that it is found at a certain point in time and exists in the World.

As soon as we pose the problem of truth, even partially, we necessarily pose the question of time, or more particularly that of the relationship between time and timelessness.”

Let us exclude the “Heraclitean” solution from the outset, the very basis of all scepticism and all relativism. According to this hypothesis, the truth is exclusively temporary and, therefore, the speech is only AN endless “chatter, where it is always plausible and (thus) justified to contradict at some point what has been said before. It is not that this chatter is “contradictory” as it is without end. As an endless chatter, it is an undefined chatter since, instead of receiving a meaning likely to be discussed, it can always, like an unfinished sentence, receive any sense.

That is to say, it does not have any specific determination. Philosophical discourse is then impossible. The philosophers first believed they could save the truth by saying that it is eternity or, at the very least, Eternal. The latter is the “Parmenidean” thesis, taken up in Spinoza’s way. Unfortunately, if the “Heraclitean” solution to the problem of truth led discourse to chatter, the “Parmenidean” or “Spinozist” solution reduces it to silence. Indeed, if the Concept is different from the time of the World where men live and speak in general and philosophers in particular, then it becomes rigorously impossible to account for the manifestation of the truth in the dated speeches of men:, “Ethics” explains everything, except the possibility, for a man living in time, to write it down”.

Suppose the history of philosophy begins with identifying the Concept with Eternity. In that case, we know that, according to Kojève, it ends with the “Hegelian” identity of the Concept with Time, not with the indefinite time of the cosmos, nor with time qua the cyclical of life. Still, within historical time, that is to say, when the future takes precedence.

He gives himself an end that is not inscribed in any nature that man “detaches” himself from being to “conceive” it. Thus, the history of philosophy appears as the progressive reduction of the transcendence of the Concept. At the end of this process, the philosophical discourse understands that it cannot speak without contradicting itself about the Concept, and therefore account for itself, only on the condition of saying that the Concept, which is neither essence nor meaning, is revealed by first becoming essence and then meaning. 

In other words, the Concept is nothing other than the historical process of the transformation of the universe of objects into the universe of discourse: “Everything in the world, exists to end in a book”, and the history of philosophy is only the thousand-year-old pedagogy by which men have awakened themselves to the “Wisdom” which teaches them that they are the only ones in the World to speak and that there is no transcendent “Word” to whom they must address prayers or no transcendent “Entity” who can dictate commandments to them.

For, unlike Christian theology, for which the cosmos supposes an infinite logos that does not presuppose it (the cosmos), Wisdom affirms the “finitude” of the logos, which assumes before and after it an eternally silent cosmos. Speaking is to “break the silence”: for a while. Silence will hover again over the waters at the end of this time.

“The relationship between the Sage and his Book is therefore rigorously analogous to that of Man and his death. My death is mine; it is not the death of another. But it’s mine only in the future; for one can say: “I am going to die”, but not: “I am dead״.

 Likewise for the Book. It is my work and not that of another, and it is a question of me and not of another thing. But I am in the Book; I am this Book only as long as I write it or publish it, that is to say, as long as it is still a future (or a project).

Once the Book has appeared, it is detached from me. It ceases to be me, just as my body ceases to be me after its death. Death is just as impersonal and eternal: just as inhuman as the Spirit fully realized in and by Book. Let us open the Book.

רשומה רגילה
Aristotle Vienna Cod Phil gr 64 1024x690 1
אפלטון, אריסטו, הגל, פילוסופיה, קאנט, קוז׳יב

לוגיקה פורמלית, כמה מושגים בסיסיים

לוגיקה (פורמאלית) לאריסטו כהתחלה
בכתיבה על לוגיקה, זה יהיה כשר ואף ראוי, לכל הרצוי המתבקש, כי שניה אחת לפני שרץ, להתחיל עם אריסטו. המילה לוגיקה, כמו לא מעט מאוצר הלשון של העולם הנוצרי ואף המוסלמי, נגזרת באופן מלא או חלקי מהעבודה של אריסטו על הלוגיקה. במובן זה, אלא אם כן אנו מבינים מהי הלוגיקה לדידו של אריסטו ומה תפקידה במערכת של אריסטו, הרי שאין זה סביר שנבין את ההיסטוריה המאוחרת שלה או את הערפלויות האופפות את העמדה הנוכחית שלה.
בנוסף, הלוגיקה כתחום של מדע או כתחום של ממש אוהב את השיטתיות של אריסטו בהרצאות שלו אל מול הדיאלוגים הדרמטיים של אפלטון, והבעייתיות בין הפרמינדס לסופיסט, הרפובליק לחוקים, וכן זאת שאריסטו עצמו יצר לאפלטון. כך או אחרת, כתחום של ידע, הרי שהלוגיקה של אריסטו נגישה יותר; ולא רק היותה כזאת, כמו סיבות אחרות, אימננטיות לפילוסופיה של אריסטו- בעיקר האפשרות להפריד בין התיאורטי וכך התיאולוגי לפרקטי- הפכו אותה למושג המסביר של תחום זה.
הצעד הראשון, בניסיון לפזר את האפלה, זה לשאול מה השם מייצג בכתבי אריסטו. זאת דרכו של אריסטו, למשל, בפוליטיקה: נקודת המוצא היא ההתחלה בפוליס כמילה, ואז הניסיון להסביר אותה גניאולוגית, היסטורית, לפני ההסבר, כאחורה של ההסבר הקדמי, קרי, הטלאולוגיה של הפוליס, ביחס למקום שבו האדם תופס בקוסמוס, וטבעו המתבטא במהלך האנרגטי של המעשה ההוא. אבל, לצערנו, וכידע כללי, ברור מאליו, שם זה איננו מייצג את עצמו מהכיוון של העבודה עצמה, במובן המושגי פרופר.
לדאבוננו, השם הוא פועל יוצא של העורכים שלו. דווקא שם אחר, מתאים כאן: מטאפיזיקה. מטא-פיזיקה משמעה היא אחרי הפיסיקה, ובפיזיקה הכוונה לתחומי המדע השונים. מטאפיזיקה היא התחום של הפילוסופיה פרופר, הלוגיקה עצמה, בצורתה הפורמלית, השואלת על המבנה העיקרי של המציאות, ובתור מבנה, השאלה היא על מבנה החשיבה עצמה.
1. קודם ניילד את הממזר, את האבות השקריים, הראשונים לנו.
חוקי המחשבה הטהורה, ככה אלה נקראים, לפעמים, על ידי לוגיקנים פורמליים ; אך הביטוי ניתן להתנגדות, מכיוון שהוא מצביע על הרעיון השגוי, לפיו יש הבדל כלשהו בין מחשבה * טהורה ‘למחשבה העוסקת, בדומיין מסויים, למשל, פיזיקה.
במציאות, מחשבה ״טהורה” שונה מחשיבה אחרת בהיותה החשיבה הכי אלמנטרית בנמצא כאפשר, כשאחריה אין אפשר עוד בנמצא, והיא אינה שונה בשום דרך אחרת; חשיבה, כל חשיבה, היא סוג של או זיהוי דרך הבדלים או הבידול של הזהויות.
יהיה זה נכון בהחלט לומר שלתוצאות החשיבה האלמנטרית יש וודאות קיצונית, והסיבה היא שחשיבה אלמנטרית היא פשוטה ביותר, בעוד שכל מצב נוסף או תנאי חדש של חשיבה מביאים לאפשרות נוספת או חדשה של טעות ממשית.
במילים אחרות, הסיבה היא לא שהחשיבה האלמנטרית היא טהורה, ואילו חשיבה אחרת כרוכה בפנייה ל’ניסיון’. לעיתים נאמר שברגע שמוגדרת פרופיזשן שאינה כרוכה אלא בחוקי הזהות והסתירה, האמת שלה מובנת מאליה ואינה תלויה בניסיון, כלומר במשהו מחוץ לתחום הפרופוזישן.
אולם, כל אמת, עד כמה שהיא נראית נכונה, מובנת מאליה; ובמובן אחר של ניסיון, האמיתות הפשוטות ביותר מרמזות על פנייה לניסיון, באותה מידה כמו אמיתות אחרות. לדוגמא:
אדם שעוקב אחר הנמקות הסיבות האוקלידיות, עושה זאת, במובן אחד, מבלי לפנות לחוויה; אבל הוא, כל הזמן, חווה דבר מסוים שנקרא מרחב, וכל שלב חדש בנימוק הוא חוויה חדשה של מרחב. חוויית החלל היא כל כך פשוטה ואוניברסלית, ואנחנו מקבלים אותה כל כך בקלות, שאנחנו חושבים כי מתאים למקרה הזה דיבור עצמאי מהניסיון: כאילו הגיאומטריה כה שונה מסוגים אחרים של חוויה, וכך כי כאילו לאמיתות הגיאומטריה יש בסיס אחר של אמונה מאמיתות אחרות. אבל, בעוד שאמיתות הגיאומטריה אינן נגזרות מחוויה אחרת מזו של החלל, הן כן מבטאות את חווית המרחב; וזאת שונה מסוגים מסוימים של ניסיון אנושי אך ורק במידת האבסטרקציה שלה, אבסטרקציה מ-.
אנחנו מדברים על מרחב ללא זמן, אבל כן לזמן בחשיבה כתודעה של ניסיון. כך, קשה לממש או לכבוש תודעה כה מופשטת, אך דוגמה קונקרטית עשויה לעזור לנו. אם ניקח מעשה של תשומת לב, קשב, נסכים שזה כרוך בתודעה כפולה, או תודעה של שינוי ממשהו למשהו. ברגע שאני מודע ל- A אני מודע אליו כשינוי מ- B, התודעה הקודמת שלי (או מחוסר ההכרה – כי אין זה משנה לעניין/ כך: זיכרון לעבר הוא מההווה של העתיד); B הפך ל- A או ליתר דיוק BA, או שאני מודע ל- A כמו ל- B עם ההבדל ביניהם כעבודת התיווך. תודעה מוגדרת היא תמיד תודעה של שינוי; תודעה אחידה לחלוטין לא תהיה תודעה; כל תודעה היא תודעה של זהות מובחנת, identity in difference או של רבים באחד.
מכאן, שהחשיבה חייבת להיות על משהו ובידול ממשהו. אחד מול רבים, סינתזה אחרת. כל אלה הם פעמיים מציאות, ביחס. או על משהוֿ, והמשהו כמהות שמגדירה עכשיו מהות אחרת בלא שלה, כחוויית קשב או הופעתו של החדש, המשנה. בוא נראה זאת, שוב.
2. ידע יכול להיחשב כמבנה הבנוי מתוך אלמנטים או * עקרונות ‘; וגם באיזה מובן ניתן לראות מושגים בתור אלמנטים של כל מדע מיוחד, ושוב של הידע ככזה. אם אנו דוחים כעת את המושגים המיוחדים של מדעים מיוחדים, ופונים לחקור את העקרונות, או את היסודות הפשוטים ביותר של כל הידע, אנו עשויים להעלות את השאלה הנוגעת לעקרונות אלה בדרכים שונות.
לפיכך, ראשית, מכיוון שכל הידע הוא ידע על משהו, על אובייקט, אנו עשויים לשאול: מהו אובייקט כשלעצמו, במובן הפשוט ביותר האפשרי של המילה? אבל כאן יש לנו את המילה כאובייקט למחשבה ולא הדבר עצמו, כמציאות אמפירית, או הדבר עצמו כמציאות, רק זאת החוזרת, דרך הפעלת חוקיות מסוימת.
או שוב: כל הידע הוא של הוויה; מדעים מסוימים הם ידע על צורות הוויה מסוימות; ידע ככזה קשור להוויה ככזה; מהי אם כן הצורה הפשוטה ביותר של ההוויה או, פעם נוספת, הפעם מהצד הסובייקטיבי, מכיוון שכל ידע הוא מעשה מחשבה, מהי חשיבה כשלעצמה? מהם החוקים האלמנטריים ביותר של המחשבה כמובחנים, למשל, מהחוקים המיוחדים של מחשבה מרחבית או מחשבה כלכלית? התשובות לשאלות אלו צריכות לתת לנו משהו שמעורב בכל האובייקטים ובכל המחשבה, אותו סוג של אובייקטיביות וחשיבה אשר יהיו זהים בכל מקום.
ושאלות אלו יהיו שוות ערך לשאלה, מהו המושג ככזה? אם אנו זוכרים כי אנו מדברים וכי העולם הוא משמעותי עבורנו, הרי שנשאל מהי צורת הקיום הפשוטה ביותר המהווה עבורנו יחידה עצמאית, עבורנו, זאת אומרת כיצורים לשוניים, השואלים, זאת אומרת, חושבים, זאת אומרת, מחזיקים שאלה, ביחס להתכוונות זאת.
