הערה

אני קורא איזה ancient commentary של אלכנסדר אחד על הטופיקס של אריסטו. אוף דה טופיק, ובדיוק לטופיק, כשם שנרמז לפני וייאמר אחרי , הוא מדבר על הסילוגיזם. מהאנליטיקות. עכשיו, הוא נותן דוגמאות לטעויות לוגיות, כפי שנוסחו על ידי הסטואה, בכותרות, וקצת מראה בין לביו אין דיס ראד׳ר לונג אינטרודקשן טו אן אינטרודקשן – שהרי כל הספר הוא על טופוס אחד בלבד, ולפיו, הכותרת אליו צריכה להיות הקדמה לטופיקס-, ומדי פעם, הוא חוזר לקשקש על ההנאה, pleasure, ולמה זה יכול להיטען אם זה היה יכול להיטען, עד שנמאס לו, כמה עמודים קדימה, שם הוא אומר שוב pleasure, ואז נזכר שאפיקורוס מעצבן אותו, כאן אתה מבין שהוא מעצבן אותו ממש, מעצבן אותו רצח, אז הנה דוגמא לסילוגיזם שגוי שלו על המוות… או תיכף כי כאן הוא רק מרחיב על הטעות הסילוגיסטית לגבי pleasure; שהרי, אם מה שמוסק בטיעון לא נובע בהכרח מהפרמסיסיס which were posited, הרי שאין הוא סילוגיזם כלל וכלל.

״למשל אם אחד היה משיג שההנאה היא על פי הטבע ושמה שיש לבחור הוא הטבע, ואז הגיע למסקנה שההנאה היא טובה: הרי שעבורנו הטוב הזה לא מה שמוכח מההנחות, גם אם זה נובע בהכרח ממה שנגזר מהם״. עכשיו אני ממשיך לתרגם, במכה שהוא באמת נותן לאפיקורוס.

״טיעון אחד כזה הוא של אפיקורוס על המוות: מהנחות הוא קובע כי:

מה שמומס הוא ללא תפיסה
ו-
מה שאין לו תפיסה הוא כלום עבורנו
מה שניתן להסיק אינו, כפי שהוא מאמין,
המוות הוא כלום עבורנו
אבל
מה שמומס הוא כלום עבורנו.

והמוות הוא אפילו לא מה שמתמוסס, זה פירוק, ומי שהעניק שמה שמתמוסס הוא בלי תפיסה, לא נתן גם שהפירוק ממשיך בלי תפיסה; התמוססות של הייצור חי – שזה מה שזה למות – אינו חסר תפיסה. ובגלל זה למות ולא למות זה משהו עבורנו, למרות שהמוות הוא לא תמיד משהו עבורנו. זו גם הסיבה שיש מוות בשני מובנים, או זה שהתרחש או זה שהוא מתרחש: מה שהתרחש אולי לא יהיה משהו מיוחד עבורנו, אבל מה שמתרחש הוא משהו עבורנו, וזה למעשה האחד שממנו אנחנו מפחדים״. סוף ציטוט.

כל 15 עמודים הוא זורק לך עצם. זה עמוד 16.
אקווינס זורק לך עצם כל 5 עמודים.
ביזנס טוב יותר מ- Alexander of Aphrodisias

