ראיתי את התוכנית המעולה, ״מלחמות היהודים״, של הייצור האנושי ויוצר מעולה בשם רון כחלילי. ואחרי לילה ללא שינה שהפך ליום ללא שינה, ומחשבות על כל אשר היה, נזכרתי פתאום. דבר אחד לא היה שם. אף אחד לא דיבר על אלוהים. כולם דיברו על עצמם, את עצמם, למצלמה. וזאת גם יהדות. ישראלית. ציונית. פוליטי. חרד-פוביה.זה ראיון עם מנצח מוזיקלי ענק. מישהו אחר. לא בסדרה. לא יהודי. איטלקי. לא מפה. הוא כן מדבר על אלוהים. אולי כי יכול לדבר על האדם. לא חייב להגביל: ליהודי. ואז הכל ביחס לאחר בלי ההוא שם…וזאת הביקורת העיקרית, לדעתי, של הסדרה עצמה והיוצר שלה:

מלחמות יהודיות, זה.

ריקארדו מוטי: השלמות לא קיימת. ואתה יכול לנסות כל חייך לגלות חלק מהאמת שיש בסקור, אז אתה נאמן למה שכתוב על הסקור, אבל זה רק חלק אחד בעבודה שלך. מאחורי התווים יש לך את היקום, את האמת עם במובן המשמעותי של המילה, ואתה לא יכול לעבד, אתה לא יכול להגיע לנקודה הזו כי אם אתה מסוגל להכיר את היקום שמאחורי התווים, אתה אלוהים.03:35 צ’רלי רוז: ואתה לא אלוהים 03:38 ריקארדו מוטי: לא, לכולנו יש פיסה קטנה מהאמת הזו, ולכן אנחנו נהיים אלוהים ביחד. מכיוון שלכולנו יחד יש את האמת האמיתית. 03: 52 צ׳ארלי רוז: השלם. 03: 56 ריקרדו מוטי: אבל את האמת השלמה אין לאף אחד, אפילו לא למבקרים. 04: 02 צ׳ארלי רוז: אבל המרדף אחר זה גורם לחיים במוזיקה להיות כל כך מרגשים. 04: 08 ריקארדו מוטי: ייחודי, ייחודי, כן. כן, זה החיפוש אחר זה. וזה לוקח – לוקח את כל – כל החיים. אני זוכר כשהייתי מנהל מוזיקלי בפירנצה הייתי רק בן 27. מייסד הפסטיבל שהיה ויטוריו גוי, אחד המנצחים הגדולים ביותר בתקופת טוסקניני, עדיין היה חי בפירנצה, אותה עת. הוא היה בן 90. וכשנפגשנו, הוא אמר לי, כמה חבל זה להיות קרוב למוות, לסוף החיים, רק כשהתחלתי ללמוד איך מנצחים על תזמורת.

https://charlierose.com/videos/25862#

במילים אחרות, ״מלחמות היהודים״ של רון כחלילי היא המשך ברור של הדוקו הקודם שלו, ״שנאת מוות״. לא רק כי המלחמות הן יהודיות, בתוך, אחד מול השני, כל אחד, והקבוצה שהוא מעודד דרך הקבוצה שאליה הוא מתנגד בתיאוריה, ובמציאות דרך שמירת המרחק, אלא גם שכל כאב הראש מסתיר את האמת הפשוטה: אין אלוהים כדיבור אידיאלי אחר של האדם ושל המציאות, כזה ששואף אליו. הכל זה דיבור בתוך. וכל דיבור מתווכח לכאורה כי מאושש את השני והווליום הוא ווליום של העדר כל שיח פוליטי אוניברסאלי כהסבר להעדרו של אלוהים מהשיח. אין לך אלוהים אישי, אידיאלי, כל עוד יש לך ציונות. לא יכול להיות לך דיבור או שיח עם אל אישי כיהודי מודרני כל עוד הדיבור על אלוהים כאידיאה לדיבור על עצמך מוגבלת לאל המדבר אליך כיהודי. כך, אתה רק פרקטיקה, או וויכוח פנימי. הוויכוח הפנימי מאפשר לך גוון של שייכות למשהו גדול יותר מהקבוצה שלך תוך הישארות בקבוצה שלך. בכל מקרה, הלאום היהודי לא מאפשר לך את אלוהים כאדם שלוקח עמו את אלוהים כאידיאה שלו, כי אלוהים ביחס אליך כאני, כאדם מדבר, הוא הראשוניות של האדם כאדם. ורק אתה הבן של אלוהים? לפיכך, בשם מסורת?

במובן זה, מלחמות היהודים של רון כחלילי זה ההסבר לאדישות המתמשכת בתוך שנאה לערבים. אף אחד לא מדבר על אלוהים. אז אף אחד לא מדבר על אהבה או צדק. כך, החופש הדתי הנחגג כמסיבה של חופש אצל המזרחי המסורתי נשאר תחת הנוחיות של הלאומיות היהודית. הוא נלהב מהחופש שהיה לו אצל הערבי, אבל הוא ערב ללאומיות היהודית או היהדות כלאום של הציונות האשכנזית. כך, אין בו שום שורה מהפכנית של ממש. חוזר לחופש שהיה לו במרוקו מבלי מחשבה אמיתית על אלה שנראים כמו מרוקאים. זאת האחרונה לא מודעת למשיחיותה או דתיותה, כך לצורך שלה בחרדי כל עוד הצביעות שלה לגבי הספר כאדמה היא תחילת בראשית של הציוניות כדת חילונית מסוכנת, כשם שהיא ממשיכה על ידי המתנחל החלוצי. באמצע או בהתחלה יש את החרד-פוביה. בכל מקרה, גם לחרד יש פוביה, אפילו בשם. אז לצבא או לא. טוהר הנשק. בהעדר דיבור על אלוהים, הנשק יכול להיות טהור, כשרק אלוהים יכול להיות טהור.