המשפט הספקולטיבי אצל הגל. פנומנולוגיה, הקדמה, סעיף 62 וקונטקסט.
פסקל: ״דבר ייחודי שעלינו לקחת בחשבון הוא העובדה כי יש אנשים בעולם, אשר, לאחר שהם ויתרו על כל חוקי האל והטבע, חוקקו לעצמם חוקים, שלהם הם מצייתים בקפידה, כמו למשל שכירי חרב, שודדים, אפיקורסים, וכו. זה אותו דבר עם לוגיקנים. נראה כי הרישיון שלהם לחשוב חייב להיות ללא גבולות או חסמים, מכיוון שהם פרצו דרך כל כך הרבה מן הצודק והקדוש״.
הגל מסביר את המשפט הספקולטיבי בפסקה שישים ושניים, שראוי לקרוא מספר פעמים. הוא משתמש בדוגמה: “אלוהים הוא הוויה.” אלוהים, הסובייקט, על מנת להיות מה שהוא, נלקח לתוך ה-, או מומס ב-, פרדיקט, “הוויה”. מה שאלוהים, אחרי הכל, הוא “הוויה”. זו משמעות ההצעה. אך כ”כהוויה “, אלוהים, כנושא מוגדר, כביכול, מפסיק להיות. אנו מוחזרים לאלוהים כנושא כדי לקבוע מהו בדיוק אופיו של הפרדיקט.
הגל מסביר את התנועה המעגלית הזו בפעם השנייה, בדוגמה: “הממשי הוא האוניברסלי.” אנו עוברים מנושא לפרדיקט ואז שוב לנושא. הנקודה המכריעה היא שעם החזרה לנושא אין לנו אותו נושא. האחרון הושפע מתהליך התנועה, כי עכשיו זה נושא שעומד שוב כאחר, הגורם לתהות על אופי הנושא מחדש, מהפרדיקט הניתן.
הגל אומר: “לכן החשיבה מאבדת את הבסיס האובייקטיבי האיתן שהיה לה בנושא, כאשר האחרון מושלך חזרה לבירור עצמו מהפרדיקט, וכאשר בפרדיקציה הוא לא חוזר לעצמו, כשהיה, אלא לנושא התוכן״. את הנקודה של הגל הנוגעת להבדל בין רפלקציה וספקולציה ניתן לראות משורשיהם הלטיניים. Reflexio רפלקסיו פירושו “להתכופף לתוך”, “להסתובב אחורה או לאחור.” Specio ספציו הוא “לרגל אחרי / החוצה”, “לראות לתוך”.
בצורה הכללית של ההצעה האופיינית לחשיבה רפלקטיבית, הנושא עובר לפרדיקט ונחשב פשוט לנושא. לא חל כאן שום שינוי דיאלקטי. בהצעה הספקולטיבית, בתנועה מהנושא אל פרדיקט, משהו “נחקר” באופי הנושא כך שכשהוא חוזר, תוך שמירה על הפרדיקט ביחס לעצמו, הוא כבר לא זהה לנושא המקורי. בחוש החשיבה הזה תלוי הפנומנולוגיה של הגל.
רפלקסיה בשירות ההבנה מאפשרת לנו לחוות את העולם באופן תואם, כעולם של דברים מסוימים, אשר ניתן להפגיש עם סדרי דברים שונים כמו לרמות השונות של סדרים אלה. לשם ההבנה היודע נפרד מהידוע. היודע, בכוח הרפלקציה, יכול לתפוס את הידוע. הרפלקסיה מאפשרת לנו “להבין” את העולם. סימן ההיכר של הבנה זו הוא שהיודע רואה באובייקט שהוא מכיר כבעל מציאות שאינה מציאות משלו.
הרפלקסיה מתחילה להיות בשירות התבונה רק כאשר היודע מפנה את פעילות הרפלקסיה שלו ממציאות העולם כדבר שאינו עצמו ומנסה להשתמש ברפלקסיה כאמצעי לקבל גישה למציאות משלו. היודע מנסה לשקף את עצמו, לא על מה שהוא נדרש לכאורה או נדרש אכן, ולו כדי להיות חוץ מעצמו. רפלקציה עצמית זו היא הצעד שהתודעה דורשת כדי להעביר רפלקסיות לספקולציות ולהחליף את ההבנה בתבונה.
תופעת הרפלקציה העצמית מרמזת לידע כי כל ידיעה, כולל ידיעת האובייקט, עשויה להיתפס כסוג של ידע עצמי. הידע העצמי של היודע אינו נפרד מהאובייקט כידוע. ספקולציות נובעות מתחושת הרפלקסיה העצמית הזו. התודעה נכנסת לספקולציות כאשר היא מבינה שמה שהיא יודעת על עצמה איננו בר הפרדה ממה שהיא יודעת על האובייקט. רפלקציה המופנית לאחור אל היודע הופכת לרפלקציה עצמית, וכאשר רפלקציה עצמית מורחבת חזרה אל יחס העצמי לאובייקט, הספקולציה נולדת לתודעה, כך התודעה לתודעה עצמית.
במובן הרחב יותר, ספקולציות היו שם לאורך כל הדרך והיו מונחות מראש מהרהורים. ברגע שהתודעה, בנסיעתה לעבר ידיעה, היא ברגע הספקולטיבי שלה, היא יכולה לחוות את כל הידיעה כמעין ידע עצמי. היזכרות/ רקולקשן. מהעתיד לעבר הווה שוללני לעתיד: דיסקורס מתפתח.
ראה אפלטון אולי. אבל אולי נראה זאת כאן אגב ויקו, על האירוניה כטופוס הפילוסופי, להבדיל מהמטאפורה, כביטוי אחר, המצריך קורא כותב, כי השאלה כאן היא בכל זאת על האני בזמן היסטורי, בניסיון הפנומנולוגיה לחוכמה המסתיימת בהיזכרות הקורא.
כך ויקו, בדיונו על ה”לוגיקה הפואטית״ ב״מדע החדש״ אומר כי אירוניה היא הטרופ הפילוסופי (סעיף 408). צורת המחשבה של המיתוס היא מטאפורית, אך לעולם אינה אירונית. כאשר הפילוסופים נכנסים להיסטוריה הם מכניסים את האירוניה למחשבה. האירוניה היא השניות הקוראת לתנועת האני כגילוי מציע של הקול.
המעבר מתודעה עצמית רפלקסיבית למשפט הספקולטיבי היא גם ניסוח צורני, אחר, למעבר מקאנט של ביקורת התבונה הטהורה להגל אגב שפינוזה. בקיצור נמרץ:
הגל מתחיל מההנחה שהפילוסופיה היא החיפוש אחר substance כ-arch, עבור החומר ההוא, אשר ביחס אליו, כל השאר, בתור עולם של גיוון ורבים, הוא מאפיין או מצב הכרחי, באופן שניתן יהיה להבין אותו בצורה מובחנת וברורה. שפינוזה. לחומר הזה, כמהות, התכוון קאנט עם הדבר כשלעצמו. קאנט הוכיח שהדבר כשלעצמו אינו ידוע. כי רק התופעות שמיועדות לפעולה מתערבת של הסובייקט החושב, כתופס ולא כשלעצמן, התופעות המורכבות מפעילות העולם העצמאי מאגו -ידועות הן. אבל מה עם אותה פעילות תפיסתית של הסובייקט ?, שואל הגל.
האקטיביות של הסובייקט המייצר את התופעות אינה עצמה חלק מהעולם הפנומנלי מכיוון שהתפיסה היא כבר יצירה של תופעות. הפעילות של הסובייקט מתפרשת גם לבניית העולם הפנומנלי ולא רק לחוק המוסרי, זה הדבר בפני עצמו, לדברי הגל. במילה, קאנט גילה את הדבר ההוא כשלעצמו, מבלי שהבחין או הכיר בכך, בעצמו. עבור הגל, מה שקאנט מכנה בתור הפעילות הטרנסצנדנטלית של האגו, הוא הדבר בפני עצמו.להגל, נוסחה פשוטה לכך: החומר – כלומר, זה מה ששפינוזה חיפש, החומר יחיד כהוויה מוניסטית – הוא הסובייקט של קאנט.
לשם כך: סוג חדש של מטאפיזיקה נולדה: הקרקע או הטענה הראשונה של העולם אחרי הפיזיקה, אנו יכולים לומר, אינן טרנסצנדנטיות; המטאפיזיקה איננה מחוץ לאדם, כפי שאלוהים או האטומים האפיקוריים. הנושא העיקרי של המטאפיזיקה הוא כותרת הספר של הפנומנולוגיה של הרוח כתודעה עצמית-זה לא השלם, אלא החלק החשוב ביותר, אפשר לומר, של המטאפיזיקה החדשה הזו. זה אחרי הפיזיקה נהיה ללפני או לניגוד הקורא לשלילה. ויקו, העולם הנעשה על ידינו, עבודה, פתוחה לידיעה עצמית.