ה”אדם” יכול להיות “ידיד” או “אויב” של המדינה. כעת אין קשר בין “חברים” ל”אויבים” מלבד זה של הדרה הדדית (שהיא – כאשר היא מתממשת לחלוטין – מלחמה עד מוות, הנקראת מלחמת ההשמדה) – כלומר, ביטול האינטראקציה. לכן אפשר לומר שאין אינטראקציה נכונה מה שנקרא בין “חברים”, מצד אחד, לבין “אויביהם”, מצד שני. המדינה נוטה להתגבר, …
״הגליאנית״: מה שלעולם לא יתממש in actuality, הוא אפילו לא אמיתי in potential: יהודית ודמוקרטית כמשל. עכשיו, אם כך, איך זה שלא קיים אלא כסתירה יכול בכל זאת להתקיים, ואיזה קיום בדיוק? יהודית דמוקרטית, עיגול מרובע וכולי. דיון ״מלא״ על דוגמא שכזאת, אחרת: הנה: הפילוסופיה הכירה זה מכבר כי ב-ETERNAL-BEING, כלומר, במציאות (הדברית?) שאמורה לא …
באופן כללי, התפשטות, הפשטה, שימשה כדמוי ללמידה או, לצורך העניין, להוראה. המקרה הגס ביותר הוא כמובן בחינות, בהן נשמתו, הנשמה הבורה, של התלמיד מופשטת לחלוטין בנוכחות הבוחן. ולמילה גימנסיה, שפירושה מקום הפשטה, מקום התפשטות, יש התייחסות מיידית להתפשטות לצורך פעילות גופנית, אך היא יושמה גם בבתי ספר פילוסופיים. בית הספר הפיתגורי נקרא, למשל, בגורגיאס גימנסיום. …
יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, …
השמירה על כללי ה-decorum היא כמו מתן כבוד לכל אחד מהכללים של החברה המנומסת. דא עקא, כמו שהאידיוטים יגידו, החברה המנומסת לא מנומסת. הנימוס הוא כלי לשימור מעמדה בשקט של המשכיות באין מפריע, להבדיל מעבודה ומאבק. עד כאן להשכל כמוסר: עכשיו להשכלה: לך לך לפילוסופיה- הנה דרך דבילית להתחיל את הצגת דברים אגב השאלה שאף …