פילוסופיה

הרודטוס…או הגל, על הספינקס.

הרודטוס…או הגל, על הספינקס.

…האם פריצת הדרך הזו של האדם לעולם, לעומת זאת, היא משהו יווני במיוחד? האם האדם השיג את פריצת הדרך הזו בכל מקום, לפני יוון ומחוצה לה? או האם יש צורך לומר שהוא נשבר אחרת, כמעין תבנית היסטורית אחרת לתוך הטבע, ואולי אפילו, בין כל השבירות, טובה יותר השבירה הייתה ביוון מאשר איזשהו אף-מקום-אחר, כל מקום אחר כלא קיים? זו הייתה מחשבתו של הגל, אגב הניגוד שקבע, במהלך ההרצאות שלו בנושא אסתטיקה, בין יוון ומצרים. -~- לפי הגל, פריצת הדרך של האדם טרם פינתה מקום במצרים להופעת חידה, שסימלה הספינקס. במיתוס היווני, המקרה הוא הפוך, השאלה היא על האדם; וכפי שהגל מוסיף, הספינקס עצמו, מתפרשים בתור המפלצת המציבה חידות: -~-״הספינקס הציע את החידה הידועה: מה זה בדיוק הדבר שהולך בבוקר על ארבע רגליים, באמצע היום על שתיים, ובערב על שלוש? אדיפוס מצא את התשובה הפשוטה: האדם, והוא הפיל את הספינקס מהסלע״. -~- הידיעה העצמית: דע את עצמך, שסוקרטס קרא מדיטטיבית הרבה יותר מאוחר, על הכיתוב בדלפי, מהדהדת את תגובתו של אדיפוס. זו לא הייתה עצה, אלא הצדעה, וההצדעה היא לציווי, להבדיל מסמל של שלום פשוט. ” במקום “לדאוג”, האל אומר מלמעלה: “למד להכיר את עצמך” וכך “להיות מי שאתה”, כלומר האדם, שהוא בין החיה לאל. -~ בהקשר זה, לידת הפילוסופיה- אגב הניסיונות לספק ‘תעודת לידה’ של הפילוסופיה, היא יוונית לעילא. למושגיה של הפילוסופיה, אין את ׳מקום הלידה’ האובייקטיבי שלהם, כפי שקאנט היה אומר זאת באופן מטפורי, בפקולטה אנושית א-היסטורית, אלא דווקא ביוון העתיקה, ובאופן החקירה שהונהג שם, ואשר אותו ניתן ללמוד (יותר דרך המייחד את המסורת היוונית אגב ירושלים, או) אגב מצרים, אגב הקטע הזה, ואגב הרודוטוס, עליו שעון הגל. -~-בגדול נאמר כי מה שהופך את האלים האנושיים הוא לא בני האדם המדמיינים אותם בדמותם, אלא שהיוונים הם בני אדם, בגלל שהם מדמים את האלים כאנושיים (בניגוד לטענה של קסנופון).

הרודוטוס. אולי טוב להתחיל באמצע, ולראות משם.

בספר מספר שתיים, הרודוטוס מונה 17 מנהגים של המצרים.

  1. נשים קונות ומוכרות בשוק: גברים טווים בבית. 2. גברים אחרים דוחפים את הוופ למעלה: המצרים דוחפים את הוופ למטה. 3. גברים נושאים משא על ראשם: נשים על הכתפיים. 4. נשים משתינות בעמידה: גברים בישיבה. 5. הם מקלים על עצמם בבתיהם: הם אוכלים בחוץ, בדרך. 6. אף אישה אינה כוהנת: גברים הם כוהנים של אלים זכרים ואלות נקבות כאחד. 7. בנים אינם נאלצים לדאוג להוריהם: הבנות נאלצות. 8. כוהנים במקום אחר נותנים לשיערם לצמוח: כוהנים מצריים מקצצים. 9. גברים אחרים בשעת אבל וצער מגלחים את ראשם: מצרים נותנים לשיער ולזקנם לצמוח. 10. גברים אחרים חיים בנפרד מבעלי חיים: המצרים חיים איתם. 11. גברים אחרים אוכלים חיטה ושעורה: המצרים אוכלים רק כוסמין. 12. הם לשים בצק ברגליהם: בוץ וגללים בידיהם. 13. אחרים משאירים את איברי מיניהם כמות שהם: המצרים נימולים. 14. כל גבר לובש שני בגדים: כל אישה אחת. 15. אחרים מהדקים טבעות וחבלי מפרשים מבחוץ: מצרים מבפנים . 16. יוונים כותבים וסופרים משמאל לימין: מצרים מימין לשמאל. 17. למצרים יש שני סוגי אותיות: קדושה ודמוטית.

שישה מהמנהגים הללו נוגעים לגברים ולנשים (1,3,4,6,7,14), שלושה אחרים בשינוי כיוון (2,15,16), ורוב השאר לטיפול בגוף. כדי לתת הסבר הולם לכולם, זה לא מספיק לציין את העקמומיות של הנילוס, שהמצרים עצמם אינם מודעים לה. הרודוטוס חייב להראות כיצד הם מפרשים את המנהגים שלהם לפני שהוא יכול להציע הסבר הולם יותר. להגנה על התרגול החמישי שלהם אומרים המצרים: “כל מה שמביש אם כי נחוץ צריך להיעשות בסתר, אבל כל מה שאינו מביש בגלוי”. הדברים המבישים או המכוערים אינם מנוגדים לדברים היפים או המשובחים, אלא לדברים הלא מבישים. הסוד והפתוח קשורים קשר הדוק עם הנקי והטמא. רק מה שנקי צריך להיראות בפומבי, כל מה שאיננו צריך להסתיר. למרות שרבים ממנהגיהם נראים אפוא מובנים, הם אינם נהיים מובנים באמת אלא אם כן רואים את הזוגות הניגודיים הללו לאור זוג יסודי יותר: הקודש והחול. הקדושה היא הנקייה. הכוהנים המצריים מפגינים את קדושתם על ידי גילוח כל גופם בכל יום שני, על ידי מקלחות פעמיים בלילה ופעמיים במהלך היום, ועל ידי “אין ספור טקסים אחרים” (37.1-3). אולם מה שנקי, אף על פי שזה עשוי להיראות בהתחלה עובדה גלויה וברורה, ופחות שנוי במחלוקת מהיפה, מתברר כשייך לסוד והנסתר. בוץ וגללים מופיעים עם הנקי, בעוד הבצק והשיער עם הטמא. גברים אחרים חותכים את שערם בצער כדי להפוך את עצמם למכוערים, כדי להראות שלא אכפת להם מהמראה החיצוני; אבל המצרים, כשהם נותנים לשיער שלהם לצמוח בהזדמנויות כאלה, מראים שהם רואים את הגוף כפי שהוא מכוער באופן טבעי. הסגפנות שלהם גורמת להם לדרג מזון בין הטמאים, כך שהם מטהרים את עצמם במשך שלושה ימים בכל חודש, ” מתוך אמונה שכל המחלות נובעות מהמזון שמזין אותן” (77.2). אם אפילו הזנה זה הכרח כמעט מביש, יש להטיל את הטיפול בהורים על בנות המשפחה, כדי להשאיר את הבנים חופשיים למה שיותר קדוש, נסתר ונקי. הנשים נראות בציבור קונות ומכירות, אבל הגברים נשארים בבית; בדיוק כפי שהם מסתירים יותר מגופם בכך שהם לובשים שני בגדים במקום אחד בלבד כפי שעושות הנשים. המצרים, בכך שהחליפו את היפה בנקיון, הפכו את הראייה עצמה לחשודה: “הכוהנים אפילו לא סובלים להסתכל על שעועית, מאמינים שהקטניה טמאה” (37.5).

מאחר שהניקיון מוביל באופן פרדוקסלי לשלילת חיי הגוף, ובאמצעות הכחשה זו לנסתר ולקדוש, הרודוטוס ממשיך לתאר את הטקסים הקשורים לשורים המקודשים לאפאפוס (38-40). די בשערה שחורה בודדת כדי לסמן אותן כטמאות, ואם השערות בזנב “צמחו באופן טבעי” גם הן נדחות. להיות נקי זה להיות לא, לא בהתאם למראה הטבעי של שוורים. הקדושה כנקייה מסבירה מדוע הם משילים את עור הפר הקרבן, מסירים את קרביו (כלומר כל מה שהזין אותו בעודו בחיים), וממלאים את תוכו ב”לחם נקי” וחסר חושים; ואילו הקדושה כדבר שאינו פתוח לעין מסבירה למה הם כורתים את ראשו ומקללים אותו, כי הראש נושא את כל איברי החוש. לפיכך ניתן לתאר טיהור טקסי כניסיון למחוק כל דבר גופני וחושני, החיקוי האנושי, למעשה, של האלים הבלתי נראים. התגלות אלוהית מתגלה כהסתרה אלוהית.

המצרים מספרים את הסיפור שהרקלס רצה לראות את פניו של זאוס עמון, ובהיותו מתמיד בעקשנותו, זאוס לבש עור של איל ובמסווה זה הראה את עצמו (42.3-4; ד’ III.26.3). זאוס אינו מראה את עצמו כמו שהוא אלא במסכה, ולמרות שהמצרים מציגים וסוגדים לו בראש של איל הם אינם מאמינים שזו צורתו האמיתית; יותר משהם מאמינים שהפאן בעל פני העז ורגל העז, אשר הציירים והפסלים שלהם מציגים, מראים את הפאן האמיתי, הם “מאמינים שהוא לא יהיה כזה אלא כמו שאר האלים” (46.2). הרודוטוס מעולם לא אומר מה המצרים חשבו שדומים לאלוהיהם באמת; שתיקה שמרמזת על בורותם או על חוסר הרצון שלהם להתמודד עם דברים אלוהיים. אם הצורות הגלויות של האלים אינן נותנות תובנה לגבי צורתם האמיתית האחת, וכל הופעתם נבדלות לחלוטין מהווייתם, לא יכולים להיות גיבורים מצריים, יצורים בעלי דמות אנושית למרות שהפכו לאלמוות. “על הרקלס אחר,” אומר הרודוטוס, “שהיוונים מכירים, לא יכולתי לשמוע דבר בשום מקום במצרים” (43.1; השוואה 1.182).

כאשר אנו אומרים שהאלים היוונים הם אנתרופומורפיים, בדרך כלל איננו מודעים לכך שהמונח אינו חד משמעי, אך מניחים שהאלים היוונים דומים לבני האדם כי היוונים הם בני אדם. עם זאת, יכול להיות שהיוונים הם בני אדם כי האלים שלהם הם אנתרופומורפיים. ייתכן שהאלים שלהם היו הגורם להפיכת היוונים לבני אדם. מה שמרגש במיוחד את סלידתו של הרודוטוס הוא הנוהג של כמעט כל בני האדם, מלבד היוונים והמצרים, לקיים יחסי מין במקומות קדושים. הסיבה שלהם היא שאם האלים לא היו מאשרים את זה, הם לא היו מאפשרים לבעלי חיים להזדווג במקדשים שלהם (64; ראה 1.203.2; III.101.1; IV.180.5; IX.116.3). רוב האנשים אינם נוהגים להבחין בינם לבין בעלי חיים. כישלונם לעשות את ההבחנה הזו מתבטא בכך שאין להם אלים אנתרופומורפיים, אשר קובעים מה הם יכולים ומה הם לא יכולים לעשות (52.1). הסיוד והומרוס, בהעניקו לאלים היוונים את צורתם האנושית (53.2), עשו יותר מסתם שכפול בני אדם. הם הפרידו באופן קיצוני בין בני האדם מכל שאר היצורים החיים והטביעו עליהם מצוינות ספציפית (השוו פינדר נמיאן VI.1-7) כדי שיוכלו לשפוט אם לכבד או לבזות את עצמם. האלים הקימו תחושת בושה.

המצרים נקטו דרך אחרת בהפרדה בין בעלי חיים לבני אדם. הם נתנו לאלים שלהם, במידה שהיתה להם כזו, צורת חיה. הם גרמו לגברים להסתכל למטה ולא למעלה, להעריץ את תת-האדם ולא את האדם, רק לבוז ולעולם לא לכבד את עצמם . האנושות של האלים היוונים היא, אם כן, שעושה את היוונים לעליונים על המצרים, בדיוק כפי שאולי אותה אנושיות היא שהופכת אותם לעליונים על הפרסים, למרות שאלי הפרסים מייצגים תיאולוגיה טבעית יותר. עצם העל-אנושיות של האלים הפרסיים עשויה להיות זו שהתבררה קטלנית עבור הפרסים. ראינו שמצרים עצמה מורכבת משני יסודות, אדמה ומים, שאפשר לתאר את היחס שלהם זה לזה כקשר שבין מראה וכוח וכעת אנו מוצאים שהאלים המצריים מכילים את אותו אופי כפול. כדי לגלות את טבעה של הארץ, היה על הרודוטוס רק להסתכל; אבל כדי להבין את טבעו של הנילוס, הוא נאלץ לשער. הוכח שיש משהו בלתי נראה בנהר, לא רק באפלולית המוחלטת סביב מקורותיו, אלא באופן שבו הוא פועל בגלוי.

העובדה שהכוהנים לא יכלו לתת דין וחשבון על פעולתו, אף על פי שהרודוטוס היה להוט לברר זאת מהם כפי שנרתע מלספר את דבריהם על עניינים אלוהיים כלשהם, מוצא את המקבילה שלו בשתיקתם כאשר מדובר בהסבר כיצד מגוון הצורות הגלויות שהאלים עוטים (פסליהם) קשורים ונובעים מטבעם ומכוחם. כוחם של האלים, שהם ההבנה המצרית של הדברים הראשונים, בניגוד לביטוים, אינו מוצג; ואת זה ניתן להשוות עם היעדר כמעט מוחלט של כל סימנים (אנדרטות שניתן לראות) של המלכים הראשונים. היעדר זה של כל “מופע של מעשים או יצירות”, למעט דור אחד שבא אחריו, מסתיר את ההיסטוריה האנושית המוקדמת של מצרים כמו היעדר דיווחים כלשהם על האלים, שנאמר כי היו המלכים הראשונים של מצרים, מסתיר את האלוהי. כך, למרות היות האדם והאלוהי נפרדים לחלוטין במצרים, הם חולקים מסתוריות מסוימת במשותף. בכל מקרה, הגל בטח קרא את הרודוטוס.

הגל. פנומנולוגיה. חמישה עמודים לערך. 485 והלאה.

Totemism. Corresponds to the stage of the struggle for life and death (Chap. IV, A), but it is still the Struggle itself which is considered, not the victory, which realises the Mastery. The biological aspect of the fight. The religion of murder (the totem animal is killed, the god is sacrificed). It is the religion of peoples who fight to the death (end of the first paragraph of p. 485) and not to victory (one does not know how to make slaves, etc.). It is a “natural” religion (the Plant, the Animal), with no social content, strictly speaking. — Die Planze und das Tier.

2 paragraph of §: Transition to the Religion of work. But it will still be a natural religion (biological, physical aspect). It will be a question of the man who works, turned towards nature, not towards the man for whom we work (the Master). This is Egyptian Religion

What is deified is the work of the man who cannot help but work. Work conditioned by the given (the most urgent, we work so as not to starve). It is the Religion of the peasant more than of the artisan. One works for oneself, taken as an animal, not for an essentially human Master. Necessary and forced labour without being servile; considerable effort to achieve a mediocre result.Man is not satisfied with working; he sanctifies his work. Here, attitude corresponding to the Verstand. Hegel thinks of the religion of the Egyptians which manifests itself in the abstract form of the Pyramid and the Obelisk — things which do not exist in Nature and which therefore symbolise Work. Rational work that does not reproduce nature and realises what only exists in the human mind. The straight line which is useful (the lever, etc.) will be sanctified; the tool should be simple. Work will be sanctified only as long as there is no Master; when there is a Master, Work is no longer, as here, a “natural” instinct; it is a function of specifically human “recognition.” To give the dead eternal life, their corpse is placed inside a product of rational human labour (pyramid). The obelisk. The cult of the Enlightenment is mediated here by human Labor.

These 3 stages are progress of Religion, stages towards Christianity. But it is also progress towards atheism, since each stage corresponds to a further humanisation of God. The man, at each progress, is superior to the god of the preceding stage. Each time Man works for a God, he surpasses Him — until he consciously works for himself (in the Perfect State).

& the Transition to the Greeks

Last paragraph of §: Passage to the Greek Religion. Man wants to inhabit the pyramid of the dead during his lifetime; he wants to enjoy the products of rational human labour. At the “Werkmeister” stage, Man works all the same for another (the god), and he is therefore not satisfied. But it is not a properly human Work, since it is not mediated by the Master. Sort of a bee job. No “Service”. During this stage, however, the World is transformed (by this work); and the Man begins to work for another. The transition from the Religion-of-the-artisan (focused on the producer) to the Religion-of-the-artist (oriented towards the consumer). Symbol of the passage: the Sphinx, but the Sphinx who speaks (myth and prayer).

*
ברחתי להגל כי הרודוטוס היה משאיר אותי כאן עוד שעתיים ובמאות רבות יותר של מילים לחינם. מצד שני, מה שהיה היה כדי להספיק בשביל לדלות מספיק מזכרוני אפשרות לדיון עצמאי אמיתי בעניין, וזאת המטרה של כל זה כסוג של נוטס טו מיי סלף. הפומביות טובה כי מכריחה סדר לעין דמיונית. טוב. אמשיך בשלי. בשמחות.

רשומה רגילה