ישראל

הכהן החדש איננו אלא הכהן הישן כתוב בגדול

״הכהן החדש איננו אלא הכהן הישן כתוב בגדול״, איזה מילטון כמו אמר?
 
עלה בידי. כמה פואטיקה לזקפה של נפתלי בנט. העיקר שאתה סופר את היד שעשתה ביד. והנה הצדק ההיסטורי. שלמה ארצי לא ספר את היד שעשתה להם ביד. מהו ישראלי בעיניך שיפר כה שלמה- היא- ארצ-י ועכשיו נפתלי, נזלת, פטל וזקפה. מעניין מה החבר מסינגפור יגיד, מחזיק שיא צה״ל להרג ערבים, 95? עכשיו, טיפש-קיץ, 2021. עלה בידי, כמה אתם יודעים את העברית שלא שומעים? החיריק, אובדן החיריק לחריקירי הזה: השם יינתן על ידי המחשב הצבאי. כאן? כוכבי לוחש לבנט וזה שמעלה ביד? מוצ׳ו מוצ׳ו כיף! סינגפור אחרי קורונה? נא, נא, נא, נא, שלמה ארצי נוקם בלה, לה, לה, שהיה בלה לה לנד, אפ, אפ, אפ. או בשפה של ההיברו מאן, על אנגליה כעוד מנדט לאותו הדבר, ויותר!
 
Methinks I see a noble and puissant nation rousing herself like a strong man after sleep, and shaking her invincible locks.
 
או, ב״כמו אז״ של שלמה, מילטון על המהפכה בכנסייה שנראתה כמו ביבי כתוב בגדול, בלי מילטון כאן כדי לומר זאת. כמה שירים יא רבי! שיר אחר לפרפרזה ההיא הנזלת של בנט והפטל של נפתלי הם ביחס לביבי:
 
New Presbyter is but Old Priest writ Large.
 
…By shallow Edwards and Scotch what d’ ye call:
But we do hope to find out all your tricks,
Your plots and packing wors then those of Trent,
That so the Parliament [ 15 ]May with their wholsom and preventive Shears
Clip your Phylacteries, though bauk your Ears,
And succour our just Fears
When they shall read this clearly in your charge
New Presbyter is but Old Priest writ Large.
 
האפ, אפ, אפ שלי היה יותר טוב. טוב, סטארט אפ נשן. מילטון יא כפרה עליו, אני שר עם שריתי.
הפוסט האלאק פוליטי היחידי שלי. לכאן. מכאן כל מילה מיותרת.
וכל המילים בעברית? הן כבר היו מיותרת, זר פרחים מיותר, מידיו האדישות של הזר, עלו הן, כלום זך לא נתן,
 
(פחחח של פח על האיום בניקוד!)
 
כי זר היה המקום, בו.
רשומה רגילה
152042495 10219645380508818 3477903680251911518 o 8211
ישראל

רון כחלילי – מלחמות היהודים

ראיתי את התוכנית המעולה, ״מלחמות היהודים״, של הייצור האנושי ויוצר מעולה בשם רון כחלילי. ואחרי לילה ללא שינה שהפך ליום ללא שינה, ומחשבות על כל אשר היה, נזכרתי פתאום. דבר אחד לא היה שם. אף אחד לא דיבר על אלוהים. כולם דיברו על עצמם, את עצמם, למצלמה. וזאת גם יהדות. ישראלית. ציונית. פוליטי. חרד-פוביה.זה ראיון עם מנצח מוזיקלי ענק. מישהו אחר. לא בסדרה. לא יהודי. איטלקי. לא מפה. הוא כן מדבר על אלוהים. אולי כי יכול לדבר על האדם. לא חייב להגביל: ליהודי. ואז הכל ביחס לאחר בלי ההוא שם…וזאת הביקורת העיקרית, לדעתי, של הסדרה עצמה והיוצר שלה:

מלחמות יהודיות, זה.

ריקארדו מוטי: השלמות לא קיימת. ואתה יכול לנסות כל חייך לגלות חלק מהאמת שיש בסקור, אז אתה נאמן למה שכתוב על הסקור, אבל זה רק חלק אחד בעבודה שלך. מאחורי התווים יש לך את היקום, את האמת עם במובן המשמעותי של המילה, ואתה לא יכול לעבד, אתה לא יכול להגיע לנקודה הזו כי אם אתה מסוגל להכיר את היקום שמאחורי התווים, אתה אלוהים.03:35 צ’רלי רוז: ואתה לא אלוהים 03:38 ריקארדו מוטי: לא, לכולנו יש פיסה קטנה מהאמת הזו, ולכן אנחנו נהיים אלוהים ביחד. מכיוון שלכולנו יחד יש את האמת האמיתית. 03: 52 צ׳ארלי רוז: השלם. 03: 56 ריקרדו מוטי: אבל את האמת השלמה אין לאף אחד, אפילו לא למבקרים. 04: 02 צ׳ארלי רוז: אבל המרדף אחר זה גורם לחיים במוזיקה להיות כל כך מרגשים. 04: 08 ריקארדו מוטי: ייחודי, ייחודי, כן. כן, זה החיפוש אחר זה. וזה לוקח – לוקח את כל – כל החיים. אני זוכר כשהייתי מנהל מוזיקלי בפירנצה הייתי רק בן 27. מייסד הפסטיבל שהיה ויטוריו גוי, אחד המנצחים הגדולים ביותר בתקופת טוסקניני, עדיין היה חי בפירנצה, אותה עת. הוא היה בן 90. וכשנפגשנו, הוא אמר לי, כמה חבל זה להיות קרוב למוות, לסוף החיים, רק כשהתחלתי ללמוד איך מנצחים על תזמורת.

https://charlierose.com/videos/25862#

במילים אחרות, ״מלחמות היהודים״ של רון כחלילי היא המשך ברור של הדוקו הקודם שלו, ״שנאת מוות״. לא רק כי המלחמות הן יהודיות, בתוך, אחד מול השני, כל אחד, והקבוצה שהוא מעודד דרך הקבוצה שאליה הוא מתנגד בתיאוריה, ובמציאות דרך שמירת המרחק, אלא גם שכל כאב הראש מסתיר את האמת הפשוטה: אין אלוהים כדיבור אידיאלי אחר של האדם ושל המציאות, כזה ששואף אליו. הכל זה דיבור בתוך. וכל דיבור מתווכח לכאורה כי מאושש את השני והווליום הוא ווליום של העדר כל שיח פוליטי אוניברסאלי כהסבר להעדרו של אלוהים מהשיח. אין לך אלוהים אישי, אידיאלי, כל עוד יש לך ציונות. לא יכול להיות לך דיבור או שיח עם אל אישי כיהודי מודרני כל עוד הדיבור על אלוהים כאידיאה לדיבור על עצמך מוגבלת לאל המדבר אליך כיהודי. כך, אתה רק פרקטיקה, או וויכוח פנימי. הוויכוח הפנימי מאפשר לך גוון של שייכות למשהו גדול יותר מהקבוצה שלך תוך הישארות בקבוצה שלך. בכל מקרה, הלאום היהודי לא מאפשר לך את אלוהים כאדם שלוקח עמו את אלוהים כאידיאה שלו, כי אלוהים ביחס אליך כאני, כאדם מדבר, הוא הראשוניות של האדם כאדם. ורק אתה הבן של אלוהים? לפיכך, בשם מסורת?

במובן זה, מלחמות היהודים של רון כחלילי זה ההסבר לאדישות המתמשכת בתוך שנאה לערבים. אף אחד לא מדבר על אלוהים. אז אף אחד לא מדבר על אהבה או צדק. כך, החופש הדתי הנחגג כמסיבה של חופש אצל המזרחי המסורתי נשאר תחת הנוחיות של הלאומיות היהודית. הוא נלהב מהחופש שהיה לו אצל הערבי, אבל הוא ערב ללאומיות היהודית או היהדות כלאום של הציונות האשכנזית. כך, אין בו שום שורה מהפכנית של ממש. חוזר לחופש שהיה לו במרוקו מבלי מחשבה אמיתית על אלה שנראים כמו מרוקאים. זאת האחרונה לא מודעת למשיחיותה או דתיותה, כך לצורך שלה בחרדי כל עוד הצביעות שלה לגבי הספר כאדמה היא תחילת בראשית של הציוניות כדת חילונית מסוכנת, כשם שהיא ממשיכה על ידי המתנחל החלוצי. באמצע או בהתחלה יש את החרד-פוביה. בכל מקרה, גם לחרד יש פוביה, אפילו בשם. אז לצבא או לא. טוהר הנשק. בהעדר דיבור על אלוהים, הנשק יכול להיות טהור, כשרק אלוהים יכול להיות טהור.

רשומה רגילה