הובס

הובס. לוויתן. הכרה ופחד. הובס -> הגל (+עבודה). -> מרקס (-הובס, הכרה)

הערות הערות. הובס. לוויתן. הכרה ופחד. הובס -> הגל (+עבודה). -> מרקס (-הובס, הכרה)

/// הובס כבסיס ראשוני

  1. המוות עצמו אינו הדבר המשמעותי בטיעון של הובס. לכל אדם יש ציפיות מסוימות לגבי הישארות בחיים ומוות בטרם עת (כלומר, לפני השלמת תוחלת החיים הרגילה שלה יכול האדם לצפות במקום וזמן מסויימים) הוא בהחלט משהו שבני אדם נרתעים ממנו באופן טבעי, אבל זו לא הנקודה האמיתית. הנקודה היא בהרג, במוות לא טבעי: או בכל מקרה שם אנחנו מתחילים. אבל זה לא למות בכל אופן (למשל, להיפגע על ידי ברק); זה למות, להיהרג, על ידי אדם אחר. למה דרך זו רלוונטית ולא דרכי הריגה אחרות? מה מסמל ההרג על ידי אדם אחר? זה סימן לכישלון ב’מירוץ’ להיות ראשון, המהווה כישלון חיים אנושי, לא בתחרות עם העולם הטבעי, אלא בתחרות עם בני אדם אחרים. זהו מוות מביש. להיהרג על ידי גבר אחר זה למעשה למות באופן מביש או לא מכובד, כי זה בדיוק מוות שכזה אשר מסמן את הנחיתות הזאת מול גברים אחרים שהיא מרכז כל הסלידה האנושית. במילים אחרות, הרצון מכוון, לא להישרדות, אלא להיות ראשון (ולפיכך להיות ‘מכובד’ ולזכות ל’כבוד’); והרתיעה מכוונת לפגיעה הכבוד. האדם הוא הכרה, הגל אמר, וזה מה שזה להיות אדם ולא חיה, הובס בהחלט יסכים, כלומר, הסכים. לפיכך, להיהרג על ידי אדם אחר הוא המקרה המגביל. יש הרבה תנאים פחותים מזה שאדם עשוי להיות בסלידה מהם – אכן, כל התנאים שבהם הנחיתות של האדם מופגנת הם מקרים שבהם האדם סובל, ומסבל זה של נחיתות, הסלידה של האדם תהיה מורגשת – אבל המוות הוא, כביכול, מקרה הפרדיגמה, ולא בכדי, שעה שהמוות המביש, שהוא תוצאה של כישלון במרוץ להיות ראשון, הוא יותר קומי מטרגי, ולא רק מביך במיוחד אלא גם סופי: השיפוט הסופי של.על האדם. אפשר להגיד שהובס משחרר את האדם מפחדי יום הדין, ובכך מחזיר את השיפוט להיות כולו של העולם הזה, וכולו, כך, סובב את הציר של גאווה ובושה. [אצל הובס אין עבודה, הגל]. ועדיין כל זה טעון שינוי. כי מה שאדם רוצה להימנע ממנו הוא לא רק להיהרג על ידי אדם אחר, או לא לחיות בצורה מבוזלת או מבויישת מול האחר, זה שהוא עצמו בכפילות עצמית כמו גם ניכור עצמי- הוא רוצה להימנע מן הצורך לפחד ממצב זה. מה שהוא רוצה להגיע אליו הוא מצב שבו הוא כבר לא צריך אפילו לחשוש שייפגעו בו. וזו דרישה גדולה מאוד; זוהי הדרישה למצב חיים מיושב שבו חוסר כבוד אינו סביר, כל כך לא סביר שהוא עלול להפסיק להיות שיקול מטריד. הדבר כרוך במצב חיים שבו המאפיין של היותו ‘מרוץ’ לקדימות מצטמצם; אם לא מתבטל, אז מצטמצם מאוד. ה-מדינה היא התנאי הזה. אבל קריאה כזאת, נכונה ככל שתהיה: והיא נכונה (שהרי המאסטר הוא עדיין הלוויתן והלווייתן יכול להיות כך האב שמבטל את הגאווה של העבדים ביחס אליו, וכך, ״אידיאולוגית״, לא עבדים כלל, כאידיאולוגיה של העבד הרוצה לחיות בשלום עם העבדות שלו – שהרי כולם שווים זה מול זה תמיד מול המורטל גוד) היא קריאה של מצב חיים סטאטי מאד, ושל הובס של המבנה הביניימי, ולא של הובס כתחילת הבורגנות, בה, בין היתר, הכלכלה (-אי השוויון הנגלה כתוצאה ממרוץ לכאורה ולא לכאורה. לכאורה ולא לכאורה כי המוביליות היא כבר האידיאולוגיה של הראשון, ובוודאי שישנה מוביליות ביחס לעולם של אדון ועבד, לפחות לאדון, ואדון מול אדון) היא האובייקטיביזציה של המירוץ להיות ראשון. /// 2. פחד הוא תשוקה. וכל עוד הוא נשאר תשוקה, הוא עשוי להיות הגורם לכל מיני התנהגויות שעשויות לקדם שלום ואולי לא. אם, בתחרות עם גברים אחרים, אני חושש שיפגעו בי, אני עלול לסגת לעולם של ‘תהילת שווא’ שבו יש לי חלומות נפלאים על היותי מלך העולם, חלומות שמספקים אותי כל עוד הם נמשכים. ואלה, ללא ספק, יתרמו ל’שלום’, אם כי לא יתנו לי שום הגנה ראויה לציון. באותו אופן, הובס מזהה לפחות סוג מסויים של פחד עם ‘humility’ ו-‘humility’ היא סוג של סלידה אינסטינקטיבית מריב; אבל זה לא סוג הפחד שיכול ליצור מדינות. בכל מקרה, המקרה של ה-vain-glory או מה שהובס מכנה גם בשם הומור, הוא חזק יותר ובטח מעניין יותר, ולא רק: הטענה של האדם כלפי ה-humility שלו היא בעצמה אידיאולוגית – הומוריסטית). מצד שני, הפחד מהרע עלול להוביל אותי לרצח (אבל גם לפחד הממשי יותר להירצח). פחד (כלומר פחד שיפגעו בו, ואולי יהרגו אותו) הופך לתורם בולט לשלום כאשר, על ידי שינוי עדין שהובס אינו מסביר בפירוט, הוא הופך ל’פחד רציונלי’, או הופך לגורם לרציונלי. בכל מקרה פחד, כתשוקה, משותף לבני אדם ולבעלי חיים; אצל בני האדם זה מיודע (באופן בלתי נמנע) על ידי דמיון, תחזית לעתיד וכו’; ואצל האדם, על ידי קבלת מידע על ידי דמיון, הפחד עשוי להפוך לרציונלי, או לכוח המניע של התנהגות רציונלית. עכשיו, התנהלות רציונלית היא תמיד מאמץ לשלום. אולי הנקודה היא שבהובס, “שלום” – היעדר מלחמה של כולם נגד כולם – הוא היעדר תחרות חסרת תועלת על המקום הראשון. והמלחמה של כולם נגד כולם היא מצב של פחדים אינסטינקטיביים אשר עלול להוביל לכל מיני לא יציבות, ולפחד רציונלי שמוביל למסקנה שהמדינה היא הכרח דחוף.

