פילוסופיה

הערה של אלכסנדר לא המוקודוני אגב אריסטו טופיקס 1.

אני קורא איזה ancient commentary של אלכנסדר אחד על הטופיקס של אריסטו. אוף דה טופיק, ובדיוק לטופיק, כשם שנרמז לפני וייאמר אחרי , הוא מדבר על הסילוגיזם. מהאנליטיקות. עכשיו, הוא נותן דוגמאות לטעויות לוגיות, כפי שנוסחו על ידי הסטואה, בכותרות, וקצת מראה בין לביו אין דיס ראד׳ר לונג אינטרודקשן טו אן אינטרודקשן – שהרי כל הספר הוא על טופוס אחד בלבד, ולפיו, הכותרת אליו צריכה להיות הקדמה לטופיקס-, ומדי פעם, הוא חוזר לקשקש על ההנאה, pleasure, ולמה זה יכול להיטען אם זה היה יכול להיטען, עד שנמאס לו, כמה עמודים קדימה, שם הוא אומר שוב pleasure, ואז נזכר שאפיקורוס מעצבן אותו, כאן אתה מבין שהוא מעצבן אותו ממש, מעצבן אותו רצח, אז הנה דוגמא לסילוגיזם שגוי שלו על המוות… או תיכף כי כאן הוא רק מרחיב על הטעות הסילוגיסטית לגבי pleasure; שהרי, אם מה שמוסק בטיעון לא נובע בהכרח מהפרמסיסיס which were posited, הרי שאין הוא סילוגיזם כלל וכלל.

״למשל אם אחד היה משיג שההנאה היא על פי הטבע ושמה שיש לבחור הוא הטבע, ואז הגיע למסקנה שההנאה היא טובה: הרי שעבורנו הטוב הזה לא מה שמוכח מההנחות, גם אם זה נובע בהכרח ממה שנגזר מהם״. עכשיו אני ממשיך לתרגם, במכה שהוא באמת נותן לאפיקורוס.

״טיעון אחד כזה הוא של אפיקורוס על המוות: מהנחות הוא קובע כי:

מה שמומס הוא ללא תפיסה
ו-
מה שאין לו תפיסה הוא כלום עבורנו
מה שניתן להסיק אינו, כפי שהוא מאמין,
המוות הוא כלום עבורנו
אבל
מה שמומס הוא כלום עבורנו.

והמוות הוא אפילו לא מה שמתמוסס, זה פירוק, ומי שהעניק שמה שמתמוסס הוא בלי תפיסה, לא נתן גם שהפירוק ממשיך בלי תפיסה; התמוססות של הייצור חי – שזה מה שזה למות – אינו חסר תפיסה. ובגלל זה למות ולא למות זה משהו עבורנו, למרות שהמוות הוא לא תמיד משהו עבורנו. זו גם הסיבה שיש מוות בשני מובנים, או זה שהתרחש או זה שהוא מתרחש: מה שהתרחש אולי לא יהיה משהו מיוחד עבורנו, אבל מה שמתרחש הוא משהו עבורנו, וזה למעשה האחד שממנו אנחנו מפחדים״. סוף ציטוט.

כל 15 עמודים הוא זורק לך עצם. זה עמוד 16.
אקווינס זורק לך עצם כל 5 עמודים.
ביזנס טוב יותר מ- Alexander of Aphrodisias

רשומה רגילה
פילוסופיה

על הטעות של שופּנהאואר

עכשיו, אני לא נוהג במנהג הזה רבות, ואני מכבד את המסבכים, אבל אפשר לטעון משהו על אלה שמחבב פחות, תחת ההנחה שממילא אף אחד לא קורא כלום, יודע דבר וכאלה. בכל מקרה, טיפשות של פילוסופים גדולים משגעת אותי. כולם חולים בה, הסימפטומים עולים ויורדים בהתאם לאינטליגנציה ויותר מזה, לאלגנטיות ביציאה החוצה לאותו המקום. אבל רק כמשל, למשל, נמהר? שופּנהאואר: איך אתה יכול לטעון לרצון כ״דבר בפני עצמו״ מטפיזית אם אתה מגיע אליו דרך הרצון האישי, עזוב אינטרוספקציה על הרצון, כי זה גם זה מניח לפחות זמן, וזאת קטגוריה מההבנה שאין לה הגעה לעולם אלא רק לאידיאה שלו? אתה לא יכול לעשות זאת כקאנטיין, עם שם ספר דומה כהקדמה למערכת שלך כולה. זה פתטי למדי. מגוחך ברמות אינסוף. ניצב שם במרכז המערכת של הכל, והכל ללא התייחסות לבעיה כלל. עכשיו, שופּנהאואר הוא באמת פילוסוף. אך מה זה? משלינג, על הטיימאוס: [For since there were no days and night and months and years before heaven was born, he contrives their birth to come about just when heaven was constructed. All these are parts of time, and “was” and “will be” are forms of time that have come to be—exactly those forms which, without noticing it, we incorrectly apply to everlasting Being] [37e]. או: [For this is just what we say—“it was,” and “it is” and “it will be.” But “is” alone is suited to it, in keeping with the true account, whereas “was” and “will be” are fittingly said of becoming, which goes on in time] [38a].)Thus Plato maintains that there is a form of time independent of all succession of matter—a pure time-form about which one can only say that it is and the determinations of which one must not confuse with the determinations of time as it is applied to matter. שלינג מאפלטון זה על קאנטיין שלא מתבלבל, ולא רץ להלל את אפלטון סתם ללא סיבה, וגם הקונטקסט. שלינג לא הכרחי כאן.

מאסיב מיסטק.

רשומה רגילה
פילוסופיה

פרומתאוס, בקיצור, אבל על-אמת, באמת:

“For the gods keep hidden from men the means of life. Else you would easily do work enough in a day to supply you for a full year even without working; [45] soon would you put away your rudder over the smoke, and the fields worked by ox and sturdy mule would run to waste. But Zeus in the anger of his heart hid it, because Prometheus the crafty deceived him; therefore he planned sorrow and mischief against men. [50] He hid fire; but that the noble son of Iapetus stole again for men from Zeus the counsellor in a hollow fennel-stalk, so that Zeus who delights in thunder did not see it. But afterwards Zeus who gathers the clouds said to him in anger: “Son of Iapetus, surpassing all in cunning, [55] you are glad that you have outwitted me and stolen fire—a great plague to you yourself and to men that shall be. But I will give men as the price for fire an evil thing in which they may all be glad of heart while they embrace their own destruction.” Hesiod. The Homeric Hymns and Homerica with an English Translation by Hugh G. Evelyn-White. Works and Days. Cambridge, MA.,Harvard University Press; London, William Heinemann Ltd. 1914—Prometheus is not about the arts. Or the fire enables art, but something more essential is allowing progress from the first place. The fire is a light against the twilight and darkness of the night, as so near and immediate à propos the sun. Death was too near an expectation. If a man is an art, hence negation, then the blinding of man לעובדה של הלילה הקרוב, ואיתו הסימבוליקה של תודעה הולכת למותה was the first thing needful. Prometheus is being celebrated for this. Otherwise, the gift of the fire qua the source of the arts was rather futile, preposterous even. זה כל הסיפור.

רשומה רגילה
פילוסופיה

הערה קצרה על ויקו, ואז עוד אחת

תמיד חשבתי על המיתוס, בנפרד מההשגחה, או ההתגלות האחרת שלה, כמו היחס של דנטה לוירג׳יל, מיתוס שיכול להחזיק אותך עד פתח הגיהנום, ואולי כמוזיקה להוציא אותך משם, כשם שדנטה אומר בערך, למרות שזאת המוזיקה שהוא עצמו כבר שומע… אבל עמוד הערות של ויקו על המטאפיזיקה של יומו, שפינוזה, דקארט ולוק, מלמדים אחרת לגמרי: המעשה הוא לא רק הפוליטי, החוק האוניברסלי של ההיסטוריה, שעיקר הטענה היא שכחתו תוך ניסיון להבין את מה שאלוהים יצר, עולם הטבע, ולא מה שהאדם יוצר בעצמו, לכן פתוח להבנה מהעשייה גרידא; אלא גם השירה כמעשה הניתן כאפשרות לעשות מטאפיזיקה, בקביעתו את ההוויה עצמאית מהמעשה של האני, המניח את האני כקיום מדבר באני. מונח המפתח לתפיסתו של ויקו את המטאפיזיקה המודרנית הוא השערה (supposizione), שאותה הוא מיישם על לוק אך יכול ליישם במובן דומה גם על דקארט. ויקו כותב, “לוק צריך לשקול אם הרעיון של הוויה אמיתית קיים בהנחה” (ראה סעיף 1215). בין אם השערה היא אקסטרפולציה מהחושים ובין אם היא תהליך של ספק מתמשך להשערה רציונלית, האמת עודנה נשארת: לא ניתן לייצר את הרעיון של הוויה אמיתית. האקסיומה של ויקו במדע החדש, לפיה “הדוקטרינות חייבות לקחת את ההתחלה שלהן מזו של הדברים עצמם שבהם הן מטפלות”, כאשר היא נתפסת ביחס לתפיסתו לגבי ההמרה של האמת והמעשה, אומרת, למעשה, כי לא יכול להיות יותר דיסקורס על הוויה שהאדם הוא המקור שלה כאומר אני. הסבסטנס יכול להופיע כסוג של השערה אולטימטיבית לגבי העולם, אפילו כזו שאנו בהכרח מחויבים לה כמשהו ודאי. אך ישות אמיתית היא אינה סבסטנס במובן של רעיון שאנו מונעים לקבל על ידי התחלה: או עם החושים שלנו או עם כוחות המחשבה הלוגיים שלנו. הוויה אמיתית צריכה להיות נתון אמיתי ולא רק תוצר של השערה בלתי נמנעת. בדחיית לוק, ויקו אינו מחזיק בדוקטרינה ההפוכה של רעיונות מולדים- דקארט. בכך שהוא מתחיל עם המשוררים, יש לויקו דרך לעבור בין קרני הדילמה הזו, משום שהוא מתחיל מאלוהים כרעיון בתרבות האנושית עצמה וכזה שהוא ממשי עבור האדם במובן זה. נראה כי טענתו של ויקו היא שמה שהמטפיזיקה המודרנית, זו שמתחילה מהגוף או ממחשבה סופית, יכולה לתת הוא לא יותר מאשר גרסה אולטימטיבית של כל אחד מהם, והישות האמיתית חייבת להיות משהו שאינו אף אחד מאלה. נקודת המוצא למטא-פיסיקה עבור ויקו אינה יכולה להתבסס בחושים או בוויכוח. היא מבוססת על מה שבמונחים עכשוויים ניתן לכנות “תחושה” או, במונחים שלו, ליתר דיוק, פנטזיה. זהו כוחה של המשוררות להפוך מובן אולטימטיבי כאגדה או כמטאפורה, כפי שויקו טוען שכל מטפורה היא אגדה בקצרה (NS 404). כל התרבויות האנושיות, סבור ויקו, מתחילות בתובנה של הוויה אמיתית, או זאוס או יופיטר, והוא סבור שלכל אומה יש את הזאוס או את היופיטר שלה (NS 380). מכיוון שמתוך תובנה מקורית זו מתפתחת תרבות, או מה שוויקו מכנה אומה, המטפיזיקה חייבת להיות השתקפות על “אמיתי” שכזה, שהוא ״מעשה״ מיתי במקורו. המטאפיזיקה חייבת להיות ניסיון לגולל את מה שכבר קיים בפנטזיה האנושית שממנה נוצרה לראשונה התרבות עצמה. המטאפיזיקה אינה יכולה להתקדם ללא תלות בכך, כי לבסס אותה על כוחות החישה או ההיגיון שלנו פירושו לנסות לייצר את טבע ההוויה מיכולות שהן עצמן תלויות בכוח הבסיסי יותר של היווצרות החוויה הקיימת בכוחות האנושיים. של פנטזיה. הערתו של ויקו לגבי ה”הנחה” של פוליביוס (סעיף 1212), לפיה פוליביוס טועה בכך שיכולה להיות חברה של פילוסופים, היא דרך נוספת לומר את מה שהוא אומר על דקארט, שפינוזה ולוק כנציגים מובילים של התרבות המודרנית והמטאפיזיקה. באופן דומה, הסוף המוזר למדי של ויקו ל”השגחה” (סעיף 1216), שבו הוא ממזג את המטאפיזיקה של אפלטון ואריסטו יחד – שהאחרון הוא, הוא כותב, רק הרחבה של הראשונה – הוא דרך נוספת לומר שיש דרך עתיקה לעשות מטפיזיקה שאבדה בדרך המודרנית של חשיבה דרך הנחות. כך, הפרויקט של מטפיזיקה עתיקה עבור ויקו תמיד עומד מול מיתוס או הידע של המשוררים. הבעיה של המטאפיזיקה העתיקה היא איך לאחוז ביצירת המשוררים ובה בעת להפוך את אמיתותיהם בדרכם לאמת מדברת אחרת. הדיאלוג של אפלטון הוא מאבק עם המשוררים, ולאחר שהושג ניתן להפוך את תוצאותיו ל”פדגוגיות” על ידי אריסטו ואפילו ליצור גיאומטריות על ידי פרוקלוס. ויקו ראה בגיאומטריה מופע של חשיבה סינתטית המבוססת על פנטזיה – כלומר, מונחית על ידי כוח הנפש של האימג׳. מצחיק קצת שהוא משתמש במושג אונטולוגיה לעשיית מטאפיזיקה. טוף נו.

בהקשר אחר, איזה באסה זאת:

ויקו מספר כי לא נעים לו להיפגש עם אנשים בחברה, אלה ששם בחוץ, כאלה שקיבלו את ״המדע החדש״ רק כדי להיכשל להזכיר את קיומו או את עצם נוכחותו, פנים אל מול פנים, אפילו. הוא! חדש כמו הספר, גיבור בעידן של אנשים, כמו מזכיר את הנביא הלא חמוש של מקיוואלי. כל חייו הלכו לזה, וכלום, העולם ממשיך כמו כלום. כך הוא כותב לחבר שלו כי ״הספר יצא בעידן שרוחו – בביטוי של Tacitus שבו הוא מהרהר בתקופותיו הדומות מאוד לתקופתנו – היא “לפתות ולהתפתות” [corrumpere et corrumpi seculum vocatur; Germania 19], ומכיוון שהספר או מגעיל או מטריד את הרבים, הוא אינו מסוגל להשיג מחיאות כפיים אוניברסאליות. מכיוון שהוא מתייחס לרעיון ההשגחה כבסיס לצדק במין האנושי, הוא מפנה את האומות לתקן מחמיר. אבל היום העולם מתנודד ומתפתל בין סופות המנהגים האנושיים, בהתאם לפורטונה של אפיקורוס, או ממוסמר ומקובע לצורך של דקארט; ולפיכך הוא או נוטש את עצמו למזל עיוור או מרשה לעצמו להיגרר על ידי כורח חירש; אכפת לו מעט או כלל לא איכפת לו להישלט באחת על ידי הכוחות הבלתי ניתנים לבחירה של בחירה סבירה או להימנע, ובמקום שלא ניתן, למתן את האחר. לפיכך, הספרים היחידים שאנשים רוצים הם אלה שכמו בגדים, מיוצרים בהתאם לאופנה.” קורא ספר מצויין של איטלקי מתורגם לאנגלית על, ועם! דרפטס, פמפלטס, מכתבים של ויקו סביב ״המדע החדש״. קצת הבאתי ממנו לכאן. ראוי להרבה יותר.

רשומה רגילה
פילוסופיה

על יד האלוהים

גלילאו מקדים במכתב לקורא, משהו בנוסח הזה: ״בחיבור הקטן הזה, אני מציג לכל תלמידי הטבע דברים נהדרים להתבונן ולשקול. נהדר כמו הרבה בגלל המצוינות הפנימית שלהם כמו המוחלטת של החידוש שלהם, וגם על חשבון המכשיר שבאמצעות הסיוע ממנו הם הפכו את עצמם נגישים עבור חושינו. ~ אין ספק שזה חשוב להוסיף למספר הרב של כוכבים קבועים שעד עכשיו בני אדם הצליחו לראות באמצעות ראייתם הטבעית, ולהעמיד לנגד עיניהם אין ספור אחרים שמעולם לא נראו קודם לכן ועולים עליהם, הכוכבים הוותיקים והידועים בעבר, במספר של יותר מעשר פעמים. ~ זה הכי יפה והכי נעים למראה, לראות את גוף הירח, מרוחק מאיתנו בכמעט שישים וחצי קוטרים של כדור הארץ, קרוב כאילו הוא נמצא במרחק של שניים וחצי בלבד מהמדדים הללו. ~אז כל אחד יכול לדעת בוודאות של תפיסה-חושית שהירח בשום אופן לא ניחן במעין משטח חלק ומלוטש, אבל בעל משטח אחד מחוספס ולא אחיד, בדיוק כמו פני האדמה עצמה, מלאה בכל מקום בנפיחויות עצומות, תהומות עמוקות ופיתולים (רבים). ~ואז ליישב מחלוקות על הגלקסיה, ולהביא את המהות לידי ביטוי לחושים, ועוד יותר לשכל, נראה בשום אופן לא עניין שיכול להיחשב כבעל חשיבות קטנה; בנוסף לכך, להדגים ישירות את החומר של אותם כוכבים אשר כל האסטרונומים עד עתה קראו ערפילי, ולהוכיח שהוא שונה מאוד ממה שהיה עד כה מוערך, יהיה מאוד נעים ויפה מאוד. ~ אבל מה שהוא בהרבה מעבר לכל הערצה, והמקום הראשון שריגש אותי להציג אותו לתשומת ליבו של אסטרונומים ופילוסופים, הוא זה: כלומר, שיש לנו תגלית של ארבעה כוכבי לכת, לא ידועים ולא נצפו על ידי אף אחד לפנינו, שהמחזור שלהם הוא בערך מסוים של כוכב גדול של הידועים בעבר, כמו נוגה ומרקורי סביב השמש, שלפעמים לפני-ולפעמים אחרי- אבל לעולם לא סוטה ממנו מעבר לגבולות מסוימים. כל זה התגלה ונצפה לפני כמה ימים באמצעות הטלסקופ שהמצאתי, בעזרת חסד אלוהים שהאיר את מוחי בעבר״. מתוך ״המסר של הכוכבים״, גלילאו. לסיכום, הרים על הירח, כוכבי לכת חדשים בשמיים, כוכבים חדשים במספרים עצומים, דברים שאף שכל אנושי לא הצליח לתפוס לפני כן. ולא רק זה, גם תיאור של מכשיר מדעי חדש, perspicillum, המאפשר לנו טרנסצנדנטיה של המגבלות המוטלות עלינו, כדרך טבע, או אלוהים, ובאופן ספציפי, על החושים האנושיים והידע האנושי. זה הכל. על. כוכב, ירח, ויד האלוהים, ואני עצמי נולדתי באביב.

רשומה רגילה
פילוסופיה

העם העובד, נער האופניים, אלי עמיר

נער האופניים, אלי עמיר. עמירי המתוק. עם עובד. פרודיה. המלל שיבוא אחרי הבלה בלה, שלהם הוא, מהם, מופיע כחלק הפירסומי לספר. לא שמו לב, שוב לא הבינו את הנקרא, רק שילבו קריאה לקריאה?

