היינריך היינה

היינה על הגל

קוז׳יב מספר כי היינה למשל ידע טוב מאד על ההשלכות האלוהיות בלהיות עם הגל: הוא תפס את זה! ״היינריך היינה, למשל, ידע זאת היטב. ב- Pariser Tagebuchern (עמוד נשכח!) זה הולך בערך כך: “מכיוון שאני כבר לא הגליאני, זה גם הולך לי טוב. עכשיו אם מישהו בא אליי, מתלונן על החיים, ומבקש עזרה, אני אומר לו: אני כבר לא אלוהים! פנה למוסד מתאים, שבנייניו מצוידים בדרך כלל במגדלים ופעמונים”. —מסתבר שזה די מסתדר עם מקומות אחרים אצל היינה, ובהחלט במוד שלו, ותחת האלמנט שלו. אני חושב שמהמעט פרוזה שקראתי ומהמעט היינה שיש לי, זאת הייתה שלו שאף פעם לא הצליחה לא להצחיק אותי: הציטוט של קוז׳יב? לא נמצא, ברור, הוא שופר ושוכלל ונהיה עצמו, כך אני מאמין באין, כל עוד אני לא מוצא את היש, כמידי מאסטר אחר, קוז׳יב? אבל הנה, הסמטימנט, הוא לגמרי שם, אצל היינריך היינה:

In a letter from April 15, 1849, Heine writes, “In manchen Momenten, besonders wenn die Krampfe in der Wirbelsaule allzu qualvoll rumoren, durchzuckt mich der Zweifel ob der Mensch wirklich ein zweybeinigter Gott ist, wie mir den selige Professor Hegel vor funfundzwanzig Jahren in Berlin versichert hatte …ich bin kein gottlicher Bipede mehr (Heine, 1982, p. 112). (“In certain moments, especially when the cramps rumble all too agonizingly through my spine, the doubt crosses my mind whether man really is a two-legged god, as the late Professor Hegel assured me twenty-five years ago in Berlin … I am no longer a divine biped.”) From Nov. 3, 1851: “. . . Hegel m’avait fait croire que j’etais un Dieu! J’etais si fier de ma divinite, je me croyais si grand que, quand je passais par la porte Saint-Martin ou Saint-Denis, je baissais involontairement la tete, craignant de me heurter contre l’arc c’etait une belle epoque, qui est passee depuis longtemps . ..” (Heine, 1972, p. 146). (“. . . Hegel made me believe I was a god! I was so proud of my divinity, I believed myself so great that, when I passed through the door of Saint Martin or Saint Denis, involuntarily lowered my head for fear of hitting myself on the arch. It was a belle epoque, which is long gone. . . . “ברור שקוז׳יב מצטט אותו. אבל גוגל לא מצא, והנה, גם זה היה.

אבי קוג׳מן – היינה: “אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו…

אבי קוג׳מן תרגומים; היינריך היינה: “אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו נעים לאחרים”.

בסנט דניס, התעוררתי משנת בוקר מתוקה ולראשונה שמעתי את מנהיגי המקום קוראים: “פריז! פריז! כמו גם הפעמון של מוכרי הקוקו. כאן אתה כבר יכול לנשום את האוויר של עיר הבירה, שכבר נראתה באופק. / נוכל ותיק במקום ניסה את כוחו בשיכנוע, והציע לי לבקר בקברים המלכותיים, אך לא הגעתי לצרפת לראות מלכים מתים; הסתפקתי בלתת לסיסרון לספר לי את האגדה של המקום, כלומר איך המלך הפאגאני והרשע חתך את ראשו של הקדוש ואיך האחרון רץ מפאריס לסנט דניס עם ראשו בידו, כדי לקבור את עצמו שם, וכך לתת למקום האמור את שמו. כשאתה שוקל את המרחק, אמר המספר שלי, אתה צריך להיות מופתע, אם לא מלא פליאה כי מישהו יכול ללכת מרחק כה רב בלי ראש – אבל הוא הוסיף בחיוך מוזר: “Dans des cas pareils, il n’y a que le premier ***pas qui coûte. / זה היה שווה שני פרנקים, ואני נתתי לו אותם, גם עבור האהבה שלי לוולטר. תוך עשרים דקות הייתי בפריז ועברתי בקשת הניצחון של שדרת סנט דניס, שנבנתה במקור לכבוד לואי ה -14, אך עתה שימשה לפאר את כניסתי לפריז. ואכן הופתעתי מקהל האנשים שהיו לבושים היטב ובטוב טעם, כאילו היו לתמונות בעיתון אופנה. ואז גם התרשמתי שכולם דיברו צרפתית, וזה מבחינתנו, הפרוסים, מאפיין ניכר של עולם האצולה; אז כאן כל העם מכובד כמו האצולה אצלנו. / הגברים היו כל כך מנומסים והנשים היפות כל כך חייכו. אם מישהו פתאום נתן לי דחיפה מבלי לבקש מיד סליחה, הייתי יכול להמר שהוא היה איש המקום; ואם אישה יפהפייה נראתה קצת חמוצה, אז היא בטח אכלה כרוב כבוש או שקראה את קלופשטוק במקור. מצאתי שהכל כל כך משעשע, והשמיים היו כל כך כחולים והאוויר כל כך חביב, כל כך נדיב, ופה ושם נצנצו אורות השמש של יולי; הלחיים היפות של לוליטה…לא השם הזה…היו עדיין אדומות מהנשיקות הבוערות של השמש ההיא, כשזר הפרחים של הכלה היה עדיין לא נבול. / בפינות הרחוב, כמובן, החופש, השוויון והאחווה כבר נמחקו פה ושם. מיד הלכתי למסעדות אליהן הומלץ לי; המסעדנים האלה הבטיחו לי שהם היו מקבלים אותי בברכה גם בלי מכתב המלצה, מכיוון שהיה לי מראה כה מכובד, עד כי הנראות המכובדת שלי כמו ממליצה על עצמה. טבח גרמני מעולם לא אמר לי דבר כזה, גם אם הוא חשב באותה צורה, שהרי בור כזה חושב שעליו לשמור לעצמו את הדברים הנעימים, כאשר פתיחותו הגרמנית מחייבת אותו לומר רק דברים דוחים בפנינו. / יש כל כך הרבה חנופה טעימה בנימוסים ואפילו בשפה הצרפתית, כזאת שעולה כל כך מעט ועם זאת כל כך מועילה ומרעננת. הנפש הענייה והרגישה שלי, זאת שלקחה כל כך הרבה מן הביישנות והגסות הפטריוטית, פתאום שוב נפתחה אל מול הצלילים המחמיאים של עירוניות צרפתית. אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו נעים לאחרים. **** בצרפתית, המשפט למעלה אומר בערך כך: במקרים כאלה, רק הצעד הראשון נספר/קובע. התרגום של הקטע כולו מגרוזינית ספרותית, נעשה על ידי השרלטן שאני, זה שעונה על השם אבי קוג׳מן. אולי מסוג הדברים שפרופסורים לא יכולים לעשות, אבל הם כן יכולים להיגמל מהפורנו אם רק יקחו מהם את המאווררים, כך לפחות אנחנו נמלט לפחות מרוח המאוורר, שני יורו,שווה, האמת, וגם בשל אהבתך לז׳אן ז׳אק רוסו.

%d בלוגרים אהבו את זה: