באופן כללי, התפשטות, הפשטה, שימשה כדמוי ללמידה או, לצורך העניין, להוראה. המקרה הגס ביותר הוא כמובן בחינות, בהן נשמתו, הנשמה הבורה, של התלמיד מופשטת לחלוטין בנוכחות הבוחן. ולמילה גימנסיה, שפירושה מקום הפשטה, מקום התפשטות, יש התייחסות מיידית להתפשטות לצורך פעילות גופנית, אך היא יושמה גם בבתי ספר פילוסופיים. בית הספר הפיתגורי נקרא, למשל, בגורגיאס גימנסיום. למה? הנשמה, השכל עצמו, היא/הוא מופשטת.ט (חח) כשאתה מלמד, לומד, משוחח. זה ברור. בלי העמדת פנים. עכשיו גם אם אדם חכם מאוד בהסתרת מערומיו, במוקדם או במאוחר הוא מתגלה, אם הוא חושף את עצמו ללימוד אמיתי. הדיאלקטיקה היא דיאלקטיקה אד-הומינום אצל היוונים. אולי בגלל זה אנשים מסוימים אוהבים כל כך לדבר איתי? אולי? עכשיו? יצירת אומנות. זהו סיפורו של הצייר היווני הגדול שצייר ענבים בצורה כזו שהציפורים באו לקטוף אותם. הוא היה צייר כל כך גדול שהוא הונה את הציפורים. זה יכול להישמע לך כהמחשה פושעת, כי מגוכחת, של האמנות כעבודת חיקוי פשוטה, וממילא הקדימות של הטבע על האספקט האנושי של העבודה, היצירה וכולי. מה זאת אומרת אמנות? לחקות את הטבע, ברור. אבל הנקודה השנייה – שהיא חשובה לא פחות – היא הונאה, אשליה. כמובן שהם לא ענבים אמיתיים אלא רק ענבים מצוירים. אז יש לנו חיקוי של הטבע ובו בזמן אשליה. במה מורכבת אשליה? בהפשטה ממשהו. במקרה זה אנו מופשטים מהתלת מימדיות, שלא לדבר על שום דבר אחר. אם אתה לוקח פסל, שהוא תלת מימדי, אתה עדיין מופשט מהחיים ומהתנועה. עכשיו ממה מופשט ספר כמו הדיאלוגים של אפלטון? יצירת אמנות האפלטונית של הדיאלוג? זאת שאלה גדולה. ואפשר לפתור אותה בהתחלה של רשימה של דברים. זה יהיה בסוף, גם האבסטרקציה מהמראה וגם האבסטרקציה ממה שנשמע, ולו משום ״החולשה של הלוגוס״ – מכתב מספר 7. דרמטית זאת גם האבסטרקציה הדרמטית מהכלליות- כל טיעון מחייב תרגום מחדש אל מול האירוניה שבה הוא נאמר, אם כרטוריקה המתחילה מפסיכולוגיה של זה שמולו נאמר הדבר ואם מתוך בעיית הבורות. עכשיו! כל זה אפשרי לחשיבה כי יש אבסטרקציה ממקריות. לכל דבר בטקסט האפלטוני יש סיבה. יש הכרח לוגוגרפי. מתוך ההכרח הזה אתה חושב על החמקמק. עכשיו, מה שמעניין זה שאפלטון מציג לנו אבסטרקציות מ- גם בדיאלוגים הספציפיים. זה קשור להטרוגניות הנואטית, גם, ושלא ניכנס אליה, עכשיו. חלק מהאבסטרקציות הללו היא הרפובליק כאבסטרקציה מהגוף. היא דיאלוג על הנפש. עכשיו, עוד חצי שעה מכאן אנו מגיעים לצחוק הגדול כאוטופיה, ואם לא, אז וואלה, ההפשטה מקשרי דם, גילוי עריות כסבבה לאפלטון בגלל אאוגניקה זולה, ולא באמת, שעליה הוא מסתלבט בחישובים מתמטיים בלתי אפשריים, בין היתר. אבל ההפשטה מהגוף לנפש היא יפיפיה כי היא נותנת לך כנפיים, והופה, האישה שהיא כלום בעולם היווני פתאום נהיית מלך-פילוסוף. אבל יש כאן מלא יופי, ואחר, ועזבו. עכשיו, אתם, כן בני האליטה ההיא, חשבתם שאפלטון התכוון ברצינות לשטויות האלה או שאתם יכולים לקרוא את אפלטון, והנה הנפוטיזם בתור אריסטוקרטיה ראוייה של יחסים בתוך המשפחה. עכשיו, זה אחד הדברים שדופקים חזק ולפנים ומלפנים את האפשרות לחשיבה ולכלליות. והנה: גם: גם כאשר אפלטון חוזר על הבעיה בדמות המשפחה הבעייתית והפוליס (המדינאי) הוא נותן שוב הצדקה תועלתנית ופוליטית גרידא. אנשים חייבים להתחתן מחוץ למשפחה, כי אחרת האיחוד המשפחתי יהיה כל כך קרוב שזה יגרום נזק לחברה הפוליטית. לכן צריכה להיות אקסוגמיה, ולא ניתן לקיים זאת (כפי שאתם יכולים בקלות להבין בעצמכם) ללא איסור חמור על כל יחסי מין בתוך המשפחה. איך אתה יכול להתנתק מהגוף אם הכל כתוב בשמות משפחה דומים? הקשורים קדימה אחורה לצדדים, ומתקשים בסינתזות וכלליות, הנה לך אפשרות למדינה שמגשימה היום את טוהר הנשק ברצח מהפחדה וכאוס של ילד בן 7 וכל מה שיש לך זה קשקוש על קשקוש. אולי הם אחרים היו יכולים לחשוב אם אחרת. בכל מקרה, יש גם בעיה גנטית. הם הלא אחרים כל כך טיפשים. למות. העיקר שהם מעלים לי תמונות של ילד, וכל מה שיש לו כבר היה, והוא לא יהנה לא מהענב הזה, ולא מהענבים שגנבו הציפורים מהגנב של האומנות. And the terrible fundamental text of homo natura must again be recognised… *עשיתי לעצמי היום תרגילים מתישים או תרגיל מתיש אחד, של אני מדבר כמלמד, וזה מיותר כי לעולם לא אלמד, והנה לא למדתי, אבל הספקתי כדי להפסיק. סוף. אכן, עוד לא אכלתי. גם ברפובליק הם לא עוצרים לאכול. *הצייר היווני הוא זיוקסיס. הסיפור מסופר על ידי Pliny the Elder. לסינג גם מזכיר את הסיפור הזה, ומכאן אולי הוא קצת מוכר. מהפעם של אנשים היו קוראים Lessing וכסיפור סלון יפה. גם לילדים. פליני זה הנטורל היסטורי שלו, כמובןכמובן. והבמוו של אלביס פרסלי.