לא הבינו, למרות הארת העיניים, כי נקודת המבט של השליח, נורי, זה סיכום של החייכני הזה ותודה חיוך, חיוך תודה, וכי כמה יפה הסיפור שלו יפה לעם העובד, שלא קשור לעם העובד או קשור, בערך כמו יכולת הרפלקציה של החוקרת המצוטטת ושל כל העולמות האלה שבתוכם כלום לא נושם, חוץ מהחיוך, מחייך תודה?

בחיי, מחשבות אפיקורסיות עולות, האם לא היה יותר טוב, אם העם העובד של התרבות היה מקבל עמל, בבחינת עצור מפגרים לפניך, במקום העם העובד, כי התרבות הזאת כגבוהה, נו- כבר עברו המחשבות, עדיף נורי. של האופניים. הוא יכול לבוא גם עם ספר של אניטה המופלאה. נורי, שליח האופניים. האם השליח הזה זה רק לחיוך של העם שלא עבד?

טוב, זה עם הספר. וזה ספר מעולה. בטח, בטח. יש דברים כל כך טובים, שעדיף לדמיין. המתנה הזאת כותבת ספרות מתשוקה של תודה, תודה. אז תודה, לכל ילד כאפות כותב. טוב, אולי זה bmx? האופנים. משם הפלא? לא ראוי לקאפס לוק.

״אלי עמיר מעריך מאוד את תרומת הקיבוץ לתהליך מיזוג הגלויות. יחד עם זאת הוא חש שהקיבוץ החל במלאכה אך לא השלים אותה. הצבא מוזכר כגוף שביכולתו להשלים את תהליך הקליטה, ולכן נורי תכנן להתגייס. הספר מביא לידי השלמה תמונה לאומית ומדינית רחבה של הנהגת המדינה בעשורים הראשונים להתהוותה מנקודת מבטו של השליח. נורי, נער האופניים, מתחבב על מנהיגי המדינה ומתקדם יפה הודות לחריצותו, לאישיותו הצנועה ולחוכמתו. מנקודת מבטו נחשפים המנהיגים כבני אדם”.

המשוררת וחוקרת הספרות הישראלית, ד”ר רחלי אברהם-איתן, במאמר מאיר עיניים בכתב העת מאזניים, דו-ירחון לספרות על נורי ועל הטיפול בקיטוב העדתי והפוליטי בראשית ימיה של המדינה – רלוונטי גם היום – בספר הנפלא “נער האופניים” מאת אלי עמיר.

עד כאן, אבל שוב:

״הספר מביא לידי השלמה תמונה לאומית ומדינית רחבה של הנהגת המדינה בעשורים הראשונים להתהוותה מנקודת מבטו של השליח. נורי, נער האופניים, מתחבב על מנהיגי המדינה ומתקדם יפה הודות לחריצותו, לאישיותו הצנועה ולחוכמתו״.

כל הכבוד עמירי, סליחה נורי. ילד טוב, בשם העיראקי הוא. אידיוט, אידיוטי מצידי. הפסקה הראשונה. חח של צחוק והקאה. החח באמת דוחה. אבל אולי אזמין כאוטוביוגרפיה על אלי עמיר. אלי עמיר מבין שזה עליו? זה בא עם גלויה לנכדים של פולה, לתודה?

ככה נורי יירכב על האופנים ויפסיק לכתוב. העם העובד כבר לא יבין את הבדיחה. שאלות של פועל שקורא ישי שריד. תרבות של פטל, קיבוץ מגלה פטל. עיראקי? הם למדו פחחות וקיבלו מגבים לניהול הכיבוש. הילד ימות? אז הם יקבלו מכתב. הדרך היחידה לקבל אישי משהו מהמנהיגים, כעובד דואר, יא נורי פיגורי. אחלה. הקומוניסט ההוא עשה חומוס אחלה, בלונדון.

ממואר מקושקש שרוצה להיות האהבה לחושך לאידיוט השני. הא בהא תליה תלייה לתלות.

רשומה רגילה
192092454 159982599521185 402033332921135141 n
ישראל, ספרות, פילוסופיה

מואיז בן הראש, האות החסרה

יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, ורק היום, ומחר נו, במחר יש סדר, הבטחה, ודודות, ומה שיהיה באביב, אז היום ועכשיו, הנעוף קצת למקסיקו, ונראה מה יפה ומה נעים לו בשמיעה של עוד מופלא שם מגיע לכאן ועכשיו, ועוד ממשיך במופלא, עם מואיז בן הראש כותב באות חסרה, תוך שמנצחת על הכל, מאייה לפני המוזיקה, ואז עוד מסיימת בעוד מאייה לפני הסוף של התנועה, והכל הוא האין של התשוקה למשוררות, וליש מההיסטורי כספר נכתב, והניסיון של הנהר בלילה ההוא, לחזור מהפה המדבר את הכאן, והמפל האלוהי הנגלה, במילה שהיא עין, והתרנגולת הנחגגת בהיזכרות של הפעם ההיא, ואיזה פריסאמ של ביצי עין; ומה לא? הא, והמקור האלוהי הנגלה הוא למאייה, לפני ואחרי, שלי, זו המדברת אחרת, ועודה חוגגת כי היא עצמה לא יכולה לומר את זה שדיבר בה, כשהיא התהוותה בלהיות פעולה מגלה, אבל אל חשש, גם פינוקיו עושה סקס עם תפוזינה עוד יהיה, ויהיה מטומטם, והמטומטם שלי חכם, בסבתא של אל-אור, וכל הקריאה, שלא ידעה, אז כתבה לך, קרא! קרא! לסבתא, האמנם ישנה היא? יופי, תיכף גם אתה! כי הנה אני על האות החסרה של מואיז בן הרוש, והמכובדות החופשית מעצמה כי אהבה היא, וזאת גם על המאייה של הלפני ואחרי, ולכם המוזיקה, תבלו, ושגיא כהן, נשבע לכם, לא יבוא שוב, ובארסה היא בארסה, וזאת עברית וגם ספרדית כי עברית לא יודע, אז הספרדים, זה בגלל האנוסים, כי זה אפילו קצת גאוני, אז זרוק אירוסים לשדות, ולאירוסין; ותישאר לחתונה, כמה מתיש זה יהיה אחרי ההקדמה, וכבר רצת, אז יאללה, ועזוב את סבתא, חלאס! מספיק תפוזינה, גם היא כבר סבתא ובחמש מילים? מדע היופי של רונית רפאל. לא לפחד כלל, כן, זה לא העיקר, ביהדות של מואיז בן הראש, וזה יפה.

