מה ההבדל בין האבסורד, עם המודעות של האבסורד של קאמי, כסדר להכל הולך, להכל הולך לזה שהולך ממילא לבין הכרת ההכרח הסטואית, סטייל שפינוזה, מבחינת תוצאה וכך סיבה? אני חושב שקאמי לא מסביר את עצמו, לא מסביר מדוע הוא הולך ועוסק שוב ושוב באמנות אלא אם כן נולד, נועד, נקרא לכך, נענש אגב כך. אחרת, אין שום הסבר לכך אלא אם אין כאן רצון להימנע מן התודעה השלמה של האבסורד. זה בנרמז במיתוס. אך ביוצא מכך, יש כאן פרוייקט המבקש להראות את האספקטים השונים של האבסורד, אך לא יכול להסביר את המקום המרכזי שממנו נכתב האבסורד הזה. את המודע של המדוע של קאמי. למה יש פעולה בכלל, להבדיל מקבלה?

התשובה היחידה כאן יכולה להיות, מן הצד הלא בורח, הוא הצד המקווה כמימוש, הטוען כי לכך, לפעולה הזאת, משום משמעות בתוך האמת ומשמעות זאת מחנכת מוסרית, פוליטית. היא בעצם מלמדת על קבלת האבסורד בתחנה שלך והאושר כשלווה של זה הפועל מעצם הקיום מבלי אפשרות לשנותו. במקום negation או negation of negation; יש לנו צרור של פעולות אבסורדיות, המסיימות ב-nothingness כי nothingness. כל הפעולות והאספקטים של פעולות אלה חוץ משל קאמי כי האבסורד כך נושא משמעויות משחררות מן האבסורד האמיתי, חיים של תקווה. ברגע שסיזיפוס משלים עם גורלו אין חייו הם אבסורד. וזאת תקוותו של קאמי. לחנך להכרת הכרח זה כשיחרור. התקווה שלו היא שכתיבתו היא כבר כמימוש האין תוחלת, תקווה, להבדיל מהפילוסופיה של הקיום שרצה לתקווה או הספרות שעושה כן, שוב, אם בהתעלמות מהאבסורד או אם בבריחה ממנו- דוסטויבסקי. לכן הוא כותב עליהם במיתוס ההוא. כל זה בהיעדר מודעות לאני הכותב כנגד האבסורד, באמצעות ההכרה והלימוד, גם כאן, של האבסורד האמיתי. המילה אבסורד מניחה הגיון.

במובן זה, האתיקה של שני הבחורים איננה שונה כל כך. השיגעון של שפינוזה נעוץ בכך שהאתיקה שכחה את הזמן וכל את הגילוי של האחד, הוא תודעה הכותבת מחוץ לעיגול. אבל לא חשוב כל כך בהקשר זה. דומה כי קאמי לא הבין עד הסוף את ניטשה.

אויי התרבות, לתרבות! 
—
ספרות דור שני לשואה? התירוץ הכי עלוב לספרות אידיוטית, תאהב את החמודי, אמא שלך כמו-אומרת, סתם, אף פעם לא קראתי את דוד גרוסמן. מצד שני, היהודי ההוא מניו יורק, ואני לא מעודד אנטישמיות, זכה בפרס גרמני יוקרתי על היטלר רוקד מחול או פאקינג שיט כזה. זה פול פאקג׳ נונסנס. וזה יחזור, כי הקשקוש יהפוך לסופר: כך מקשקשים את הילדים פה בשטויות האלה, לוקחים פרסים על הספר שאיננו על השואה יותר, זה ספר אחר! לא אהבלות. נהיים סופרים- סופרים- שביל באמצע, בבקשה. …/ שום אימג׳, שום כלום, כי לא היו, קשקוש גמור, על חשבון השואה, הספר ההוא לא על חוויית השואה של זה שהיה אצל חבר, ואז! אמא התקשרה! זה אחר, בעצם כלום לא היה שואה, כלום: הוא דגן גידל דגן חיה במרתף, קרא לה נאצית, ואיזה משהו, יצאתי באמצע הסרט. אבל הסרט, מחנך, משרד החינוך, סרט-סרט, לא רואים. פריפריה, ערבים, ואלה עם החומות, סרט רע, רע-רע-רע…/// יאללה צוללות, ילדים בפולין, עושים שטויות, חומה חובה, תבין את אהרון, צדק מחוויית השואה, סתמו…/ החיים, החיים כואבים. האדמה שייכת לאנשים החיים. איגרוף תאילנדי, לאיזון? על חשבון השואה זה על חשבון האנשים החיים…/ אל תפגע בקדושת השואה, זה לא קל מדי לפרויד. או זה לא קל מדי אחרי פרויד?…/ נראה לכם? אין על גרוסמן. מאיפה יודע על החיה הנאצית שגדלה במרתף, מאמי, דאג לאמא שלו, אני שומע את אמא שלי אומרת. בקיצור:…/ אימרו די להפגנות. ליד הבית של דודי. אז מה אם אמר יופי בני יופי, כלה גבוהה לביבי, בול, מחפש,היא אטרף, והוא? אטרף!..? הוא לא היה חותם, אימרו כן לשלום, עם יתר הסופרים, פעם-פעם? לפני שתי פיצות וחצי? לרוץ. מישהו לרוץ? בבקשה לרוץ?…/ אחר כך הולכים לגילמן ולומדים.. הנערף מה לומדים? על העורף? אז שדוד יכתוב, לא להפגין. שם. נוור אבא נוור, נורי, נער האופנים, אמר. הכי חשוב? העיקר שהתגייסו באמצע. דיפ, דיפ שיט, בני גנץ הזה…בכל התרבות הזאת/…/ פירוש של אברומה: משגעים את השכל לאנשים…/ אני לפני שנה עוד חשבתי שלאה או אחותה עם האור, מהשואה באה? לא הצלחתי עם החשבון. אין לה שבעים לדבה במקום דבע, ואז גם הסתבר לי שההורים שלה פספסו אותה…/ כל היום שואה, שואה, שואה. הזבל הזה? שכתבתי? אפשר דור שני ספרות שואה משהו? מה זה משנה, אם כן, אז עקבו אחרי ב-www/best פורן אבר. אני שם, בהערות.

—
עשיתי פעם תואר בהוראה, היסטוריה זה היה. זה היה רק על השואה, ספרות שואה, העליות לפני ישראל, השואה שהייתה אחרי העליות, ישראל שתמיד הייתה, וכל ההיסטוריה הייתה, ככה ככה… נתניהו לא היה ראש ממשלה, נראה לי. עדיין זוכר את הטמטום של גרוסמן, השטויות של אניטה, ומה האידיוטים בחרו ללמד מעגנון, איזה שטות על איזה עז שמובילה את המחנה, רק תקרא את הפתק, משהו, פעם נוסח תימני, פעם נוסח אשכנזי. לי עצמי אין תואר הוראה, אבל ידעתי ששם הילדים התימנים לא נמצאים. גברית, אינטואיציה. עשיתי עזרה כעזרא באיזה זוגיות, כי אצלי זה מהר, לא הוגן לכאב ראש שהיא הייתה עושה כי ״זה לא הוגן״…שמח שהשנה נתקלתי בלאה גולדברג ועל אלה מהסוכנות, באים לקחת את מלכת הארמון מהשואה, לישראל, מצאו אותה, מהעליות? אז ברית המועצות? , תודה לזום המזמם מוש השור, ממוש, וטוב לו…אחיינית, סטופ תקלה, זובי לזבל הזה. אני לא מוסמך בכל אלה, אבל לעזרא יש השכלה בפסיכולוגיה, אישה אחרת, אני מרגיש שיש כאן דפוס: מישהי ללימודי דוקטורט?

עז, עז כתרבות, מנהיגה עם. חיים בסרט על תרבות. אבל, אל דאגה. הנה. החיבור, שיבנה המקדש! ניטשה, קדימה.
___

ניטשה בכותל, שיבנה המקדש!

הבעיה שלי עם העילית האינטלקטואלית, הארץ ישראלית? עלבון לטיפשות, שיגעון שלא פגש גאונות, שיגעון שלא בכה ולא צחק מתוך היות עצמו, אנשים בלי מטה ובלי מעלה, ילדי מבחנה שנולדו לחיים, כמו שנולדנו לשלום ולא לומר שלום לשלום, אז שלום ולא שלום, במכתם מכתבי זה, לכל ניטשה וניטשה; הוא לא בוכה, אפילו לא שומע אותכם, עדיין בכותל, בין גולומב לאוחנה, קורא על ״חפצון האדם״ ואומר, מה, מה, מה! אני? מהנאורות???!!! ופרויד? זה ההוא במקום בית המשוגעים, מחזיר אותי לבדידות? עוד 20 שנה? עוד כתיבה לדור שלא היה, עוד הקדמה, מה יהיה, והם אוהבים אותי? חח, להקיא מהחח הזה! ומי זה היידגר? הוא לוקח ברצינות את הבלונדינים, מחזיר אותי לשופנהאואר, הטון האחד, הטראגי, של ואגנר. לכו ממני, אני פה בכותל, רואה מוש, מושמוש, וטוב לו, לי פחות, אבל זה הכל בשבילו, בשביל לילה, אשתו של המוש, מושמוש וטוב לה? עדיף מאשר היידגר כותב, זה בולשיט זה, עברית קשה שפה. ניטשה בירושלים, הסוף. הספרים הגיעו מתל אביב. שם בכותל. האוזניים לאלוהים מלוכלכות. בונה את הספריה לאומית. שם את הספרים בין החרכים. הוא בוכה, פחח, אז שאלוהים יקרא. ״תבלו״, מודי בראון, מדינת היהודים.

וידויים של אכלן אופיום אנגלי, תומאס דה קווינסי. 

בעיתון הארץ אוהבים את טורקיה. הנה נושא מאמר לדחוף לתוכו את טורקיה. דה קווינסי, אוכל האופיום הזה, כותב ספר על אוכל האופיום שבו. אחד מרגעי המפתח של אחד מגדולי כותבי הפרוזה האנגלים, זה הקטע שבו הוא אומר לנו כי אל תקשיבו לכל הרופאים האלה. אין שום נזק באכילת אופיום. הבעיה מתחילה אם אתה לא זז, אם אתה לוקח את זה כמו האהבל הזה, קולרידג׳, מה שקרוי אצלו כשיטה הטורקית לצריכת האופיום, שבה לוקח ויושב, חצי ישן לעולם. לפני הרגישות לטורקי ולאי שימת לב לקולרידג, או כי הוא צוחק על עצמו לפני כן, שעה שמסביר את תחילת צריכת האופיום בכאב הראש העצום שהיה לו כשחזר מאוקספורד או קיימברידג׳ שיט או הגשר של דוד לוי המחבר אוקס לקיימ- והמנהג הזה שהיה לו מאז ילדות לשטוף לא רק את הפנים, אלא לפעמים, פעם בשבוע כזה, גם את השיער עצמו במים קרים והנה הסיפור הטראגי שלו, למה התחיל לאכול אופיום. 

על כל פנים, הטורקי שיושב בביתו במקום לזוז עם זה, במקום התנועתיות הלא טורקית, האנגלית, הוא ככל הנראה השייח קולרידג׳.

עניין זה אפשר ללמוד מכתיבה חיצונית לאופיום ואיך קווינסי לעולם לא מאבד הזדמנות לרדת על אוכל האופיום האמיתי. בכל מקרה, הווידויים הם צחוק על הדרמטיות של הרופאים ועל הדרמטיות של הכנסייה. הוא עושה אוגוסטינוס על אכילת אופיום. הוא מגדיר את עצמו כאוכל אופיום וכך ככל האני שלו, להבדיל מאני העושה מעשים חיצוניים לעצמו הטרנס היסטורי, על פי ולאור ההליכה במקום, אל עיר האלוהים. זה הוא. 

This is the doctrine of the true church on the subject of opium: of which church I acknowledge myself to be the only member—the alpha and the omega:*״

* האלפא והאומגה הן האות הראשונה והאחרונה באלפא ביתא היווני. אגב אלפא וביתא בטבע? לא באמת קיים…

והוא הוא מתכוון גם ללא-הוא, קולרידג, שאף פעם לא היה בקטע להודות בכך. והנה הטורקי הזה כלוקח ביום כמות המספיקה להרדים סוס. אגב פרויד טוען כי הוא זה שגילה לזה שגילה בכתובים כי לקוקאין יש יסוד מרדים. הרדים לו את הלשון. אבל אצל פרויד זה היה למחקר, כרופא, כמובן. אפשר להוסיף את פרויד כיהודי בלונדון ואת טורקיה שוב כמקום שבו בן גוריון לומד אירופה.
—
הניסיון הרב תרבותי, להראות רגישות, זה שניסינו כאן, בן גוריון היה אומר, בוודאי מיותר. וכאן היה צודק, אפילו. שהרי, הבעיה של הדרך הטורקית היא בעצם העוצמה של האופיום הטורקי. הוא הרבה יותר איכותי מהאופיום שמגיע מחברת הודו המזרחית. לכן, הוא פי שתיים וחצי במחיר. הבעיה בזה שלוקח כמויות להרדמת הסוס? 

דומה כי הוא מתייחס לאופיום הטורקי כאילו הוא אופיום הנפוץ יותר, הזול יותר, פחות איכותי. החוזק של המנה קובע את הדרך. הוא יכול לשבת כקורבן של עצמו, בדרך הטורקית, כך במקורות חיצוניים לטקסט זה, צריך להודות כי קולרידג לא מסיים את אשר התחיל בגלל האופי של הם ואיך שלוקח אותו. אבל הכתיבה עצמה, קולרידג עצמו, כותבים קולרידג אחר בזכות אכילת האופיום. אוהדי המשורר נותנים קרדיט לאי שימוש הנכון באופיום, רק כשמדובר, בזאת: ״*Ibi omnis effusus labor!״ כאילו כל העבודה של המשורר ירדה לטמיון אל מול ההבטחה הגדולה ולא ראתה את הגדולה בסוג הכתיבה האחר. 

‬
״Virgil (70–19 BC), Georgics, iv. 491–2: ‘There all my labour was spent in *vain.״

—

עד כאן בן גוריון והארץ. ההשוואה של דה קווינסי, בבריטניה כבריטניה הוא לאלכוהול, ליין. הטענה העיקרית נגד האופיום היא היותו משכר, כמו אלכוהול. על זה יוצאת חמתו העצבנית של קווינסי על הדוקטורים האידיוטים והנה הוא מסביר. הנה הפרוזה שלו:

ההקדמה על השקרנים האלה, כולל בן גוריון של טורקיה, שנמצא בספר בעצם. 

״And, first, one word with respect to its bodily effects: for upon all that has been hitherto written on the subject of opium, whether by travellers in Turkey* (who may plead their privilege of lying as an old immemorial right), or by professors of medicine, writing ex cathedra,*—I have but one emphatic criticism to pronounce—Lies! lies! lies! I remember once, in passing a book-stall, to have caught these words from a page of some satiric author:—‘By this time I became convinced that the London newspapers spoke truth at least twice a week, viz. on Tuesday and Saturday, and might safely be depended upon for—the list of bankrupts.’* In like manner, I do by no means deny that some truths have been delivered to the world in regard to opium: thus it has been repeatedly affirmed by the learned, that opium is a dusky brown in colour; and this, take notice, I grant: secondly, that it is rather dear; which also I grant:* for in my time, East-India opium has been three guineas a pound, and Turkey eight: and, thirdly, that if you eat a good deal of it, most probably you must——do[…]״

ונמשיך ביחס לאלכוהול:

״First, then, it is not so much affirmed as taken for granted, by all who ever mention opium, formally or incidentally, that it does, or can, produce intoxication. Now, reader, assure yourself, meo periculo,* that no quantity of opium ever did, or could intoxicate. As to the tincture of opium (commonly called laudanum) that might certainly intoxicate if a man could bear to take enough of it; but why? because it contains so much proof spirit, and not because it contains so much opium. But crude opium, I affirm peremptorily, is incapable of producing any state of body at all resembling that which is produced by alcohol; and not in degree only incapable, but even in kind: it is not in the quantity of its effects merely, but in the quality, that it differs altogether. The pleasure given by wine is always mounting, and tending to a crisis, after which it declines: that from opium, when once generated, is stationary for eight or ten hours: the first, to borrow a technical distinction from medicine, is a case of acute—the second, of chronic pleasure: the one is a flame, the other a steady and equable glow.[…]״

*הציטוט מלטינית, פירושו. הסיכון שלי. תחת הסיכון שלי אני אומר דברים אלו. קשור גם לביטוי: lord of my learning and no land beside. שיקספייר: לורד אוף מי פרסנס אנד נו לאנד ביסייד.

״But the main distinction lies in this, that whereas wine disorders the mental faculties, opium, on the contrary (if taken in a proper manner), introduces amongst them the most exquisite order, legislation, and harmony. Wine robs a man of his self-possession: opium greatly invigorates it. Wine unsettles and clouds the judgment, and gives a preternatural brightness, and a vivid exaltation to the contempts and the admirations, the loves and the hatreds, of the drinker: opium, on the contrary, communicates serenity and equipoise to all the faculties, active or passive: and with respect to the temper and moral feelings in general, it gives simply that sort of vital warmth which is approved by the judgment, and which would probably always accompany a bodily constitution of primeval or antediluvian health. Thus, for instance, opium, like wine, gives an expansion to the heart and the benevolent affections: but then, with this remarkable difference, that in the sudden development of kindheartedness which accompanies inebriation, there is always more or less of a maudlin character, which exposes it to the contempt of the by-stander״

״Men shake hands, swear eternal friendship, and shed tears—no mortal knows why: and the sensual creature is clearly uppermost. But the expansion of the benigner feelings, incident to opium, is no febrile access, but a healthy restoration to that state which the mind would naturally recover upon the removal of any deep-seated irritation of pain that had disturbed and quarrelled with the impulses of a heart originally just and good. True it is, that even wine, up to a certain point, and with certain men, rather tends to exalt and to steady the intellect: I myself, who have never been a great wine-drinker, used to find that half a dozen glasses of wine advantageously affected the faculties—brightened and intensified the consciousness—and gave to the mind a feeling of being ‘ponderibus librata suis: and certainly it is most absurdly said, in popular language, of any man, that he is disguised in liquor: for, on the contrary, most men are disguised by sobriety; and it is when they are drinking (as some old gentleman says in Athenaeus), that men αντoύς µϕανζoυσιν o’τινες εσν—display themselves in their true complexion of character;* which surely is not disguising[…]״

אוריפידס, למה כיסית את ראשך בגלימה – אורסטס, שורה 280.

״But still, wine constantly leads a man to the brink of absurdity and extravagance; and, beyond a certain point, it is sure to volatilize and to disperse the intellectual energies: whereas opium always seems to compose what had been agitated, and to concentrate what had been distracted. In short, to sum up all in one word, a man who is inebriated, or tending to inebriation, is, and feels that he is, in a condition which calls up into supremacy the merely human, too often the brutal, part of his nature: but the opium-eater (I speak of him who is not suffering from any disease, or other remote effects of opium) feels that the diviner part of his nature is paramount; that is, the moral affections are in a state of cloudless serenity; and over all is the great light of the majestic intellect.*

This is the doctrine of the true church on the subject of opium: of which church I acknowledge myself to be the only member—the alpha and the omega:״

* האלפא והאומגה הן האותיות, הראשונה והאחרונה באלפא ביתא היווני. אגב אלפא וביתא בטבע? לא באמת קיים….
—
בהקשר הישראלי, פחות טורקיה עכשיו: ליגאליזציה: 

הגראס נשאר נאמן לעצמו. האופיום נאמן לתעשיה הורגת. בגלל זה נתנו הכל לרמטכלים אנשי מוסד ושבכ. אולי יצליחו להחזיר את ההרג? סתם. סתם. 

—

אפשר גם למקום אחר, נגיד המצב כיום שבו האופיום גומר אנשים בארצות הברית. שוב על פי קווינסי, זה הכל יהיה תוצאה שלmedica materia. לזה לא נחזור. 

“I took it: – and in an hour, oh! Heavens! what a revulsion! what an upheaving, from its lowest depths, of the inner spirit! what an apocalypse of the world within me!” אין לנו את האיכות של האופיום שמרקס הזכיר וזה מה שדה קווינסי כתב על מה שההמונים לא קיבלו. מרקס אמר כמו, לא באמת התכוון לזה. הוא אמר לנו אבל שזה לא רק הכסף. זה למנוע מאיתנו את כל ההנאות הגבוהות גם. הנה האופיום.

פרגמנט 51 #הרקליטוס

הם לא מבינים (xuniasin) איך זה ששונה עם עצמו מסכים עם עצמו, (איך) סיבוב אחורי מתאים יחדיו, בדיוק כמו (במקרה של) קשת ונבל. ואיך השימה ביחד (ההרכבה homologein) של הלוגוס היא השימה ביחד (ההרכבה) של ההבנה (xunienai).

אבל מלאכת ההתאמה היא לא התאמה יחדיו (לא הרמונית- harmonie) פשוטה (מובנת מאליה) אלא (כזאת שהולכת) נגד הזרם (palintropos או הגרעין של הפרי), ו (-כך) מסוכסכת עם עצמה (diapheromenon).

הם לא מבינים (xuniasin) איך זה ששונה עם עצמו מסכים עם עצמו, (איך) סיבוב אחורי מתאים יחדיו, בדיוק כמו (במקרה של) קשת ונבל. ואיך השימה ביחד (ההרכבה homologein) של הלוגוס היא השימה ביחד (ההרכבה) של ההבנה (xunienai).

אבל מלאכת ההתאמה היא לא התאמה יחדיו (לא הרמונית- harmonie) פשוטה (מובנת מאליה) אלא (כזאת שהולכת) נגד הזרם (palintropos או הגרעין של הפרי), ו (-כך) מסוכסכת עם עצמה (diapheromenon).

#הרקליטוס: פרגמנט 7: “אם כל ההוויות היו הופכות לעשן, הנחיריים היו מבחינים בהבדלים.”

במקרה כזה היינו מקבלים את עדות העיניים או המגע/קרבה, החשים את חום האש וכך כולנו היינו מאמינים שכל ההוויות אחד היא (כלומר אש). במקרה כזה אף אחד לא היה לוקח את ההבדלים שהריח מגלה כעדויות להבדלים אמיתיים בקרב ההוויות. לפיכך: אי אפשר לקחת את החושים כמדריך לשוני או להבדל.