פילוסופיה מחברות
סתם הערה לעצמי
רעיון נולד מתוך רצון תשוקתי – כלומר משלילה שטרם מומשה של הנתון. רק פעולת העבודה מממשת את השלילה הזו. מכאן שניתן לומר שהעבודה מתבצעת על פי רעיון או פרויקט ידוע מראש: המציאות משתנה בהתאם לאידיאל. אבל הרעיון הוא אפריורי רק לגבי עבודה ממשית ומושלמת, ולא לגבי האיש העובד עם רעיון מוכן מראש: זה לא רעיון “מולד” או “אפלטוני”. האדם יוצר את האידיאה על ידי יצירת הנתון (הטבעי או החברתי) באופן אידיאלי, והוא מממש את הרעיון על ידי הכנסתו למעשה אל הנתון באמצעות עבודה, מה שבאמת הופך את הנתון הזה להתקיים בהתאם לרעיון. התפתחות אמצעי הטרנספונציה, למשל, לא בוצעה על פי ה”רעיון” או ה”אידיאל” של הרכב, “רעיון” שניתן לכאורה מראש ואליו התקרבנו יותר ויותר באמצעות שורה של מאמצים מצליחים. זה יהיה יותר נכון לומר שהאדם החל לשאת את עצמו על ידי אנשים אחרים או על ידי בעלי חיים אך ורק משום שהוא לא רצה עוד ללכת “באופן טבעי” – כלומר ברגל. ו-! בשלילת אמצעי התחבורה השונים שניתנו לו תחילה, הוא יצר לבסוף את המכונית, שהיא יצירה אמיתית, לא רק כאובייקט חומרי, אלא גם כ”רעיון”, שלא היה קיים מראש ב”נצח נצחים” או באדם או בכל מקום אחר. אני מוצא כי לכתיבה יש דיאלקטיקה די דומה, אבל הלוואי, והייתי כותב עכשיו- את התנועות הגדולות האלה. עכשיו, אני רק יודע שלא בא לי ללכת עוד ״ככה וככה״.
אמא תרזה – דוקו יס
האמא תרזה – הערת סתם.
אדם פועל רק לפי החובה שהוא עצמו מכיר בה. אבל תמיד יש להניח שהחובה שאדם מכיר בעצמו צריכה להיות מוכרת על ידי האחרים. כך, ועל פי הגדרה, להכיר בחובה זו או אחרת זה גם להכיר בערכו של מי שפועל בהתאם לחובה זו. לרצות לפעול על פי החובה זה למעשה, אפוא, לרצות להיות “מוכר”. אבל אפשר שלא להיות מודע לכך; אפשר לחשוב על חובה בלי לחשוב על “הכרה”. לעתים קרובות ההוויה שאמורה “להכיר” את האדם הפועל “באמצעות חובה” היא אלוהים. לכן, תוך כדי פעולה, אפשר להאמין שאדם רוצה להיות “מוכר” על ידי אלוהים בלבד. אבל למעשה “אלוהים” הוא רק ה”מילייה החברתי” שהתעצם והושלך אל העולם שמעבר. לפעמים נדמה שאדם עושה את חובתו רק כדי לא ליפול בהערכה שלו. אבל גם זו רק אשליה. במקרה הזה יש חלוקה של האינדיבידואליות לתוך שני מרכיבים: זה שפועל מייצג את הפרטיקולריות של הסוכן הפועל; זה השופט אותו “מוסרית” מייצג את האוניברסליות שלו – כלומר את ההיבט החברתי של קיומו; האדם שופט את פעולותיו ה”ספציפיות” במונחים של ” ערכים אוניברסליים” המקובלים על החברה שהוא חלק ממנה. מה שבטוח, אפשר שלא להכיר בערכים ה”מקובלים”. אבל אם לוקחים ברצינות את ה”נון-קונפורמיות” – כלומר, אם מממשים אותה דרך פעולה- אז הרי שמגיעים לכך כי האדם רוצה לשנות את החברה הנתונה בדיוק בצורה כזו כדי לגרום לה לקבל את הערכים שבשמם הוא פועל. [[[כן! אבל, ליתר ביטחון, היא רחוקה מזה, מזרח ממערב. היא לא מהפכנית. החובה של המהפכן, בוא נקרא לזה, היא משהו שונה לגמרי מאהבת לרעך או “צדקה”, שמעולם לא הביאה להתקדמות טכנית, או, כתוצאה מכך, להתגברות אמיתית על אומללות. זאת בדיוק משום ש”צדקה” איננה פעולת שלילה, אלא השתפכות אינסטינקטיבית של “טבע צדקה” מולד, טבע התואם למעשה לחלוטין את “חוסר השלמות” של העולם הנתון שבכל זאת גורם לך או לאחר “לסבול”. (קאנט (אגב) סירב לראות “סגולה” – כלומר, ביטוי אנושי ספציפי – כפעולה הנובעת מ”נטייה אינסטינקטיבית”, נייגונג. עכשיו, המשוגעת הזאת בכלל חיה על פי העקרון של ישו על הצלב, יותר מזה, על פי פרשנות שערורייתית שלו: היא לחלוטין עוזרת לך לסבול את המקסימום האפשרי במינימום התערבות. אפילו צ׳ריטי זה לא. את רוב רובם של המאות מיליונים הם בכלל שמו בחשבון של הכנסייה]]]. כאן שוב, אפוא, פועלים, למעשה, בגלל הרצון ל”הכרה”; אבל לא תמיד מודעים לזה. אמא תרזה רצתה להיות מוכרת כקדושה! על ידי הכנסייה. נקודה. שלושה פרקים ביס וזה מה שהבנתי. הא, זאת הייתה המלצה לצפייה, לא הבנת את זה? אתה איזה דבע או מה? קורא עיתון שחושב?
סתם הערה
עם כל האוריינט, מוזר לגלות ש״המכתבים הפרסיים״ קיבלו פטור כי מונטסקייה מבריק וחכם מדי לרדוקציה לפני הרדוקציה. בעצם, אין שום דבר מוזר כאן. הסיבה כבר ניתנה. זה עמוק מדי. בא לי לכתוב על זה, אבל הנמבנס השתלט עליי, ואני עסוק בפרוייקט גדול, כותב אותו רק לעצמי, בורכתי, כמו שקולרידג׳ היה אומר. ד׳אלבר אומר שיש 26 אלף ספרים בספריה של ג׳נבה! וזה עוד לפני שקולרידג׳ כתב. פאק, זה היה לפני שד׳אלמבר כתב, והצמתים עוד מתמלאות. מי יכול לכל זה? אז הן מתמלאות. מי יכול לאוצרות ההומניזם, באמת ובתמים? יום אחד, הייתי רוצה לכתוב עליו, מלא שמות לפני, ואז מונטסקייה.
4 ביולי, 4 ימים מאוחר יותר.
״ספר קהלת נכתב כמחשבות בודדות של נווד שחוק, כמו שהיה שלמה, שהביט לאחור על סצינות שהוא כבר לא יכול ליהנות מהן, זועק, הכל הוא הבל הבלים! ממה שהועבר אלינו לגבי דמותו של שלמה, דומה כי הוא היה שנון, ראוותני, לא מרוכז ולבסוף מלנכולי. הוא חי מהר, ומת, עייף מהעולם, בגיל חמישים ושמונה שנים. שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים היו עומדות במקום כל הספר. אין צורך לומר אחר כך שהכל יהירות ורעות רוח; אין אפשרות ( תמים, רדוקציוניסטי, אבל בסנטימנט! הנכון ) להפיק אושר מחברתם של מי שאנו מונעים מהם כל אפשרות לאושר״.
תומאס פיין, עידן התבונה, II, 1794.
״אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להשגת ביטחונו ואושרו״.
הצהרת העצמאות של אמריקה, פסקא שניה ( ראשונה אחרי פסקת הקדמה), 4 ביולי 1776.
תומאס פיין נדחק החוצה מן העיסוק עצמו במחשבה ונותר כשם סתם, והפילוסופיה שלו נהייתה לאבן שאין לה הופכין. הבחור היה בריליאנט מעבר לזה שהיה גיבור בתמיכתו באמריקה ובצרפת אל מול 1. אדמונד ברק. חבל שהוא נדחק במיוחד אל מול-2. אלכסיס דה טוקוויל, אשר בא אחרי המסיבה ותיאר את המסיבה למשהו שלא הייתה, באמצעות הסתובבויות באמריקה, אשר לא מנעו ממנו לכתוב מן הבית עצמו, תוך התייחסות אל הפילוסופים הצרפתיים, בעיקר מונטסקייה ורוסו- כאן באופן פוזיטיבי אגב, קרי כגורמים מסבירים חיובים, ביחס לתוצאות המהפכה האמריקאית- אם דרך ביטול האריסטוקרטיה תורשתית לכאורה – טעות ברורה, הרפובליקניזם כיסוד אריסטוקרטי מתווך, להבדיל מהמהלך האיד של המחוקק עם רוח החוקים או דת האזרחים לצידה.
תומאס פיין, האנגלי, בן לכנסיה האנגליקנית, עם רקע דתי קוואקרי במשפחה, התגלגל לאמריקה, דרך קשריו עם בנג׳מין אחר פרנקלין משהו, וניסיונו בים, בעסקים ועל כסף שזכה לו עקב גירושין- הוא עצמו בא מרקע תנוע, סיים ללמוד בגיל 12 באופן רשמי ונאסר עליו מצד אביו – לא שלמה אבינרי והעברית- ללמוד לטינית. הוא השקע שם תוך שערך וכתב כתב עת בשם פנסילבניה. הוא מפורסם במיוחד אגב כתיבת הקומון סנס -1776- כאילו היה לעולם הספרות מה שהיה אחר כך עזרא פאונד שהיה לעזרה רבה לשירה האנגלית, הבאה מאמריקה, וזאת מעבר לתרומתו-הוא כמשורר ומבקר- אשר היה הקונטרס- פמפלט פור דה טיימס, מסה מהולה ברטוריקה הטוענת לצדקת הדרך של צד אחד מתוך שניים אגב שאלה פוליטית אקוטית- הנפוץ ביותר של המהפכה האמריקאית.
הקומון סנס היה קריאת הבהרה לאחדות, נגד השלטון הבריטי המושחת, כדי לממש את תפקידה הרם של אמריקה במתן מקלט פוליטי לחירות. הקומון סנס נכתב בסגנון ישיר ומלא חיים, הוקיע את העריצות המתפוררות של אירופה וכינה את המלוכה התורשתית כאבסורד. בתקופה שרבים עדיין קיוו לפיוס עם בריטניה, הקומון סנס היה בבחינת הפגנה לרבים על הבלתי נמנעות בהפרדה של הקולוניות האמריקאיות משלטון האימפריה. הקומון סנס היה בד בבד הצדקה מוקדמת ל מהפיכה הצרפתית ואכן פיין המשיך את מאבקו לחירות כנגד אדמונד ברק, סטייליסט בחסד, ואחד אשר אהב לטעות, פוליטית.
בכל מקרה, החלק ההצהרתי שממנו מושפעת ומתוכה נקראת פרשנות זאת לקוהלת, הושפעה לא פחות מפיין מאשר השפיעה על תמצות זה. היסוד של הנע ונד, של הנווד, זה גם לקוח מחייו של פיין. הוא לא מתייחס לקוהלת כאיש חכם ושכח שהוא מדבר כאן כבודד, ולא מתוך הקשר חברתי, כמו ששוכח כי הפיתרון שלו הוא דווקא הפתרון של הפרקסיס כעין על מגע קרוב או שמא זוכר זאת, רק אומר שלא די בכך ללא שחרור העם.
•••••••=======••••••••=====•••••••••===
הערות.