האות החסרה, לרכישה. והנה לי האומץ בשני קטעים, אופיינים לעצמם, ועדיין קולטים קצת יותר מהגלים האחרים, והחוף המוכרז כשלי יכול ממילא רק את מה שמדבר, אז שלום לכם לאילידיה של קולות וסגנונות, ושלום לעשיר הזוכה לביטוי קבצני, אז גם מואיז חסר כאן, והאות מתחילה: והרי לאיסוף הגלים, לפני הקטע הראשון, כי לריכוז נועדו הם בחוף המוכרז, אבושי, וכן, תפוזינה גם.

הקטע שיצוטט הוא כמו לאש הלשון של הפרופהט, לעוד ישיבה חסרת מנוח, ומיכאלאנגלו ממשיך לצייר, זהו הנביא המדבר רק כי חולם הוא על האין ביש, על המעבר, תוהה על הטעות שבמהלך, ולא רואה את המילה אלא כשיעבוד לפעולה המהפכנית, השוללנית, זאת שעבורה, הספר נכתב כנגד ההומור הטוב של מות התשוקה, ועדיין הפיתוי לשקט, ופיתוי הוא המילה, המתח של המשורר, הקורא לקרוא את אפשרות המחשבה כשיחה, ואחיזה לה במתגלה כנסתר, והוא לא יגלה, ואלוהים לא יגלה, כך יסתיר את הפנים של האני המצייר את האני באני, ומה אני ללא האני של האתה; אתה, ועדיין איפה אתה, כי הוא? לא או לה לה.

או בחייאת ובאמא של האמא שקוראת לנו למהר, השבת, יא אלוהים! ובחיי, נוף, כי המילה היא רק לראיה, ובלעדיה הכל נשרף באור והאוא הוא לחושך העיניים של העיוור, כןֿ, כן, וכלום ללא האחד ברבים, החוויה החסרה של האחד בכל אחד, אז הנה לי כתיבה, תנועה לעכשיו, תמיד מתקרב כדי לצחוק מקרוב רחוק על המאניה הבאה בתוך משחק של דיכאון, ואמת כועסת על הכעס, כי אולי אני בורא מאין, והכל אשליה של מיסתורין, על שום רעש העטלפים וכל הבלע של בלה, ואני פינוקיו, עם זין במקום אף, ומלחמות על אפים, שם הוא אפי מאיפה אפי תמיד בשמיים, ועוד זין שר לזין, גור לך! ותחתוך, תחתוך את השמיים, והנה אפי, פצצה, ו-16 מלאו לנער, וכל הסטייה מהתנועה, השוכחת כי הנא! של האצבע האמצעית, היא לידוע, ועדייו ההבל בדיוק בגלל ההעדר של המוסיקה הגבוהה ביותר; ומול האפשרות, אור השמש המתוק, שם להכעיס כי כמה כמה לעדר וכמה היה לתפוח שקסמו הוא קיסם לאדמה שבינתיים התכסתה, וכמה כמה לגילוי ההבל, והנה אות קיין למדליה, הזוהר של יזהר, וכך המייסד כקול קורא לזה שאיננו מדבר. אבל חלאס, כי מאונן אני לא! אז נקרא שם כי כאן בחסר, והנה התשוקה נעה לה, והחבר חסר, והאות למופת מתרחש תהיה, כי עכשיו היא המשוררות באני עוד עושה, וחולם שקט כי השלישית של בטהובן, נו? או נו? מוזיקת הספירות של מוצרט, לא מהעולם ההיא, לעולם לא תהיה לחופש שר joy, כי תמיד מבחוץ, לה לה לה, ואז 16 מלאו לנער, אף, תפוזינה, המשקה, והפצצה מחכה לחיסון השלישי, ואז שש פחות האפסות של האחד, שלא לחלל כזמן מגלה, ובטהובן, והתשיעית, נו; ולא, וכן למוצרט אמרת, וזה הוא הספר כולו, זה שכבר נכתב עבורו וסתום הוא לנפלאות היזכור, ולא להיזכר, אגב הדברים המדברים בתנועה מסדרת, עד למקום שבו הוונדר שוכח את המקור הענן, והאות החסרה נהיית למוות, חץ ללא מטרה, ספינה עם מפרשים נמשכים אחורה, והאני בוכה על גורלו כי לא רואה עוד מהאוזן של המילה המראה סביבה, וכל התשוקה לאו לה לה, ולכן מסופק כדי לטעון ללא, ומשוגע הוא, ולא מדבר עוד, ולסתירה הוא בהיותו אי של סטירה, משתוקק לסטירה שלא יכול ממש, והגיונו הוא בשקט או כתיבה מתוך מוות לעולם, ולא מאהבת האל, מהפה למקור, ולמקור:

עמוד 117.

״להתגרות בשטן, להתגרות בכליו ולא לרחם עליו ולא לוותר לו,
אני לא יודע לא מבין האם המילה היא כלי של אלוהים או של השטן,
האם דרך המילה ניתן להגיע לאלוהים,
גרסיה, אני כל כך עייף ממילים, כל כך עייף….
אני מוכן לוותר על כל דבר ובלבד שאוכל להמשיך לכתוב,
גרסיה, אני פושע גדול….
המילה מתהפכת בקבר והשטן לידָה
לאן אנחנו בורחים לאן
והמילה נמחקת ואין איש מוחה
המילה נעלמת ואין איש מהרהר
ברגע זה של חוסר אונים אני בוכה במאופק וכל מילה היוצאת
מהמכונה שלי נחתכת בדם והדם זורם נהרס בי.
כן, הדם הזורם נחתך בי וכל מילה נחתכת בדם הנחתך והמילה
מתחלקת לאינסוף חלקי אותיות וכל חלק מאות מצביע עלי באצבע
מדממת וכל חלק מאות מעביר בי צמרמורת ואני בוכה אך דמעותיי
דם עד קשה לי להבין את חלקי האותיות המאשימות וכל דם
מדמעותיי היא חלק מאות שלא רצתה להישמע לי, שעשתה כרצונה
ומחקה אותי, וכל חלק מאות מדממת רוצה לרשת אותי במאבק בו
הכתיבה הופכת להר של דם ואני בתוך ההר דומם כמו האות הנסתרת״.

ו- בוא לא נשכח את הו-. או אותו אני בוכה על גורלו כי מתגעגע הוא, לנצח ברגע, להיעלם בפעולה ובתנועה, ולא במחשבה על הכתיבה שאיננה עוד הפעולה של ההוויה בין האני לדבר, אות נסתרת עכשיו, שאותה אני מאבד כדי להיות, ואיך תזכר בגן העדן האבוד אם לא תהיה מספיק כדי לאבד אותו, והנה האות, והנה המופת, עבור המשורר, פועל מן העתיד לעבר אגב הרדיפה, אגב הרדיפה הנגלית ברמז, אגב תשוקת העין הרואה את ה-image, ונהיית לסביבה של האות החסרה דיו כדי לבקש עתיד מן העבר, וכולו מרחב כזמן, זמו כמרחב, ותודעה עצמית בעולם, והוא גשר צר מאד, והוא האדם כי האדם הוא פעולה, והפעולה היא לספר, והכל נקרא שוב עד שיקרא, כמו השמיים שנעשו כדי להיקרא, ונהיו, יד שניה ליד ראשונה, וכל הפאקינג להיות, להיות, להיות לקריאה, ויקרא כי זאת היא המצרים וכי הנבחר הוא המברך בעבודה, או מקולל במרחק שהוא מההרים של דנטה, מביאים לו בכפיים, יא כפרה; או נו, כל הכלום, במקום וזה המקום, היינו להיידה בדי לכל דיינו, או יאללה זדיינו, זדיינו, מחר, בבית אריאלה, מישהי תדבר עם מישהו על השפה של עגנון, כי לא יכולה לדבר, וזאת תהילתה, בדמי-ימיה, והעוז לעז המנהיגה את עמה, גם בתימנית, כי היא לא, כל הלא ״לילדות של העולם״, ולגבינת חלומי, וגשר צר מאד, מצוחלת לשיפוד, מילים חסרות, ועתיד נצחי, והתווך כמרחב המחייה בזמן את אלוהים בקולו. אך הלוגוס הוא שקט עד שאומרו בעצמך, והנה, תקווה, והיא לא מזיינת אותך, ואף אחד לא רוצה לזיין תקווה כי מה עם חדווה: אז, בקולך, תקרא, בין השמש לשקט, ביו נפש יבשה וזריחה, ועל האש, ליד המים, או לה לה תקרא, ותפוזינה, זאת תמיד הייתה תפוזינה, ופינוקיו הוא לגבר א מ י ת י:

עמוד 126.

גרסיה, הספר הזה חונק אותי ואתה דורש ממני עוד מילים. אני
עובר בדרכי הספר כאילו החיפוש הוא היופי היחיד שיש בעולם וכי
לא ידענו אהבה מהי? וכי לא נסתפק בתמימות האהבה ונמצא לעצמנו
מטרות חדשות, האם לא נוכל להסתפק ככל העמים בלחם יומנו
ונצטרך לדרוש בשלום המילה כאילו לחם היא?
ולא, כי יהודים אנחנו והספר ניתן לנו, יש לנו שלושת אלפים
שנות אות ועלינו להתעמק בה כדי לדעת מה אמת ומה שקר, מה נסתר
ומה נסתר…

כן, גרסיה, הבנתי שאתה רוצה שמותי יהיה כמותו שימיי
ייספרו מרגע מותי לאחור, אני מבין לאן אתה דוחף אותי ואני רוצה
ללכת. אך אני חייב ללכת ואני יודע זאת היטב. כן, אני יודע שאתה
רוצה שמותי יהיה הרגע החשוב בחיי כמותו, כאילו הכתיבה חייבת
להיות העתיד של חיי. אך לא אוכל לברוח מנבואת עצמי.
הכתיבה תהיה החיפוש של העתיד הטבוע בכל גלגולי. הכתיבה
תהיה הסתירה שבהגיון וההיגיון שבסתירה. ומילותיי אפס לעומת
האות.

הכתיבה תהיה הדרך בה אצטרך ללכת גם אם לא ארצה.
הכתיבה תהיה הרצח של חינוכי, הגלות האמיתית והיושר שמוחק את
דרכי.
הכתיבה תהיה זיכרון גן עדן, הנפילה אל תהום ממנה יש חזרה.
הכתיבה תהיה החזרה הזאת.
הכתיבה תהיה החזרה האינסופית אחר החיפוש והאהבה שלי
את דניאל.
הכתיבה תהיה האהבה או לא תהיה כלל.
הכתיבה תהיה מחיקת האהבה ויצירת האהבה מאפרה.
הכתיבה תהיה.

מה שלא תהיה הכתיבה, תפוזינה כבר הוכיחה את השקר של הפצצה, ועכשיו בתות בננה, הדביל שבי זה עתה שתה, וביאליק אין בי כדי להקיא, אז את זה אוציא מחר, אחרי שאשן טיפה, ולבוקר טוב עולם נהיה, וכל האמת לילד האמיתי, כי אז יופי הוא מספיק אמת כדי שהאמת תהיה יופי, וד״ש לקיטס, מושלם? לא. אבל מואיז בן הראש, עם Les livres de Moïse Benarroch. טוען לי לספרות, כאפשרות, ובכתיבה זאת, אידך זיל, גמור! עוד דרך לגמור. והנה ורטרסאוריגינל, חמישים ש״ח לשי, וספר מגרמניה, על העברית של הש״י, וטוב כי היה עוד, הגם עגנון היה מת על הספר הזה, אבל אידיוטים מלמדים את מה שלוקחים, ואז עוד פרס. גם מואיז. האשכנזים האלה, ינעל אבוק ביאליק, ובדחיסות זה ביאליק בפוטנציה, אבל אימפוטנציה היא בחירה, והנה החופש בהכרת ההכרח, וכי תכנס יא אח מתחת לכנפיים, קפל, קפל! ועוד אומרים, הא, למי איכפת, אין פלפל, והשום הוא ארוס, שמיים בלי שמש, נער זקן תמיד, והאות החסרה, שלום לה, בלשכוח תמיד, כי יש לשחזר קצת עדן כדי לדעת כי יש מעוף, ולשירה, על-אל.

