192092454 159982599521185 402033332921135141 n
ישראל, ספרות, פילוסופיה

מואיז בן הראש, האות החסרה

יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, ורק היום, ומחר נו, במחר יש סדר, הבטחה, ודודות, ומה שיהיה באביב, אז היום ועכשיו, הנעוף קצת למקסיקו, ונראה מה יפה ומה נעים לו בשמיעה של עוד מופלא שם מגיע לכאן ועכשיו, ועוד ממשיך במופלא, עם מואיז בן הראש כותב באות חסרה, תוך שמנצחת על הכל, מאייה לפני המוזיקה, ואז עוד מסיימת בעוד מאייה לפני הסוף של התנועה, והכל הוא האין של התשוקה למשוררות, וליש מההיסטורי כספר נכתב, והניסיון של הנהר בלילה ההוא, לחזור מהפה המדבר את הכאן, והמפל האלוהי הנגלה, במילה שהיא עין, והתרנגולת הנחגגת בהיזכרות של הפעם ההיא, ואיזה פריסאמ של ביצי עין; ומה לא? הא, והמקור האלוהי הנגלה הוא למאייה, לפני ואחרי, שלי, זו המדברת אחרת, ועודה חוגגת כי היא עצמה לא יכולה לומר את זה שדיבר בה, כשהיא התהוותה בלהיות פעולה מגלה, אבל אל חשש, גם פינוקיו עושה סקס עם תפוזינה עוד יהיה, ויהיה מטומטם, והמטומטם שלי חכם, בסבתא של אל-אור, וכל הקריאה, שלא ידעה, אז כתבה לך, קרא! קרא! לסבתא, האמנם ישנה היא? יופי, תיכף גם אתה! כי הנה אני על האות החסרה של מואיז בן הרוש, והמכובדות החופשית מעצמה כי אהבה היא, וזאת גם על המאייה של הלפני ואחרי, ולכם המוזיקה, תבלו, ושגיא כהן, נשבע לכם, לא יבוא שוב, ובארסה היא בארסה, וזאת עברית וגם ספרדית כי עברית לא יודע, אז הספרדים, זה בגלל האנוסים, כי זה אפילו קצת גאוני, אז זרוק אירוסים לשדות, ולאירוסין; ותישאר לחתונה, כמה מתיש זה יהיה אחרי ההקדמה, וכבר רצת, אז יאללה, ועזוב את סבתא, חלאס! מספיק תפוזינה, גם היא כבר סבתא ובחמש מילים? מדע היופי של רונית רפאל. לא לפחד כלל, כן, זה לא העיקר, ביהדות של מואיז בן הראש, וזה יפה.

האות החסרה, לרכישה. והנה לי האומץ בשני קטעים, אופיינים לעצמם, ועדיין קולטים קצת יותר מהגלים האחרים, והחוף המוכרז כשלי יכול ממילא רק את מה שמדבר, אז שלום לכם לאילידיה של קולות וסגנונות, ושלום לעשיר הזוכה לביטוי קבצני, אז גם מואיז חסר כאן, והאות מתחילה: והרי לאיסוף הגלים, לפני הקטע הראשון, כי לריכוז נועדו הם בחוף המוכרז, אבושי, וכן, תפוזינה גם.

הקטע שיצוטט הוא כמו לאש הלשון של הפרופהט, לעוד ישיבה חסרת מנוח, ומיכאלאנגלו ממשיך לצייר, זהו הנביא המדבר רק כי חולם הוא על האין ביש, על המעבר, תוהה על הטעות שבמהלך, ולא רואה את המילה אלא כשיעבוד לפעולה המהפכנית, השוללנית, זאת שעבורה, הספר נכתב כנגד ההומור הטוב של מות התשוקה, ועדיין הפיתוי לשקט, ופיתוי הוא המילה, המתח של המשורר, הקורא לקרוא את אפשרות המחשבה כשיחה, ואחיזה לה במתגלה כנסתר, והוא לא יגלה, ואלוהים לא יגלה, כך יסתיר את הפנים של האני המצייר את האני באני, ומה אני ללא האני של האתה; אתה, ועדיין איפה אתה, כי הוא? לא או לה לה.