///

הובס. הגל.

הגל רוצה במודע “לחזור” אל העתיקים (“באופן דיאלקטי”, כלומר דרך “הובס”.) יש summum bonum, כלומר הבנה עצמית מלאה באמצעות פילוסופיה. אבל אפשר רק להבין (וכך “לספק”) את עצמך באופן מלא במדינה אידיאלית (בדיוק כמו על פי אפלטון). ניתן לממש מדינה זו רק באמצעות היסטוריה ובסוף ההיסטוריה. שכן זו “המציאות של מלכות שמים”. כלומר, זה העולם הזה, כמו המדינה העתיקה; אבל בעולם הזה, העולם האחר (הנוצרי) ממומש. לכן המדינה מניחה לא רק “ידע” אלא גם “פעולה” (“!”). אף שהסיבה הסופית שלה היא גם ידע פילוסופי, ידע זה הוא ידע של פעולה, באמצעות פעולה (היסוד החופשי “השלילי” של האדם, כלומר יצירתי, ולא רק חשיפה של

///

מרקס. הובס. הגל. בשורה אחת מקוז׳יב, בינג דאבלי רפרודוסד: אי אפשר לצמצם את כל הקיום האנושי לפעילות כלכלית – כלומר לעבודה ולחילופין. מרקס טעה כשפישט וחתך את התפיסה ההגליאנית. עבור הגל, מעשה העבודה מניח מעשה אחר, זה של המאבק על היוקרה הטהורה, שמרקס לא מעריך את ערכו האמיתי. כעת אין ספק שהאדם הכלכלי תמיד מחובר ל”איש הגאווה”, ושהאינטרסים של האחרון יכולים להתנגש באינטרסים הכלכליים של הראשון. כמו שקוז׳יב אומר: די להשתכנע בכך על ידי מחשבה על האסקימואי, המחליף את הפרוות במקום מגוריו בחפצי נוי אירופיים, ואשר סובל מהקור רק כדי לספק את היוהרה שלו. בתמונה: אסקימואי בלי חפצי נוי אירופיים. מאיפה קוז׳יב כפרה עליו הביא את הדוגמא הזאת? בכל מקרה, ואני רק לומר: אבי קוג׳מן היה קורא את המגזין הזה.

אין עניין ציבורי. ג׳ון לוק. הערה קצרה

אין עניין ציבורי תמיד נשמע כמו דרך מוזרה של הציבור להתלונן על כך שהאינטרס הציבורי נפגם, כאילו הוא לא היה, והוא היה. בכל מקרה, המדובר בשלילה פשוטה שמזמינה את החיוב הנשלל. אבל האינטרס הציבורי נמצא במרכז של כל המקרה של Droit פרטי או אזרחי כהלכה מה שנקרא. במקרים אלה, וזה ברור, ההתערבות המשפטית של הממשלה היא אופציונלית: היא מתבצעת רק לפי בקשת הגורמים המעוניינים. התנהגות זו של הממשלה מלמדת כי האינטראקציה הנדונה אינה משפיעה עליה ככזו; או ליתר דיוק, הממשלה חושבת – בטעות או בצדק – שהתערבות זו אינה משפיעה עליה. מנקודת המבט של המדינה המודרנית, למשל, אדם יכול להיות אזרח טוב מבלי לשלם את החובות הפרטיים שלו. אם ב’ חייב ל-א׳ כסף, המדינה סבורה שאין לה עניין בשאלה האם ב’ יחזיר את הכסף הזה לא׳ או ישמור אותו לעצמו. זו הסיבה שהממשלה אינה מתערבת אם א׳ אינו מגיב על אי תשלום חובה של ב’. מה שמעניין את הממשלה כסוכנת פוליטית במקרה הזה הוא שאין מריבות בין אזרחים מסיבות פרטיות. זו הסיבה שהיא אוסרת על א’ לפעול באופן ספונטני נגד ב’, ומחייבת אותו ללכת ולבקש בוררות ממשלתית. אך לדרישה זו אין שום דבר משפטי כשלעצמו: אין מדובר ב”דרויט” ולא ב”חובה” במובן המשפטי של מונחים אלה. זוהי דרישה פוליטית האוסרת על “מלחמת אזרחים” על כל צורותיה. ודרישה זו אינה קובעת כלל את אופי ההתערבות המשפטית השלטונית. בהיבט הפוליטי שלה, הממשלה מחליטה לדכא סכסוכים מסוימים בין אזרחיה על ידי הטלת בוררות משפטית שלטונית. אבל מכאן קיים בה היבט משפטי שבו הממשלה כן קובעת את אופן התערבותה. והיא עושה זאת על ידי שאיבת השראה מרעיון הצדק שלה, על ידי יישומו על האינטראקציה הנדונה. זהו יישום זה של הממשלה של הרעיון השלטוני (כלומר, זה המקובל על ידי הממשלה) של צדק על אינטראקציה לא פוליטית אשר מהווה את הדרויט למעשה. / בכל מקרה, המומנט הראשון עניין אותי. לוקח אותי לשופט והתליין של לוק. או ראה את המרכזיות של ה-appeal to relief וכמה שזה ביסוד העניין הזה, שהממשל נאסף, כך מונע מלחמת אזרחים או מלחמה בין פרטים. מלוק: Men living together according to reason without a common superior on earth, with authority to judge between them, is properly the state of Nature. But force, or a declared design of force upon the person of another, where there is no common superior on earth to appeal to for relief, is the state of war; and it is the want of such an appeal gives a man the right of war even against an aggressor, though he be in society and a fellow-subject. המדינה מעוניינת בתיווך התגובה. זה בטח בבסיס כל המשפט האזרחי.פרטי, וזה בטח מפוספס כל הזמן, אז עוד דוקטורט או שכולם מדברים על זה כל הזמן, ואני מצאתי את עצמי מדבר על זה לראשונה ללא ידיעה כי זהו אכן הדיבור, אחד מהשניים, ושניהם לא חשובים.

4 ביולי, 4 ימים מאוחר יותר.

״ספר קהלת נכתב כמחשבות בודדות של נווד שחוק, כמו שהיה שלמה, שהביט לאחור על סצינות שהוא כבר לא יכול ליהנות מהן, זועק, הכל הוא הבל הבלים! ממה שהועבר אלינו לגבי דמותו של שלמה, דומה כי הוא היה שנון, ראוותני, לא מרוכז ולבסוף מלנכולי. הוא חי מהר, ומת, עייף מהעולם, בגיל חמישים ושמונה שנים. שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים היו עומדות במקום כל הספר. אין צורך לומר אחר כך שהכל יהירות ורעות רוח; אין אפשרות ( תמים, רדוקציוניסטי, אבל בסנטימנט! הנכון ) להפיק אושר מחברתם של מי שאנו מונעים מהם כל אפשרות לאושר״.

תומאס פיין, עידן התבונה, II, 1794.

״אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להשגת ביטחונו ואושרו״.

הצהרת העצמאות של אמריקה, פסקא שניה ( ראשונה אחרי פסקת הקדמה), 4 ביולי 1776.