טולקין על עדן

לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור איננו בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך שה’מעריץ’ בלב הנסתר, וכה נהדר הוא להיעדרות של שיכנוע עצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מן ההמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית מתוך התפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שהטוויתי לי והעבודות שלי (הן טכנית והן ספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, אחרים, עוצמתיים לא פחות, היד המנחה של האלמה-מאטר-אקלסיה, הרי שאני לא מבויש ולא עוד מפקפק אנוכי במרכזיות ה’מיתוס’ של עדן. ״

 

״מיתוס העדן חביב כמו מיתוסים עכשווים, ועוד אנו מדברים והנה עוד ציפור מצייצת לנו על הטבע האצילי כי פראי, ועוד מילים נופלות על הדף, ועדיין ואכן נכון הוא שג’נסיס מופרדת מכל זיכרון ממשי שלנו, ואמנם איננו יודעים כמה דורות גולים בעצב את ההיסטוריה לאחר הנפילה, אך בוודאי שעדן הייתה גם הייתה על האדמה שלנו, ואומללה מאוד היא האדמה. כולנו מייחלים לזה, ואנחנו כל הזמן מציצים אליה: כל הטבע שלנו במיטבו והפחות מושחת, הכי מעודן והכי אנושי, עדיין ספוג בתחושת ‘גלות’. אם אתה בא לחשוב על זה, האימה שלך (הצודקת מאוד) על הרצח המטופש של הנץ, והזיכרון העקשני שלך מה’בית ‘הזה שלך בשעה אידילית (שלעתים קרובות יש אשליה של שהות הזמן וריקבון ותחושת שלווה עדינה) – έίθε γενοίµην, ‘עומד השעון על עשר לשלוש, והאם עדיין יש דבש לתה’ – נגזרים מעדן. ככל שנוכל לחזור, הפאן האצילי יותר של המוח האנושי מתמלא במחשבות של סיב (אחווה), שלום ורצון טוב, ובמחשבה על אובדן. לעולם לא נשחזר את זה, כי זו לא דרך החרטה שעובדת באופן ספירלי או במעגל סגור; אנו עשויים להתאושש עם משהו דומה, אך גבוה יותר… כמובן, אני מניח שבכפוף לאישורו של אלוהים, כל המין האנושי (ככל אדם) חופשי לא לקום שוב אלא ללכת לאבדון ולבצע את הנפילה לתחתיתו המרה (כפי שכל אדם יכול להיות לנפל זה, בעצמו, כיחיד) . ובתקופות מסוימות, ההווה הוא בעיקר הנטייה לאבדון, שעה שהרע סופי נראה יותר פטאלי מסתם עוד אפשרות. ובכל זאת אני חושב שיש ממש לעתיד ה’מילניום’, שלטון אלפי השנים של הקדושים, כלומר. לה שלמרות פגמיהם מעולם לא השחיקו לב או רצון לעולם או לרוח הרעה (במונחים מודרניים אך לא אוניברסליים: מנגנון, מטריאליזם ‘מדעי’. סוציאליזם באחת מסיעותיו הנמצאות כעת במלחמה).״

רשומה רגילה
ישראל

תנועת ההשכלה 2.0: שמאל לימין, צעד.

השמירה על כללי ה-decorum היא כמו מתן כבוד לכל אחד מהכללים של החברה המנומסת. דא עקא, כמו שהאידיוטים יגידו, החברה המנומסת לא מנומסת. הנימוס הוא כלי לשימור מעמדה בשקט של המשכיות באין מפריע, להבדיל מעבודה ומאבק. עד כאן להשכל כמוסר: עכשיו להשכלה:

לך לך לפילוסופיה- הנה דרך דבילית להתחיל את הצגת דברים אגב השאלה שאף אחד לא שואל, למה ללמוד פילוסופיה, עכשיו!- או מה חשוב כל כך בנו אגב הזה של הפרפר, קישתא פרפר, צא החוצה, עוף לך פרפר ואל תפחד כל כך- ויטגנשטיין הפחדן אמר. נו, אנחנו פה להגן עליך מפילוסופיה, בפילוסופיה, פילוסופית.

אכן, אל תאמין למה שאומרים עלינו כשאנחנו אומרים את זה, ועזוב, זה בסדר, אנחנו כבר סוקרטס והם אוייבים שלנו בגלל שמפחדים מאיתנו, לגמרי, כמו שפחדו או מה שזה לא היה מסוקרטס ההוא; ואותו עוד הרגו…גם אותנו! למה אנשים לא באים ללמוד ליד הרוח של המאוורר? כי הם רוצים להרוויח ממש, לא הרבה ממש כמו פרופסור- בקיצור הם רוצים מזגן. מה?!

תועלתנות. הם תועלתנים. תועלתנות ליברלית זה ירושלים, תיאוריית מוסר, פה זה תל אביב, זה לפעמים סתם נאצי. אני אומר לך הכל בעולם הזה, חוץ מהפינה הזאת, הוא על בצע כסף, הכל מדיד, אובייקטיבי, החיים שלנו נחווים כעולם, רבאכ בעולם, קר ומנוכר…רגע, רגע: הנה סיימתי את המאמר העשירי על בסיס הדוקטורט שלי – אז תצטט אותי? כן! ואני אצטט אותך כאומר של הכן. ואז נתקרב בכלל ל-זה? יש! אז את צריכה את הציטוט הזה לטיסה ההיא? ומי צריך אותך, אבל?! בעצם, שלמה ארצי שר על העצם.

שטויות. בקיצור, מעט סטודנטים השנה, אה? מה חדש? הם מפחדים מאיתנו, מי מפחד מתרבות של פקידות? כולם, סוקרטס! זוכר? הוא כבר לא פה! השמצות? הם עושים לתרבות שלנו מה שעשו לסוקרטס! הנה, קיצוצים. הבעיה היא בחינוך. מי מחנך פה? אני! מאוורר לרוח. בקיצור. לפורנו, גם מאוורר. למזגן. תנועת ההשכלה 2.0 היא על הדבאע שטבע.

מצד שני, זמן פנוי למלחמה בכיבוש?

אוניברסיטת תל אביב? אחר כך נלמד. תודה. אחר כך נלמד. בינתיים. קומו ותתחילו לצעוד: כובשים. כובשים. כובשים! להתחיל ללכת ולצעוק אנחנו כובשים. לא לגדר ולא לנעל. עזבו את הזיתים והניחו נא את החומוס. אתם. כובשים. כובשים. כובשים. תתחילו ללכת. ממוסד למוסד במוסד. כל מוסד תרבות וחינוך, חינוך ותרבות. נגמר הסגר! תצעקו. אנחנו כובשים ותמשיכו לצעוד. ניו באלאנס? יש? יש! כובשים. כובשים. תאמרו, לפעמים תלחשו. הפריפריה תצטרף אחר כך. לא יהיה בה צורך, האמת, אבל תתחילו. שניה. עזבו רשימות. אתם בשחורה כל עוד אתם: כובשים! אבל היופי בישראל? שיר לשלום, כן. אבל אני כובש? מה? אין באמת כובש. אלוהים? עזוב שטויות, גלידה ותמונה מהשיר לשלום? גלידה? למה לא יוגורט? עדיף לכבש ה-16 של הכוסאוחתוקבאמו.