או בחייאת ובאמא של האמא שקוראת לנו למהר, השבת, יא אלוהים! ובחיי, נוף, כי המילה היא רק לראיה, ובלעדיה הכל נשרף באור והאוא הוא לחושך העיניים של העיוור, כןֿ, כן, וכלום ללא האחד ברבים, החוויה החסרה של האחד בכל אחד, אז הנה לי כתיבה, תנועה לעכשיו, תמיד מתקרב כדי לצחוק מקרוב רחוק על המאניה הבאה בתוך משחק של דיכאון, ואמת כועסת על הכעס, כי אולי אני בורא מאין, והכל אשליה של מיסתורין, על שום רעש העטלפים וכל הבלע של בלה, ואני פינוקיו, עם זין במקום אף, ומלחמות על אפים, שם הוא אפי מאיפה אפי תמיד בשמיים, ועוד זין שר לזין, גור לך! ותחתוך, תחתוך את השמיים, והנה אפי, פצצה, ו-16 מלאו לנער, וכל הסטייה מהתנועה, השוכחת כי הנא! של האצבע האמצעית, היא לידוע, ועדייו ההבל בדיוק בגלל ההעדר של המוסיקה הגבוהה ביותר; ומול האפשרות, אור השמש המתוק, שם להכעיס כי כמה כמה לעדר וכמה היה לתפוח שקסמו הוא קיסם לאדמה שבינתיים התכסתה, וכמה כמה לגילוי ההבל, והנה אות קיין למדליה, הזוהר של יזהר, וכך המייסד כקול קורא לזה שאיננו מדבר. אבל חלאס, כי מאונן אני לא! אז נקרא שם כי כאן בחסר, והנה התשוקה נעה לה, והחבר חסר, והאות למופת מתרחש תהיה, כי עכשיו היא המשוררות באני עוד עושה, וחולם שקט כי השלישית של בטהובן, נו? או נו? מוזיקת הספירות של מוצרט, לא מהעולם ההיא, לעולם לא תהיה לחופש שר joy, כי תמיד מבחוץ, לה לה לה, ואז 16 מלאו לנער, אף, תפוזינה, המשקה, והפצצה מחכה לחיסון השלישי, ואז שש פחות האפסות של האחד, שלא לחלל כזמן מגלה, ובטהובן, והתשיעית, נו; ולא, וכן למוצרט אמרת, וזה הוא הספר כולו, זה שכבר נכתב עבורו וסתום הוא לנפלאות היזכור, ולא להיזכר, אגב הדברים המדברים בתנועה מסדרת, עד למקום שבו הוונדר שוכח את המקור הענן, והאות החסרה נהיית למוות, חץ ללא מטרה, ספינה עם מפרשים נמשכים אחורה, והאני בוכה על גורלו כי לא רואה עוד מהאוזן של המילה המראה סביבה, וכל התשוקה לאו לה לה, ולכן מסופק כדי לטעון ללא, ומשוגע הוא, ולא מדבר עוד, ולסתירה הוא בהיותו אי של סטירה, משתוקק לסטירה שלא יכול ממש, והגיונו הוא בשקט או כתיבה מתוך מוות לעולם, ולא מאהבת האל, מהפה למקור, ולמקור:

עמוד 117.

״להתגרות בשטן, להתגרות בכליו ולא לרחם עליו ולא לוותר לו,
אני לא יודע לא מבין האם המילה היא כלי של אלוהים או של השטן,
האם דרך המילה ניתן להגיע לאלוהים,
גרסיה, אני כל כך עייף ממילים, כל כך עייף….
אני מוכן לוותר על כל דבר ובלבד שאוכל להמשיך לכתוב,
גרסיה, אני פושע גדול….
המילה מתהפכת בקבר והשטן לידָה
לאן אנחנו בורחים לאן
והמילה נמחקת ואין איש מוחה
המילה נעלמת ואין איש מהרהר
ברגע זה של חוסר אונים אני בוכה במאופק וכל מילה היוצאת
מהמכונה שלי נחתכת בדם והדם זורם נהרס בי.
כן, הדם הזורם נחתך בי וכל מילה נחתכת בדם הנחתך והמילה
מתחלקת לאינסוף חלקי אותיות וכל חלק מאות מצביע עלי באצבע
מדממת וכל חלק מאות מעביר בי צמרמורת ואני בוכה אך דמעותיי
דם עד קשה לי להבין את חלקי האותיות המאשימות וכל דם
מדמעותיי היא חלק מאות שלא רצתה להישמע לי, שעשתה כרצונה
ומחקה אותי, וכל חלק מאות מדממת רוצה לרשת אותי במאבק בו
הכתיבה הופכת להר של דם ואני בתוך ההר דומם כמו האות הנסתרת״.

ו- בוא לא נשכח את הו-. או אותו אני בוכה על גורלו כי מתגעגע הוא, לנצח ברגע, להיעלם בפעולה ובתנועה, ולא במחשבה על הכתיבה שאיננה עוד הפעולה של ההוויה בין האני לדבר, אות נסתרת עכשיו, שאותה אני מאבד כדי להיות, ואיך תזכר בגן העדן האבוד אם לא תהיה מספיק כדי לאבד אותו, והנה האות, והנה המופת, עבור המשורר, פועל מן העתיד לעבר אגב הרדיפה, אגב הרדיפה הנגלית ברמז, אגב תשוקת העין הרואה את ה-image, ונהיית לסביבה של האות החסרה דיו כדי לבקש עתיד מן העבר, וכולו מרחב כזמן, זמו כמרחב, ותודעה עצמית בעולם, והוא גשר צר מאד, והוא האדם כי האדם הוא פעולה, והפעולה היא לספר, והכל נקרא שוב עד שיקרא, כמו השמיים שנעשו כדי להיקרא, ונהיו, יד שניה ליד ראשונה, וכל הפאקינג להיות, להיות, להיות לקריאה, ויקרא כי זאת היא המצרים וכי הנבחר הוא המברך בעבודה, או מקולל במרחק שהוא מההרים של דנטה, מביאים לו בכפיים, יא כפרה; או נו, כל הכלום, במקום וזה המקום, היינו להיידה בדי לכל דיינו, או יאללה זדיינו, זדיינו, מחר, בבית אריאלה, מישהי תדבר עם מישהו על השפה של עגנון, כי לא יכולה לדבר, וזאת תהילתה, בדמי-ימיה, והעוז לעז המנהיגה את עמה, גם בתימנית, כי היא לא, כל הלא ״לילדות של העולם״, ולגבינת חלומי, וגשר צר מאד, מצוחלת לשיפוד, מילים חסרות, ועתיד נצחי, והתווך כמרחב המחייה בזמן את אלוהים בקולו. אך הלוגוס הוא שקט עד שאומרו בעצמך, והנה, תקווה, והיא לא מזיינת אותך, ואף אחד לא רוצה לזיין תקווה כי מה עם חדווה: אז, בקולך, תקרא, בין השמש לשקט, ביו נפש יבשה וזריחה, ועל האש, ליד המים, או לה לה תקרא, ותפוזינה, זאת תמיד הייתה תפוזינה, ופינוקיו הוא לגבר א מ י ת י:

עמוד 126.

גרסיה, הספר הזה חונק אותי ואתה דורש ממני עוד מילים. אני
עובר בדרכי הספר כאילו החיפוש הוא היופי היחיד שיש בעולם וכי
לא ידענו אהבה מהי? וכי לא נסתפק בתמימות האהבה ונמצא לעצמנו
מטרות חדשות, האם לא נוכל להסתפק ככל העמים בלחם יומנו
ונצטרך לדרוש בשלום המילה כאילו לחם היא?
ולא, כי יהודים אנחנו והספר ניתן לנו, יש לנו שלושת אלפים
שנות אות ועלינו להתעמק בה כדי לדעת מה אמת ומה שקר, מה נסתר
ומה נסתר…

כן, גרסיה, הבנתי שאתה רוצה שמותי יהיה כמותו שימיי
ייספרו מרגע מותי לאחור, אני מבין לאן אתה דוחף אותי ואני רוצה
ללכת. אך אני חייב ללכת ואני יודע זאת היטב. כן, אני יודע שאתה
רוצה שמותי יהיה הרגע החשוב בחיי כמותו, כאילו הכתיבה חייבת
להיות העתיד של חיי. אך לא אוכל לברוח מנבואת עצמי.
הכתיבה תהיה החיפוש של העתיד הטבוע בכל גלגולי. הכתיבה
תהיה הסתירה שבהגיון וההיגיון שבסתירה. ומילותיי אפס לעומת
האות.

הכתיבה תהיה הדרך בה אצטרך ללכת גם אם לא ארצה.
הכתיבה תהיה הרצח של חינוכי, הגלות האמיתית והיושר שמוחק את
דרכי.
הכתיבה תהיה זיכרון גן עדן, הנפילה אל תהום ממנה יש חזרה.
הכתיבה תהיה החזרה הזאת.
הכתיבה תהיה החזרה האינסופית אחר החיפוש והאהבה שלי
את דניאל.
הכתיבה תהיה האהבה או לא תהיה כלל.
הכתיבה תהיה מחיקת האהבה ויצירת האהבה מאפרה.
הכתיבה תהיה.

מה שלא תהיה הכתיבה, תפוזינה כבר הוכיחה את השקר של הפצצה, ועכשיו בתות בננה, הדביל שבי זה עתה שתה, וביאליק אין בי כדי להקיא, אז את זה אוציא מחר, אחרי שאשן טיפה, ולבוקר טוב עולם נהיה, וכל האמת לילד האמיתי, כי אז יופי הוא מספיק אמת כדי שהאמת תהיה יופי, וד״ש לקיטס, מושלם? לא. אבל מואיז בן הראש, עם Les livres de Moïse Benarroch. טוען לי לספרות, כאפשרות, ובכתיבה זאת, אידך זיל, גמור! עוד דרך לגמור. והנה ורטרסאוריגינל, חמישים ש״ח לשי, וספר מגרמניה, על העברית של הש״י, וטוב כי היה עוד, הגם עגנון היה מת על הספר הזה, אבל אידיוטים מלמדים את מה שלוקחים, ואז עוד פרס. גם מואיז. האשכנזים האלה, ינעל אבוק ביאליק, ובדחיסות זה ביאליק בפוטנציה, אבל אימפוטנציה היא בחירה, והנה החופש בהכרת ההכרח, וכי תכנס יא אח מתחת לכנפיים, קפל, קפל! ועוד אומרים, הא, למי איכפת, אין פלפל, והשום הוא ארוס, שמיים בלי שמש, נער זקן תמיד, והאות החסרה, שלום לה, בלשכוח תמיד, כי יש לשחזר קצת עדן כדי לדעת כי יש מעוף, ולשירה, על-אל.

טולקין על עדן

לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור איננו בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך שה’מעריץ’ בלב הנסתר, וכה נהדר הוא להיעדרות של שיכנוע עצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מן ההמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית מתוך התפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שהטוויתי לי והעבודות שלי (הן טכנית והן ספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, אחרים, עוצמתיים לא פחות, היד המנחה של האלמה-מאטר-אקלסיה, הרי שאני לא מבויש ולא עוד מפקפק אנוכי במרכזיות ה’מיתוס’ של עדן. ״

 

״מיתוס העדן חביב כמו מיתוסים עכשווים, ועוד אנו מדברים והנה עוד ציפור מצייצת לנו על הטבע האצילי כי פראי, ועוד מילים נופלות על הדף, ועדיין ואכן נכון הוא שג’נסיס מופרדת מכל זיכרון ממשי שלנו, ואמנם איננו יודעים כמה דורות גולים בעצב את ההיסטוריה לאחר הנפילה, אך בוודאי שעדן הייתה גם הייתה על האדמה שלנו, ואומללה מאוד היא האדמה. כולנו מייחלים לזה, ואנחנו כל הזמן מציצים אליה: כל הטבע שלנו במיטבו והפחות מושחת, הכי מעודן והכי אנושי, עדיין ספוג בתחושת ‘גלות’. אם אתה בא לחשוב על זה, האימה שלך (הצודקת מאוד) על הרצח המטופש של הנץ, והזיכרון העקשני שלך מה’בית ‘הזה שלך בשעה אידילית (שלעתים קרובות יש אשליה של שהות הזמן וריקבון ותחושת שלווה עדינה) – έίθε γενοίµην, ‘עומד השעון על עשר לשלוש, והאם עדיין יש דבש לתה’ – נגזרים מעדן. ככל שנוכל לחזור, הפאן האצילי יותר של המוח האנושי מתמלא במחשבות של סיב (אחווה), שלום ורצון טוב, ובמחשבה על אובדן. לעולם לא נשחזר את זה, כי זו לא דרך החרטה שעובדת באופן ספירלי או במעגל סגור; אנו עשויים להתאושש עם משהו דומה, אך גבוה יותר… כמובן, אני מניח שבכפוף לאישורו של אלוהים, כל המין האנושי (ככל אדם) חופשי לא לקום שוב אלא ללכת לאבדון ולבצע את הנפילה לתחתיתו המרה (כפי שכל אדם יכול להיות לנפל זה, בעצמו, כיחיד) . ובתקופות מסוימות, ההווה הוא בעיקר הנטייה לאבדון, שעה שהרע סופי נראה יותר פטאלי מסתם עוד אפשרות. ובכל זאת אני חושב שיש ממש לעתיד ה’מילניום’, שלטון אלפי השנים של הקדושים, כלומר. לה שלמרות פגמיהם מעולם לא השחיקו לב או רצון לעולם או לרוח הרעה (במונחים מודרניים אך לא אוניברסליים: מנגנון, מטריאליזם ‘מדעי’. סוציאליזם באחת מסיעותיו הנמצאות כעת במלחמה).״

רשומה רגילה
ישראל

תנועת ההשכלה 2.0: שמאל לימין, צעד.

השמירה על כללי ה-decorum היא כמו מתן כבוד לכל אחד מהכללים של החברה המנומסת. דא עקא, כמו שהאידיוטים יגידו, החברה המנומסת לא מנומסת. הנימוס הוא כלי לשימור מעמדה בשקט של המשכיות באין מפריע, להבדיל מעבודה ומאבק. עד כאן להשכל כמוסר: עכשיו להשכלה:

לך לך לפילוסופיה- הנה דרך דבילית להתחיל את הצגת דברים אגב השאלה שאף אחד לא שואל, למה ללמוד פילוסופיה, עכשיו!- או מה חשוב כל כך בנו אגב הזה של הפרפר, קישתא פרפר, צא החוצה, עוף לך פרפר ואל תפחד כל כך- ויטגנשטיין הפחדן אמר. נו, אנחנו פה להגן עליך מפילוסופיה, בפילוסופיה, פילוסופית.

אכן, אל תאמין למה שאומרים עלינו כשאנחנו אומרים את זה, ועזוב, זה בסדר, אנחנו כבר סוקרטס והם אוייבים שלנו בגלל שמפחדים מאיתנו, לגמרי, כמו שפחדו או מה שזה לא היה מסוקרטס ההוא; ואותו עוד הרגו…גם אותנו! למה אנשים לא באים ללמוד ליד הרוח של המאוורר? כי הם רוצים להרוויח ממש, לא הרבה ממש כמו פרופסור- בקיצור הם רוצים מזגן. מה?!

תועלתנות. הם תועלתנים. תועלתנות ליברלית זה ירושלים, תיאוריית מוסר, פה זה תל אביב, זה לפעמים סתם נאצי. אני אומר לך הכל בעולם הזה, חוץ מהפינה הזאת, הוא על בצע כסף, הכל מדיד, אובייקטיבי, החיים שלנו נחווים כעולם, רבאכ בעולם, קר ומנוכר…רגע, רגע: הנה סיימתי את המאמר העשירי על בסיס הדוקטורט שלי – אז תצטט אותי? כן! ואני אצטט אותך כאומר של הכן. ואז נתקרב בכלל ל-זה? יש! אז את צריכה את הציטוט הזה לטיסה ההיא? ומי צריך אותך, אבל?! בעצם, שלמה ארצי שר על העצם.

שטויות. בקיצור, מעט סטודנטים השנה, אה? מה חדש? הם מפחדים מאיתנו, מי מפחד מתרבות של פקידות? כולם, סוקרטס! זוכר? הוא כבר לא פה! השמצות? הם עושים לתרבות שלנו מה שעשו לסוקרטס! הנה, קיצוצים. הבעיה היא בחינוך. מי מחנך פה? אני! מאוורר לרוח. בקיצור. לפורנו, גם מאוורר. למזגן. תנועת ההשכלה 2.0 היא על הדבאע שטבע.

מצד שני, זמן פנוי למלחמה בכיבוש?

אוניברסיטת תל אביב? אחר כך נלמד. תודה. אחר כך נלמד. בינתיים. קומו ותתחילו לצעוד: כובשים. כובשים. כובשים! להתחיל ללכת ולצעוק אנחנו כובשים. לא לגדר ולא לנעל. עזבו את הזיתים והניחו נא את החומוס. אתם. כובשים. כובשים. כובשים. תתחילו ללכת. ממוסד למוסד במוסד. כל מוסד תרבות וחינוך, חינוך ותרבות. נגמר הסגר! תצעקו. אנחנו כובשים ותמשיכו לצעוד. ניו באלאנס? יש? יש! כובשים. כובשים. תאמרו, לפעמים תלחשו. הפריפריה תצטרף אחר כך. לא יהיה בה צורך, האמת, אבל תתחילו. שניה. עזבו רשימות. אתם בשחורה כל עוד אתם: כובשים! אבל היופי בישראל? שיר לשלום, כן. אבל אני כובש? מה? אין באמת כובש. אלוהים? עזוב שטויות, גלידה ותמונה מהשיר לשלום? גלידה? למה לא יוגורט? עדיף לכבש ה-16 של הכוסאוחתוקבאמו.

אבל בוא נסיים יפה. נהיה לסטודנט שקרא פסקל כשקיבל פס, אז בחום יולי אוגוסט אז, חם מאד היה, שלמה היא ארצ-י שר בנא נא נא ללה לה לה, שואל לאן, לאן, לאן? לשם:

יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה אמיתית, יש! ובג״ץ? למה לא? שהרי יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה במלחמה, יש!? ובג״ץ?! לופ בלאפה, לאויבים של הגלוטן, אבל גם מיצים לאמיצים בפטל, אז למה העמותות כאן אחרת, בעצם?

בוא נסיים במי רוצה להיות נלסון מנדלה בהנחיית ארז טל, כי מי רוצה להיות מיליונר? זה רק מזגן. קצת מאוורר. והרבה, מלא, פשוט מלא, רוח של פורנו, סקסי זה.

רשומה רגילה
פילוסופיה

התנ״ך כסיפור בראשית, וניגודו למעשה הפילוסופי. נסיון ראשוני, זריקות סתם של אחרים לפני הדבר עצמו כמתגלה לו.

התנ״ך כסיפור בראשית כבר מנוגד למעשה הפילוסופי. אחד ההיבטים המובהקים של עניין זה הוא לא עץ הדעת או סיפור בבל, שכן, הראשון הוא על גאווה והשני הוא על אל קנאי מן הצד השני של ההיבריס, וכאן כמו שם, ובהתחשב בשימוש של מיתוסים אלה על ידי ציווליזציה יהודו-נוצרית, קרי, גם יוונית, או הליניסטית תחילה, אין באמת ייחודיות שמסבירה מדוע לא פילוסופיה, ביהדות. עם זאת, אפשר להשתמש הזה שאין כאן, לעומת השם, וזה הוא לעניין העדר המילה כלוגוס או טבע או העדר עולם שהוא יותר מרחב מאשר זמן. הבעיה היא באפשרות הדיבור או באפשרות ללוגוס.

לכאורה יש לנו בעיה כאן כי אנו צריכים לקבל את הנס ומשם את האפשרות להתגלות. קיצור, ביקורת הדת פתרה אותנו מכך; אתה לא חייב לקרוא את התנך כמאמין, בכבדות, כתפילה הנשמעת כהדהוד הכולא אותך לטקסט. מצד שני, אנחנו לא באים לטעון לגדולה מראש תוך מציאת זהות כתרבות, כובע ככיפה למחשבת ישראל. כן, אנו מתחילים מתוך הנחת הבורות לגבי התשובות לשאלות הגדולות, תוך שנשארים עם השאלה. בספק השאלתי יש מקום לאמונה יותר מאשר סילוקה, כל עוד מצב ביניים זה הוא ״נצחי״. שהרי האמונה היא גם פעולה מול הספק וממילא מניחה את הספקות בקפיצה מעליהן. אין זה ויכוח על אתאיזם מול תיאולוגיה כמו הניסיון להבין את הראשון כפילוסופיה באמצעות הא-תאיזם. הלא הוא אף פעם לא כמו אחר ואולי מאחרות זאת תהיה שם התחלה בהמשך. לדברים הסתומים שצויינו כאן, ואולי חמקו ממך, נחזור אחרי שננגוס בבשר. אמנם אנו יודעים לשחות, ועדיין למים.

  1. בבחינת חשבון הבריאה, הרי שעלינו לציין כי רק אלוהים בורא משהו חדש. ברא מיוחס רק לאלוהים. עשה, מעשים מיוחסים לאדם. אם ברא זה לברוא דבר חדש, הרי שעלינו כבר לשים ל לסתירה כי תחילה יש תוהו ובוהו וכולי- כלומר נראה כי אלוהים בורא דרך מתן צורה ובתוך כך צורות לבריאות השונות מתוך העולם כחומר כבר קיים. זאת לא סיבה להתעכבות כי ישנן עוד הרבה: השמש נבראת ביום הרביעי והסיפור מחולק לימים. שוב, הצומח צץ בעולם לפני השמש. בכלל, הטענה כי אלוהים מספר את סיפור הבריאה היא הגיונית, בלהוציא סתירות אחרות, שכן רק אלוהים נכח בבריאה אך לא כך. אנחנו נעדרים את את ויאמר יהווה. ככלל, המשפטים הראשונים מלאי סתירות ומעידים אולי על מקורות שונים. מכל אלה ורבים אחרים, המסקנה היא כי אנו עוסקים במיתוס.

ברגע שעניין המיתוס עולה נזנח בד״כ הדיון המנסה לעשות סדר בדברים. עם היוונים נגיד כי הפילוסופיה מתחילה במיתוס ובוודאי במיתוס של המקורות, כשם שאריסטו טוען, תוך שמעלה את הסיודוס למעמד של הפילוסוף. אם כן, אנו ננסה להבין את המיתוס כך שילמד אותנו משהו מהותי מלבד האפולוגטיקה על הסתירות, ששוב כלל לא הכרחית מנקודת המוצא שלנו – הערה – מעובדת המיתוס כסיפור המסביר מתוך ההיפותזה הגדולה, הקפיצה הגדולה, את הקיום האנושי. משום המיתוס, אם כן, גם המחבר המקראי. מכאן לא כל הסתירות מוסברות כטעויות אלא יותר כפרוקסימיות לסיפור הכללי, לאמת הכללית של הסיפור. עם זאת, ההתחלה המוזרה לפיה יש כבר תוהו ובוהו היא טבעית לשלב התחלתי זה של חשיבה, שבו יש ניסיון להסביר בריאה כבר כמעשה בתוך עולם שנברא, כתהליך כתיבה, נניח – אם הייתי צרפתי או רמאי.

  1. (חזרה לאחד) אולי כאן נגיד משהו בכל זאת על הבלבול.

טעויות היסטוריות ברורות, מבחינת סתירות של ממש, הן עדות לכך שהספר איננו בא ממקור אלוהי או שהספר כספר נכתב על ידי בני אדם ומכאן הספר כבסיס חי להתגלות מאבד מערכו, על פי שפינוזה. עם זאת, אם אנו מקבלים את המקור האנושי כניסיון לבטא תפיסה של אלוהות ושלה עולם שמתחיל ממנה וכך מהמסורת שאליה האדם מחוייב לתת יחס של כבוד ויראה, הרי שהסתירות והבלבול מובנים מאליהם. הם מובנים על אחת כמה וכמה אם אנו מבינים כי בתנך כספר של התגלות הדורש ציות ואשר מנוגד בתכלית לפיתוי הפילוסופי או לחופש וכי אמונה מחייבת המשכיות של מסורת ולא רק אלא גם שהיא מניחה את האמונה אל מול הספק או הפנטסטי. אם בכלל, שפינוזה הוא הבעייתי כאן כשרוצה דת כמו אזרחית או רוח החוקים המבוססים על התנ״ך בעודו מבקש להמשיך לערער את ערכו כהתגלות.

כך, הבעיה התיאולוגית אצל שפינוזה לא זוכה להתמודדות אמיתית אל מול הפוליטי, הגם אם הכותרת יכולה לרמוז בשוגג על מודעות לבעיה זו, להבדיל משילוב בין התיאולוגי לפוליטי כפיתרון לפוליטיות הנלהבת של שפינוזה כפילוסוף. אבל. נניח לזה. רוסו כתב על כך והוא שוויצרי ואני שתיתי שוקו שוויצרי באיזה אוניברסיטה כשבטח תהיתי על בעיית הפילוסופיה בחברה כמו האקדמיה הסופיסטית כניסיון למחיקתה. אבל רציתי להסביר את המתחבא מאחורי הכתיבה הפילוסופית היוונית אל מול התנ״ך.

דרך אחרת להצביע על עניין זה מהותית יותר לסיפור הבריאה.

לתפיסה הפילוסופית היוונית יש בסיס ראשוני לתפיסה הפשוטה כי ההתבוננות בשמיים, הבנת שמים, היא הקרקע לפיה אנו מובלים להתנהלות נכונה. ידע אמיתי, אמרו הפילוסופים היוונים, הוא ידיעה על מה שיש תמיד. ידע על דברים שלא תמיד, ובעיקר ידע על מה שקרה בעבר הם הרבה פחות חשובים. הרדוטוס, למשל, לא מדבר על מקורות אלא אם כן הוא מוסיף את ההסתייגות ככל הידוע לנו. הכתיבה אם כך היא ניסיון להביא באופן חי כמה שיותר את המחשבה לעבר הקורא היכול לה. כאן אנו חוזרים לאחד, לסגנון האומר פילוסופיה.

  1. הנקודה האחרונה הייתה חשובה כי הנה סתירה מהותית לסיפור כולו. יתר הסתירות מתיישבות היטב עם חלוקת הבריאה לשניים, שלושה ימים ראשונים המתחילים באור ומסתיימים בעולם הצמחי ואשר ממשיכים שוב בשמש ומסתיימים באדם. לחלוקה הזאת יש חלוקה ברורה בין גופים דוממים לגופים נעים, בין עקרון ההפרדה וההיפרדות בשלושת הימים הראשונים לעקרון התנועה בימים האחרונים, מגרמי השמים הנעים מתוך עיקרון עצמאי להם, וכך שומרים על מסלולם, לחיה העדיין מוגבלת בתנועתה, לפחות מבחינה שוללנית, הפוזיטיבית לחופש, עד ההגעה לאדם החופשי לייצר את התאונה בטבע, לצאת מן המקום המוקצה לו, כמו שהוא היחידי היכול לקבל או למרוד בסמכות. מכאן, סיפור הבריאה השני של גן עדן כבר מדבר בסדר זה.
  2. אבל לפני השלילה, נבהיר- אם צריך- את התנועה כהמשך והעמקה של הנרדפות. התנועה הופכת את הנפרדות לנפרדות עצמית באדם. אבל כל המהלך עקבי כאן לעקרון הנפרדות. כך, שים לב, כי לחיה יש מידה גבוהה יותר של הפרדה מאשר גופי השמים. בעלי חיים יכולים לשנות לא רק את מקומם, אלא גם את המסלול שלהם. השמש והירח והכוכבים אינם יכולים לשנות את מסלולם, אלא באורח פלא; אך כפי שאתה רואה מכל כלב, למשל, כאשר הוא רץ יחד, הוא יכול לשנות את מסלולו; לאמיתו של דבר, אין לו מסלול שכזה. בעלי חיים אינם מוגבלים להחלפת מקומותיהם. מכאן עולה כי ההוויה שנוצרה אחרונה, כלומר האדם, מאופיינת בכך שהוא יצור המופרד בדרגה הגבוהה ביותר; האדם הוא היצור היחיד שנברא בצלם אלוהים. אם ניקח בחשבון את ההקבלה של האדם והצמחים, ושהצמחים הם היצורים היחידים שמייחסים להם את המונח עשייה במפורש, נוכל גם להכיר בכך שהאדם מסוגל לעשות, לעשות מעשים, במידה הגבוהה ביותר של כל היצורים, שעה שהוא יכול להיות המחבר של סיפורו- הצרפתי הזה.
  3. נראה אם ​​כן שאפשר לומר את רצף הבריאה בפרק הראשון של המקרא כדלקמן: מתוך עקרון ההפרדה, האור; דרך משהו המפריד, גן עדן; למשהו שמופרד, אדמה וים; לדברים שהם יצרניים של דברים מופרדים, עצים, למשל; ואז דברים שיכולים להפריד את עצמם מהמסלול שלהם, חיות; ולבסוף ישות שיכולה להפריד את עצמה מדרך שלה, הדרך התבונית.

אני חוזר ואומר, נראה שהרמז לפרק הראשון הוא העובדה שחשבון הבריאה מורכב משני חלקים עיקריים. זה מרמז על כך שהעולם שנוצר נתפס כמאופיין בדואליזם מהותי: דברים שונים זה מזה מבלי שיש להם יכולת של תנועה מקומית, ודברים שבנוסף להיות שונים זה מזה, הם בעלי יכולת של תנועה מקומית.

וכי למה חוזר כי מתוך דואליות זאת, להבדיל מזכר ונקבה כמו בתרבויות אחרות, אין דואליות כבסיס לפוליתיאיזם. בכל מקרה אין אל של הפרדה ואל של תנועה.

  1. הנקודה השניה להסבר הסתירות: האדמה היא הראשונה אל מול הניסיון להמעיט בערך של הקוסמולוגיה. האדמה הזאת היא המקור או ביחס אליה גרמי השמיים-הם, כאילו היו כלי עבודה וכו עבור העולם שבין השמיים והארץ. הערעור של הקוסמולוגי כמו של העולם מעבר הוא כביטול הפילוסופיה לטובת ההתגלות. כאן, שוב, גן עדן ממצמץ לנו. שים לב עד כמה זה נוגד את הקשקוש של פרויד כי המונותאיזם היהודי הוא חיבור בין אלוהי השמש לאלוהי הגעש, ונוותר על מחשבת ישראל אומרת לאפלטון על הלבנה. לזרוק עליה לבנה, עדיף. שים לב כי כאן יש גם המשך של הבריאה בניסים, התערבות בטבע, יציאת מצרים. אם מקודם אמרנו כי הבעיה כאן היא שלא נאמר לנו כי אלוהים הוא המספר, הרי שכאן אין זה משנה. העולם נברא כשאלוהים מדבר אל העם. זאת המשמעות היחידה, שוב, בהעדר הקוסמוס או בהורדה של העולם מעבר לתוך המצוי בין השמים והארץ. השיעמום של קוהלת, למשל, הוא הביטוי של האדם מדבר ללא אלוהים מדבר. מכאן ההידבקות או המגע הקרוב בפרקסיס כסדר שלם, חלופי, אך אמוני מקביל ומתוך התכוונות לאלוהים הוא הפתרון לאלוהים לא מדבר, סובלימיזציה להעדר הסובלימטיבי.

עכשיו, עלינו לפנות למיתוס המסביר את המצב האנושי.

לפני שאנו עושים כן, מן הראוי לציין את החוכמה כאן במתן סיפור בריאה שני כרקע מיידי לסיפור גן עדן. מה שמעלה את האפשרות לטעון כי החטא על פי סיפור הבריאה הראשון הינו הכרח הפועל על פי הגיון הדברים ואם לא מסדר גבוה יותר שלהם, ומכאן שהנפילה היא פנימית לבריאה תחת מסגרת סיפור הבריאה הראשון של האדם החוגג את המהות האלוהית של האדם, עם כל המתחים הנלווים לכך.


מכאן, אם כן, ולו כמומנט, עלינו להתחיל בשני סיפורי הבריאה, האחד מכוון לנפש-אלוהות, השני גוף-אדמה.

  1. . עד כה בעיקר עסקנו ברקע לדברים. בלא פילוסופי. לא במה שהסיפור בא להסביר וזה את המצב האנושי עצמו. בפרספקטיבה זו, ההבדל המוחלט בין האדם לכל שאר היצורים אינו נראה במידה מספקת.

נראה מהחשבון הראשון שהאדם מופרד בדרגה הגבוהה ביותר, שהוא יכול להזיז או לשנות את מקומו, במובן מאוד מטאפורי אפילו, בדרגה הגבוהה ביותר. אבל הזכות הזו, חופש החירות הזה הם גם סכנה גדולה. האדם הוא היצור המעורפל ביותר; מכאן שהאדם לא נקרא טוב, כמו שגן עדן לא נקרא טוב. יש קשר בין העמימות של האדם, הסכנה אליה האדם נחשף בעצם, לבין גן העדן, עם מה שמייצגים השמים. הסכנה הזאת היא הניסיון של האדם למצוא את הנטייה שלו לאור מה שניכר לאדם כאדם, הניסיון להחזיק ידיעה של טוב ורע כמו האלים.

כעת, אם האדם הוא היצור הדו-משמעי ביותר, למעשה היצור הדו-משמעי היחיד, אנו זקוקים לתוספת לאותו חשבון בו האדם מופיע גם כחלק מהשלם. אנו זקוקים לחשבון המתמקד באדם בלבד; ליתר דיוק, מכיוון שעמימות פירושה עמימות ביחס לטוב ולרע, אנו זקוקים לחשבון נוסף בו מוגדר מקומו של האדם, לא רק כפי שהיה ביחס לחיות או ליתר הבריאה אלא ביחס לעצמו כבורא עצמו או לפחות גורם לבריאה של קיום קשה ולא צודק זה. התיאודיציה היא בהאשמה של האדם למצבו- בנפילה שלו. כאן הבריאה של העולם כפי שמוכר לנו, מחוץ לגן עדן, היא הבריאה.

מכאן סיפור גן העדן. לדעת טוב ורע כלדעת לאור שמיים, אבל השמיים הקוסמולוגיים הם כבר הגן. הם כבר באדמה. החוכמה האלוהית היא נתון מבחוץ אשר לא ניתן. אז למה בכל זאת? זאת אתה למד מהחשבון האחר של הבריאה. כאן האדם בא מהאדמה, חווה מצלעו וכולי. כאן אין לנו שום קשר לאלוהי. מכאן, מתיקון זה אתה למד כי הנפילה תמיד הייתה כבר מהבריאה בצלם. הפיתוי של האדם הוא אלוהים וזה המפריד אותו. כאו הבריאה היא של היפרדות, מהניסיון לאלוהי. בוא נראה את שני הסיפורים על האדם המגיע לעדן בנפרד. כך נגלה גם שניים כאחדות אך גם אחד לשניים. נתחיל:

  1. או נתחיל. לא נתחיל מחדש כך:

הנפרדות של האדם מאלוהים היא התוצאה של העדר הפיתוי או התנך כיצירה אנטי פילוסופית אשר פועלת נגד ואל מול כל תפיסץ טבע או עולם או קוסמוס, כל סדר שבאמצעותו האדם יוכל לדעת את עצמו. דומה כי כאן הדואליות לא באמת מתאפשרת כדואליות בין ביחסו של אלוהים לאדם. שהרי סיפור גן עדן הוא עולמנו למעט עניין העבודה והמוות….

אולי אחרי שינה נתחיל שוב.

רשומה רגילה