סארטר

אמיל צ’וראן על סארטר: E. M. Cioran. “Exercices négatifs 2005

שום דבר אינו פחות בלתי נמנע – אם לא משמח יותר – מאשר לראות עם, המורגל בכמה מאות שנים של טעם, העד להופעתו של הברברי, אשר חיותו מנצחת מסורת של עדינות ורוחב הנפש שלו צוחק על האמונות הטפלות של כל הנראה טבעי, סופי, נוטה לאיזון. כאשר האינטליגנציה הצרפתית, לאחר שהוכיחה את עצמה יותר מדי, נראתה מאוימת בסטריליות, הרי שאז סארטר הגיע, כמו התחדשות מביכה, לתפוס את כל התחומים של המחשבה והתרבות, וזאת על מנת לשנות את התנאים אם לא את הנתונים, כך שהתנועה השטחית שלו נלקחה למהפך וסקרנות גדולה לעומק. כל כך הרבה נמרצות במושגי האינטלקט, כל כך הרבה קלות בהתקרבות לכל מגזרי הנפש והאופנה וכל כך הרבה פרובוקציות, מהיותם בני זמננו בכל מחיר, היו חייבים להסתנוור וחייבים להסתנוור. סארטר הוא כובש, היוקרתי ביותר כיום. שום בעיה לא מתנגדת לו, שום תופעה אינה זרה לו, שום פיתוי משאיר אותו אדיש: הכל נראה לו טוב מספיק כדי להתמודד עמו ולהתגבר עליו, מטאפיזיקה לקולנוע. הוא יזם של פילוסופיה, ספרות, פוליטיקה, ולהצלחתו הסבר אחד בלבד וסוד אחד: חוסר הרגש שלו; אין זה עולה לו דבר להתמודד עם שום דבר, מכיוון שהוא לא שם עליו רגש, משום שהכל רק פרי של אינטליגנציה מקיפה, אדירה, המדהימה ביותר בזמן הנוכחי.

הפילוסופיה הקיומית ייצגה אוריינטציה של מחשבה, שנמצאת בין מערכת להשראה; הליריות מילאה את חלקה בה; היא שאבה את ערך הפופולריות שלה מן הסבל והייסורים הסובייקטיביים שאינם נגישים לקהל הרחב; היא אפילו ביקשה סוג של התחלה לכל מיני אומללויות נדירות ומוזרות, שאינן עולות בקנה אחד עם הבריאות וההיסטוריה. קירקגור מסתיר תחת מושגים כללים את רגעי החולשה הגדולה שלו, את האימה האינטימית, הגובלות באפוקליפסה ובפסיכיאטריה; המחלות של נפש היחיד של קירקגור מוסתרות כל כך טוב, בחוסר בושה שכזה, עד שהם לוקחים את המראה של שיר מופשט או של ג’רמיה מלומדת; איוב והגל מתאחדים שם, אך אלה הקריאות של הראשון שמעניקות אווירת חוויה זו, שבלעדיהן יהיה זה מביש לדבר על ייאוש ומוות. היידגר אסף את מורשת קירקגור כמורה: התוצאה הייתה בנייה מפוארת, ללא מלח, בה הקטגוריות מכווצות את החוויות המהותיות, לקטלוג של חרדות, תיק אסונות. תלאות האדם כשירת קריעתו של האדם עצמו נלמדות שם. הקריעה היא בלתי הפיכה וככזאת, מועברת למערכת,אך טרם נבדקה או הוצגה לחוד, בביטויים האינדיבידואליים או הויטאליים שלה. להלן תרומתו של סארטר, אחר כך קאמי, בייצור ייסורים, להיות בית לצרות האחרונות שלנו, להטמעת נקיפות הראש והדאגות שלנו.

כוונתו בוודאי לא הייתה להמעיט בערכים או בנושאים העיקריים של הפילוסופיה הקיומית; יתר על כן, being and nothingness כולל מספר דפים [הם] העולם במידת השטף של הזיות טרמינולוגיות, אפילו על אלה הדוחים ביותר של הגל; אלה יכולים רק לרתק חובבנים, מוחמאים מן האפשרות להתפתח אל הלא נודע, שמחים מדי עם מפולת מילולית, אשר, בתורה, מחניקה מציאויות אמיתיות, כאשר מעלה למחשבה מילים זרות לחוויות עצמן.

