ישראל

הכהן החדש איננו אלא הכהן הישן כתוב בגדול

״הכהן החדש איננו אלא הכהן הישן כתוב בגדול״, איזה מילטון כמו אמר?
 
עלה בידי. כמה פואטיקה לזקפה של נפתלי בנט. העיקר שאתה סופר את היד שעשתה ביד. והנה הצדק ההיסטורי. שלמה ארצי לא ספר את היד שעשתה להם ביד. מהו ישראלי בעיניך שיפר כה שלמה- היא- ארצ-י ועכשיו נפתלי, נזלת, פטל וזקפה. מעניין מה החבר מסינגפור יגיד, מחזיק שיא צה״ל להרג ערבים, 95? עכשיו, טיפש-קיץ, 2021. עלה בידי, כמה אתם יודעים את העברית שלא שומעים? החיריק, אובדן החיריק לחריקירי הזה: השם יינתן על ידי המחשב הצבאי. כאן? כוכבי לוחש לבנט וזה שמעלה ביד? מוצ׳ו מוצ׳ו כיף! סינגפור אחרי קורונה? נא, נא, נא, נא, שלמה ארצי נוקם בלה, לה, לה, שהיה בלה לה לנד, אפ, אפ, אפ. או בשפה של ההיברו מאן, על אנגליה כעוד מנדט לאותו הדבר, ויותר!
 
Methinks I see a noble and puissant nation rousing herself like a strong man after sleep, and shaking her invincible locks.
 
או, ב״כמו אז״ של שלמה, מילטון על המהפכה בכנסייה שנראתה כמו ביבי כתוב בגדול, בלי מילטון כאן כדי לומר זאת. כמה שירים יא רבי! שיר אחר לפרפרזה ההיא הנזלת של בנט והפטל של נפתלי הם ביחס לביבי:
 
New Presbyter is but Old Priest writ Large.
 
…By shallow Edwards and Scotch what d’ ye call:
But we do hope to find out all your tricks,
Your plots and packing wors then those of Trent,
That so the Parliament [ 15 ]May with their wholsom and preventive Shears
Clip your Phylacteries, though bauk your Ears,
And succour our just Fears
When they shall read this clearly in your charge
New Presbyter is but Old Priest writ Large.
 
האפ, אפ, אפ שלי היה יותר טוב. טוב, סטארט אפ נשן. מילטון יא כפרה עליו, אני שר עם שריתי.
הפוסט האלאק פוליטי היחידי שלי. לכאן. מכאן כל מילה מיותרת.
וכל המילים בעברית? הן כבר היו מיותרת, זר פרחים מיותר, מידיו האדישות של הזר, עלו הן, כלום זך לא נתן,
 
(פחחח של פח על האיום בניקוד!)
 
כי זר היה המקום, בו.
רשומה רגילה
Athens F7Z96RE
ספרות

בן ארבעים עם ילד או ההיסטוריון

המעלה המרכזית המגולמת באנשים מהפכנים היא תקווה. בתבוסתם הם ממשיכים לפעול מתוך אמון שילדיהם יראו את האמת שבני דורם לא ראו. המשך פעולתם למען משהו שלא אושר בזמנם, אך עליהם הם סומכים שיאושר בתקופת ילדיהם, הוא תקווה כמו אמונה מול העין עין אחרת. 

מבחינה תיאולוגית: לא זו בלבד שהפנייה החילונית להיסטוריה היא התגלמות של תקווה, אלא שבעצם אי ידיעתה לפוטנציאל הישועה שלה, היא עשויה להיות יותר ראויה לשבח מאשר תקווה הנהוגה כסגולה דתית. במקרה האחרון, האדם ממנה את עצמו. במקרה הקודם, הוא עשוי להתמנות ממקומות אחרים . 

הסגולה כאילו לא רצונית נעוצה עמוק יותר מהסגולה הנהוגה בכדי להיות סגולה. אנו חוזרים לסוד הלב, זה המתארח באדם ללא תלות ברצונו. 

אבל אז זו הוכחה דתית לנפילה ותקווה, בעולם שכולו שקר כי התקווה איננה בצאצא או בהיסטוריה ככלל, ועדיין, המבנה המאפשר אותו, מראה את אמיתות הדת, ובעיקר רוח דתית אמיתית, דווקא במהפכן החילוני.

המהפכנות היא תקווה באמצע תבוסה, באוריינטציה לתבוסה, ביחס של הבנה מתוך הזדהות וכך ליחס של כבוד מסויים. אפשר לראות זאת כתיאודיציה או כהבאת האלוהות לארץ, אך גם בעצם התקווה של המובס בזמן לזמן אחר בעתיד. כך, הכשל של דורו הוא אוניברסאלי, כשם ההוא, או הזה, של כל היתר, לעומת התקווה בעתיד. 

התקווה בעתיד היא לא רק הרצון להגיע למסיבה או הרצון בהגעה למסיבה, אפשר כי כאן, הרצון במסיבה מוחלף בהכרה בתבוסה דרך היסטוריה כקריאה של פרוגמה או לפחות להמשך התקווה הבטוחה, באפשרותה. 

מכאן, ההיסטורי אפשרי, כך, רק מתוך ההיסטוריון החי את ההיסטוריה, פילוסופית או פוליטית, בעולם. אחרת, הוא יהיה כרוניקל ציני של תבוסות, כ״אומץ״ המבטל כל התמודדות בעולם, תוך צבירת כוח או היצמדות לכוח, האימננטית לעמדת המספר. זהו ההיסטוריון כהיסטוריציסט, להבדיל מהיסטורי-פוליטי או מההיסטוריות שלו. 

ננסה להראות זאת דרך האבא והילד. להיות בן ארבעים, פגוי הצרפתי אומר, זה לדעת את הסוד באופן מיידי, אף אדם לא היה מאושר. מצד שני, זה סוד שאתה מגלה באמת רק כשאתה בן ארבעים, כל בן ארבעים, אף אדם לא היה מאושר. 

הסוד תלוי בתבוסה לרעיון האושר או למצב של האושר. אם הגשמת את מטרתך, הרי שעדיין אתה מגלה כי זה לא מביא אושר, אם לאו, אז גילית שההבטחה הייתה שקרית. במקרה האחר, המטרה לא ברורה כמו התבוסה הקבועה בין המטרות, השקיעה בחיים עצמם. 

השאלה היא למה אתה יודע את מבלי לומר את זה בגיל ארבעים, למרות שיש כאלה שמרגישים זאת קצת לפני, אבל לא בטוחים? כלומר, למה זאת עדיין תבוסה ולא אבסורד שכולם שרים אותו? 

הסיבה היא שלבן הארבעים יש ילד בן  עשר. בעוד, בן הארבעים נהיה, שוב, שייך למין האנושי, בתודעה האוניברסאלית שאף אחד לא היה מאושר עדיין, שאף אדם לא מצא אושר, הרי שאהבת האדם המתפתחת מהחייתיות או מהגוף של השלי כהמשכי, רואה בילד שלה אפשרות בטוחה למציאת האושר, כאילו שום סוד לא התגלה. בעצם זאת מחשבה ללא מחשבה אקטיבית מאחוריה.

זהו רעיון קבוע, מונומאני שכזה. הילד הוא לא יהיה הראשון שיהיה מאושרא. הוא יהיה מאושר כאילו באופן ברור, חלק, כחוק טבעי אמיתי, שתי המחשבות לא נפגשות, שאף אחד לא היה מאושר לכך שהילד יהיה מאושר. העיניים מתחלפות. 

הסוד עד גיל ארבעים נשמר. הוא מקל את החיים כחוק אוניבסאלי, אך זה נעלם כמו העיניים המתבוננות בעולם, עתה, דרך הילד, עם אותה מחשבה של אושר, המושקעת בו.

מצד שני, ההתבוננות של הילד על על האבא, העין החוזרת הזאת, לא רואה כישלון כמו מימוש במתח של הדבר; או אפילו בגיל ארבעה עשרה, לא רק בגיל שש או עשר, לא תראה את הכישלון הפרטיקולרי עם התקווה כמו את התקווה במימושה. האבא הוא הדבר, לא הפער או התבוסה מול האושר. 

באותו אופן, הילד ההופך להיסטוריון של אביו כניסיון האנושי של דור או דורות עבר, יראה רגש רחמים וכבוד עבור הניצחונות הצדדים בהיסטוריה תוך הכרח, גם אגב כל הבא הלאה בילד שלו עתה… שם יש תקווה. זה יקרה. כאילו תמיד קרה. 

הדימוי של האדם או כל המרמז במדיטציה הזו על האיש בן הארבעים הוא אפוא מורכבות לתוך אטטיטוד מסוים. מצד אחד, האנושות מובסת, תמיד. אך מצד שני, בתוך תבוסה זו מרצד חופש הידיעה העצמית, ומעבר לתבוסה זו, מחוץ לזמן, יתכן שיש ניצחון, אך זהו ניצחון שאינו תלוי באמונת בני האדם באלוהים אלא מהקרביים מופיעה התעקשותם על אושרו של האחר ועל צמאונם לשיפוט מעבר לזמנם.

מכאן, כהיסטוריון, ורק כהיסטוריון, הוא ייפגש עם עצמו, כסיפור של עצמו, הוא יספר את סיפור הניצחון בתבוסה, באופן טרגי ולא זה שמעבר לטרגי ולקומי, כלומר, ככרוניקל חסר משמעות, כל העולם כהבל הבלים. זה המהפכן כפרופהט או המהפכן כחילוני, שהוא גם פילוסוף, כך, עם חשבון אחר למבנה הדתי. ההיסטוריה כנכתבת לילדים, מטרום ההיסטוריה להיסטוריה. רגע, מרקס.  

כן, כן כן…

אתה רוצה להיות נפוליאון, אומר, אל תתחתן, אומר טולסטוי. 

לכתוב את המניפסט, אתה צריך דור הבא כי אין למי. התקווה היא בילד ככותב את המניפסט לילדים אחריו. לכן, בת כמה מלאניה? 

אפשרי. אחרת, זה סתם זרע של מילים לבטלה.

בכוונה. הולך לכיוון זה מכל מיני סיבות חבויות, גלויות לי לדיונים עתידים. אבל העיקרי מביניהם הוא שאלת החילוניות. בעיקר בהקשר היהודי. פרויד באופן אקטיבי יוצא מהיהודי למבנה האדם כאדם, הגם אם איננו מודע לזמניות של המהלך ואולי ככזה מחליף תיאולוגיה פסאודו נוצרית התיאולוגיה מדעית-נוצרית כהסבר המתחיל מהאדם. ולא מהיהודי. שני חיבורים על יהדות הלא קשורים לכאורה לפסיכואנליזה כמו שמאפשרים אותה – המדע בא אחרי ביקורת הדת. 

ומרקס. השאלה היהודית. כלומר, הגילוי של הבעייתיות היהודית בהעדר אדם לפני היהודי כשני שלבים מהצהרת 2. האדם וה-1 אזרח. כל זה קשור לאוניברסאליזציה של ההיסטוריה, לא כעם לבדד ישכון, עכשיו, הקשור בעבותות להעדרו של אלוהים בדיבורו של האדם כאידיאל. כך, שנאת מוות של רון כחלילי ממשיכה בהעדרן של אלוהים במלחמות היהודים. 

אין דיון על אלוהים כאידיאל אחר עבור האדם הכל זאת פרקטיקה של אדמה-חילונים-ציונות- ממשיך במתנחלים אגב החרד-פוביה, אבל מן הצד האחר, הפוביה של החרד מאלוהים ללא סמכות אב, הקשורה לסמכות הספר, שמאפשר רק את סידורם ופרשנותם של ספרים אגב קריאה כהד של תפילה מדברת, כלימוד בלי חוויית המודע כלא נודע, קרי, כמבוכה או כדיבור חופשי יותר, המחזיר את השלל לשאלת האני ורואה בדיבור על אלוהים דיבור על אני. כך, היהודים כאן כתמיד פוליטי, כך א-פוליטי, א-מהפכני.

רשומה רגילה
פילוסופיה

פרוייד ויהדות ומסורת

פרוייד, יהדות וכאלה, כוחה של מסורת. ~ פרוייד אומר כי ישנם גם מקרים בהם גברים אינטליגנטיים וביקורתיים מסתכלים על המציאות הקיימת כמסורת קדושה או נצחית, ללא אפשרות לביקורת, ונראה שזה המקרה המכריע. המקרה המכריע הוא המקרה של המייסד-המחוקק. איננו יכולים לדעת מה התרחש במוחם של האנשים הנבונים ביותר בתקופות הראשונות, אך אנו יודעים מעט על התופעה הנקראת חוק קדום, המובנת כבלתי ניתנת לשינוי. החוק הקדום הוא בלתי ניתן לשינוי משום השלמות שלו היוצאת מתוך שלמות המחוקק. זאת אומרת, האופי הנצחי נזקק למשהו שכבר אינו קיים. מכאן, אנו ניצבים מול תופעת הכבוד הלא ביקורתי. תופעה זו מוכרת היטב ביהדות כמו גם במערכות משפט אחרות בהן שינויים בחוק יכולים להתרחש רק באמצעות פיקציות משפטיות וכן הלאה.

מה עומד בבסיס השמרנות הלא-רציונאלית הזו של חברות עתיקות? שינוי חוקים פירושו שינוי של בני אדם, וזה מוריד את קדושת כל החוקים. לא ניתן להבין את קדושת החוקים אלא במונחים של מקורם האלוהי של החוקים. מאחורי זה עומדת התפיסה שלפני החוק, הסדר, קיים תוהו ובוהו, לא רק מחלוקת קיצונית אלא חוסר ביטחון מוחלט בכל מובן שהוא. הסדר נתן משמעות; מחוץ לסדר יש חוסר משמעות וכאוס. לכן, ההיצמדות לחוק. פרויד קורא להיצמדות זו אובססיה. הוא מרמז שאין שום בסיס רציונלי להיאחזות זו.

-הבסיס הרציונאלי להיאחזות במאחז הוא הבטחה אלוהית, תנכית על הארץ הזאת. הבסיס הרציונאלי הוא לא רק זה אלא גם היעדרו של מחוקק בבן גוריון, קיומו רק כנסיך. המלך פילוסוף שנעלב מאפלטון של החוקים. וגם היטלר. אנחנו לא התמודדנו עדיין. בכל מקרה, יש, כך, עוד יותר תפיסה ניסית. הכל נס. התנך כבר לא מחזיק בגלל הבחירה האישית, אבל זאת יציאת מצרים שניה עם כל האיום בה אך גם מדינה, שפה וכו׳- כלומר, כל יישות חילונית נתפסת ניסית. עכשיו יש נטאי לסמכות אב שלא הייתה ביהדות בגלל הספר. הדוצ׳ה שר. וזה על בן גוריון אבל גם זה קצת היסטוריה רומית. דבר ביבי דרך בן גוריון, נניח. ~ כאן הרגישות לסמכות אב בישראל, במיוחד שהחילוני מעולם לא נבחר. נס!הנס קפה למיטת סדום.

רשומה רגילה