—
- ברק לא תמך בארצות הברית כפי שמלמדים- הוא היה בטוח כי הקולוניות האמריקאיות ימשיכו לראות את היתרון ביחסים פוסט קולוניאליים עם האימפריה. הוא פשוט לא ישב שיש מה להילחם על אמריקה. אמריקה לא ניצחה את בריטניה בגלל שזרקו תה. הם ניצחו כי לא עניינו כל כך – הודו היא לא הייתה- ובכל מקרה היו תלויים במסחר הבריטי. באותו אופן, הוא ממש לא צפה כלום כלפי צרפת. העניין היה הפחד מצרפת, מהרוח המהפכנית של צרפת, בסכנה שהציבה ליציבותה המעורערת של צרפת עם התלהבות הצעירים וכן חברים ממפלגתו של ברק, על ההתרחשות האמריקאית, כפי שנוסחה על ידי פיין כפמפלטר המוביל, רק באמת ובתמים, באירופה המונרכיסטית, המבוססת כולה על אריסטוקרטיה תורשתית כמו השמאל הפסאודו אינטלקטואלי בישראל)- יותר ממה שברק, השולח את מכתבו לחברו הצרפתי לכאורה, קודם למלך האנגלי עצמו, שאכן היה נלהב ונתן אישור פרסום, מזועזע פחות מעניין המלך, לפיו כבר מתחת לחוק, בעקבות המגנה כרטה והמהפכה המהוללת; ויותר מהיסוד האליטיסטי אינטלקטואלי אשר המהפכה הצרפתית מבקשת לבטל, שעה שבה האליטות החדשות הן יד אחת עם ההמונים האיכרים ושעה שנפוליאון מקיים צבא העם והוא עצמו מהעם. הקומון סנס הוא הקומון פיפל והומו וולגאר של רוסו הוא האיש הפשוט.
- בהקשר הזה, עולה גם שמו של אלכסיס דה טוקוויל, אותו אנו לומדים וכך את מונטסקייה אגב ההגות הפדרליסטית, אבל זאת טעות. אלכסיס דה טוקוויל כותב משפטים כמו הדבר שהכי הכה את תדהמתי באמריקה זה התנאי השוויוני או שהוא מתרשם מאימוץ הרעיון הרפובליקני של העסקה על פי כישורים ולא על פי פריבילגיות. כאן אחד הסודות שיודעת כל אם עבריה, אבל שכחה להודיע. התפיסה של דה טוקוויל היא תפיסה של דה-דביל, אנחנו הדבילים שתופסים אותו כאילו דביל ולא טוקוויל. הדימוי הוא של אדם שמתהלך באמריקה ועושה, אני יודע, מה שמונטסקייה עושה באיסוף דפים ומקורות אין קץ- אלתוסר מתפלא מזה במקום לקרוא את מונטסקייה, כשם שהוא מתפלא מן הקפיטל כרך שלישי ״של״ מרקס במקום לקרוא את השניים הראשונים-, הוא-הוא עושה דרך הליכה כפקיד, כותב לעצמו יופי אמריקה, כל הכבוד! הוא בין מונטסקייה לרוסו, גונב משניהם כשלא הולך לשום מקום. הוא לא ראה עבדים, אבל שם לב לציפורים והתחיל לדבר על דת אזרחית כרוח החוקים של מונטסקייה. אמריקה מצטטת ממנו את השוויוניות ואת הדת האזרחית. הוא למד את כסוציולוג כמו שבעלך נכנס לפורנהאב בשביל הערות הבמאי, שאת מקשקשת כי גילי מוסיזון מי זה בכלל הוא הסרט שאת רואה בחדר השני.
3.. בתקופה הזאת, אנשים מתחילים לקבל אימיילים של כל מיני טיילנים בעולם. על שבטים או אנדיאנים שעדיין בחיים אז. אגב ההצהרה תחילה, אמריקה אומרת אדם, וכולם נולדו שווים, ועדיין בנתם התפוצץ עליהם. הוא בעד כולם חיות. הומו ספאינס במושגים שלנו, כדי שכולם יוכרו כאדם מבחינה משפטית. טיפש אוסטרלי מלמד בייל כותב מכאן על צמחונות בבנתם. בורות גמורה, קיאנו ריבס קנדי, ניקול קידמן אוסטרלית, וגם האוסטרלים עשו טוב לאברומים, ואני הייתי אברם איברהים אברהם מי ישמע את האל בישמעאל קוג׳מן.