תומאס פיין נדחק החוצה מן העיסוק עצמו במחשבה ונותר כשם סתם, והפילוסופיה שלו נהייתה לאבן שאין לה הופכין. הבחור היה בריליאנט מעבר לזה שהיה גיבור בתמיכתו באמריקה ובצרפת אל מול 1. אדמונד ברק. חבל שהוא נדחק במיוחד אל מול-2. אלכסיס דה טוקוויל, אשר בא אחרי המסיבה ותיאר את המסיבה למשהו שלא הייתה, באמצעות הסתובבויות באמריקה, אשר לא מנעו ממנו לכתוב מן הבית עצמו, תוך התייחסות אל הפילוסופים הצרפתיים, בעיקר מונטסקייה ורוסו- כאן באופן פוזיטיבי אגב, קרי כגורמים מסבירים חיובים, ביחס לתוצאות המהפכה האמריקאית- אם דרך ביטול האריסטוקרטיה תורשתית לכאורה – טעות ברורה, הרפובליקניזם כיסוד אריסטוקרטי מתווך, להבדיל מהמהלך האיד של המחוקק עם רוח החוקים או דת האזרחים לצידה.


תומאס פיין, האנגלי, בן לכנסיה האנגליקנית, עם רקע דתי קוואקרי במשפחה, התגלגל לאמריקה, דרך קשריו עם בנג׳מין אחר פרנקלין משהו, וניסיונו בים, בעסקים ועל כסף שזכה לו עקב גירושין- הוא עצמו בא מרקע תנוע, סיים ללמוד בגיל 12 באופן רשמי ונאסר עליו מצד אביו – לא שלמה אבינרי והעברית- ללמוד לטינית. הוא השקע שם תוך שערך וכתב כתב עת בשם פנסילבניה. הוא מפורסם במיוחד אגב כתיבת הקומון סנס -1776- כאילו היה לעולם הספרות מה שהיה אחר כך עזרא פאונד שהיה לעזרה רבה לשירה האנגלית, הבאה מאמריקה, וזאת מעבר לתרומתו-הוא כמשורר ומבקר- אשר היה הקונטרס- פמפלט פור דה טיימס, מסה מהולה ברטוריקה הטוענת לצדקת הדרך של צד אחד מתוך שניים אגב שאלה פוליטית אקוטית- הנפוץ ביותר של המהפכה האמריקאית.

הקומון סנס היה קריאת הבהרה לאחדות, נגד השלטון הבריטי המושחת, כדי לממש את תפקידה הרם של אמריקה במתן מקלט פוליטי לחירות. הקומון סנס נכתב בסגנון ישיר ומלא חיים, הוקיע את העריצות המתפוררות של אירופה וכינה את המלוכה התורשתית כאבסורד. בתקופה שרבים עדיין קיוו לפיוס עם בריטניה, הקומון סנס היה בבחינת הפגנה לרבים על הבלתי נמנעות בהפרדה של הקולוניות האמריקאיות משלטון האימפריה. הקומון סנס היה בד בבד הצדקה מוקדמת ל מהפיכה הצרפתית ואכן פיין המשיך את מאבקו לחירות כנגד אדמונד ברק, סטייליסט בחסד, ואחד אשר אהב לטעות, פוליטית.

בכל מקרה, החלק ההצהרתי שממנו מושפעת ומתוכה נקראת פרשנות זאת לקוהלת, הושפעה לא פחות מפיין מאשר השפיעה על תמצות זה. היסוד של הנע ונד, של הנווד, זה גם לקוח מחייו של פיין. הוא לא מתייחס לקוהלת כאיש חכם ושכח שהוא מדבר כאן כבודד, ולא מתוך הקשר חברתי, כמו ששוכח כי הפיתרון שלו הוא דווקא הפתרון של הפרקסיס כעין על מגע קרוב או שמא זוכר זאת, רק אומר שלא די בכך ללא שחרור העם.

•••••••=======••••••••=====•••••••••===

הערות.

  1. ברק לא תמך בארצות הברית כפי שמלמדים- הוא היה בטוח כי הקולוניות האמריקאיות ימשיכו לראות את היתרון ביחסים פוסט קולוניאליים עם האימפריה. הוא פשוט לא ישב שיש מה להילחם על אמריקה. אמריקה לא ניצחה את בריטניה בגלל שזרקו תה. הם ניצחו כי לא עניינו כל כך – הודו היא לא הייתה- ובכל מקרה היו תלויים במסחר הבריטי. באותו אופן, הוא ממש לא צפה כלום כלפי צרפת. העניין היה הפחד מצרפת, מהרוח המהפכנית של צרפת, בסכנה שהציבה ליציבותה המעורערת של צרפת עם התלהבות הצעירים וכן חברים ממפלגתו של ברק, על ההתרחשות האמריקאית, כפי שנוסחה על ידי פיין כפמפלטר המוביל, רק באמת ובתמים, באירופה המונרכיסטית, המבוססת כולה על אריסטוקרטיה תורשתית כמו השמאל הפסאודו אינטלקטואלי בישראל)- יותר ממה שברק, השולח את מכתבו לחברו הצרפתי לכאורה, קודם למלך האנגלי עצמו, שאכן היה נלהב ונתן אישור פרסום, מזועזע פחות מעניין המלך, לפיו כבר מתחת לחוק, בעקבות המגנה כרטה והמהפכה המהוללת; ויותר מהיסוד האליטיסטי אינטלקטואלי אשר המהפכה הצרפתית מבקשת לבטל, שעה שבה האליטות החדשות הן יד אחת עם ההמונים האיכרים ושעה שנפוליאון מקיים צבא העם והוא עצמו מהעם. הקומון סנס הוא הקומון פיפל והומו וולגאר של רוסו הוא האיש הפשוט.
  2. בהקשר הזה, עולה גם שמו של אלכסיס דה טוקוויל, אותו אנו לומדים וכך את מונטסקייה אגב ההגות הפדרליסטית, אבל זאת טעות. אלכסיס דה טוקוויל כותב משפטים כמו הדבר שהכי הכה את תדהמתי באמריקה זה התנאי השוויוני או שהוא מתרשם מאימוץ הרעיון הרפובליקני של העסקה על פי כישורים ולא על פי פריבילגיות. כאן אחד הסודות שיודעת כל אם עבריה, אבל שכחה להודיע. התפיסה של דה טוקוויל היא תפיסה של דה-דביל, אנחנו הדבילים שתופסים אותו כאילו דביל ולא טוקוויל. הדימוי הוא של אדם שמתהלך באמריקה ועושה, אני יודע, מה שמונטסקייה עושה באיסוף דפים ומקורות אין קץ- אלתוסר מתפלא מזה במקום לקרוא את מונטסקייה, כשם שהוא מתפלא מן הקפיטל כרך שלישי ״של״ מרקס במקום לקרוא את השניים הראשונים-, הוא-הוא עושה דרך הליכה כפקיד, כותב לעצמו יופי אמריקה, כל הכבוד! הוא בין מונטסקייה לרוסו, גונב משניהם כשלא הולך לשום מקום. הוא לא ראה עבדים, אבל שם לב לציפורים והתחיל לדבר על דת אזרחית כרוח החוקים של מונטסקייה. אמריקה מצטטת ממנו את השוויוניות ואת הדת האזרחית. הוא למד את כסוציולוג כמו שבעלך נכנס לפורנהאב בשביל הערות הבמאי, שאת מקשקשת כי גילי מוסיזון מי זה בכלל הוא הסרט שאת רואה בחדר השני.

3.. בתקופה הזאת, אנשים מתחילים לקבל אימיילים של כל מיני טיילנים בעולם. על שבטים או אנדיאנים שעדיין בחיים אז. אגב ההצהרה תחילה, אמריקה אומרת אדם, וכולם נולדו שווים, ועדיין בנתם התפוצץ עליהם. הוא בעד כולם חיות. הומו ספאינס במושגים שלנו, כדי שכולם יוכרו כאדם מבחינה משפטית. טיפש אוסטרלי מלמד בייל כותב מכאן על צמחונות בבנתם. בורות גמורה, קיאנו ריבס קנדי, ניקול קידמן אוסטרלית, וגם האוסטרלים עשו טוב לאברומים, ואני הייתי אברם איברהים אברהם מי ישמע את האל בישמעאל קוג׳מן.

הפילוסופיה של אפיקורוס.

אפיקורוס של לוקרטיוס. 1.

לוקרטיוס – משמעות השירה או תפקיד השירה מול הדת והאמת הפילוסופית:

התנועה מהלא אמת אל האמת איננה לתנועה פשוטה מחושך וטרור שלא הוקל – באמת השקרית- אל אור טהור ושמחה – כאל החיים הנחווים כאיליאדה של מיידיות מתוקה, הרגע ככל, כנצח, ולו משום החיים מתוך ידיעת האמת. לא רק אלא גם שאין כאן, אם תרצה, אותה תנועה של אהבה. להפך, נראה כי האמת בהתחלה נראית דוחה ומדכאת. כדי לתקל את האמת הראשונית, הרי שמאמץ מיוחד נדרש בכדי לנטרל את השלילי, אותה הופעה ראשונה של האמת כאמת לא מזמינה, מעוררת פחד. מאמץ מיוחד זה הוא מעבר לכוחה של הפילוסופיה; זוהי עבודת השירה הנכונה. איט גרויס און אס, פואטיקלי.

המשורר לוקרטיוס עוקב אחר הפילוסוף אפיקורוס; הוא מחקה אותו; הוא שייך כאילו למין חלש ונמוך יותר ממורה האמת העירומה – הפילוסוף. אולם בדיוק מסיבה זו המשורר יכול לעשות דבר שהפילוסוף אינו יכול לעשות. השירה של לוקרטיוס מבהירה וממתיקה את הממצאים העלומים והעצובים של היוונים, כלומר של הפילוסופים. הניגוד הזה מהאחרונים לראשונים הוא הניגוד המעיד על התנועה שעל הקורא לעבור.

המעבר הזה הוא הדוגמה הבולטת ביותר לדמותה של השירה או יותר נכון לומר כי תכלית מעבר זה היא מן המהות של השירה אפרופו לוקרטיוס.

לוקרטיוס מדבר על אופי שירתו בצורה הברורה ביותר בעשרים וחמישה פסוקים המתרחשים תחילה, מיד לפני חשיפת האינסוף שלו ואשר חוזרים על עצמם בשינויים קלים מאוד בתחילת ספר מספר ארבע: ספר המוקדש למה שאנו מכנים מעשי הנשמה או הנפש.

הנושא של המשורר, אנו למדים, הוא אפל, שירו בוהק. הדוקטרינה שהוא מגדיר נראית לעיתים קרובות עצובה מדי עבור אלה שלא גדלו או התחנכו לתוכה, וההמון מתכווץ ממנה באימה.

לכן הוא מגדיר את האמת הזאת בשיר מתוק, כך שהדוקטרינה כמו טובלת בדבש המתוק של המוזות. בכך הוא מתנהג כמו רופא המנסה לעקוף את מרירות התרופה הניתנת לילד; בכך שהוא ממלא בשולי הכוס דבש מתוק; כך שותים הילדים התמימים את התרופה, לטובתם ואינם חשים את מרירות המשקה המרפא אותם.

האפיקוריאן הפוטנציאלי שאליו פונה לוקרטיוס עשוי להיות אדם בעל ערך נדיר על פי סטנדרטים רגילים, וייתכן שיש לו מוח מצוין; מהבחינה החשובה ביותר, מלכתחילה, מוחו תמיד כבר בוגר למדי, מה שיקשה עליו לקבל את הדוקטרינה במצבה הערום, הפילוסופי. לכן על המשורר להונות אותו על ידי הוספת משהו לתורה אותה הוא מביא, זה שזר לתורה ואשר נועד להסתיר את אופייה העצוב, והדוחה של האמת.

עם זאת, ההשוואה בין דבש ותרופה מרה מחד לבין השירה והדוקטרינה מאידך אינה מתקיימת מכל הבחינות: ילדים אינם בהכרח לומדים שזו הייתה התרופה המרה שריפאה אותם, ואילו אותם קוראי עבודתו של לוקרטיוס, שתופסים את המשמעות שלה, בהכרח לומדים כי הדוקטרינה היא שגורמת להם לאושר. ההשוואה בוודאי גורסת כי בשני המקרים, המטופל טועם תחילה את המתוק: אך האם הקורא טועם אי פעם את הדוחה? האם מה שבעיקר דוחה, אם נטעם מעצמו, ניתן להבחנה רק אחרי שהוא כבר לא דוחה? האם בסופו של דבר טעמו בכלל יהיה מתוק?

נראה שהדוגמה של ונוס בתחילת הדרך והמגפה בסוף מראה כי בעוד שהמתוק נטעם תחילה, הדוחה או העצוב נטעם גם בסוף, אך באופן שהוא נסבל יותר עבור הקוראים הרגישים.

יתר על כן, הילד יכול ליטול את הלענה הדבושה רק לשם הדבש, או שהוא עלול ליטול אותה מכיוון שלא נוח לו. הטעם בוודאי לא כל כך לא טעים, עד שהוא מוכן לקחת את השיקוי המר בעצמו.

באופן דומה, האפיקוריאן הפוטנציאלי עשוי להימשך לתורת האפיקוראן רק בגלל מתיקות השירה של לוקרטיוס, או שהוא יכול להימשך ממנה מכיוון שהוא סובל מאיומי הדת; אין ספק שהמתיקות איננה כה גדולה כדי לגרום לו להיות מוכן לבלוע את האמת העירומה. אחרי הכל, הוא לא חי בעידן בו אגממנון הקריב את בתו האהובה.

אנו מסיקים כי שירה היא כבר הקישור או התיווך בין דת לפילוסופיה, כשהדת איננה אלא לצורך כואב, פילוסופית ספיקינג. היא באה לפתור בעיה קיומית. כאן עולה השאלה, איך הדת יכולה להיות מושכת יותר מפילוסופיה אם הדת אינה אלא מפחידה? כדי לענות על כל, עלינו לשקול מחדש את מה שהמשורר אומר בהתחלה לאור מה שהוא אומר בהמשך, ובעיקר, לגבי השאלה, כיצד חיו בני האדם לפני הופעתה של הפילוסופיה; וכאן יש לקחת בחשבון את תפקידה של הדת.