לשאלתנו ניתנו תשובות רבות. (א) הפילוסופיה היוונית עונה: הכל הוא אחד ברבים; זהו הניסוח הפשוט והמופשט ביותר של ההוויה; כל משמעות אחרת שיש בדבר, זה, האחד ברבים, כרוך בו.
(ב) זה אותו דבר כאשר פילוסוף מודרני היה עונה, התודעה האלמנטרית ביותר שיכולה להפוך לידע היא תודעה של זהות בהבדל או של זהות מובחנת.
(ג) דרך נוספת לנסח את פעילות המחשבה היא לומר שכל מחשבה מרמזת על סינתזה.
או: בתודעה האלמנטרית ביותר יש התארגנות של שני דברים לפחות – של עצמי כמו שהייתי אז, ושל עצמי כמו שאני עכשיו. אז הייתי ביחס לקודם. לא ביחס לעכשיו של אחרי. במובן זה, אני תמיד יוצא או נכנס למעגל גדול יותר, או האחדות נמצאת דרך ראייה של כניסה לעיגול גדול יותר.
לדוגמא:
כל דבר משמעותי בעולם הוא בבת אחת אוניברסלי, פרטני/מיוחד ולכן אינדיבידואלי. כל מושג מודה במפרט נוסף, ולכן הוא אוניברסל/כללי; למשולש יש סוגים של משולשים. כל מושג הוא מפרט של משהו כללי/אוניברסלי יותר, ולכן הוא מיוחד. פרטני; המשולש הוא האוניברסל, כלל המהות המשולשית הבאה מהריבוי הקרוב בתוך זהות. אבל גם המשולש הוא חלק מ- הוא חלק מ-figure הוא figure אחד מתוך ריבוי של figures.
לכן הוא פרטיקולרי. בשלב מסוים הוא, אנחנו כתופסים אותו, מדירים מעצמו את היותו חלק מ-. זה תלוי מאיפה הוא משתנה, כך לאן הקשב הולך. כל מושג הוא בדיוק מה שהוא, נתפס אינטואיטיבית, אבל הוא אינדיבידואלי, משום היותו גם כללי וגם פרטי. מאפיינים אלה אינם שוללים זה את זה, כמו שכל אחד מהם מרמז על האחר. על ידי שימוש במילה ‘חוקים ‘איננו רומזים שהם משהו המוטל על השכל מבחוץ, חיצונית; כן אנו רומזים כי אלה הדרכים בהן השכל פועל, וכי כך עלינו לפעול אם נהיה לשכל.
3. ניכר כי שלושת התשובות הללו לשאלתנו הן ג ם דרכים שונות לאמירתה של אותה עובדה כמסקנה. אגב האחרון, כדאי להתבונן ביתר תשומת לב למסקנה מאותה עובדה- תוצאה של עבודה- אשר נאמרה באופן שונה, שלוש פעמיים כמו מהותיות לפחות, והיא העיקרון שהכל הוא מה שהוא באמצעות ודרך ההבדל שלו מהאחר; שאי-הוויה או * אחר “(הסופיסט של אפלטון) מלווה בהוויה בלתי נפרדת; ש- ‘omnis determi natio est negatio’, או שהזהות של כל אובייקט נקבעת על ידי ההדרה האקטיבית של משהו אחר (שפינוזה); הכל נמצא לאין נוכח כלא הוא, לא זה.
שיקולים אלה יעזרו לנו לראות את המשמעות האמיתית של ההיגיון הפורמלי ושל חוקי המחשבה עליהם הוא מדבר. ההגיון, הלוגיקה, הפורמלית כמדע, לוקחת את ההוויה (או תודעתו) לנושא שלה, אבל לוקחת אותו, כך, היכן שהוא מבטא את המינימום עצמו.
תחום זה לוקח בחשבון דברים / אובייקטיבים, שלהם נוכל לייחס הוויה ואי הווויה, הכל וחלק. בשפה אחרת: השאלה של הלוגיקה הפורמלית, היא: נניח שאני לא יודע יותר מכך 1* שדבר הוא מה שהוא, זהה לעצמו, כי הוא זה הוא ולא משהו אחר, וכי, אכן, 2* ‘הכל’ הוא יותר מ’חלק ‘, מה אוכל להסיק מתחום הידע הזה?
באופן שבו הדברים מנוסחים, הרי שמדע זה הוא אריסטוטליאני. במובן אחר, זאת ההתאמה למטאפיזיקה כאחרי הפיזיקה, כלומר, כל תחומי הידע האחרים. במובן זה, הקשר להוויה קיים, אבל היסוד האנושי כמחשבה על המחשבה הפילוסופית, הגיונה, ייחודיותה, כל היסוד של המעבר לאדם, אצל אריסטו, מודר לחלוטין. בשביל זה, אנו צריכים את המטאפיזיקה ולא את הלוגיקה- כידוע, המטאפיזיקה ניתנה כעניין כרונולוגי על ידי עורכיו של אריסטו ובאופן זה, באופן מאד לא אריסטוטליאני.
[[[ כך או כך, הלוגיקה שלו מבוססת על חוקי חשיבה כלליים, הנלחמים בכפילות של אפלטון לכאורה, לדידו, על חשבון הבנה כוללת יותר של הדיסקורס כדיסקורס. עניין זה כולל בתוכו גם את ההפרדה בין הפרקטי למדעי, כתחום. הבעיה של האדם היא יכולתו לצאת מהמסגרת שלו, המקום שלו, לא כתאונה של תנועה או התנגשות באחר, אלא באופן חופשי.
זה לא הקבוע, זאת אומרת הוא בסוף פותר את הבעיה של הטוב, תוך הוצאתה מהתחום הפילוסופי. הכל בתנועה, עבורו, זה הלא צפוי. לכן, אין לו את הציד. לכן, החוקים שלו יכולים להתעלם מההתפתחות הדיסקורסיבית, כדרמה בתוך העולם מתוך ניסיון לאחר. אבל נניח לזה שבין אפלטון להגל עכשיו]]]
נתאר את מה שאפשר להבין דרך הנקודה האחרונה- עוקף סגר:
ההיגיון הפורמלי הוא, אפוא, המופשט ביותר מכל המדעים; הוא מופשט יותר אפילו ממתמטיקה, שכן מתמטיקה רואה גם את ה”ספירה של הדברים״, ואילו ״הגיאומטריה״ הולכת רחוק יותר. באותו אופן, חוקי המחשבה העולים להרהור של ההיגיון הפורמלי הם החוקים המופשטים ביותר האפשריים: החוקים הללו עוסקים בדרכים שעל הנפש לפעול אם היא בכלל רוצה לחשוב, לוגית.
דוגמא לחוקים אלה: חוק הזהות אומר שאם אני אמור להיות מודע לכל דבר, עלי לפחות להיות מסוגל לזהות, לומר ש- A הוא A. חוק הסתירה, שהוא רק הצד השני של החוק הזה , פירושו הוא קטסטרופה של הניסיון האנושי כולו אלא אם כן נוכל לומר, בבטחה:
אם A הוא A, A הוא לא -זה!-שהוא לא! A. החוק של האקסקלוסיד מידל, אומר שאם חשבתי על העולם במושגים של A ולא- A, אז כי כל דבר שאני מודע אליו לא יכול להיות גם A וגם לא A הוא לא חוק המוסיף מהותית לשניים הקודמים, כמו שהוא תולדה שלהם.
באותו אופן, חוקי הזהות והסתירה מבטאים חוויה, אם כי חוויה מסוג פשוט עוד יותר; והם אמיתות של ניסיון באותה מידה כמו אמיתות הפיזיקה. אין ספק שהם אינם “נגזרים מניסיון” במובן שהם נגזרים מחוויה אחרת; אבל בלי ניסיון של זהות ושוני אין שום ניסיון בכלל (שוב, אחרי הפיזיקה. אחרי שחשבנו את התחומים).
4. נושא ההיגיון הפורמלי, אם כן, הוא ניסיון, או אופי הדברים, לכל הפחות. החשיבה היא אפוא ברמה הגבוהה ביותר מופשטת, ומסיבה זו, ההיגיון הפורמלי מתאים היטב לגימנסיה מנטאלית, מחשבתית. כן, אבל כאן הניסיון עצמו חשוב. מהי הקטגוריה הריאליסטית שממנה קיבלת את המושגים העיקריים שלך?
מעבר לזמן וזמן כאדם. אריסטו אדם כחיה ביולוגית. הביולוגיה מאפשרת מחזוריות נצחית לפי התפיסה דאז לפחות. המחזוריות בטבע היא האידיאה הנצחית שלו. הנקודה השניה היא המעבר לשיח מהאובייקט, אפלטון בהיסטוריה. קאנט ההולך עד הסוף בהגל. הקונספט הוא העיקר וזה הדיסקורס עצמו. כל אלה ועוד.
כל אלה ופחות, בכל אלה אל לנו לגעת. אנחנו פה מדברים מהמסורת-גופא. מצביעים על שלט תנועה כאילו היינו לשלט, תל אביב ישר, אחרי שהיינו ראש לפינה, ביציאה מראש-של-פינה ואנחנו בכלל נסענו לשמוע שירת רחל בכנרת. הגל בת״א-ירושלים.

רשומה רגילה