אבל בוא נסיים יפה. נהיה לסטודנט שקרא פסקל כשקיבל פס, אז בחום יולי אוגוסט אז, חם מאד היה, שלמה היא ארצ-י שר בנא נא נא ללה לה לה, שואל לאן, לאן, לאן? לשם:

יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה אמיתית, יש! ובג״ץ? למה לא? שהרי יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה במלחמה, יש!? ובג״ץ?! לופ בלאפה, לאויבים של הגלוטן, אבל גם מיצים לאמיצים בפטל, אז למה העמותות כאן אחרת, בעצם?

בוא נסיים במי רוצה להיות נלסון מנדלה בהנחיית ארז טל, כי מי רוצה להיות מיליונר? זה רק מזגן. קצת מאוורר. והרבה, מלא, פשוט מלא, רוח של פורנו, סקסי זה.

רשומה רגילה
פילוסופיה

עזה. ויו״ש. סיפור של Titus Livius. קצת רומא מיוון.

עזה. סיפור של Titus Livius

לפני תחילת המשחקים האיסטמיים בקורינת, יוון, בשנת 196 לפני הספירה, הכריז השליח.מבשר כי עם הכיבוש של פיליפ מוקדון, כל הערים של יוון ואסיה הקטנה הולכות להיות חופשיות, פטורות ממיסים, ותחת חוקים משלהן.

הקהל היה שרוי בתדהמה עד שהשליח התבקש לחזור על הודעתו. “לא רק שהיה אושר לרגע”, ממשיך livy ואומר, “אלא שבמשך ימים רבים הוא התחדש בחופשיות, במחשבות ונאומים: ׳היה עם אחד, על פני האדמה, שעל חשבונם ועל ידי מאמציהם של אנשיו, נוהלה מלחמה למען חירותם של אחרים, והם העניקו זאת לא לעם השכן או לאחד מהם על האדמות הסמוכות ביותר, אלא הם חצו את הים, כך שלא תהיה בשום מקום על פני האדמה, אימפריה לא צודקת, אלא במקום זאת, החוק והזכות, קודש וחול כאחד, יהיו עם ידם על העליונה בכל מקום. הקול היחיד של המבשר שיחרר את כל ערי יוון ואסיה: זה היה אופייני לרוח נועזת להגות תקווה שכזו, זו הייתה מלאכה של סגולה אדירה ועושר אדיר להוציא אותה לפועל. “

זאת ארצות הברית לפני טראמפ. המבשר הוא הנשיא. מספיק שידבר או שהיה מדבר בשם ארצות הברית של אמריקה והערכים שהיא מקדמת כדי לקדם את הבסיסים, פריסת הכוחות, הנשק וכן פה ושם גם לצאת להרפתקה מלחמתית זו או אחרת. זה תמיד לחופש נולד. כל מבצע הוא הקרבה של אמריקה לטובת כל טוב.

לפני טראמפ..רק, כמובן, די אחרת; רק עם פרשנות ריאליסטית של תוקידידס, הפרד ומשול, מתחת לאידיאליזם.

כך במציאות, 50 שנה אחרי. השלטון בעיר היה בידי רומא והעצמאות / לא עצמאות, כשאלה לתשובה מראש ברגיל, נבעה מהרצון לפרק את הזהות של האימפריה הקודמת, לקולקציה של מדינות עצמאיות. ואחרי טראמפ? לך תדע. ביידן באירופה. ישראל יצאה מעזה. ההסתה נמשכה. נתנו להם חופש, עצמאות, יצאו לגמרי ואלה איכזבו. הם איכזבו גם את יהודה יהודה יהודה יהודה יהודה יהודה כי הם עשו לילדים של ישמעאל חומה לסטנגה, אך שכחו לשים שם שערים, אז רק שירים לאבו מאזן. ואינסטגרם ללב.

מזרח תיכון חדש זה ים התיכון. בין יוון לרומא אבל עזבו ירושלים מביכה. הפולני הגרמני היחידי היה קופרניקוס. ולא יהודי אפילו. יש סוציולוגים מזרחים. תמיד חדשים לארץ, להארץ, זה כן; התחלנו בlivy וסיימנו בשמעון כפרס.

הדיון כאן פנימי, נתמך גלובלית על ידיי ארצית הברית. וגם כאן, הדיון הוא שיקרי. ההתנתקות הייתה מאבו מאזן, ומהלחץ של תהליך שלום עם פרטנר שלא לובש מדים. אז בחרו במדים, לתמיד. מדברים ביבי כאילו קשור. תמיד היה עסוק בחיסונים בשביל טינדר. החיים חזרו לבוגדים. הצליח לו. לאבו יאיר. עם ברוטוס, כאילו.

רשומה רגילה
פילוסופיה

קרוצ׳ה ציטוט על הפאשיסטים הישראלים

אך האידיאל המוסרי של חירות הוא מסר לאדם האוניברסלי כאדם; אין זו הסתה למטרת אינטרסים פרטיים או סחורות כלליות פחות או יותר, זוהי התגלות מחנכת וגואלת ללב. גם כאשר, כמו שקורה לפעמים, מטרותיהם של המפלגות הן בהשראת רוח מוסרית, זהו האידיאל המוסרי שנכנס אליהן ומתחיל בחינוך זה, ממיר אותן ומעלה אותן מעל עצמן. ניתן לראות זאת במילה ‘פטריוט’ שבאותה עת הביעה את הגאווה הנחשבת, את הרגשות הנשגבים ואת החלומות האצילים ביותר של כל מי שיכול לטעון זאת. אכן זה סימל את התמסרותם למען האנושות, משמעות הפוכה בדיוק מזו של המילה “לאומנות”, שהחליפה אותה, כמו “שהאומה שלי” ניתנה ל”ארצי “, כאילו זה היה תרגום, אם כי למעשה זה היה ביטוי לטבע השולט והדורסני…

קרוצ׳ה, סוף הפילוסופיה שלי. הפאשיסטים בישראל יכלו ללמוד אם לא סבלו מנפש דו ממדית, קטנה מדי ללמוד, זאת שלימדה, את זה שלא ידעה.

BENEDETTO CROCE MY PHILOSOPHY AND OTHER ESSAYS ON THE MORAL AND POLITICAL PROBLEMS OF OUR TIME Selected by R. Klibansky Translated by E. F. Carritt

רשומה רגילה