על פי המשורר של אפיקורוס, עם תחילת הקיום האנושי, בני אדם חיו כמו חיות בר, תלויות לחלוטין במתנות הספונטניות של כדור הארץ, ללא אש ואומנויות כמו גם ללא חוקים ושפה, נעדרים כל מסוגלות או יכולת לחשוב על טובת הכלל. הם נרתעו מהמוות מכיוון שדבקו באור החיים המתוק, אך לא בגלל שהם חששו ממה שעלול לקרות להם לאחר המוות. הם גם לא חששו שהשמש לא תזרח שוב לאחר ששקעה; המחשבה ששמש ואדמה עלולים להיהרס לא עלתה על דעתם.

מחשבות מעין אלו טיפסו אל ראשם, רק לאחר שרכשו שפה ואומנות והקימו חברה וחוקים; רק אז הם התחילו לפקפק אם השמש תמיד תזרח ותשקע והאם הקיום האנושי בעולם הזה הינו שריר וקיים במושגי נתח: רק אז הם שאלו, אם העולם יגיע לקיצו, הרי כי אין לו נקודת התחלה. אין לו אף על פי כן, לתת, עדיין. בינתיים, רק הגנה אחת קיימת מפני החשש שקירות העולם יתפוררו מתישהו: רצון האלים.

הדת משמשת אפוא כמפלט מפחד הסוף או המוות של העולם; לדת יש שורש בהתקשרות של האדם לעולם. לוקרטיוס עצמו מאחל, שלא לומר מתפלל, שהיום בו המכונה הענקית של העולם תיפול עם צליל איום לא יגיע בקרוב.

העולם שאליו האדם מחובר איננו עוד השלם חסר הגבולות אלא כל השמים והארץ הגלויים ומה ששייך להם – שהוא רק חלק אינסופי מהכלל חסר הגבולות: ישנם אינסוף עולמות בו זמנית וגם ברצף; כל מה שאדם יכול להיקשר אליו – חייו, חבריו, ארץ אביו, תהילתו, עבודתו מרמז על זיקה לעולם אליו הוא שייך ומאפשר את האובייקטים העיקריים של זיקתו.

הפנייה לאלים מהדת והפחד מהם כבר מהווה תרופה לכאב מהותי יותר: הכאב הנובע מהניבוי שהאהוב איננו נצחי או שהחצי-זמני אינו אהוב.

הפילוסופיה, אם כן, הופכת את הניחוש לוודאות. לכן אפשר לומר שהפילוסופיה מייצרת את הכאב העמוק ביותר. על האדם לבחור בין שקט נפשי הנובע מתעתוע נעים לבין שקט נפשי הנובע מהאמת הלא נעימה. פילוסופיה, המקדימה את קריסת חומות העולם פורצת את חומות העולם, נוטשת את ההתקשרות לעולם; התשוקה הזו כואבת ביותר.

לעומת זאת השירה נעוצה, בדומה לדת, בהתקשרות זו, אך בניגוד לדת, ניתן להכניס אותה לשירות הניתוק. שהרי, שירה יכולה להיות נעוצה בהתקשרות פילוסופית, מכיוון שהיא משפרת ומעמיקה את ההתקשרות הזו.

מכאן, המשורר הפילוסופי הוא המתווך המושלם בין ההתקשרות לעולם לבין ההתקשרות לניתוק מהעולם. לפיכך השמחה או ההנאה שמעורר שירו של לוקרטיוס הם קשים, ומזכירים את התענוג שמעוררת יצירתו של תוקידידס. אולי לא הסובלימטיבי, אבל כן, זה שהוא על התנועה: המבחן האמיתי של הפוליס.אבל מזכירים זאת לזה שכבר לא חי בפוליס. שהרי, הניתוק מהדת הוא גם הניתוק מהמשפחתי ביחס לכללי או הכללי ביחס למשפחתי. או ההיפך: הניתוק מהפוליס הוא הניתוק מהדואליות, שלה המאסטר לא נחשף כאזרח. הפילוסופיה כאן עוד מפתה בשירה כי הפרקסיס הפוליטי-דתי של הפוליס נעלם מן העולם: הפיתרון האפיקוראי קורץ כבר מהחסר.

אפיקורוס של לוקרטיוס. 2.

הבעיה היא בחיבוק – לוקרטיוס

החלק האחרון של ספר ד׳: מוקדש לנוגה, שעל פי ראשית השיר היא האלוהות פר אקסלנס. בינתיים למדנו שנוגה, כה רחוקה מלהיות אלוהות, אינה אלא התגלמות של אהבה מינית (עיין I1 655-657 ו- 437). למדנו גם מה לחשוב על חביביה של ונוס כמו פריז. נלמד כעת שאהבה מינית, כה רחוק מהיותה אלוהית, מהווה איום גדול על האושר שלנו, אם כי אולי לא איום גדול כמו הפחד מוות.

ההתקפה על האהבה בחלק האחרון של הספר הרביעי תואמת את ההתקפה על פחד המוות בחלק האחרון של ספר 1, והסיבה העמוקה ביותר להתכתבות זו עשויה בהחלט להיות העובדה שגם הפחד וגם האהבה הם צאצאים ישירים של האמונה באלים. גורלה של ונוס בשיר מעיד על גורל כל האלים בו; ונוס קשורה לאלים האמיתיים משום שהאלים האמיתיים קשורים לאמת על האלים האמיתיים.

אהבה היא פצע בנפש, האהוב כמו אויב אנוש. האהבה מבטיחה הנאה, אך ההנאה שהיא מעניקה מתחלפת מיד בטיפול קריר. מכאן אנו מסיקים את המסקנה שהאלים אינם יכולים לחוש אהבה, כשם שהם אינם זקוקים למזון או לישון; לוקרטיוס לא מסיק מסקנה זו.

אהבה היא אהבה של אחד, ילד או אישה; כדי ליהנות מהפרי של ונוס מבלי לסבול מהדאגות שהאהבה מביאה עמה, יש להפריד בין הנאה מינית לבין אהבה. מרכיב האיבה באהבה מתגלה בעצם פעולת החיבוק. האוהבים מקווים כי על ידי חיבוק, תשוקתם תישמר, אך תקווה זו אינה יכולה להתגשם, שכן היופי המעורר את האהבה הוא רק דמות עדינה שאינה יכולה להיכנס לגוף כמו אוכל או שתייה; האוהבים לועגים לתמונות בדיוק כמו האיש הצמא שחולם לשתות (1048-1120).

הסבל של האוהבים מחמיר עם ההונאה העצמית שלהם; המאהב מייחס לאהובתו יותר ממה שנכון לייחס לכל בן תמותה; הוא מתייחס אליה כונוס עצמה או כאל ישות אחרת ללא דופי שאין לה מה להסתיר. מכאן שאדם משתחרר מכבלי האהבה בצורה הטובה ביותר על ידי חשיבה על פגמי הנפש והגוף שיש לאהוב (1153-1191).

כל זה לא אומר כי תשוקה ועונג מין אינם טבעיים; לחיות חלק לא פחות מזה מגברים (1192-1208). אנו עשויים לומר שזה טבעי כמו פחד המוות. עקרות אינה נובעת מפעולה אלוהית ולכן לא ניתן לנטרל אותה באמצעות קורבנות לאלים (1233-1247). זה גם לא נובע מפעולה אלוהית כי אדם מתאהב באישה לא אטרקטיביות (1278-1287). הפילוסופיה נוגדת את האהבה כשהיא נוגדת את הפחד.

אין קשר בין פילוסופיה לארוס- מכאן, השירה דידקטית.

אפיקורוס של לוקרטיוס 3.

לוקרטיוס – הספר הראשון נפתח בשבחה של ונוס כאם הקדומה של הרומאים וגם כמדריכה הבלעדית של טבע הדברים; הספר השני נפתח בשבחו של חיי האדם כל עוד הם אלה החיים התואמים את הטבע.

הטבע לא קורא לשום דבר אחר מלבד לכך שהגוף יהיה חופשי מכאב ושהנפש, אכן תהיה משוחררת מדאגה ופחד, תיהנה מהנאה. ניתן לספק את הטבע הגופני בעלות נמוכה; זה לא דורש מותרות, עושר, לידה אצילה או כוח כשל מלך.

כמו כן, דברים מסוג זה אינם נחוצים או מועילים לרווחה של הנפש. מה שהנפש זקוקה לו הוא חופש מבעיות הדת ומפחד מפני המוות. הרעות הללו אינן מוסרות, לא בכוח פוליטי או צבאי, אלא רק מתוך התבונה; התבונה בלבד, חקר הטבע, יכול להעניק לאדם שלוות נפש (14-61). הטבע וחקר הטבע הם המקורות היחידים לאושר. שים לב כי כאן המשורר מספר על הטבע או יותר נכון שר את הממצאים מהטבע.

למרות שהוא ייטען, כשם שכבר טען, כי החקירה של הטבע היא העניין, כאן הניסיון לרבים הוא גם הניסיון לומר כי אל לנו לשכוח את היותר ראשוני ואנושי בהקשר שלנו, קרי האדם עצמו. לכן הוא ידבר על ההקשבה על ההנאות או על האושר של האדם כיסוד מהנה בפני עצמו. כן יציין כי הידיעה שהרעות שהוא מציין הן לא חלק מהרעות האמיתיות של האדם וממילא כשומעי השיר הם צריכים למצוא בכך גם מקור כלשהו להנאה. זה לא בסבל של האחר- השמחה לאיד- זה בשחרור מהרעה ההיא, זאת שעתה לא רלוונטית והידיעה שלה ככזאת.

זמניות העולם או איך העולם נוצר – בקיצור! לפי המשורר, העולם אינו שייך לישויות שהם בהכרח אלמותיות. ספירת היצורים האלמותיים תואמת כמעט באופן מילולי את זו שניתנה בעת הניסיון להוכיח את התמותה של הנפש (111806-818). היצורים האלמותיים הם האטומים, הריק והיקום האינסופי (להבדיל מהעולם או העולמות). אבל העולם אינו בעל המוצקות המושלמת של האטומים, והוא אינו ריק, ואינו היקום; מכאן ששער המוות אינו סגור על העולם, אלא עומד פתוח ומביט לעבר העולם בשער ענק ובפה פעור.

טענה זו מרמזת כי ניתן לבסס את התמותה של העולם רק על בסיס האטומיזם ולכן האטומיזם, או ליתר דיוק אפיקוריזם, הוא הבסיס החיוני להכחשת מקורו האלוהי של העולם או התערבות אלוהית בעולם, כי הוא, לשחרור התודעה מאיומי הדת.

מכיוון שהעולם הוא בן תמותה, הוא בוודאי נוצר :(V 373-376) מובא גילוי, הנה אופן התהוות העולם משלים את ההוכחה לתורת אפיקורוס; האטומים הרבים, האינסופיים הנעים בזמן האינסופי דרך הריק האינסופי מסבירים את העולם כפי שאנו מכירים אותו, מכיוון שהם מסבירים כיצד הוא נוצר: העולם הוא אחד מסדרי האטומים הרבים אשר תוך זמן רב מאוד נוצרו דרך זעם ההתנגשויות בין האטומים העיוורים ללא התערבות של יסוד שכלתני מסדר או הסכם שלום בין האטומים; וברגע שזה קרה, הרי שהסדר האמור משתמר לאורך זמן. הסדר יוצא מאי סדר, מחלוקת, מלחמה – מלחמה עקב אי ההבדל בין האטומים ודחייתם ההדדית (416-448).

בשל ההרכב האטומי הספציפי שלו, האדמה הגיחה ראשונה והגיעה לתפוס את המקום הנמוך ביותר במרכז העולם הגלוי. כתוצאה מהופעתו, אותם אטומים או תרכובות אטומיות שעמדו ליצור את הכוכבים והאתר הונעו מהאדמה והחלו ליצור את אותם גופים עליונים; שינוי זה בתורו הוביל להופעת הים ובכך לקבלת כדור הארץ את צורתו הסופית.

לוקרטיוס מדבר בהקשר זה על הגופים החיים של שמש וירח, אך הוא מתכוון בכך לא יותר מכך שהם אינם נייחים בניגוד לכדור הארץ הנמצא נייח (449-494; ראה 125). הסמי אלוהות הזמנית של השמש וירח משרתת את המטרה של גילוי האדמה הנמוכה, כביכול האם הגדולה, מקומו של האדם שהוא לכאורה המועדף על האלים היוצרים: פגמי הטבע, שמוכיחים שהוא לא עבודת האלים, הם מעל לכל פגמי האדמה (סיבה שניה לזמניות של העולם, סיבה שלישית היא עצם היצירה, עצם ההתחלה בעולם, המעידה בתורה על סוף פלוס מלחמה בין היסודות כסיבה הראשונה והאחרונה- מיתית אולי- לזמניות של העולם).

אפיקורוס של לוקרטיוס 4.

מגיפה. לוקריטיוס. בסוף השירה הדידקטית שלו, המשורר מתאר את המגפה של אתונה באופן גרפי ודרמטי הרבה יותר מקודמיו. ננסה לציין כמה נקודות כדי להסביר את המגיפה, או מקום המגפה,אצל המשורר. הדבר הבולט, מטבע הדברים כטבע דברים מפתיע, הוא עובדת הניגודיות. ניגודיות שמסבירה את ה-otherwise unaccounted for plague.

מגיפה. לוקריטיוס. בסוף השירה הדידקטית שלו, המשורר מתאר את המגפה של אתונה באופן גרפי ודרמטי הרבה יותר מקודמיו. ננסה לציין כמה נקודות כדי להסביר זאת.