האחריות של סארטר היא, כביכול, רק היסטורית; נובעת מאיכותו, לדעתי, עליונה במידתה, העכשווית; הוא עשה הכל כדי להבטיח שהרעיונות שלו יהיו על שפתי כולם; איש מעולם לא ניצל את מחשבתו כפי שסארטר ניצל את מחשבתו, כאשר הוא מראה, בד בבד, הזדהות פחותה עם הרעיונות שלהם מטיף. שום כלום מן הקטלניות של היצירתי אינה רודפת אחריו: הוא נולד בתקופת המטריאליזם, ובכך היה לו את הפשטות ובכך היה נותן לה הרחבה בלתי מעורערת; על הרומנטיקה הפילוסופית, הייתה לו סך הכל של תהליכים; באמצע נוצרה התיאולוגיה: הוא היה מטפל באלוהים במיומנות חסרת תקדים. בלי שום דרמה, הוא מסוגל לכולם. בעוד שאדם מרגיש כי קירקגור וניטשה היו זהים לעצמם בכל רגע בזמן, כי עובדות ואובססיות היו אמיתות של מזג, ללא תלות בניואנסים של התרבות, אנו רואים בסארטר מעין חסר של הכרח פנימי, מה שהופך אותו, תוך גנריות זאת, לספציפי אך שטחי, לכל צורות הנפש. הוא ריק מאין כמותו וגדול להפליא, הוא סוג ההוגה החסר גורל. הגורל שיש לו הוא יוצא דופן, חיצוני גרידא. “

“המיומנות שלו והאופנים בהם הוא בוחר להתמודד עם בעיות מרכזיות, אינן חופשיות מבלבול: הכל מדהים, למעט האותנטיות. אם הוא מדבר על מוות, אין לו את הריגוש; הדברים שאיננו מחבב משתקפים מיד; נראה שההתרגשויות הפיזיולוגיות שלו הומצאו לאחר מעשה; הוא האנטי-משורר, מקביל ביסודו לחלומות. אבל רצונו כה צלול ויעיל עד כדי כך שהוא יכול היה להיות משורר אם היה רוצה, והייתי מוסיף לזה, גורו מעין קדוש, אם הוא היה רוצה. אינטלקט דמורגי זה גורם לחשוב על ולרי אבל האחרון היה אומנותי מדי; סארטר אינו סובל ממגבלה זו … יש לו, בקפדנות, לא העדפות ולא דעות קדומות …; דעותיו הן תאונות; אנו מצטערים שהוא מאמין בזה; אנחנו מתעניינים רק בתהליך המחשבה שלו … הייתי שומע אותו מטיף מן הדוכן של הכומר, כך שאני לא אתפלא יותר אם אראה אותו עושה מקצוע מאתאיזם… אז נכון שהוא נראה אדיש לכל האמיתות, שהוא שולט בכולם וששום דבר אינו נחוץ או אורגני עבורו … “

עם כיוון של מחשבה, שכותרתו בצורה פומפוזית למדי, הייתה “אקזיסטנציאליזם”, ואשר היה צריך להיות פרי ההתכנסות של האדם לעצמו, ושינויו הגיאוגרפי לחיצוני, עם ההפיכה של ה”אנחנו” ל”אני “, הפכו את הקיומיות לעיקרון של גאולה קולקטיבית. ספר אשר בקושי מובן הפך לתנ”ך; מעטים קראו את הספר הזה, כולם מדברים על זה. זהו גורל המטאפיזיקה בעידן ההמונים; האין מסתובב…. האין הזה מסתובב על שפתי כולם …מן הצד השני של המטבע: סארטר טען לניהיליזם של השדרה ומרירות השטחיות … מכיוון שיש כל כך מעט ממצב נפשי זה, ההמון הופך אותו,ללא מודע, לגיבור.