גלילאו מקדים במכתב לקורא, משהו בנוסח הזה: ״בחיבור הקטן הזה, אני מציג לכל תלמידי הטבע דברים נהדרים להתבונן ולשקול. נהדר כמו הרבה בגלל המצוינות הפנימית שלהם כמו המוחלטת של החידוש שלהם, וגם על חשבון המכשיר שבאמצעות הסיוע ממנו הם הפכו את עצמם נגישים עבור חושינו. ~ אין ספק שזה חשוב להוסיף למספר הרב של כוכבים קבועים שעד עכשיו בני אדם הצליחו לראות באמצעות ראייתם הטבעית, ולהעמיד לנגד עיניהם אין ספור אחרים שמעולם לא נראו קודם לכן ועולים עליהם, הכוכבים הוותיקים והידועים בעבר, במספר של יותר מעשר פעמים. ~ זה הכי יפה והכי נעים למראה, לראות את גוף הירח, מרוחק מאיתנו בכמעט שישים וחצי קוטרים של כדור הארץ, קרוב כאילו הוא נמצא במרחק של שניים וחצי בלבד מהמדדים הללו. ~אז כל אחד יכול לדעת בוודאות של תפיסה-חושית שהירח בשום אופן לא ניחן במעין משטח חלק ומלוטש, אבל בעל משטח אחד מחוספס ולא אחיד, בדיוק כמו פני האדמה עצמה, מלאה בכל מקום בנפיחויות עצומות, תהומות עמוקות ופיתולים (רבים). ~ואז ליישב מחלוקות על הגלקסיה, ולהביא את המהות לידי ביטוי לחושים, ועוד יותר לשכל, נראה בשום אופן לא עניין שיכול להיחשב כבעל חשיבות קטנה; בנוסף לכך, להדגים ישירות את החומר של אותם כוכבים אשר כל האסטרונומים עד עתה קראו ערפילי, ולהוכיח שהוא שונה מאוד ממה שהיה עד כה מוערך, יהיה מאוד נעים ויפה מאוד. ~ אבל מה שהוא בהרבה מעבר לכל הערצה, והמקום הראשון שריגש אותי להציג אותו לתשומת ליבו של אסטרונומים ופילוסופים, הוא זה: כלומר, שיש לנו תגלית של ארבעה כוכבי לכת, לא ידועים ולא נצפו על ידי אף אחד לפנינו, שהמחזור שלהם הוא בערך מסוים של כוכב גדול של הידועים בעבר, כמו נוגה ומרקורי סביב השמש, שלפעמים לפני-ולפעמים אחרי- אבל לעולם לא סוטה ממנו מעבר לגבולות מסוימים. כל זה התגלה ונצפה לפני כמה ימים באמצעות הטלסקופ שהמצאתי, בעזרת חסד אלוהים שהאיר את מוחי בעבר״. מתוך ״המסר של הכוכבים״, גלילאו. לסיכום, הרים על הירח, כוכבי לכת חדשים בשמיים, כוכבים חדשים במספרים עצומים, דברים שאף שכל אנושי לא הצליח לתפוס לפני כן. ולא רק זה, גם תיאור של מכשיר מדעי חדש, perspicillum, המאפשר לנו טרנסצנדנטיה של המגבלות המוטלות עלינו, כדרך טבע, או אלוהים, ובאופן ספציפי, על החושים האנושיים והידע האנושי. זה הכל. על. כוכב, ירח, ויד האלוהים, ואני עצמי נולדתי באביב.

עם כל האוריינט, מוזר לגלות ש״המכתבים הפרסיים״ קיבלו פטור כי מונטסקייה מבריק וחכם מדי לרדוקציה לפני הרדוקציה. בעצם, אין שום דבר מוזר כאן. הסיבה כבר ניתנה. זה עמוק מדי. בא לי לכתוב על זה, אבל הנמבנס השתלט עליי, ואני עסוק בפרוייקט גדול, כותב אותו רק לעצמי, בורכתי, כמו שקולרידג׳ היה אומר. ד׳אלבר אומר שיש 26 אלף ספרים בספריה של ג׳נבה! וזה עוד לפני שקולרידג׳ כתב. פאק, זה היה לפני שד׳אלמבר כתב, והצמתים עוד מתמלאות. מי יכול לכל זה? אז הן מתמלאות. מי יכול לאוצרות ההומניזם, באמת ובתמים? יום אחד, הייתי רוצה לכתוב עליו, מלא שמות לפני, ואז מונטסקייה.