  1. על ידי ניגודיות ישירה של פתיחת השיר עם סיומו, אנו מקבלים את הרושם כי השיר עובר מהפנומן הטבעי המתוק ביותר- המשורר אומר לא על העצוב והמכוער ביותר או יכול להיות שבתחילת הדרך המשורר מופשט כולו מן הרעות על מנת לצבור אותן לקראת הסוֹף. בהתחלה הוא משבח את ונוס, מעניקת השמחה, הקסם והשלום, כשליטת הטבע; בסוף הוא מדבר, אפילו לא על מאדים, אלא על המגפה.
  2. הספר האחרון הוא היחיד שמתחיל ומסתיים ב”אתונה”. כמעט מובן מאליו שאף ספר לא מתחיל ומסתיים ב”רומא״. תחילת הספר האחרון מראה את גדולתה של אתונה, וסופו מראה את עליבותה של אתונה.
  3. אתונה של התהילה העניקה לבני האדם דגנים, סוג חיים אידיאלי יותר מהפיזי חייתי, וחוקים; לראשונה היא נתנה לבני האדם נחמה מתוקה, כשהביאה את האיש המחונן ביותר, אפיקורוס, נחמה שהגיעה לידי לימוד החוכמה ובכך שיחרור התלמידים שלו מייסורים תוך שהוא הראה להם את הדרך לאושר. את ההלל הזה של אתונה יש לקרוא לאור ראשית הספר הקודם. שם ההלל ניתן לאלים. כאן המשורר מראה כי הוא יכול לתקן את עצמו, כך שהוא מתחיל באתונה. שהרי לאלים אין שום השפעה על המתרחש כאן. והוא יכול לתקן את עצמו, כלומר, לצאת מהגבולות של המיתוס.
  4. הספר האחרון מסתיים בתיאור המגפה שפקדה את אתונה ואשר תוקידידס הפך לאלמותית. זה לא הסוף שאפשר היה לצפות לו, הסוף הטוב. המשורר הבטיח נאום שופע על האלים, נאום שהיה חותם את התנועה כולה בסוף טוב. משום מה הוא החליף את הדיבור על האלים, הישויות היחידות שמאושרות לחלוטין, בתיאור של סבל מוחלט.

בהתחלה הוא משבח את ונוס, מקור השמחה, הקסם והשלום של הטבע; בסוף הוא מדבר, אפילו לא על מאדים, אלא על המגפה. בהתחלה הוא מדבר על הקרבת איפיגניה שנדרשה על ידי דיאנה ונראה כי היה בה לפייס את האלה. בסוף הוא מדבר על המגיפה שניתן היה לחשוב שהיא נשלחה על ידי אפולו, אך האימה הגמורה שלה אינה זוכה להקלה על ידי שום תקווה, הראה שאכן אפשר לפייס את האל שהיה יכול לשלוח אותה.

4 התיאור של לוקריטיוס לגבי המגפה שונה באופן הבולט ביותר מהמודל התוקידידי שלה בכך שהוא שותק לחלוטין לגבי העובדה שהמגפה התרחשה במהלך מלחמה ואף חייבת את האופי ההרסני ביותר שלה למלחמה ההיא: המגיפה הייתה בסך הכל תופעת טבע, העבודה של הטבע. כתוצאה מכך המגפה כפי שהוצג על ידי לוקרטיוס אינה פחותה אך נוראית ממה שהיא לפי תוקידידס.

מכיוון שלוקרטיוס אינו מציג את המגיפה בהקשר שלה – במה שאנחנו מכנים בתור ההקשר ה”היסטורי “שלה, מכיוון שהוא אינו מציג את האירועים שקדמו לה ובעקבותיה, אלא מתאר אותה בבידודה, כיאה לה, בסוף שירו. הוא מציג את המגיפה כאילו זה סוף העולם; אכן, הוא שותק על הפסקת המגפה.

הוא מציג בפני קוראיו חוויה שיכולה לתת להם מושג על סוף העולם – עולם שלא ניתן לחיים בתוכו. הוא פחות מפורש מתוקידידס על העובדה שהיו רבים ששרדו את המגפה ~ הוא מתעכב יותר ממה שתוקידידס עושה על פחד המוות שאחז בחשופים למגפה – הפחד שלהם מפני המוות, לא מפני מה שעשוי להתרחש לאחר המוות – והוא שותק על ניסיונותיהם (לאו דווקא לא מוצלחים), שהודגשו על ידי תוקידידס, לחטוף כמה תענוגות אחרונים ללא כל התחשבות בחוק לפני שהיה מאוחר מדי.

  1. נראה כי השיר עובר משקר יפהפה או מנחם לאמת הדוחה. אין ספק כי שקריות מסוימת משתמעת בבידוד המגפה: המגיפה היא מלאכת טבע באותה מידה כמו הולדה, אך לא יותר מהאחרון. המגיפה היא עבודת הטבע באותה מידה כמו מעשי הזהב של ונוס, לא, כמו הבנת הטבע מתוך הסדר הרגיל.
  2. ספק אם יש לפילוסופיה תרופה כלשהי כנגד חוסר האונים וההשפלות הפוגעות במי שנפגע מאירועים כמו המגפה. כל אשר יש להראות כאן זה את חוסר ההגיון הדתי תוך זה שהראינו את ההגיון. ההגיון כאן שהפחד מהמוות יכול להוליך לתפיסה דתית של עונש גם אחרי שהדת נעלמה מול הסבל הנורא. הפרשנות הדתית, אבל, מובילה לעוד אי צדק וסבל, לעומת התפיסה המשוחררת מהפחד מהמוות, בשל עונשי האלים.

על ידי גילוי מלא של טיב הדברים, הפילוסופיה מוכיחה שהיא לא רק “נחמה מתוקה” (V 21). התנועה מנוגה לטבע, הרסנית ככל שהיא יצירתית, היא עדיין עלייה- העוברת מהמיתוס כסיפור אפשרי לפילוסופיה.

  1. אולי הסבר למשורר ולרומא להבדיל מהפילוסוף ואתונה.

הפנומנולוגיה של הרוח להגל דרך מילה אחת. פחד ולא חרדה. שכן, יש כאן רסלינג.

על פחד ממוות אלים או מביש, להבדיל מתרגום לאימה או חרדה: אם אתה מתרגם את הפחד בהגל לחרדה או לאימה, אז זה רק בגלל שאתה אידיוט להחריד. הפחד הוא מול העדר הפחד בחיה, אפילו מול הילד, באם מעוניין, פסיכולוגית ספיקינג.

הפחד הוא מול ההתגברות על המצב החייתי שלך, שמופיע עם ידיעת החיה האנושית את סופה ושל הילד את האפשרות לחשוב או לצפות בכלל ובתוך זה לרע, כבר להיות ברע כאי אושר או סיפוק, כיציאה מהמייידות שלו.

המודרניות החלה בהרחבת האני ותמיד הייתה לקנאה במצב הטבעי הפחות או יותר חייתי של האדם- רוסו. סוציולוגית, היסטורית: דורקהיים החכם מדבר על זה ובכלל אם רוצים עוד הקבלה, זה מתחיל סוציולוגית, עם התחלת הסוציולוגיה הפוליטית, במונטסקייה עצמו,וממשיך עד הגל, שעליו אנו מדברים, כאן, בהבדל בין האזרח האתונאי למודרני- הראשון הוא עדיין אנחנו בלי אני. סוקרטס הוא סיומה של האזרחות בלי האני- השאלה כשאלות על המילים המגדירות, וכך ההתחלה של האני מולם, כמבוכה, כא-פוריה, קרי כמבוכה, כן, זאת המילה; כאשר המשפחה עם הנשים והילדים, המרחב הפרטי מול האגורה של הגברים, תהיה לסיום הפוליס. הפסיקו לשלוח את הילדים לצבא. זהו.

אבל, נחזור לחיה מול האדם. לחיה אין חופש, אבל יש לה סיפוק, בזה שהיא בתחנתה, ברגע הקיומי של סביבתה. היא לא בעוד ולא בזמן ואין לה מוות על הראש, רק רגע אחד על הראש ודי מוות.

