פילוסופיה

קרל מרקס. טיפה על הפילוסופיה של המשפט להגל.

מרקס זועם על הפרוסי ליד השם של הגל, (מיינקה, המורה של כוכבי הגאולה; היה מורה של הרוח ככוח), והשם שלו, של מרקס, מופיע מול הקשקוש שפורסם ב-1870, רגע, מי זה הגל? הגל? הא, הגל, עם הפיכטה לפני, והשלינג אחרי, הא! הגל זה ההוא שגילה והילל את רויאל פרוסיה, ועוד שיט מהסוג הזה, אגב הגל הריאקציוני שלא נדע, שעוד ימשיך לרייך השלישי, וכמה טלינג הם המכתבים בינו לבין אנגלס, נוכח אפיזודה אוהבת זאת, עד שהייתי אומר שהגל היה עם מרקס הצעיר, עד כמה שיכול היה לראות מהחור הזה, ושמרקס היה אוהב את זה, אבל היה עסוק במשחקים מהנים אחרים טו גיו א פאק, שם ואז: כך, בסעיפים 243 ו-244, הגל מדבר על ההמון שיצרה המדינה המודרנית הנוכחית (הלא מודרנית אקטואלית), והיותה רחוקה משלמות (גם; זה על חלום נפוליאון הלא מובן לנפוליאון. הגל מחכה לו ביינה) כל עוד: בנושא ״הכלכלי״.

  1. When the civic community is untrammelled in its activity, it increases within itself in industry and population. By generalizing the relations of men by the way of their wants, and by generalizing the manner in which the means of meeting these wants are prepared and procured, large fortunes are amassed. On the other side, there occur repartition and limitation of the work of the individual labourer and, consequently, dependence and distress in the artisan class. With these drawbacks are associated callousness of feeling and inability to enjoy the larger possibilities of freedom, especially the mental advantages of the civic community. התנאים האלה, ההכרחיים לקיומו של האדם כרוח, מוכרזים גם בסעיף 66.
  2. Some goods, or rather substantive phases of life are inalienable, and the right to them does not perish through lapse of time. These comprise my inner personality and the universal essence of my consciousness of myself, and are personality in general, freedom of will in the broadest sense, social life and religion.
  3. When a large number of people sink below the standard of living regarded as essential for the members of society, and lose that sense of right, rectitude, and honour which is derived from self-support, a pauper class arises, and wealth accumulates disproportionately in the hands of a few. אך אני חייב לומר משהו מהותי יותר על השטויות המרהיבות אגב ביקורת המשפט של הגל.

מרקס מוצא את הפרולטריון כסובייקט מהפכני מהשפה. הוא עושה משפט ספקולטיבי להגל. היפוך של הנושא ושלילה קיצונית, נחרצת של האוביייקט. המעמד האוניברסאלי הופך לפרולטריון והוא ייצג את הכלליות בגלל שהוא חסר כל. זהו. סעיפים 62-61 לפנומנולוגיה. סה טו! —הכלליות משתנה, זה עדיין לא אלוהים, זה עדיין המעגלים ששפינוזה וקאנט מאפשרים להגליאן כמו מרקס להמשיך לשחק הגליאנית. בכל מקרה, הפרולטריון נמצא במשפט של השפה, הספוקלטיבי. אין בגרמניה מהפכה תעשייתית אז, היא מדינה מפגרת כמו שמרקס אומר, תמיד מפגרת. ברוח היא אחרת. זה גם היינה אומר, כי הוא צריך להיות ה…משורר. בכל מקרה, זאת הרוח לפני הרוח, אנחנו אפילו לא מדברים על חומר כי גם מרקס לא, וגם סולל בונה, שם בונים. כאן, אנו מדברים על משהו אחר. על הנס של גרמניה, טוב, פרוסיה או מה שהגרוטאה הזאת הייתה, ברלין, נו זאת ברלין, מרקס מגיע לברלין 5 שנים אחרי מותו של הגל, הוא כותב לאביו כי הוא נדבק בו למרות ״המלודיה הגרוטסקית״, השערורייתית של הגל. —בכל מקרה, שם הוא מספר להגל בדיחה כפולה על למה הרוח לפני הרוח או הגל לפני המדינה כי אין מדינה כזאת, זה על המדינה המודרנית, תורת המשפט. או שם אומר מרקס להגל כי יש שתי סיבות למה ״גרמניה״ מצליחה ברוח היכן שהיא כה מפגרת אחרת, אחת, הברברים זה הם, אז הברברים שתקפו והסבו נזק לרומא ויוון לא תקפו את ב״גרמניה״. ושתיים, יותר חשוב, הוא אומר כי הסיבה הייתה שהפרופסורים היוונים, סופיסיטים, הלכו הרבה כדי ללמד. הפרופסורים הגרמנים יושבים. אין להם לאן ללכת. יש להם יותר זמן. והנה למה הם אתונה, והמשיך משם כבר ללכת. — מרקס למד משפטים או התכוון ללמוד משפטים, הכוונה היא למשפט, הוא לא סתם מגיב להגל שם, זה על המשפט, זאת תורת המשפט, תורת המדינה, זו פילוסופיה פוליטית נעשית מהמעמד האוניברסאלי. לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאין פרולטריון בגרמניה אז. אין עוד פרולטריון כסובייקט מהפכני. הוא הומצא משפה או הגיעו עליו מהשפה. — לפני 15 שנה אני קורא זאת, ואומר בלי לדעת הרבה – ידעתי על המהפכה התעשייתית מלא- לא ידעתי פילוסופיה, גם עכשיו בעצם, אבל ידעתי פילוסופיה פוליטית בטח, אבל ידעתי אחרת לא מעט, זה היה גם אחרי שני תארים בפתוחה ולומדים שם אם רוצים ואני רציתי, וכמה שטויות זה לשלב הזה, ובכל זאת, אולי הקריאה הראשונה שלי בפילוסופיה, אמרתי לעצמי בשקט כי המניאק הגיע לפרולטריון מהשפה. —לא ידעתי אז על המשפט הספוקלטיבי, יה? ידעתי כי הוא פשוט הפך את זה קצת במשחק לשון. סגרתי את הקודש קדושים. לא פתחתי מאז. לא אמרתי מאום, שלא יצחקו עליי, אבל זה היה זה, ועדיין זה הדבר שהכי עניין אותי במרקס. הוא הגיע לפרולטריון מהשפה. ממשחק אחר על הגל. המשפט הספוקלטיבי שהכרחי לדיאלקטיקה כמו למשפט. עכשיו, זה כל כך קל להראות את זה, אבל לא יראו גם כשתראה, ואין כאן כלל שאלה. אבל למה חבל לבזבז יופי כזה. אני בן של פועל. אני פחות מפועל. אני גם מרקס. למרקס אין מה לעשות איתם, הוא מרקס, מסתדר לבד, זה לא על רחמים וזה לא על הכרה בסחבקיות, זה סתם להגיד בוקר טוב כל יום לשומר מהמוזיאון, לדעת את שמו, ולא לשכוח להגיד לו להתראות כי אתה לא צריך לזכור. אתה פשוט רואה אותו. אבינרי כתב מאמר נוראי על מרקס והשומר ההוא. הוא לגלג על זה שאמר לו בוקר טוב דוקטור מרקס והראה איפה מרקס ישב. מרקס היה הורג אותו. סתם. יודע שאנחנו חברים גם בזכותו. אבל זה כמה עולמות מעליו. הוא השומר במקסימום. מה?

רשומה רגילה
Pexels photo 3805644 Kojeve s Hegel Concept and Time HISTORY
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

Kojeve’s Hegel: Concept and Time (HISTORY)

The goal of Hegel’s philosophy is to account for the fact of history. We can conclude from this that the Time that he identifies with the Concept is historical Time, the Time in which human history unfolds, or better still, the Time which is realised (not as the movement of the stars, for example, but) as Universal History. Thus, identifying Time and Concept amounts to understanding History as the history of human Discourse, which reveals Being. And we know that indeed, for Hegel, Real-Time, that is to say, universal history, is ultimately the history of philosophy.

In PhG, Hegel is very radical. Indeed, he says (at the end of the book’s penultimate paragraph) that Nature is Space, while Time is History. In other words: there is no natural, cosmic Time; There is Time only insofar as there is History, that is to say, human existence, that is to say, human speaking existence. In History, the man reveals, Being by his Speech is the “Concept existing empirically”, and Time is nothing other than this Concept. Without it, Man, Nature would be Space, and Space only. Therefore, man alone is in Time, and Time does not exist outside Man; Man is, therefore, Time, and Time is Man, that is to say, the “Concept which is there in the spatial empirical existence” of Nature. But, in his other writings, Hegel is less radical, where he admits the existence of a Cosmic Time. But in doing so, Hegel identifies Cosmic Time and Historical Time-Concept and Time. But it does not matter for the moment. If Hegel identifies the two Times, if he admits only one Time, we can apply the human, historical time, nonetheless.

Now, curiously enough, the decisive text on Time is found in the “Philosophy of Nature”. This text was translated and commented on by A. Koyré in an article that arose from his Course on Hegel’s Youth Writings: a decisive article, which is the source and the basis of the following.

The text in question clearly shows that the Time that Hegel has in mind is historical Time (and not biological or cosmic). Indeed, this time is distinguished by the authority of the Future. As for the Time considered by pre-Hegelian Philosophy, the movement went from the Past to the Future via the Present. In the time of which Hegel speaks, on the other hand, the action is engendered in the Future and goes towards the Present while passing by the Past: Future – Past -> Present (- * Future). And this is indeed the specific structure of a proper human Time, that is to say, historical.

Indeed, let us consider the phenomenological (even anthropological) projection of this metaphysical analysis of Time.

The movement generated by the Future – is the movement, which is born from Desire; a specifically human Desire, a creative Desire, a Desire which relates to an entity that does not exist in the actual natural World and which does not exist in any other way, hence not in the given but as potential. Only then can we say that the Future generates the movement: because the Future is precisely what is not (yet) and what has not (already) been.

Indeed, Desire is the presence of an absence: I am thirsty because water is absent in me. It is, therefore, the presence of a future in the Present: of the future act of drinking. The desire to drink means the desire for something (water) to act upon the Present. According to the Future, to act according to desire is to work according to what is not (yet). Therefore, the being who acts in this way is in Time, where the Future takes precedence. And conversely, the Future can only really take precedence if there is, in the real (spatial) World, a being capable of acting in this way. Now, we know that Desire can only relate to a non-existent entity on the condition that it relates to another Desire taken as Desire. In Chapter IV of the PHG, Hegel shows that the Desire that links to another Desire is necessarily the Desire for Recognition, which – by opposing the Master to the Slave, it generates History and moves it (as long as ‘it is not permanently deleted by Satisfaction). So: by being realised, the Time where the Future takes precedence generates History, which lasts as long as this Time lasts; and this Time only lasts as long as History lasts, that is to say as long as the human acts accomplished with a view to social recognition are carried out.

If Desire is the presence of an absence, it is not – taken as such – an empirical reality: it does not exist positively in the natural Present, say spatial. On the contrary, it is like a hiatus or a “hole” in Space: – a void, a nothingness. (And it is in this “hole” that the purely temporal Future is lodged within the spatial Present). Therefore, Desire’s desire relates to nothing, “to realize” It – it is to realise nothing. Thus, by associating only to the Future, we do not arrive at reality, and therefore we are not really in motion.

On the other hand, if one affirms or accepts the Present (or even spatial) real, one does not want anything, so we do not relate to the Future, we do not go beyond the Present, and consequently, we do not move. Thus, to be realized, Desire must relate to reality; but it cannot connect to it positively. It must, therefore, correlate to it negatively.

Desire is, therefore, necessarily the Desire to negate the real or present given. And the reality of Desire comes from the negation of the given existence. Now the real denied – it is the real which has ceased to be: the real past. The Future determines the desire only appears, in the Present, as a reality (that is to say as a satisfied Desire) on condition of having denied a real, that is to say, a satisfied Desire. The Past has been (negatively) formed according to the Future that determines the real present’s quality. And it is only the Present thus determined by the Future and the Past, which is a human or historical Present.

The movement of History, then, is born from the Future and passes through the Past to be realised in the Present or as a temporal Present. Therefore, the Time that Hegel has in mind is human or historical Time: the Time of conscious and voluntary Action that realises in the Present a Project for the Future when the Project is formed from past knowledge.

Let us take as an example a “historical moment”, the famous anecdote of “Crossing the Rubicon”. What is in the Present itself, that is>>> What presents itself? A man is walking at night near a small river. In other words, something incredibly bland and nothing of “historical” consequence. Even if the man in question were Caesar, the event would have nothing to do with history if Caesar walked around only because of some insomnia. But, on the other hand, the moment is historic because the night-loving walker thinks of a coup, a civil war, Rome’s conquest, and world domination. And let us note it well: because he has the project to do it; because all this is still in the Future. The event in question would therefore not be • historical » ‘there was not a real-presence (Gegenwart) of the Future in the Real World (first of all in Caesar’s mind). Therefore, the Present is “historical” only because there is in it a relation to the Future, or more precisely because it is a function of the Future (César walking around because he thinks about the Future). And it is in this sense, we can speak of the importance, even primacy, of the Future in historical time.

But this does not end. Let us suppose that the walker is a Roman adolescent who • dreams • of world domination, or a • megalomaniac • in the clinical sense of the word who hatches a • project otherwise identical to that of Caesar. As a result, the walk ceases to be a “historical event”. It is only so because it is Caesar who thinks while walking about his project (or makes up his mind, that is to say, transforms a “hypothesis” with no precise relation to Real-Time * into a “project of concrete’ future’). Why? Because Caesar has the possibility (but not the certainty, because then there would be no future properly speaking, nor any substantial project) of carrying out his “plans.” Now, this possibility is his whole past and his past alone, which assures him of it. 

According to the project, the past,>>> that is to say, all the actions of struggle and work carried out in the present>>> that is to say, of the Future. This past distinguishes the “project” from a simple dream or a “utopia”. Consequently, there is a “historical moment” only there, where the Present is organised according to the Future, on condition that the Future enters the present not in an immediate way (unmittelbar; a case of utopia), could be mediatised (vermittelt) by the past, that is to say by an action already accomplished, which makes the imagined act a real plausibility, a calling of temptation.

עוד על הגל

רשומה רגילה
129980993 5331042880242856 7189756671083532723 n
ספרות, פילוסופיה

הפילוסופיה של אפיקורוס.

אפיקורוס של לוקרטיוס. 1.

לוקרטיוס – משמעות השירה או תפקיד השירה מול הדת והאמת הפילוסופית:

התנועה מהלא אמת אל האמת איננה לתנועה פשוטה מחושך וטרור שלא הוקל – באמת השקרית- אל אור טהור ושמחה – כאל החיים הנחווים כאיליאדה של מיידיות מתוקה, הרגע ככל, כנצח, ולו משום החיים מתוך ידיעת האמת. לא רק אלא גם שאין כאן, אם תרצה, אותה תנועה של אהבה. להפך, נראה כי האמת בהתחלה נראית דוחה ומדכאת. כדי לתקל את האמת הראשונית, הרי שמאמץ מיוחד נדרש בכדי לנטרל את השלילי, אותה הופעה ראשונה של האמת כאמת לא מזמינה, מעוררת פחד. מאמץ מיוחד זה הוא מעבר לכוחה של הפילוסופיה; זוהי עבודת השירה הנכונה. איט גרויס און אס, פואטיקלי.

המשורר לוקרטיוס עוקב אחר הפילוסוף אפיקורוס; הוא מחקה אותו; הוא שייך כאילו למין חלש ונמוך יותר ממורה האמת העירומה – הפילוסוף. אולם בדיוק מסיבה זו המשורר יכול לעשות דבר שהפילוסוף אינו יכול לעשות. השירה של לוקרטיוס מבהירה וממתיקה את הממצאים העלומים והעצובים של היוונים, כלומר של הפילוסופים. הניגוד הזה מהאחרונים לראשונים הוא הניגוד המעיד על התנועה שעל הקורא לעבור.

המעבר הזה הוא הדוגמה הבולטת ביותר לדמותה של השירה או יותר נכון לומר כי תכלית מעבר זה היא מן המהות של השירה אפרופו לוקרטיוס.

לוקרטיוס מדבר על אופי שירתו בצורה הברורה ביותר בעשרים וחמישה פסוקים המתרחשים תחילה, מיד לפני חשיפת האינסוף שלו ואשר חוזרים על עצמם בשינויים קלים מאוד בתחילת ספר מספר ארבע: ספר המוקדש למה שאנו מכנים מעשי הנשמה או הנפש.

הנושא של המשורר, אנו למדים, הוא אפל, שירו בוהק. הדוקטרינה שהוא מגדיר נראית לעיתים קרובות עצובה מדי עבור אלה שלא גדלו או התחנכו לתוכה, וההמון מתכווץ ממנה באימה.

לכן הוא מגדיר את האמת הזאת בשיר מתוק, כך שהדוקטרינה כמו טובלת בדבש המתוק של המוזות. בכך הוא מתנהג כמו רופא המנסה לעקוף את מרירות התרופה הניתנת לילד; בכך שהוא ממלא בשולי הכוס דבש מתוק; כך שותים הילדים התמימים את התרופה, לטובתם ואינם חשים את מרירות המשקה המרפא אותם.

האפיקוריאן הפוטנציאלי שאליו פונה לוקרטיוס עשוי להיות אדם בעל ערך נדיר על פי סטנדרטים רגילים, וייתכן שיש לו מוח מצוין; מהבחינה החשובה ביותר, מלכתחילה, מוחו תמיד כבר בוגר למדי, מה שיקשה עליו לקבל את הדוקטרינה במצבה הערום, הפילוסופי. לכן על המשורר להונות אותו על ידי הוספת משהו לתורה אותה הוא מביא, זה שזר לתורה ואשר נועד להסתיר את אופייה העצוב, והדוחה של האמת.

עם זאת, ההשוואה בין דבש ותרופה מרה מחד לבין השירה והדוקטרינה מאידך אינה מתקיימת מכל הבחינות: ילדים אינם בהכרח לומדים שזו הייתה התרופה המרה שריפאה אותם, ואילו אותם קוראי עבודתו של לוקרטיוס, שתופסים את המשמעות שלה, בהכרח לומדים כי הדוקטרינה היא שגורמת להם לאושר. ההשוואה בוודאי גורסת כי בשני המקרים, המטופל טועם תחילה את המתוק: אך האם הקורא טועם אי פעם את הדוחה? האם מה שבעיקר דוחה, אם נטעם מעצמו, ניתן להבחנה רק אחרי שהוא כבר לא דוחה? האם בסופו של דבר טעמו בכלל יהיה מתוק?

נראה שהדוגמה של ונוס בתחילת הדרך והמגפה בסוף מראה כי בעוד שהמתוק נטעם תחילה, הדוחה או העצוב נטעם גם בסוף, אך באופן שהוא נסבל יותר עבור הקוראים הרגישים.

יתר על כן, הילד יכול ליטול את הלענה הדבושה רק לשם הדבש, או שהוא עלול ליטול אותה מכיוון שלא נוח לו. הטעם בוודאי לא כל כך לא טעים, עד שהוא מוכן לקחת את השיקוי המר בעצמו.

באופן דומה, האפיקוריאן הפוטנציאלי עשוי להימשך לתורת האפיקוראן רק בגלל מתיקות השירה של לוקרטיוס, או שהוא יכול להימשך ממנה מכיוון שהוא סובל מאיומי הדת; אין ספק שהמתיקות איננה כה גדולה כדי לגרום לו להיות מוכן לבלוע את האמת העירומה. אחרי הכל, הוא לא חי בעידן בו אגממנון הקריב את בתו האהובה.

אנו מסיקים כי שירה היא כבר הקישור או התיווך בין דת לפילוסופיה, כשהדת איננה אלא לצורך כואב, פילוסופית ספיקינג. היא באה לפתור בעיה קיומית. כאן עולה השאלה, איך הדת יכולה להיות מושכת יותר מפילוסופיה אם הדת אינה אלא מפחידה? כדי לענות על כל, עלינו לשקול מחדש את מה שהמשורר אומר בהתחלה לאור מה שהוא אומר בהמשך, ובעיקר, לגבי השאלה, כיצד חיו בני האדם לפני הופעתה של הפילוסופיה; וכאן יש לקחת בחשבון את תפקידה של הדת.

על פי המשורר של אפיקורוס, עם תחילת הקיום האנושי, בני אדם חיו כמו חיות בר, תלויות לחלוטין במתנות הספונטניות של כדור הארץ, ללא אש ואומנויות כמו גם ללא חוקים ושפה, נעדרים כל מסוגלות או יכולת לחשוב על טובת הכלל. הם נרתעו מהמוות מכיוון שדבקו באור החיים המתוק, אך לא בגלל שהם חששו ממה שעלול לקרות להם לאחר המוות. הם גם לא חששו שהשמש לא תזרח שוב לאחר ששקעה; המחשבה ששמש ואדמה עלולים להיהרס לא עלתה על דעתם.

מחשבות מעין אלו טיפסו אל ראשם, רק לאחר שרכשו שפה ואומנות והקימו חברה וחוקים; רק אז הם התחילו לפקפק אם השמש תמיד תזרח ותשקע והאם הקיום האנושי בעולם הזה הינו שריר וקיים במושגי נתח: רק אז הם שאלו, אם העולם יגיע לקיצו, הרי כי אין לו נקודת התחלה. אין לו אף על פי כן, לתת, עדיין. בינתיים, רק הגנה אחת קיימת מפני החשש שקירות העולם יתפוררו מתישהו: רצון האלים.

הדת משמשת אפוא כמפלט מפחד הסוף או המוות של העולם; לדת יש שורש בהתקשרות של האדם לעולם. לוקרטיוס עצמו מאחל, שלא לומר מתפלל, שהיום בו המכונה הענקית של העולם תיפול עם צליל איום לא יגיע בקרוב.

העולם שאליו האדם מחובר איננו עוד השלם חסר הגבולות אלא כל השמים והארץ הגלויים ומה ששייך להם – שהוא רק חלק אינסופי מהכלל חסר הגבולות: ישנם אינסוף עולמות בו זמנית וגם ברצף; כל מה שאדם יכול להיקשר אליו – חייו, חבריו, ארץ אביו, תהילתו, עבודתו מרמז על זיקה לעולם אליו הוא שייך ומאפשר את האובייקטים העיקריים של זיקתו.

הפנייה לאלים מהדת והפחד מהם כבר מהווה תרופה לכאב מהותי יותר: הכאב הנובע מהניבוי שהאהוב איננו נצחי או שהחצי-זמני אינו אהוב.

הפילוסופיה, אם כן, הופכת את הניחוש לוודאות. לכן אפשר לומר שהפילוסופיה מייצרת את הכאב העמוק ביותר. על האדם לבחור בין שקט נפשי הנובע מתעתוע נעים לבין שקט נפשי הנובע מהאמת הלא נעימה. פילוסופיה, המקדימה את קריסת חומות העולם פורצת את חומות העולם, נוטשת את ההתקשרות לעולם; התשוקה הזו כואבת ביותר.

לעומת זאת השירה נעוצה, בדומה לדת, בהתקשרות זו, אך בניגוד לדת, ניתן להכניס אותה לשירות הניתוק. שהרי, שירה יכולה להיות נעוצה בהתקשרות פילוסופית, מכיוון שהיא משפרת ומעמיקה את ההתקשרות הזו.

מכאן, המשורר הפילוסופי הוא המתווך המושלם בין ההתקשרות לעולם לבין ההתקשרות לניתוק מהעולם. לפיכך השמחה או ההנאה שמעורר שירו של לוקרטיוס הם קשים, ומזכירים את התענוג שמעוררת יצירתו של תוקידידס. אולי לא הסובלימטיבי, אבל כן, זה שהוא על התנועה: המבחן האמיתי של הפוליס.אבל מזכירים זאת לזה שכבר לא חי בפוליס. שהרי, הניתוק מהדת הוא גם הניתוק מהמשפחתי ביחס לכללי או הכללי ביחס למשפחתי. או ההיפך: הניתוק מהפוליס הוא הניתוק מהדואליות, שלה המאסטר לא נחשף כאזרח. הפילוסופיה כאן עוד מפתה בשירה כי הפרקסיס הפוליטי-דתי של הפוליס נעלם מן העולם: הפיתרון האפיקוראי קורץ כבר מהחסר.

אפיקורוס של לוקרטיוס. 2.

הבעיה היא בחיבוק – לוקרטיוס

החלק האחרון של ספר ד׳: מוקדש לנוגה, שעל פי ראשית השיר היא האלוהות פר אקסלנס. בינתיים למדנו שנוגה, כה רחוקה מלהיות אלוהות, אינה אלא התגלמות של אהבה מינית (עיין I1 655-657 ו- 437). למדנו גם מה לחשוב על חביביה של ונוס כמו פריז. נלמד כעת שאהבה מינית, כה רחוק מהיותה אלוהית, מהווה איום גדול על האושר שלנו, אם כי אולי לא איום גדול כמו הפחד מוות.

ההתקפה על האהבה בחלק האחרון של הספר הרביעי תואמת את ההתקפה על פחד המוות בחלק האחרון של ספר 1, והסיבה העמוקה ביותר להתכתבות זו עשויה בהחלט להיות העובדה שגם הפחד וגם האהבה הם צאצאים ישירים של האמונה באלים. גורלה של ונוס בשיר מעיד על גורל כל האלים בו; ונוס קשורה לאלים האמיתיים משום שהאלים האמיתיים קשורים לאמת על האלים האמיתיים.

אהבה היא פצע בנפש, האהוב כמו אויב אנוש. האהבה מבטיחה הנאה, אך ההנאה שהיא מעניקה מתחלפת מיד בטיפול קריר. מכאן אנו מסיקים את המסקנה שהאלים אינם יכולים לחוש אהבה, כשם שהם אינם זקוקים למזון או לישון; לוקרטיוס לא מסיק מסקנה זו.

אהבה היא אהבה של אחד, ילד או אישה; כדי ליהנות מהפרי של ונוס מבלי לסבול מהדאגות שהאהבה מביאה עמה, יש להפריד בין הנאה מינית לבין אהבה. מרכיב האיבה באהבה מתגלה בעצם פעולת החיבוק. האוהבים מקווים כי על ידי חיבוק, תשוקתם תישמר, אך תקווה זו אינה יכולה להתגשם, שכן היופי המעורר את האהבה הוא רק דמות עדינה שאינה יכולה להיכנס לגוף כמו אוכל או שתייה; האוהבים לועגים לתמונות בדיוק כמו האיש הצמא שחולם לשתות (1048-1120).

הסבל של האוהבים מחמיר עם ההונאה העצמית שלהם; המאהב מייחס לאהובתו יותר ממה שנכון לייחס לכל בן תמותה; הוא מתייחס אליה כונוס עצמה או כאל ישות אחרת ללא דופי שאין לה מה להסתיר. מכאן שאדם משתחרר מכבלי האהבה בצורה הטובה ביותר על ידי חשיבה על פגמי הנפש והגוף שיש לאהוב (1153-1191).

כל זה לא אומר כי תשוקה ועונג מין אינם טבעיים; לחיות חלק לא פחות מזה מגברים (1192-1208). אנו עשויים לומר שזה טבעי כמו פחד המוות. עקרות אינה נובעת מפעולה אלוהית ולכן לא ניתן לנטרל אותה באמצעות קורבנות לאלים (1233-1247). זה גם לא נובע מפעולה אלוהית כי אדם מתאהב באישה לא אטרקטיביות (1278-1287). הפילוסופיה נוגדת את האהבה כשהיא נוגדת את הפחד.

אין קשר בין פילוסופיה לארוס- מכאן, השירה דידקטית.

אפיקורוס של לוקרטיוס 3.

לוקרטיוס – הספר הראשון נפתח בשבחה של ונוס כאם הקדומה של הרומאים וגם כמדריכה הבלעדית של טבע הדברים; הספר השני נפתח בשבחו של חיי האדם כל עוד הם אלה החיים התואמים את הטבע.

הטבע לא קורא לשום דבר אחר מלבד לכך שהגוף יהיה חופשי מכאב ושהנפש, אכן תהיה משוחררת מדאגה ופחד, תיהנה מהנאה. ניתן לספק את הטבע הגופני בעלות נמוכה; זה לא דורש מותרות, עושר, לידה אצילה או כוח כשל מלך.

כמו כן, דברים מסוג זה אינם נחוצים או מועילים לרווחה של הנפש. מה שהנפש זקוקה לו הוא חופש מבעיות הדת ומפחד מפני המוות. הרעות הללו אינן מוסרות, לא בכוח פוליטי או צבאי, אלא רק מתוך התבונה; התבונה בלבד, חקר הטבע, יכול להעניק לאדם שלוות נפש (14-61). הטבע וחקר הטבע הם המקורות היחידים לאושר. שים לב כי כאן המשורר מספר על הטבע או יותר נכון שר את הממצאים מהטבע.

למרות שהוא ייטען, כשם שכבר טען, כי החקירה של הטבע היא העניין, כאן הניסיון לרבים הוא גם הניסיון לומר כי אל לנו לשכוח את היותר ראשוני ואנושי בהקשר שלנו, קרי האדם עצמו. לכן הוא ידבר על ההקשבה על ההנאות או על האושר של האדם כיסוד מהנה בפני עצמו. כן יציין כי הידיעה שהרעות שהוא מציין הן לא חלק מהרעות האמיתיות של האדם וממילא כשומעי השיר הם צריכים למצוא בכך גם מקור כלשהו להנאה. זה לא בסבל של האחר- השמחה לאיד- זה בשחרור מהרעה ההיא, זאת שעתה לא רלוונטית והידיעה שלה ככזאת.

זמניות העולם או איך העולם נוצר – בקיצור! לפי המשורר, העולם אינו שייך לישויות שהם בהכרח אלמותיות. ספירת היצורים האלמותיים תואמת כמעט באופן מילולי את זו שניתנה בעת הניסיון להוכיח את התמותה של הנפש (111806-818). היצורים האלמותיים הם האטומים, הריק והיקום האינסופי (להבדיל מהעולם או העולמות). אבל העולם אינו בעל המוצקות המושלמת של האטומים, והוא אינו ריק, ואינו היקום; מכאן ששער המוות אינו סגור על העולם, אלא עומד פתוח ומביט לעבר העולם בשער ענק ובפה פעור.

טענה זו מרמזת כי ניתן לבסס את התמותה של העולם רק על בסיס האטומיזם ולכן האטומיזם, או ליתר דיוק אפיקוריזם, הוא הבסיס החיוני להכחשת מקורו האלוהי של העולם או התערבות אלוהית בעולם, כי הוא, לשחרור התודעה מאיומי הדת.

מכיוון שהעולם הוא בן תמותה, הוא בוודאי נוצר :(V 373-376) מובא גילוי, הנה אופן התהוות העולם משלים את ההוכחה לתורת אפיקורוס; האטומים הרבים, האינסופיים הנעים בזמן האינסופי דרך הריק האינסופי מסבירים את העולם כפי שאנו מכירים אותו, מכיוון שהם מסבירים כיצד הוא נוצר: העולם הוא אחד מסדרי האטומים הרבים אשר תוך זמן רב מאוד נוצרו דרך זעם ההתנגשויות בין האטומים העיוורים ללא התערבות של יסוד שכלתני מסדר או הסכם שלום בין האטומים; וברגע שזה קרה, הרי שהסדר האמור משתמר לאורך זמן. הסדר יוצא מאי סדר, מחלוקת, מלחמה – מלחמה עקב אי ההבדל בין האטומים ודחייתם ההדדית (416-448).

בשל ההרכב האטומי הספציפי שלו, האדמה הגיחה ראשונה והגיעה לתפוס את המקום הנמוך ביותר במרכז העולם הגלוי. כתוצאה מהופעתו, אותם אטומים או תרכובות אטומיות שעמדו ליצור את הכוכבים והאתר הונעו מהאדמה והחלו ליצור את אותם גופים עליונים; שינוי זה בתורו הוביל להופעת הים ובכך לקבלת כדור הארץ את צורתו הסופית.

לוקרטיוס מדבר בהקשר זה על הגופים החיים של שמש וירח, אך הוא מתכוון בכך לא יותר מכך שהם אינם נייחים בניגוד לכדור הארץ הנמצא נייח (449-494; ראה 125). הסמי אלוהות הזמנית של השמש וירח משרתת את המטרה של גילוי האדמה הנמוכה, כביכול האם הגדולה, מקומו של האדם שהוא לכאורה המועדף על האלים היוצרים: פגמי הטבע, שמוכיחים שהוא לא עבודת האלים, הם מעל לכל פגמי האדמה (סיבה שניה לזמניות של העולם, סיבה שלישית היא עצם היצירה, עצם ההתחלה בעולם, המעידה בתורה על סוף פלוס מלחמה בין היסודות כסיבה הראשונה והאחרונה- מיתית אולי- לזמניות של העולם).

אפיקורוס של לוקרטיוס 4.

מגיפה. לוקריטיוס. בסוף השירה הדידקטית שלו, המשורר מתאר את המגפה של אתונה באופן גרפי ודרמטי הרבה יותר מקודמיו. ננסה לציין כמה נקודות כדי להסביר את המגיפה, או מקום המגפה,אצל המשורר. הדבר הבולט, מטבע הדברים כטבע דברים מפתיע, הוא עובדת הניגודיות. ניגודיות שמסבירה את ה-otherwise unaccounted for plague.

מגיפה. לוקריטיוס. בסוף השירה הדידקטית שלו, המשורר מתאר את המגפה של אתונה באופן גרפי ודרמטי הרבה יותר מקודמיו. ננסה לציין כמה נקודות כדי להסביר זאת.

  1. על ידי ניגודיות ישירה של פתיחת השיר עם סיומו, אנו מקבלים את הרושם כי השיר עובר מהפנומן הטבעי המתוק ביותר- המשורר אומר לא על העצוב והמכוער ביותר או יכול להיות שבתחילת הדרך המשורר מופשט כולו מן הרעות על מנת לצבור אותן לקראת הסוֹף. בהתחלה הוא משבח את ונוס, מעניקת השמחה, הקסם והשלום, כשליטת הטבע; בסוף הוא מדבר, אפילו לא על מאדים, אלא על המגפה.
  2. הספר האחרון הוא היחיד שמתחיל ומסתיים ב”אתונה”. כמעט מובן מאליו שאף ספר לא מתחיל ומסתיים ב”רומא״. תחילת הספר האחרון מראה את גדולתה של אתונה, וסופו מראה את עליבותה של אתונה.
  3. אתונה של התהילה העניקה לבני האדם דגנים, סוג חיים אידיאלי יותר מהפיזי חייתי, וחוקים; לראשונה היא נתנה לבני האדם נחמה מתוקה, כשהביאה את האיש המחונן ביותר, אפיקורוס, נחמה שהגיעה לידי לימוד החוכמה ובכך שיחרור התלמידים שלו מייסורים תוך שהוא הראה להם את הדרך לאושר. את ההלל הזה של אתונה יש לקרוא לאור ראשית הספר הקודם. שם ההלל ניתן לאלים. כאן המשורר מראה כי הוא יכול לתקן את עצמו, כך שהוא מתחיל באתונה. שהרי לאלים אין שום השפעה על המתרחש כאן. והוא יכול לתקן את עצמו, כלומר, לצאת מהגבולות של המיתוס.
  4. הספר האחרון מסתיים בתיאור המגפה שפקדה את אתונה ואשר תוקידידס הפך לאלמותית. זה לא הסוף שאפשר היה לצפות לו, הסוף הטוב. המשורר הבטיח נאום שופע על האלים, נאום שהיה חותם את התנועה כולה בסוף טוב. משום מה הוא החליף את הדיבור על האלים, הישויות היחידות שמאושרות לחלוטין, בתיאור של סבל מוחלט.

בהתחלה הוא משבח את ונוס, מקור השמחה, הקסם והשלום של הטבע; בסוף הוא מדבר, אפילו לא על מאדים, אלא על המגפה. בהתחלה הוא מדבר על הקרבת איפיגניה שנדרשה על ידי דיאנה ונראה כי היה בה לפייס את האלה. בסוף הוא מדבר על המגיפה שניתן היה לחשוב שהיא נשלחה על ידי אפולו, אך האימה הגמורה שלה אינה זוכה להקלה על ידי שום תקווה, הראה שאכן אפשר לפייס את האל שהיה יכול לשלוח אותה.

4 התיאור של לוקריטיוס לגבי המגפה שונה באופן הבולט ביותר מהמודל התוקידידי שלה בכך שהוא שותק לחלוטין לגבי העובדה שהמגפה התרחשה במהלך מלחמה ואף חייבת את האופי ההרסני ביותר שלה למלחמה ההיא: המגיפה הייתה בסך הכל תופעת טבע, העבודה של הטבע. כתוצאה מכך המגפה כפי שהוצג על ידי לוקרטיוס אינה פחותה אך נוראית ממה שהיא לפי תוקידידס.

מכיוון שלוקרטיוס אינו מציג את המגיפה בהקשר שלה – במה שאנחנו מכנים בתור ההקשר ה”היסטורי “שלה, מכיוון שהוא אינו מציג את האירועים שקדמו לה ובעקבותיה, אלא מתאר אותה בבידודה, כיאה לה, בסוף שירו. הוא מציג את המגיפה כאילו זה סוף העולם; אכן, הוא שותק על הפסקת המגפה.

הוא מציג בפני קוראיו חוויה שיכולה לתת להם מושג על סוף העולם – עולם שלא ניתן לחיים בתוכו. הוא פחות מפורש מתוקידידס על העובדה שהיו רבים ששרדו את המגפה ~ הוא מתעכב יותר ממה שתוקידידס עושה על פחד המוות שאחז בחשופים למגפה – הפחד שלהם מפני המוות, לא מפני מה שעשוי להתרחש לאחר המוות – והוא שותק על ניסיונותיהם (לאו דווקא לא מוצלחים), שהודגשו על ידי תוקידידס, לחטוף כמה תענוגות אחרונים ללא כל התחשבות בחוק לפני שהיה מאוחר מדי.

  1. נראה כי השיר עובר משקר יפהפה או מנחם לאמת הדוחה. אין ספק כי שקריות מסוימת משתמעת בבידוד המגפה: המגיפה היא מלאכת טבע באותה מידה כמו הולדה, אך לא יותר מהאחרון. המגיפה היא עבודת הטבע באותה מידה כמו מעשי הזהב של ונוס, לא, כמו הבנת הטבע מתוך הסדר הרגיל.
  2. ספק אם יש לפילוסופיה תרופה כלשהי כנגד חוסר האונים וההשפלות הפוגעות במי שנפגע מאירועים כמו המגפה. כל אשר יש להראות כאן זה את חוסר ההגיון הדתי תוך זה שהראינו את ההגיון. ההגיון כאן שהפחד מהמוות יכול להוליך לתפיסה דתית של עונש גם אחרי שהדת נעלמה מול הסבל הנורא. הפרשנות הדתית, אבל, מובילה לעוד אי צדק וסבל, לעומת התפיסה המשוחררת מהפחד מהמוות, בשל עונשי האלים.

על ידי גילוי מלא של טיב הדברים, הפילוסופיה מוכיחה שהיא לא רק “נחמה מתוקה” (V 21). התנועה מנוגה לטבע, הרסנית ככל שהיא יצירתית, היא עדיין עלייה- העוברת מהמיתוס כסיפור אפשרי לפילוסופיה.

  1. אולי הסבר למשורר ולרומא להבדיל מהפילוסוף ואתונה.
רשומה רגילה
Athens F7Z96RE
ספרות

בן ארבעים עם ילד או ההיסטוריון

המעלה המרכזית המגולמת באנשים מהפכנים היא תקווה. בתבוסתם הם ממשיכים לפעול מתוך אמון שילדיהם יראו את האמת שבני דורם לא ראו. המשך פעולתם למען משהו שלא אושר בזמנם, אך עליהם הם סומכים שיאושר בתקופת ילדיהם, הוא תקווה כמו אמונה מול העין עין אחרת. 

מבחינה תיאולוגית: לא זו בלבד שהפנייה החילונית להיסטוריה היא התגלמות של תקווה, אלא שבעצם אי ידיעתה לפוטנציאל הישועה שלה, היא עשויה להיות יותר ראויה לשבח מאשר תקווה הנהוגה כסגולה דתית. במקרה האחרון, האדם ממנה את עצמו. במקרה הקודם, הוא עשוי להתמנות ממקומות אחרים . 

הסגולה כאילו לא רצונית נעוצה עמוק יותר מהסגולה הנהוגה בכדי להיות סגולה. אנו חוזרים לסוד הלב, זה המתארח באדם ללא תלות ברצונו. 

אבל אז זו הוכחה דתית לנפילה ותקווה, בעולם שכולו שקר כי התקווה איננה בצאצא או בהיסטוריה ככלל, ועדיין, המבנה המאפשר אותו, מראה את אמיתות הדת, ובעיקר רוח דתית אמיתית, דווקא במהפכן החילוני.

המהפכנות היא תקווה באמצע תבוסה, באוריינטציה לתבוסה, ביחס של הבנה מתוך הזדהות וכך ליחס של כבוד מסויים. אפשר לראות זאת כתיאודיציה או כהבאת האלוהות לארץ, אך גם בעצם התקווה של המובס בזמן לזמן אחר בעתיד. כך, הכשל של דורו הוא אוניברסאלי, כשם ההוא, או הזה, של כל היתר, לעומת התקווה בעתיד. 

התקווה בעתיד היא לא רק הרצון להגיע למסיבה או הרצון בהגעה למסיבה, אפשר כי כאן, הרצון במסיבה מוחלף בהכרה בתבוסה דרך היסטוריה כקריאה של פרוגמה או לפחות להמשך התקווה הבטוחה, באפשרותה. 

מכאן, ההיסטורי אפשרי, כך, רק מתוך ההיסטוריון החי את ההיסטוריה, פילוסופית או פוליטית, בעולם. אחרת, הוא יהיה כרוניקל ציני של תבוסות, כ״אומץ״ המבטל כל התמודדות בעולם, תוך צבירת כוח או היצמדות לכוח, האימננטית לעמדת המספר. זהו ההיסטוריון כהיסטוריציסט, להבדיל מהיסטורי-פוליטי או מההיסטוריות שלו. 

ננסה להראות זאת דרך האבא והילד. להיות בן ארבעים, פגוי הצרפתי אומר, זה לדעת את הסוד באופן מיידי, אף אדם לא היה מאושר. מצד שני, זה סוד שאתה מגלה באמת רק כשאתה בן ארבעים, כל בן ארבעים, אף אדם לא היה מאושר. 

הסוד תלוי בתבוסה לרעיון האושר או למצב של האושר. אם הגשמת את מטרתך, הרי שעדיין אתה מגלה כי זה לא מביא אושר, אם לאו, אז גילית שההבטחה הייתה שקרית. במקרה האחר, המטרה לא ברורה כמו התבוסה הקבועה בין המטרות, השקיעה בחיים עצמם. 

השאלה היא למה אתה יודע את מבלי לומר את זה בגיל ארבעים, למרות שיש כאלה שמרגישים זאת קצת לפני, אבל לא בטוחים? כלומר, למה זאת עדיין תבוסה ולא אבסורד שכולם שרים אותו? 

הסיבה היא שלבן הארבעים יש ילד בן  עשר. בעוד, בן הארבעים נהיה, שוב, שייך למין האנושי, בתודעה האוניברסאלית שאף אחד לא היה מאושר עדיין, שאף אדם לא מצא אושר, הרי שאהבת האדם המתפתחת מהחייתיות או מהגוף של השלי כהמשכי, רואה בילד שלה אפשרות בטוחה למציאת האושר, כאילו שום סוד לא התגלה. בעצם זאת מחשבה ללא מחשבה אקטיבית מאחוריה.

זהו רעיון קבוע, מונומאני שכזה. הילד הוא לא יהיה הראשון שיהיה מאושרא. הוא יהיה מאושר כאילו באופן ברור, חלק, כחוק טבעי אמיתי, שתי המחשבות לא נפגשות, שאף אחד לא היה מאושר לכך שהילד יהיה מאושר. העיניים מתחלפות. 

הסוד עד גיל ארבעים נשמר. הוא מקל את החיים כחוק אוניבסאלי, אך זה נעלם כמו העיניים המתבוננות בעולם, עתה, דרך הילד, עם אותה מחשבה של אושר, המושקעת בו.

מצד שני, ההתבוננות של הילד על על האבא, העין החוזרת הזאת, לא רואה כישלון כמו מימוש במתח של הדבר; או אפילו בגיל ארבעה עשרה, לא רק בגיל שש או עשר, לא תראה את הכישלון הפרטיקולרי עם התקווה כמו את התקווה במימושה. האבא הוא הדבר, לא הפער או התבוסה מול האושר. 

באותו אופן, הילד ההופך להיסטוריון של אביו כניסיון האנושי של דור או דורות עבר, יראה רגש רחמים וכבוד עבור הניצחונות הצדדים בהיסטוריה תוך הכרח, גם אגב כל הבא הלאה בילד שלו עתה… שם יש תקווה. זה יקרה. כאילו תמיד קרה. 

הדימוי של האדם או כל המרמז במדיטציה הזו על האיש בן הארבעים הוא אפוא מורכבות לתוך אטטיטוד מסוים. מצד אחד, האנושות מובסת, תמיד. אך מצד שני, בתוך תבוסה זו מרצד חופש הידיעה העצמית, ומעבר לתבוסה זו, מחוץ לזמן, יתכן שיש ניצחון, אך זהו ניצחון שאינו תלוי באמונת בני האדם באלוהים אלא מהקרביים מופיעה התעקשותם על אושרו של האחר ועל צמאונם לשיפוט מעבר לזמנם.

מכאן, כהיסטוריון, ורק כהיסטוריון, הוא ייפגש עם עצמו, כסיפור של עצמו, הוא יספר את סיפור הניצחון בתבוסה, באופן טרגי ולא זה שמעבר לטרגי ולקומי, כלומר, ככרוניקל חסר משמעות, כל העולם כהבל הבלים. זה המהפכן כפרופהט או המהפכן כחילוני, שהוא גם פילוסוף, כך, עם חשבון אחר למבנה הדתי. ההיסטוריה כנכתבת לילדים, מטרום ההיסטוריה להיסטוריה. רגע, מרקס.  

כן, כן כן…

אתה רוצה להיות נפוליאון, אומר, אל תתחתן, אומר טולסטוי. 

לכתוב את המניפסט, אתה צריך דור הבא כי אין למי. התקווה היא בילד ככותב את המניפסט לילדים אחריו. לכן, בת כמה מלאניה? 

אפשרי. אחרת, זה סתם זרע של מילים לבטלה.

בכוונה. הולך לכיוון זה מכל מיני סיבות חבויות, גלויות לי לדיונים עתידים. אבל העיקרי מביניהם הוא שאלת החילוניות. בעיקר בהקשר היהודי. פרויד באופן אקטיבי יוצא מהיהודי למבנה האדם כאדם, הגם אם איננו מודע לזמניות של המהלך ואולי ככזה מחליף תיאולוגיה פסאודו נוצרית התיאולוגיה מדעית-נוצרית כהסבר המתחיל מהאדם. ולא מהיהודי. שני חיבורים על יהדות הלא קשורים לכאורה לפסיכואנליזה כמו שמאפשרים אותה – המדע בא אחרי ביקורת הדת. 

ומרקס. השאלה היהודית. כלומר, הגילוי של הבעייתיות היהודית בהעדר אדם לפני היהודי כשני שלבים מהצהרת 2. האדם וה-1 אזרח. כל זה קשור לאוניברסאליזציה של ההיסטוריה, לא כעם לבדד ישכון, עכשיו, הקשור בעבותות להעדרו של אלוהים בדיבורו של האדם כאידיאל. כך, שנאת מוות של רון כחלילי ממשיכה בהעדרן של אלוהים במלחמות היהודים. 

אין דיון על אלוהים כאידיאל אחר עבור האדם הכל זאת פרקטיקה של אדמה-חילונים-ציונות- ממשיך במתנחלים אגב החרד-פוביה, אבל מן הצד האחר, הפוביה של החרד מאלוהים ללא סמכות אב, הקשורה לסמכות הספר, שמאפשר רק את סידורם ופרשנותם של ספרים אגב קריאה כהד של תפילה מדברת, כלימוד בלי חוויית המודע כלא נודע, קרי, כמבוכה או כדיבור חופשי יותר, המחזיר את השלל לשאלת האני ורואה בדיבור על אלוהים דיבור על אני. כך, היהודים כאן כתמיד פוליטי, כך א-פוליטי, א-מהפכני.

רשומה רגילה
Pexels photo 4275885 Germanomaniacs
מרקס, ניטשה, פילוסופיה

Germanomaniacs

Karl Marx:


Good-natured enthusiasts, Germanomaniacs by extraction and free-thinkers by reflection, on the contrary, seek our history of freedom beyond our history in the ancient Teutonic forests. But, what difference is there between the history of our freedom and the history of the boar’s freedom if it can be found only in the forests? Besides, it is common knowledge that the forest echoes back what you shout into it. So peace to the ancient Teutonic forests!


Nietzsche says goodbye to Wagner.


Meanwhile, I have learned to look without any hope or mercy on this “German spirit”, and also on contemporary German music, which is romanticism through and through, and which, apart from being the most un-Greek of all possible art-forms, is also a first-rate poison for the nerves, doubly dangerous for a nation which loves a drink, and honours unclarity as a virtue.


רשומה רגילה
F5c17aba4fdaa60353a533b83efc16dff72679ff 8211 1845
פילוסופיה

קרל מרקס – התיזות על פוירבך (1845)- שלושת הביקורות של מרקס על פוירבך

שלושת הביקורות של קרל מרקס על פוירבך

ביקורת ראשונה

מנקודת המבט האנושית, האדם תמיד צריך להתחיל מעובדת הניכור שלו. תזה רביעית. פוירבך חשף את ראשיתו של הניכור העצמי בהיבט הדתי שלו. לפיו, מה שצריך לעשות, על מנת לפתור את הניכור האנושי, זה להביא את העולם הדתי לבסיס החילוני שלו. בוא ננסה להיצמד לתזות עצמן, בניסיון להסביר זאת.במקרה ספציפי: תזה מספר שש.פוירבך, מרקס טוען, נתן הסבר, בסיס רציונלי, חילוני לדת. מהות האדם היא המהות של הדת, כשם שהיא מושלכת מתוך הניכור המעורר את תחום משאלות הלב האנושיות.הביקורת האנתרופולוגית על הדת של פוירבך גוזרת את כל התחום הטרנסצנדנטי מ”ממשאלת לב”; האלים הם משאלות הלב האנושי שהפכו לישויות אמיתיות. באופן דומה, היפוסטטיזציה זו של משאלות מביאה לשכפול של העולם האמיתי, הנגלה בעולם הדמיוני באמצעות ביקורת אנתרופולוגית:, בתהליך השכפול, הביקורת אומרת, האדם מעביר את מהותו הטובה ביותר מעולם ארצי זה לעולם טרנסצנדנטי. לכן יש לבטל את הניכור העצמי הזה, כלומר להחזיר את השמים לאנושות פעם נוספת, באמצעות ביקורת אנתרופולוגית וחקירת מקורות. מכאן, נשאל, האם פויברך לא עשה זאת כבר? כאן, יש שתי נקודות עיקריות של ביקורת.הראשונה פשוטה וברורה: הסבר המכניזם הוא לא הסבר של הגורמים שהוליכו להמצאה זו. פוירבך נשאר במסגרת הפילוסופיה אשר מסבירה אידיאולוגיה; הוא עדיין הגליאני. העניין הוא בחזרה לתזה השניה, כשם שמבוטאת שוב, בתזה אחת עשרה.

הביקורת השניה: זהו המקום בו העקביות של מרקס נכנסת לזירת הוויכוח ומסרבת להסתפק בכל פרספקטיבה אנושית של האדם כייצור א-היסטורי, מופשט לחלוטין, ללא ניסוח ספציפי באשר למעמד ולהיסטוריה.פוירבך,למרות שמתח ביקורת כה קשה על הגל על ​​איחוד המושגים שלו, אכן התמקם באופן אמפירי אך רק בצורה המאפשרת לו לשכון בתוך הפרט כיחיד מופשט, מחוץ לחברה, מלבד ההיסטוריה החברתית. מסיבה זו מדגישה תזה 6 הנקודה: “אך מהות האדם אינה הפשטה הטמונה בכל פרט מסוים. במציאותו המהות של האדם היא מכלול היחסים החברתיים. “ואכן, עם הקשר הריק שלו בין הפרט המסוים לבין האנושי המופשט (השומט את החברה) פוירבך הוא מעט יותר מאשר צאצא של הסטואה בימינו; ותוצאותיה בחוק הטבע וברעיונות הסובלנות בתקופה הבורגנית המודרנית. גם המוסר הסטואי הוגבל לאנשים פרטיים לאחר שקיעת הפוליס היוונית.

כפי שאמר מרקס בעבודת הדוקטורט שלו: “”לפיכך העש הלילי, כאשר השמש האוניברסלית שקעה, החל לחפש את אור הפנס של עולם פרטי”הרעיון הוא בין הפרטי לכלליות הריקה. לאזרח אל מול האדם. כאילו יש עולם שכזה, כשם שמתואר על ידי הגל בתורת המשפט, של חברה אזרחית שמעליה מתעלה, כמו ההוויה האוניברסלית של הסטואה המדברת על החכם מול האדם הפרטי ועל רוח אוניברסאלית מול קיום פוליטי אחר שהיא שומטת ממנה כסדר רלוונטי, המדינה או המומחים; כאילו יש חיוב בעולם אנושי כללי של מוסר קאנטיאני אל מול מציאות חיים עצמאית ממנו.

כאן אנחנו יכולים להתחיל לחבר את שתי הביקורות: מרקס אומר במקום אחר, ביקורת הדת מתחילה ומסתיימת בקביעה כי האדם יצר את אלוהים, לא אלוהים את האדם, אך התחלת ההסבר של הניכור היא לא ההסבר הסופי שלו ואין היא כשינויו, כשינוי הבסיס שלו. מקור הניכור, ראשיתו, הוא הטוטאליות של היחסים החברתיים. מכאן גם שינויו.ביקורת על הדת מסתיימת…בציווי קטגורי, לפיו עלינו לגבור על כל התנאים בהם האדם הוא יישות מושפלת, משועבדת, נטושה ובזויה.הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים מהשרשרת, לא כדי שהאדם יוכל לשאת את השרשרת ללא פנטזיה או נחמה, אלא כדי שיוכל לזרוק את השרשרת ולקטוף את הפרח החי.מרקס, ביקורת על ביקורת הדת.

ביקורת שניה

“ככל שפוירבך הוא מטריאליסט, ההיסטוריה אינה קיימת עבורו, וככל שהוא מחשיב היסטוריה, הוא אינו מטריאליסט.” מרקס, אידאולוגיה גרמנית. פוירבך צודק שעה שהוא מעוניין להגיע אל המציאות החושנית של האדם. כדי להתחיל בכך, כדי לעבור מן האובייקט למציאות מהותית יותר, הרי שעלינו להגיע אל הפרקסיס ההיסטורי, מאבק ועבודה, אך בעיקר עבודה, שהרי העבודה משנה את האובייקט שיוצרת אותו. היא גם זו שמסיתה את הדיון מן התמיד זהה לעצמו / הנתון למתפתח וכך לשיח של אמת אצל הגל, אשר אצל מרקס מופשט למציאות החיים הקונקרטית. הבעיה של פוירבך היא העדר פרקסיס בעולם. המשפט הספקולטיבי הוא המציאות ההיסטורית. האדם נהיה סובייקט עם הסובייקטיביזציה של הטבע- עבודה.אצל היידגר להבדיל. אתה נשאר אובייקט ולא באמת פותר את הבעיה של פוירבך.

ביקורת שלישית

פוירבך רואה שני מצבים תודעתיים עיקריים: הוא בין תפיסה חושית ל- קונטמפלציה. כך הוא מפספס אך הדיאלקטיקה של החשיבה עצמה וסיומה בפילוסופיה של מרקס או יותר נכון הגל. פוירבך בעצם נשאר בפנומנולוגיה תוך שפספס את ישו כמובן.


קרל מרקס – התיזות על פוירבך (1845)

1

עיקר החיסרון של כל מטריאליזם עד כה – לרבות זה של פוירבך – הוא שהעצם, המציאות, החושיות, נתפסים רק בצורת האובייקט או ההסתכלות; אך לא כפעילות אנושית חושיתכפרקסיס, לא באורח סובייקטיבי. כך יצא שהצד הפעיל, בניגוד למטריאליזם, פותח באמצעות האידיאליזם – אבל באורח מופשט בלבד, שכן האידיאליזם כמובן אינו יודע את הפעילות המציאותית, החושית, כמות שהיא. פוירבך רוצה באובייקטים חושיים, הנבדלים בממש מן האובייקטים המחשבתיים; אך אין הוא תופס את הפעילות האנושית עצמה כפעילות אובייקטיבית. ב”מהות הנצרות” הוא רואה אפוא רק את הגישה העיונית כאנושית באמת, בעוד הפרקסיס נתפס ונקבע אצלו רק בהופעתו המלוכלכת-יהודית. הוא אינו מבין אפוא את משמעות הפעילות “המהפכנית”, “המעשית-ביקורתית”.

2

השאלה, האם החשיבה האנושית נזקפת כאמת אובייקטיבית, אינה שאלה של תיאוריה, אלא שאלה מעשית. בפרקסיס חייב האדם להוכיח את האמת, דהיינו את הממשות והעצמה, את הנופך הזה של חשיבתו. המחלוקת בדבר ממשותה או אי- ממשותה של חשיבה המתבדלת מן הפרקסיס, אינה אלא שאלה סכולסטית גרידא.

3

התורה המטריאליסטית לפיה אנשים הם תוצרי נסיבות ואופן גידול, שוכחת שבני האדם הם אלו המשנים את הנסיבות, ושהמחנך עצמו בהכרח גודל. היא מחייבת אפוא את הפרדת החברה לשני חלקים, מתוכם אחד מורם מעל לחברה (לדוגמא, רוברט אואן). המתאם של שינוי הנסיבות ושל הפעילות האנושית או ההשתנות העצמית ניתן לתפיסה ולהבנה רציונלית רק בתור פרקסיס מהפכני.

4

פוירבך מתבסס על עובדת ההתנכרות העצמית הדתית, הכפלת העולם לעולם דתי ולעולם חילוני. עבודתו היא פיזור את העולם הדתי על יסודו החילוני. ברם העובדה שהיסוד החילוני נסוג מפני עצמו ומתקבע כממלכה עצמאית בשחקים יכולה להתבאר רק מתוך קרעו הפנימי וסתירתו העצמית של היסוד החילוני. יש להבין את הלה בסתירתו ולאחר מכן להפכו דרך ביטולה. כך למשל המשפחה הארצית נתגלתה כסודה של המשפחה הקדושה, ומעת זו יש להרוס את הראשונה מבחינה עיונית ומעשית.

5

פוירבך, שאינו מרוצה מן החשיבה המופשטת, חפץ בהסתכלות החושית; ואולם הוא תופס את החושיות לא כפעילות מעשית, אנושית-חושית.

6

פוירבך מפזר את המהות הדתית בתוך המהות האנושית. אך המהות האנושית אינה הפשטה הגלומה בפרט היחיד. במציאותה היא הרכב של היחסים החברתיים. פוירבך, שהביקורת על מהות מציאותית זו אינה מעיסוקו, נאלץ אם כן:

  1. לראות את ההליך ההיסטורי כמופשט ולקבע את הלך הרוח הדתי כשלעצמו, ולהניח מראש את קיומו המופשט – המבודד – של פרט אנושי.
  2. המהות האנושית יכולה אפוא להיתפס רק כ”סוג”, כפנימיות אילמת, הכללתית הקושרת בטבעיות אנשים רבים.

7

אם כך פוירבך אינו רואה ש”הלך הנפש הדתי” עצמו הינו תוצר חברתי, ושהיחיד המופשט, שהוא מנתח, משתייך במציאות לצורת חברה מסוימת.

8

חיי החברה הם מעשיים במהותם. כל מיני המסתורין אשר מוליכים את התיאוריה שולל אל המיסטיקה, מוצאים את פתרונם הרציונלי בפרקסיס האנושי ובהבנת פרקסיס זה.

9

נקודת השיא אליה מגיע המטריאליזם ההסתכלותי, הווה אומר המטריאליזם המבין את החושיות לא בתור פעילות מעשית, היא ההסתכלות בפרטים המבודדים ובחברה הבורגנית.

10

נקודת המבט של המטריאליזם הישן היא החברה הבורגנית; נקודת המבט של זה החדש היא החברה האנושית, או האנושות החברתית.

11

הפילוסופים רק פירשו בדרכים שונות את העולם; העניין הוא לשנותו.

רשומה רגילה
Poster840x830f8f8f8 pad1000x1000f8f8f8 1 2
פילוסופיה

ניטשה ופרויד (1). ניטשה ומרקס (2)

שתי נקודות אגב קריאה בעמוד או שניים ב-מעבר לטוב ורע של ניטשה.

ניטשה ופרויד (1). ניטשה ומרקס (2).

  1. פתאום מגיע החמור לדף של ניטשה, הנה הגיע החמור. חמור הגיע; הוא מודיע כי החמור שם, כבסיס לדברים; במילים אחרות, החמור הוא כמשהו שאומר כן – אני מודה, זה לא לגמרי מודע או אני לא מודע לגמרי לסיבה שלי, למחוייבות האישית שלי, למעשה הפילוסופי. אולי אמת, אולי רצון לעוצמה, כלומר, אולי המשמעות של אותה אמירה – דבר שיש בו אמונה, אמונה איתנה שאינה יכולה להטיל ספק, קשורה לשאלה הבאה שניטשה מעלה, ולפיה, לכל חוסר מסכות יש כשלעצמו מסכה שאינו יודע שהיא מסכה; ואילו הפסיכולוגיות המדעיות של ימינו כנראה אינן רואות בכך די.

ההבדל בין ניטשה לפילוסופים הקודמים הוא בזה שהוא יודע כי לרצון שלו לאמת יש בסיס שהוא, ניטשה, לא יכול להפוך למודע. האחרים לא האמינו או לא שקלו את האפשרות שיש בהם, במעשה הפילוסופי שלהם, חמור כזה – בלתי ניתן ללימוד, משום שלא היה מודע – שהנחה את מחשבתם כל הזמן. פרויד זונח את החמור ואגב כך הופך לחמור? אני מתכוון ביחס לפרוייקט שלו, הפסיכואנליזה. הוא ככותב אותה. Pulcher et fortissimus

  1. הדוקטרינה לא אמורה להיות אמיתית בפני עצמה, אלא יצירה של ניטשה, שעשויה להתממש אם גברים יפעלו על פיה-עם משחק מילים גרמני, der Versuch (ניסוי) הוא eine Versuchung (פיתוי). ואם גברים יתפתו לכך מספיק, אז זה יהפוך למציאות. זה שוב מוטל בספק, פרשנות זו, מכיוון שניטשה מלמד שתורת הרצון לכוח תמיד הייתה נכונה, רק גברים לא ידעו את האמת הזו.

מרקס: ביקורת הנשק לנשק הביקורת דרך הנישואין בין הרעיון כאמת מאחורי הקלעים, כפרה-היסטוריה, לבין ההמון. אצל ניטשה, המאבק האחרון, להציל את האדם מהאדם האחרון. כאן, זאת הנקודה המסוכנת שלו. כאן, הפתח האמיתי לנאציזם, שעה שהאדם האחרון זה הניהליזם של ליברליזם המופיע כקומוניזם, להבדיל מהפוליטי הבעייתי עד מאד אצל ניטשה. אצל פרויד זה קל, הוא אפילו משתמש ביהדות שלו כסיבה וכתירוץ.

רשומה רגילה