(1) במכתב 24 של המכתבים הפרסיים של מונטסקייה, אוזבק מכנה את מלך צרפת קוסם, ובקטע חושפני מאד על כוח ההבל של הגאווה האנושית, הוא אומר כי ״”מלך צרפת הוא הנסיך החזק ביותר באירופה. בניגוד לשכנו מלך ספרד, אין לו מכרות זהב. ובכל זאת יש לו עושר גדול יותר, כי הוא שואב מההבל של נתיניו עושר בלתי נדלה, גדול יותר מזה של מכרות זהב. ידוע שהוא מבצע ומנהל מלחמות גדולות ללא כספים אחרים מלבד תארי כבוד למכירה, ובגלל הנס הזה של גאווה אנושית, חייליו מקבלים שכר, מבצריו חמושים וחייליו מצוידים”. בין כל השטויות ששמעתי על כוחה של המלוכה באנגליה, שלטון המלכה וכו׳, לא שמעתי על הקסם שבמתן תארי כבוד לכל מי שהצליח, בוודאי לכל מי שהצליח ואנחנו יודעים על זה, כלומר, כל מי שפופולארי, כך, בפוטנציה, לכל אחד הקרוב להם- לבעלי התארים- בפועל, במידת ההצלחה והפופולריות, ואשר מחכה בשקט להכרה המצופה? עכשיו זה הולך קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה- עד כדי כך שעולה השאלה, מי נותר שידבר כנגד? כן סיר, מה סר, אוקיי סיר של טיפשות, צדקת ששתקת ותודה על זה. / (2) אבל רציתי לומר משהו אחר על המכתבים הפרסיים. במכתב מספר 17, אני חושב, אתה יכול למצוא את הקטע הבא: “ואז הוא צעק בקול חריף – אני יכול לראות מה קורה, טרגלודיטים! הסגולה שלכם מתחילה להכביד עליכם. במצב העניינים הנוכחי, ללא צ’יף, אתם חייבים להיות בעלי סגולה למרות עצמכם. אחרת לא הייתם יכולים להתקיים והייתם נקלעים למסכנות של אבותיכם. אבל העול הזה נראה לך קשה מדי. אתם מעדיפים להיות נתינים של נסיך ולציית לחוקיו, כי הם פחות מגבילים מהמנהגים שלכם. אתם יודעים שמעתה והלאה אתם יכולים לספק את שאיפתכם, לרכוש עושר, ולהינמק בפאר רך, וכי כל עוד אתם נמנעים מלפול לפשעים גדולים, לא יהיה לכם צורך בסגולה’”. עכשיו, זאת התשובה של המלך העתידי, האיש הצודק הנבחר על ידי הטרגלודיטים, העדיין אנשים הגונים, להיות להם מלך. יש כאן הרבה נקודות עדינות, שאליהן לא אכנס, כמו למשל המעבר למלך כמעבר לאמונה באל אחד, להבדיל מפוליתיאיזם, כפי שנראה מן העובדה שהמלך העתידי נשבע בשמו של אל אחד ולא אלים; ויש כאן כמובן הקבלה משמעותית לטיעון ברוח החוקים של מונטסקייה, לפיה הרפובליקות הקטנות מבוססות על וירטו, לעומת המונרכיות הגדולות שמאפשרות יותר מסחר, מכתבים וקומודיוס ליבינג בלשונו של הובס, ואשר מבוססות על משהו פחות ערך מוירטו וזה הכבוד, מה שמחזיר אותנו לציטוט הראשון, על הקוסם הגדול שהוא מלך צרפת. אבל האם מונטסקייה לא חושב פה גם על שמואל והסתגוייתיו מהמלוכה, הס מלהזכיר כי בימים ההם אין מלך בישראל והאיש הישר בעיניו יעשה המראה את הקשר היחסי בין מלוכה למוסר שלילי/חופש שלילי? הא, לו רק הייתי יודע תנ״ך. בגלל שאני בור בעבריים, אשים פה רק ציטוט של סמואל מדבר אנגלית לאלוהים, ואשתוק, ואשתוק כי די בזה כדי להציע שלמונטסקייה היה את זה איפשהו מאחורי הראש (6 But when they said, “Give us a king to lead us,” this displeased Samuel; so he prayed to the Lord. 7 And the Lord told him: “Listen to all that the people are saying to you; it is not you they have rejected, but they have rejected me as their king. 8 As they have done from the day I brought them up out of Egypt until this day, forsaking me and serving other gods, so they are doing to you. 9 Now listen to them; but warn them solemnly and let them know what the king who will reign over them will claim as his rights.”). / (3) אז על עוד דבר שאיני יודע דבר: בגדול, אוזבק עסוק בשני דברים. באיסוף חוכמה, so to speak if so you can speak indeed, ובשמירה על הנשים שלו, בהרמון שלו, והוא רחוק-רחוק באירופה. כשהוא כותב לנשים שלו הוא תמיד כותב להן פדגוגית, ומתוך מטרה לשמור אותן כנועות וצייתניות. כך הוא אומר להן על הנשים הפריזאיות, בהשוואה: “אם הייתן מתחנכות בארץ הזאת, לא הייתן כל כך מוטרדות; נשים כאן איבדו את כל המעצורים. הן מופיעות בפני גברים עם פרצופים חשופים, כאילו ביקשו לבקש את נפילתם. הם מחפשים אותן במבטים; הם רואים אותן במסגדים, בטיולים שלהן, אפילו בבתיהן. השימוש בסריסים למשרתים אינו ידוע להם. במקום אותה פשטות אצילית וצניעות חביבה השולטת בקרבכן, ניתן לראות כאן חוצפה אכזרית שאי אפשר להתרגל אליה” (26). להבדיל מתמיכה פשוטה של אדם מערבי במאה העשרים האחת, אני חושב מה אוזבק היה כותב עכשיו, and I tremble. מצד שני, במכתב הזה הוא ממשיך ואומר כי לא חשוב כמה הנשים הפריזאיות נוראות, הן עדיין לא נואפות, מכאן הוא מעורר שאלה על צדקת דרכו והאם הדרך הלא לא דתית שלו להבטיח את צניעות נשותיו היא בכלל רציונלית, על פי מושגיו שלו, ברצון האחרון למניעת ניאוף. אולי אומר הוא? פריז! אולי הוא אומר פריז רק אילו הייתי יכול? אולי הוא פתוח לחולשותיו כגבר? הוא פשוט קנאי בן קנאים? (ליתר ביטחון: הוא מעורר בנו את השאלה כמו את הביקורת העצמית על עצמו. הוא כמובן לא עושה זאת בפועל. זה יהיה נגד אחד מהשניים שמכוננים את ההוויה שלו, הדאגה שלו להרמון הנשים שלו- מה גם ששניהם נפרדים). הא. התחלנו במלכת אנגליה, סיימנו ברמז מרוחק לאיראן. זה בכלל פוסט פוליטי או שהמכתבים הם מאסטרפיס? טוף, הראשון לא סותר את השני.