אצל הגל זה בדיוק ככה. גם בסוף, אצל הגל זה סוף בתחנה ובסיפוק, אך. כמובן אנושי, ביכולת שלך להגיד אני מאושר, ואז השלילה של השלילה. סוף הדיאלקטיקה. אידיוטים גמורים. רק משוגע או עבריין ישלול, אבל זאת בעיה אחרת, כבר.

ופילוסופית,המשפט הספוקלטיבי לצד המדיטציה בין הפילוסופים מחליפים את הדיאלקטיקה כ-tug of words, הגל כמתאר מהסוף.

אבל, גם בהתחלה, בטח בהתחלה, בוא נחזור לחיה, בוא נתחיל בחיה, ביתר ישירות.

אתה ח י י ב תחילה, בהתחלה,, באותה התגברות על הפחד מהמוות האלים- הגל הוא מעריץ של הובס. האמת זה אפילו לא אלים דווקא כמו הפחד מהמוות המביש, שהוא המוות האלים. היו duals של כבוד. אתה יכול לתאר את הקומדיה בנפילתך הסופית, הלא חוזרת. אתה מסתכן, לכן מפחד. אחרת, ממה מפחד?

אבא של רוסו, למשל, מת ככה. אבל שוב לחיה?

בלי זה, אין כל כניסה לעולם האנתרופולוגי של הגל, זה עולמו של הגל. אין גם את זה לתרגם: אני מתרגם / מרקס על הגל:

ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.”

כתבי יד כלכליים ופילוסופיים משנת 1844

לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית.

זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה. אין את כל המהלך הזה, מול הניתן, להבדיל:

חרדה? זאת השטות של היידגר שנכנסה לפסיכואנליטיקה וזה הפחד מכלום. מהשום דבר. אין לי אפילו כוח לטיפש הזה, והוא כל כך טיפש וכל כך אימננטית נאצי, שזה אפילו לא מצחיק אותי לפעמים, כמה טיפשי זה נהיה עוד לפני שהייתי. אבל לתרגם חרדה או אימה להגל זאת עוד טיפשות לפני היידגר של הייפוליט. אבל בוא נקח את הטיפש ההוא, במקור. היידגר. פוסט הבא, בכאילו. ועדיין, כלומר, במקום:

אמרנו על הובס- פחד ממוות אלים / מביש פלו אנתרופולוגי- גם לעבודה. הנה, ההבדל או התוספת ההגליאנית. בחרדה אין כלום:

הובס-הגל: השוני המהותי הוא בעבודה
הגל רוצה במודע “לחזור” אל העתיקים (“באופן דיאלקטי”, כלומר דרך “הובס”.) יש summum bonum, כלומר הבנה עצמית מלאה באמצעות פילוסופיה. אבל אפשר רק להבין (וכך “לספק”) את עצמך באופן מלא במדינה אידיאלית (בדיוק כמו על פי אפלטון). ניתן לממש מדינה זו רק באמצעות היסטוריה ובסוף ההיסטוריה.

שכן זו “המציאות של מלכות שמים”. כלומר, זה העולם הזה, כמו המדינה העתיקה; אבל בעולם הזה, העולם האחר (הנוצרי) ממומש. לכן המדינה מניחה לא רק “ידע” אלא גם “פעולה” (“!”). אף שהסיבה הסופית שלה היא גם ידע פילוסופי, ידע זה הוא ידע של פעולה, באמצעות פעולה (היסוד החופשי “השלילי” של האדם, כלומר יצירתי, ולא רק חשיפה של

הבדל קונקרטי: הובס לא מצליח לראות את ערך העבודה. אין די בפחד מהמוות כדי להוביל את האדם “לתבונה”. העבד הפוחד משיג ידע (ורעיון החופש → סטואיזם → ספקנות → נצרות) רק אם הוא עובד גם (מתוך פחד ומחוצה לו), ועובד עבור המאסטר, כלומר רק אם הוא מבצע שירותים. העבודה מאפשרת היסטוריה כ”מאבק מעמדי “, כלומר, העבודה היא בבסיס הדיאלקטיקה אדון-עבד, וממילא בבסיס הסינתזה הסופית של הדיאלקטיקה.

מדע הטבע (גלילאו-ניוטון, כלומר גם הובס) הוא מדע פסאודו של העבד העובד. העבד לשעבר ששוחרר על ידי המהפכה (1789) מוותר עליו; המדע שלו הופך לפילוסופיה (הגל) שעל בסיסו האדם יכול להבין את עצמו כאדם (אך לשם כך הכרחי לעבור דרך

מטריאליסטית( כך גם בהובס). למה? כי העבד שלא רוצה להיאבק (הבורגני של הובס), בהכרח בורח אל המעבר (“אמונה”), ומחפש את שביעות רצונו שם (מבלי למצוא אותו).

ביטול תיאורטי גרידא של המעבר, של העולם התיאיסטי, מניב אידיאליזם סובייקטיבי (באופן כללי יותר: האידיאולוגיה של האינטלקטואלים של “הדבר עצמו”, של מדע “טהור” וכו ‘, כלומר המנוסה לערכים “מוחלטים” [” תובנה טהורה, “כלומר הרציונליזם של המאה ה -17]). אך למעשה ערכים אינטואיטיביים גרידא אלה ניתנים רק כנתונים, כלומר לעולם הטבע. התהליך כולו מסתיים אפוא בחומרנות.

הדרך החוצה: הכרה בערכים כחובות. בתחילה זה מוביל ל”אוטופיה “(” אי שפיות “). אבל אם האדם מוכן להיאבק למענם, זה מוביל למהפכה.

זו הסינתזה הסופית (של המאסטר והעבד). מאבק העובד מוביל לתוצאות המאבק (שירות צבאי אוניברסלי כתוצאה העיקרית של המהפכה הצרפתית>, לדברי הגל!) זוהי” הפעולה של כל אחד וכולם “= כחיילים ואזרחים- מדינה אידיאלית, בה כל אחד הוא אזרח, כלומר עובד מדינה, ובכך יוצר ומשמר את המדינה במעשיו שלו.

הובס לא מצליח להעריך את ערך העבודה ולכן ממעיט בערך המאבק (” גאווה “). לדברי הגל, העבד מממש בעבודתו את 1. רעיון החופש, 2.

מימוש רעיון זה באמצעות מאבק. לפיכך: בתחילה “אדם” הוא תמיד אדון או עבד; “הבן אדם המלא” – בסוף “ההיסטוריה – הוא אדון ועבד (כלומר גם וגם). רק זה יכול לספק את ה”גאווה “שלו; רק בכך שהוא מוכר על ידי מי שהוא מכיר, ומבין את עצמו ככזה (בפילוסופיה של [הגל]).

לא פחות מההבנה הזו נחוצה לסיפוק. אבל אפשר להבין רק סיפוק; וסיפוק מחיי עבודה ומאבק. [פחד מוות לבדו יכול רק להוביל לדת (- תודעה עצובה, אומללות)]. האדון לא הורג את העבד רק כדי שהוא יעבוד בשבילו! אדון – מאסטר אינו פוחד לעולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: