דקארט

היעדר של כל ספק אפשרי נראה בבירור, אך פורש בצורה גרועה, על ידי דקארט. למעשה ואצלנו, אין הבדל עקרוני בין המושג EGO למושג VASE. ברגע שהאדם “מבין” את המושגים המדוברים, הוא בטוח ללא כל ספק אפשרי, שהמשמעות VASE של המושג VASE, בדיוק כמו המשמעות EGO של המושג EGO, היא / is (“משהו” ולא “כלום”) . ההוויה של המשמעות EGO לא מרמזת יותר או פחות על קיומו של אגו ב-hic et nunc מאשר ההוויה של המשמעות VASE מרמזת על קיומו של אגרטל ב-hic et nunc. קיומו, כאן ועכשיו, של אגרטל או אגו מתגלה רק בתפיסה ועל ידי התפיסה/ in and by Perception (ושכוללת מה שנקרא בכתובים חוש פרופריוצפטיבי / proprioceptive). עכשיו, זה כלל לא משנה. אבל אם זה בכלל משנה, אז האגרטל ולא האגו (כי-) דקארט רוצה להסיר ספק מה- / להגיע אל ה- מציאות החיצונית, אז VASE מה-EGO. אז הנה בבקשה. ו- תודה לך.

אני לא אמרתי את זה. רק תליתי את זה, והאגרטל, אמאל׳א נשבר! מה עם ה-Vase?

נציין תחילה כי אין צורך, כדי להפוך מציאות דבר למשמעות (וירטואלית) של מושג (עתידי), לנתק אותו בנפרד מההיק מהכאן שלו ומהנונק ומהזמן שלו. אכן, די בניתוק מההיק כדי שהוא יתנתק על ידי אותו [[מעשה)], כביכול, “מעצמו” או “אוטומטית”, מהנונק. להפך, לנתק אותו מהנונק. זה לנתק אותו אוטומטית, על ידי אותו [[מעשה)], מההיק. כמובן, זה לא עניין של ניתוק דבר “טבעי” מההיק הנתון שלו כדי לאתר אותו באיזה היק אחר. בטח לא בסילוק דברים בצורה כלשהי במרחב שמשנה אותם למושגים. כדי שזה יוכל להפוך (ולהיות) למושג, המציאות העניינית צריכה (בהתחלה) להיות מנותקת מכל היק באשר הוא ( יתר על כן, המציאות העניינית עצמה אינה מושפעת כלל מה”ניתוק” הזה. על מנת שדבר יוכל להתקיים איפשהו בתור מושג, הוא חייב (בהתחלה) להיות (להתקיים) בשום מקום (בעוד שהוא מסוגל להישאר ולהתקיים, כדבר, במקום שבו הוא נמצא). כעת, מציאות דיבורית שקיימת בזמן נתון בהכרח קיימת איפשהו. מציאות שלא תתקיים בשום מקום, שלא תהיה לה היק, לא יכולה אפוא להתקיים בכל רגע נתון של זמן: לא יהיה לה נונק ולכן לעולם לא תהיה קיימת. אם היא לא קיימת בשום מקום, לעולם לא הייתה קיימת בשום מקום, הרי שהיא לא היה קיימת בכלל. —זה יכול להיות “משהו” רק על-ידי קיום “מחוץ” של ה-hic et nunc, כ”מנותק” מה-hic et nunc שלו ומכל hic et nunc.

די, אפוא, שדבר יהיה “מנותק” מההיק שלו מבלי להיות ממוקם בשום מקום אחר כדי שיהפוך על ידי עובדה זו בלבד למשמעות, המסוגלת להתקיים ב-hic et nunc של ה-מורפמה.

הבה נבחן דוגמה מוכרת. “היפותטית״.

מישהו מפיל אגרטל שמתנפץ. כל האגרטל היה ביד; החלקים נמצאים על הרצפה. אבל איפה כל האגרטל? כבר לא ביד, שכן [[היד]] ריקה. האגרטל גם לא על הרצפה, כי זה האגרטל השבור שנמצא שם. חיפוש ככל שיהיה יסודי, לא ימצא את האגרטל השלם (שהיה קיים קודם לכן) בשום מקום. עם זאת, כל האגרטל הזה הוא באיזשהו אופן כן קיים, שכן הוא אינו כלום טהור (כאשר אין אגרטלים, שלמים או שבורים): לכן הוא ממשיך להיות שלם לאחר שנשבר. ממשיכים להבדיל בבירור את כל האגרטל הזה מהאגרטל השבור, כמו גם את כל האגרטלים האחרים – “לזהות” אותו בצורה חד משמעית על ידי הבחנה מכל מה שאינו הוא; אם אדם “אהב” את האגרטל הזה , הוא עדיין אוהב את זה; ה”אובדן” שלו הוא “בלתי ניתן לתיקון”, כי הוא עצמו “בלתי ניתן להחלפה”, בהתחשב בכך שכל אגרטל “בר החלפה” יהיה אגרטל אחר. אחד “איבד” את זה לגמרי; אבל יודעים שאי אפשר לשחזר אותו בשום מקום. עם זאת, יש להכיר בכך שזה בדרך כלשהי כן קיים, שכן אפשר לומר מה זה, בעוד שאי אפשר לומר דבר על האין הטהור. זו הסיבה שאומרים שאדם “שמר את הזיכרון” של זה ו”יש לו מושג” של מה זה. כעת, למושג המדובר, כמו לכל מושג, יש משמעות. לפיכך, כל האגרטל, שאינו קיים בשום מקום לאחר שנשבר, מתקיים במנותק מהרמה שלו ומכל הווייה, כמשמעות של מושג.

הבה נניח כעת שמציאות הדבר מנותקת מהזמן שלה ומכל זמן באשר הוא. זאת אומרת שהוא לעולם לא היה קיים, שכן לא היה עבורו עוד רגע שבו הוא יכול היה להתקיים. רגע כזה היה שייך, אכן, רק לו; זה יהיה הזמן שלו; אבל, בהגדרה, זה לא אמור להיות כך. עכשיו, כל מה שקיים איפשהו בהכרח קיים שם ברגע נתון. מציאות מדוברת המנותקת מזמנה וכבר אין לה מציאות כזו כלל לא הייתה יכולה, אם כן, להימצא בשום מקום. על ידי העובדה לבדה שאין לו זמן, לא יכול להיות לו היק. מציאות דבר שלעולם לא הייתה קיימת, לכן, על ידי עובדה זו בלבד, אינה קיימת בשום מקום. הזה שלה לא קיים בכלל. כתוצאה מכך, במידה שהוא “משהו” ולא כלום טהור, זה לא דבר אלא, לכל היותר, המשמעות הפוטנציאלית ((סגולה)) של מושג אפשרי. הבה ניקח שוב את הדוגמה של האגרטל השבור וניישם עליה את הנימוק שאפיקורוס ביצע לרגל אותו סוג של אירוע.כל עוד האגרטל שלם, הוא שלם; ברגע שהוא נשבר, הוא נשבר. כולם יודעים את זה. אבל נראה שאפיקורוס היה הראשון ש”משך תשומת לב” לכך. כך או כך, הוא שאב ממנו “השלכות” מסוימות מלבד זאת, שאינן מעניינות אותנו בהקשר הנוכחי. אבל אין לנו את הרושם שהוא שאל את עצמו את השאלה לדעת מהו האגרטל והיכן האגרטל היה “אחרי” שהיה שלם ו”לפני” שנשבר.

כעת, יש צורך ש”בין הזמנים”* האגרטל יהיה “משהו”. שכן, אם היה “בין הזמנים” רק כלום, או “כלום בכלל”, האגרטל השבור לא היה אגרטל שבור, ועוד פחות מכך האגרטל השבור הזה. ראשית נציין כי ה”בין הזמנים” המדובר הוא הכרחי. מצד אחד, אם לכל האגרטל לא היה נונק אחרון, הוא היה נשאר תמיד שלם, מה שאין כן; ואם לאגרטל השבור לא היה נונק ראשון, הוא לעולם לא היה מתחיל להתקיים, בעוד שהשברים על הרצפה מראים שהוא קיים היטב. מצד שני, פשוט חייב להיות משהו “בין” הנונק האחרון של כל האגרטל לבין הנונק הראשון של האגרטל השבור. אם לא היה שום דבר שמפריד ביניהם או אם הם היו מופרדים על ידי כלום, הם היו חופפים. כעת, למעשה, הם אינם חופפים כלל, שכן באחד האגרטל שלם ובשני-שבור-וכיוון, ליתר ביטחון, שאף אגרטל לא יכול להיות “במקביל” שלם ושבור. חוץ מזה, פשוט חייב להיות משהו “בין” שני הזמנים ה”רצופים”, מכיוון שרק ב”מרווח” הזה האגרטל יכול “להישבר”. מה ש”מפריד” או “תוחם” את הזמנים המדוברים יכול להיקרא “גבולות” ((מגבלות)) או, אם אותם “גבולות” הם רק אחד, “הגבול המשותף” שלהם יספיק לעניין זה. איך שלא יהיה, בוודאי מדובר במשהו שהוא ולא במשהו שאינו: אם קשה לומר מהו “גבול”, בוודאי שלא ניתן לומר שהוא בכלל כלום. רק, ה”גבול” שמפריד בין שני הזמנים המדוברים אינו יכול להיות בעצמו זמן. שכן, אם זה היה עניין של זמן (שזה אחד ויחיד), האגרטל היה צריך להיות (כפי שאפיקורוס “צפה”) או שבור או שלם, כל “מצב שלישי” תמיד לא נכלל (כפי שאמרה הפילוסופיה במפורש לפחות מאז אריסטו ובמרומז מאז שהוא קיים). —ה”בין הזמנים”, שנמצא בין הזמן הראשון והאחרון המדובר, איננו אם כן על זמן כלל (ואפשר לומר שאם הזמנים הללו מופרדים בצורה חדה וקיצונית ככל שהן, זה בדיוק כי הם מופרדים על ידי משהו שהוא לא עצמם; ה”משהו הזה”, בהיותם “משהו אחר” מהם, מאפשר להם להיות “מופרדים” או “שונים”, למרות שהם בהחלט “זהים” זה לזה בתור זמנים) . לכן האגרטל, שכבר הפסיק להיות שלם מבלי (עדיין) החל להישבר, אינו קיים לעולם (או, קיים בשום נונק), כלומר אינו קיים כלל. וקל לראות מעובדה זו בלבד של קיים אף פעם או לא כלל, שזה לא קיים בשום מקום. שכן בכל מקום שבו קיימים אגרטלים, הם שלמים או שבורים, “המצב השלישי” אינו נכלל בכל מקום (בהתאם לתפיסה הפילוסופית שצוטטה קודם לכן, שניתנה במפורש על ידי אריסטו).

כעת, האגרטל הזה, שאינו קיים בשום מקום ולעולם, שלפיכך אינו קיים כלל, לאחר שהפסיק להתקיים בשלמותו מבלי שהחל להתקיים כשבור, בכל זאת הוא, ורחוק מלהיות האין טהור, הוא אגרטל ואכן, האגרטל הזה. אם זה לא היה בכלל, האגרטל השבור היה חופף לכל האגרטל, ו”שני” האגרטלים היו מופרדים זה מזה בלא כלום. כעת, האגרטל השבור אינו חופף בשום אופן לכל ה-אגרטל, שכן ניתן, למשל, לשמור נוזל באחרון אך לא בראשון. אם האגרטל “בין-השניים” ימשיך להיות “משהו”, אבל יפסיק, במהלך “הפעמים האלה” להיות אגרטל, משהו שבור יהיה, בוודאי, מופרד ומובחן ממשהו שלם. אבל, במקרה כזה, ה”משהו שנשבר” לא יהיה אגרטל שבור, ואגרטל לעולם לא יכול להישבר, וזה מנוגד להשערה שלנו (ולשכל הישר). על כן יש לומר כי ב”בין הזמנים” המפריד בין שני הנונקס המדוברות, האגרטל מפסיק להתקיים ב-hic et nunc מבלי, עם כל זה, להפסיק להיות, לא רק “משהו”, אבל גם אגרטל ואכן האגרטל הזה. עכשיו, זה היה אפשרי עד כה לבני אדם לומר (בלי לדבר נגד עצמם, בסתירה לעצמם) מה זה האגרטל הזה אם הם לא מוכנים לומר שזו משמעות “טהורה”, שככזו, היא “חלק אינטגרלי” של המושג החד-טוטלי ואשר קיים רק במידה שהיא המשמעות של מושג שקיים כמו מורפמה, יתר על כן, כל מורפמה. —נציין, כדי לסגור את הניתוח הדיסקורסי של הדוגמה שלנו, כי לומר על אגרטל שהוא לא קיים בשום מקום לעולם לא מסתכם באמירה עליו שהוא נמצא בכל מקום ותמיד. ואכן, אם זה לא היה בכלל, זה היה לא כלום או כלום טהור ואז בטח לא היה לאגרטל. זה, אם כן, ללא כל ספק אפשרי, מכיוון שאנו מדברים על זה כעל אגרטל. אבל אמרנו שהאגרטל הזה לא קיים בשום מקום ולעולם לא. לכן האגרטל הזה נמצא “במקום אחר” מאשר במקום כלשהו ו”מחוץ” לכל רגע באשר הוא. האגרטל שלא קיים יכול להיות רק “בין הזמנים”, כלומר בין שני ננוקס “רצופות”. זאת אומרת, עוד, שהאגרטל הזה יכול להיות ממוקם “בין” כל שני היקים (וכל שני נונקים). כתוצאה מכך, אם הוא ממוקם “בין” שני hics et nuncs נתונים, הוא יהיה ממוקם “בין” כל יש. זה אומר, במילים אחרות, שהאגרטל שאינו קיים בשום מקום ולעולם, נמצא בכל מקום ותמיד. לא קיים “ב” בשום היק או “ב” בשום נונק, הוא “בין ” כל ההיקס וכל הנונקס שקיימים. בדיוק בגלל שהאגרטל, המנותק מכל היק אט נאנק, נמצא תמיד ובכל מקום, הוא יכול להתקיים בכל מקום ותמיד, כלומר, בכל היק אט נונק באשר הוא, כמשמעות של מושג. אבל הוא קיים למעשה, בהיותו ממוקם ב-hic et nunc “פרטי”, רק אם ה-hic et nunc הזה הוא של מורפמה בעלת המשמעות המתאימה לרעיון VASE, אגרטל.

תהליך ההפשטה ההכללה, ההופך דבר-מציאותי, או דבר, למה שמסוגל להיות המשמעות של מושג ולהתקיים כמשמעות כזו ב-hic et nunc של מורפמה (בביטוי או “מובן” על ידי האדם) הוא אפוא, כפי שאמרנו, תהליך בעל “טבע מיוחד” או sui generis, שכן הוא למעשה “ייחודי מסוגו”. זהו תהליך של משך הדבר בזמן. התהליך המדובר הוא אפוא הכל מלבד חוק. זהו תהליך שכל דבר “נקרא למהדרין” צריך “לעבור” באופן פסיבי “בכל מקום ותמיד” (כלומר, “בהכרח”), מבלי, עם זאת, שתהליך זה “נכפה” על הדבר באופן אקטיבי על ידי מישהו או כל דבר אחר. הכל הוא תוצאה של הדבר עצמו. הדבר “עובר” את התהליך הזה מעצם היותו קיים, כלומר נמצא ב-hic et nunc, ומתקיים על-ידי ניתוק עצמו, “בכל רגע” של קיומו או משך הזמן שלו, מאותו .hic et nunc . במילים אחרות, די בכך שדבר יחזיק מעמד בזמן כדי שתהליך של הפשטה כוללני יהפוך אותו למסוגל להיות המשמעות של מושג ש”מתייחס” לאותו דבר שמתקיים. אבל הדבר עצמו הוא ש”עובר” את התהליך הנדון רק בעובדה שהוא מתקיים, כלומר ברגע שהוא מתחיל להתקיים ובמשך כל הזמן שהוא מתקיים בזמן. לכן אפשר לומר שהדבר עצמו (שנמשך) “מקביל” למושג ה”מתייחס” אליו. בהיותו מופרד מכל hic et nunc, הדבר, על פי הגדרה, קיים בשום מקום ובלעולם לא. אבל בהיותו לא מוגבל לשום hic et nunc, ועדיין היותו לא כלום טהור, אין (עליו אדם יכול לומר כלום חוץ מזה שהיא כלום, no-thing), הדבר הוא בכל מקום ותמיד ובאופן הכרחי. אבל מכיוון שבהגדרה, הוא כזה רק במידה שהוא מתקיים או קיים, בהתקיים ב-hic et nunc, שום דבר בו אינו מנוגד לקיומו בכמה hic et nuncs שונים. אלה יכולים להיות שונים בהיק או נאנק שלהם, בשניהם או באחד מהם. אותו דבר עצמאי, ״מופרד״ או ״טוטאלי״ יכול להתקיים במי מהם, ובקיום בהם, הם הופכים להיות לשלו. אבל ההפשטה והג׳נרליזציה, שהם המשכיות בזמן, מרמזים גם הלא שלו או על העצמאות או על הטוטאליות של הדבר אלא אם כן פעולה הופכת את ההיק אט נאנק לשלו (אחר). הרחבה מושגית של הדבר כלא רק קיום אלא כמהות, הכאן ועכשיו של המורפמה והרעיון המתפתח בשלם אינטגרלי.

אבל בוא ננסה לשיח הזה כפעולה עצמה, כפילוסופים המדברים על השיח ועל היותם מדברים על שיח זה כפילוסופים: כל דבר “טבעי” (- מציאות “דברית”) קיים ברגע נתון (nunc) במקום נתון (hic). כל מציאות, אם כן, היא “בהכרח; כלומר, “בכל מקום ותמיד”, המחוברת ל-hic et nunc “טבעי”. אבל, תוך כדי קיום, כקיום,, כל דבר מתקיים בזמן. על ידי הישרדות בזמן, או המשכיות בזמן, הדבר נמשך “בכל רגע” מהרגע הקבוע (nunc) שבו הוא קיים (או “נוכח באמת”) במקום מוגדר (ב-hic). בהיותו מנותק מהנאנק שלו, הדבר מנותק על ידי עובדה זו גם מההיק שלו. על ידי כושר הישרדותו בזמן,, הדבר מנותק לכן מה–hic et nunc “הטבעי. כפי שניתן לנתק את הקיום הדברי מה-“טבעי” שלו, הדבר הוא מהות. כפי שהוא מחובר לאותו היק ונונק, זה הקיום (זה הקיום שלו כקיום המהות שלו). המציאות-הדברית התנתקה (בזמן ובתוך משך הזמן שלה) מה-hier et nunc ה”טבעי” שלה ונקשרה מחדש (במעשה אנושי שעליו איננו מדברים בהקדמה זו) ל-hic-et nunc ה”קסום” של לא. המציאות הדברית (- מושג, שקיים ומתקיים בזמן כ- Morpheme) היא משמעות. המציאות הרעיונית שיש לה משמעות זו “מתייחסת” למציאות העניינית שיש לה משמעות [[אותה]] זו כמו מהות, ואותה המציאות העניינית “מתואמת” לאותה מציאות רעיונית. הדבר, (כבר) מנותק מה”טבעי” (- דברי) hic et nunc שלו ולא (עדיין) מחובר מחדש ל-hic et nunc “קסום” (-רעיוני), אין לו hic et nunc ולכן קיים “אף פעם” ו “לְשׁוּם מָקוֹם.” אבל, לא בהיותו הכלום הטהור, הוא (- מתקיים כ) “ישות” sui generis, שהיא “בכל מקום ותמיד” (- “בהכרח”). כל אחת מה”ישויות” הללו בהיותה “בכל מקום ותמיד”, הישות שלהן היא גם “בכל מקום ותמיד במכלול; ה”ישויות” הללו מהוות אפוא שלם אחד, שהוא ה”מכלול-המשולב” שלהן (- “היחידה- טוטליות”). במידה שכל אחד מהמרכיבים של אותה טוטליות יכול להתקיים “בבת אחת” כמהות של מציאויות דבריות וכמשמעות של מציאויות רעיוניות, נאמר כי מציאויות דבריות יכולות להעלות על הדעת (בתוך ובאמצעות המציאויות הרעיוניות ה”מתייחסות” אליהן). ניתן אפוא להגדיר את הטוטאליות המדוברת כ-Integrated-Totality של מה שניתן להעלות על הדעת (נלקח כמתקבל על הדעת). אבל, מאותה סיבה שאומרים שהמציאות העניינית אפשרית, ניתן לכנות את המציאות הרעיונית הניתנת להבנה (בתוך המציאות ה”מקבילה” ובאמצעותה). ניתן אפוא להגדיר את המכלול המשולב המדובר גם כמכלול-משמעות של כל מה שניתן להבין.

הקונספט. הלוגוס: הליכה מן הצד השני? ננסה. הגל! על המוות ללוגוס. למושג יש קיום אמפירי (אנושי, דיסקורסיבי): רק אם העולם הוא זמני, רק אם לזמן יש קיום אמפירי (אנושי רציף – רק אם ישנו שיח של הגל) בעולם. קיומו של שיח כשל הגל, זה כבר עולמך. כך, הוא יסביר בפרפייס, אבל למה, שם, הנה, גם זה: הרקליטוס אומר, לא אחת: הם מנותקים מהלוגוס למרות שאני מדבר אותו. נבין, זאת: פיזית, מעשית, הלוגוס, לעומת זאת, איננו מדובר אלא כתוב. כפי שנמצא, כתוב, על הכתב, הלוגוס איננו זה (hode), באותו אופן, שהיה יכול להיות אילו הרקליטוס היה מדבר אותו. זהו לוגוס שקט שכל אחד אחר, הכל, מלבד הרקליטוס, עשוי להשמיע כצליל, וכך להפוך ל”אני “של הלוגוס וכמו הרקליטוס. באותו הרגע, אפשר להקשיב ללוגוס ולא להרקליטוס. למעשה, הרקליטוס, כך, נוהג כמו האורקל מדלפי, אשר מסמן, לא מדבר. האורקל מדבר לחבר של סוקרטס. זה סימן. לתנועה. הדיבור, מיתית, ממשיך עם סוקרטס: הלוגוס יהיה שקט אם לא תדבר אותו כשלך. זה סתם יהיה שקט. אבל רעש. כמו, ספרים על הגל בלי שהם הגל, עצמם. בוא נדבר על זה קצת. 2. הבנת המושג, ההגעה למושג אומרת לנו כי כל ההבנה מושגית שוות ערך לרצח – המושג – הוא האחרון בסוגרים, מסגיר את כל היתר- (משמעות / מהות / לוגוס / קונספט), מתגלם באמפירי, בקיים, בכבר-מוות. הוא מת לחיים בשפה, אדם/דיסקורס. או: ההבנה המושגית של השיח היא כמו קשת קבועה, שמתהווה מעל מפל מים; והמפל הוא האמיתי, הזמני שנהרס עד לאפס עבר. נסביר. בבעל חיים – נגיד הכלב,הזה, החי, שותה, אוכל, ישן – המשמעות (המהות; essence) של המילה עוברת למילה / היחידה הלקסיקלית של הכלב – כך, המילה כלב הופכת למושג מופשט השונה מהמציאות ההגיונית שמתגלה על ידי (משמעות) החיים של של זה, אשר פוטנציאלית, אך מעשית, הוא בעל ה- חיים, במוות כל רגע של עבר מהווה / מפסיק לחיות, עובדת המוות. כך: המופשט (או ההפשטה מהקונקרטי) אפשרית רק אם מושא המחשבה הוא בר תמותה במהותו – נהרס בכל רגע של קיום – שנמשך בזמן – בכל רגע שהוא מפסיק לחיות או להתקיים בהווה, משמע, בכל רגע שבו הוא משמיד את הנתון בו, לתוככי העבר, או כאובייקט בעבר. —אם המילה כמושג היא מחוץ לזמן, זאת אומרת, נצחית, כל הזמן זהה לעצמה, אז-אז, אין שום אפשרות לשיח, דיסקורס, לוגוס. אם המילה כמושג, כלב, מעולם לא הייתה מנותקת מהכלב הזה, קיומו האמפירי של המושג יהיה תמיד זה, הכלב החי ולא מילה לכלבים (מחשבה או דיבור). גם לא תהיה מילה לכלב, אבל זה לא חשוב, כרגע. מה שחשוב, כאן, – אין באמת שיח ( לוגוס) בעולם המציאותי, אשר הולך לקראת שמירה על נוכחות- בעולם המציאותי- בצורה של מושג כמילה; וכך מהווה חלק מעולם השיח. 3. מצד שני, האמיתי ממשיך גם בזמן כממשי –כל הרציונאלי הוא ממשי וכל המששי רציונלי: עובדת הסיבולת, ההימשכות, היא הפיכתו לזיכרון עצמו, ברגע שהוא מבין את מהותו או את משמעותו – מה הוא זה שנשאר לאחר שהושמד: או כאן, בדיוק, המושג נתפס, מומשג מחדש (עצמאית) בתור, תוך שימוש אחר, של זה שבין מהות למשמעות, והינו שיח על העולם כשהוא שיח על עצמו). ברגע בו האמיתי הנוכחי שוקע בעבר, משמעותו (מהותו) מנותקת ממציאותו (קיומה), ומכאן שניתן להרחיק את המשמעות הזאת מהמציאות. אבל, בה בעת! בכך שהיא עוברת את העולם (של רעיונות, מושג, שיח, דיבור). מילה זו חושפת את משמעות המציאות המממשת את עברה. העבר שנשמר כי מונצח בשיח/קונספט. עכשיו, האגו שחשב את כל זה, גם קיים? שאל אותו. הוא עונה. ספורטיבי.

סט. אוגוסטין… Tolle Lege! Tolle Lege! נשמעה הקריאה. סט פול היה רחוק, אז הייתי להיפו האפריקאי, ורק לרגע קט! פתחתי את הספר ליד, והאור היה על הספקנות של האקדמיה. Si fallor, sum: Even if I am mistaken, I am. על פי אוגוסטינוס: האדם יכול להיות בטוח לפחות לגבי עובדת קיומו. הניסיון העצמי שלו, והתודעה העצמית שלו יכולים לומר לו לפחות את זה: אפילו בהנחה שהאדם מטיל ספק בקיומם של חפצים נבראים אחרים או באלוהים, הרי שעצם הספק שלו לגבי קיומו, מראה לו ברורות שהוא קיים: הוא לא יכול היה לקיים את הספק אחרת, כלומר אם הוא לא היה קיים לקיימו. זה גם לא מועיל להציע כי האדם הוטעה לחשוב שאחד כמוהו קיים, כי ‘אם לא הוא לא היה קיים, לא היה ניתן להוליך אותו שולל.’ בדרך זו סט. אוגוסטינוס מקדים את דקארט: Si fallor, sum. אפילו אם אני (לא) טועה! אני קיים. עכשיו, ומכאן בדיוק: אני יכול להיות בטוח שאני באמת קיים, או שאני יודע שאני קיים או שאני יודע ואוהב את עובדת הקיום המודעת הזאת. :We exist and we know that we exist and we love that fact and our knowledge of it; in these three things which I have enumerated no fear of deception disturbs us; for we do not attain them by any bodily sense, as we do external objects.’

מצאתי שני ספרים על תורת ההכרה מפעם. בזבוז זמן אינסופי, על כלום. דקארט מתווכח רק על innate ideas, והוא לא שם. זרקתי אותם לפח. במקום, נאמר כי עכשיו אנו מודים, אפריורית ולפני כל הנמקה, כי יש ארבע אפשרויות למה שנקרא “יחסים” בין סובייקט לאובייקט: (א) האובייקט נחשב לדבר החשוב היחידי. המחשבה חייבת לזהות את עצמה איתו כדי להיות אמיתית. אצל הגל זה כמו לשרטט את העמדה הפרה-סוקרטית ואת זו של המטאפיזיקה הדוגמטית אשר – אפילו לדעתו של הגל – לא הייתה עדיין מודעת לחשיבות של המהלך השוללני, אשר תמיד ובהכרח הייתה לפעולה בין החשיבה ומושאיה, הנחשבים (אחרת, כטעות) ”מיידיים“. ה”אובייקטיביות” שלהם מורכבת מהתעלמות מכל המבנים המתאימים של הנפש, אשר, עם זאת, ממלאים תפקיד מכריע בכל חזון של העולם. לפיכך פילוסופים אלה נותנים מבט על הסובייקט במה שכמעט ולא חורג מרמת הידע המיידי שלו, כך מסיטים את עצמו מעצמו, משאירים אותו בנאיביות הראשונים. כלומר: הם מתארים רק את מה שהם “רואים”. (ב) האפשרות השנייה תהיה של “רפלקסיה” ויכולת ברורה בהפרדת האובייקט והסובייקט. זה ייתן דואליזם, אשר ישליך יחס אפיסטמולוגי למישור האונטולוגי ואשר חוכמתו תתבטא בהצבת “יחסים”- דמיוניים ככל שיהיו ריקים – בין סובייקט לאובייקט שיהיה בעל ערך הסברתי יותר מספק. הגל סופר בקטגוריה זו את האמפיריציסטים וקאנט (עם הקאנטיאנים), תוך הדגשה שעמדה זו כבר פירושה צעד חשוב לקראת ידע מהותי יותר, בהתחשב בכך שהסובייקט לא נסוג לפני האובייקט, אבל מתחיל להיות מודע לערך ה-״האינסופי שלו״ – של חירותו – בתהליך של הסבר זה. יתרה מכך, בפילוסופיה הקנטיאנית, הסובייקט לא נשאר מצפון/מצפן אינדיבידואלי פשוט, שם מתמודד לו עם אובייקט חושי (כמו במקרה של אמפיריציזם), אבל הופך בעצמו לסובייקט ההגיוני של הידע (“האחדות הטרנסצנדנטלית של התפיסה”). אצל קאנט עצמו, עמדה זו נותרת בלתי קוהרנטית במובן זה שהסובייקט נשאר מול האובייקט כדבר בפני עצמו, “בעצמו” (Ding an sich) שהוא לנצח ה”מעבר” שלו. אבל לפיכך הפילוסופיה הקנטיאנית דחפה עד הקצה את הסתירה הגלומה ברפלקסיה- משום שברמה זו סובייקט ואובייקט יוצרים שני טוטאליים מנוגדים זה לזה. בקיצור: יש שני טוטאליים, ואחר כך שני טוטאליים מנוגדים, בלי האפשרות של טרטיום קוויד, מה שמוליך להרס הדדי, ובכך מוביל לקיומו של האין, שהוא אפילו יותר בלתי אפשרי. אז אנחנו רואים שעבור הגל הפילוסופיה של קאנט, או ליתר דיוק הכישלון שלו, מייצג הכי טוב את סיפורה קורע הלב של הפילוסופיה עצמה, שאי אפשר לפתור אלא רק בצורה רדיקלית: בצורה של פילוסופיה חדשה. הגל רואה רק שתי תוצאות אפשריות: אחת – אותה הוא דוחה -הוא הפתרון של בני דורו הרומנטיים (פרידריך שלגל ושליירמאכר), האחר הוא הפתרון שלו ״speculative”, שהתחיל לשדר אותות מ-, אך לא בוצע, על ידי פיכטה ושלינג. (ג) נקודת המבט של “ידיעה מיידית”. פירושה עבור הגל התפטרות, שימה בצד, ובעיקר את חוסר היכולת לפתור את הבעיה של קאנט. מכיוון שאי אפשר לדעת את האובייקט בתור שכזה – ידע קנטיאני יכול רק לתפוס את התופעות הללו, עכשיו, שוב, נתפסות כמיידיות – הסובייקט הרומנטי, השליו, נסוג לתוך עצמו, וזאת על מנת לגלות בפנים את האמת הסודית שהמושא שלה מסרב למסור אלא בהתמסרות. אבל הסובייקט הזה שנסוג לתוך עצמו הוא לא זה של ידע אובייקטיבי ומדעי; זהו ״סובייקט מיידי”, אינדיבידואלי ושרירותי, ממנו לא יצא דבר חוץ מהכרעות אישיות גרידא אשר לא יחייבו אף אחד לכלום. הידע המיידי של הסובייקט, כביכול מבריק, לא מבשר טובות להגל: ה”מקוריות” שחושבים להשיג בזכות הידע הזה חומק מכל שליטה, ויכול להיות גם להמצאה עמוקה לכאורה של השכל האנושי וגם חזרה טהורה ופשוטה למצב החייתי. (ד) כדי לפתור את הדילמה הקנטיאנית, הגל בוחר עבור חלק מבניית מערכת הידע, מרחב זמני שבו הסובייקט והאובייקט מתגלים כזהים, בהיותם שני היבטים של הטוטאליות האמיתית. בלוגיקה, התוכנית המצוינת בהקדמה לפנומנולוגיה תמצא מבוצעת בקפדנות: האמת תראה את עצמה כממשית במכלול הקביעות המושגיות וה”חומר” (האובייקט) יהפוך על ידי כוחותיו לסובייקט פעיל ויצרני. מרקס על הגל, 1844: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם” מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת/ מהפכה אחרי הדיסקורס שעלה לפני שנכתב. זה היה או לסיים במרקס או ללמוד את הגל.

אתה יכול ללמוד את הגל לבד.

הלוגיקה של הגל בוולגאריות?

אני לא מבין למה ההצגה של הלוגיקה של הגל לא יכולה להיות וולגארית, אחרי שהצגת את הלוגיקה כלוגיקה של הגל ביחס להגל, ולמסורת. שהרי, הלכה למעשה, היא וולגארית. הנה, קח! ניתן להמחיש את התנועה הדיאלקטית של הלוגיקה של הגל על ידי שלושת הקטגוריות הראשונות. הרעיון הקדום מבחינה לוגית של המוחלט הוא מושג ההוויה. אבל הרעיון או הקטגוריה של ישות טהורה (eines Sein) הוא בלתי מוגדר לחלוטין. והמושג הוויה בלתי מוגדרת לחלוטין נופל לתוך המושג של לא להיות, אי הוויה. זאת אומרת, אם ננסה לחשוב על להיות ללא התייחסות מוגדרת כלל, אנחנו נמהר לגלות שאנחנו חושבים על כלום. התודעה עוברת מהוויה לאי-הוויה ומלא-להיות אל להיות: עכשיו, היא לא יכולה לנוח באף אחת מהקטגוריות הללו, וכל אחת מהן נעלמת קטגורית מול השונות ההפוכה שלה. האמת שלהם היא אפוא התנועה הזו של המיידי שמעלימה את האחד לתוך האחר״. והתנועה הזאת מהווייה ללא הוויה היא התהוות. אז כדי שהמוחלט יהיה הוויה הוא חייב להתהוות, להתפתח. אחרת, הוא כלום. עכשיו, אנחנו לא יכולים לחשוב על כלום, והווייה חייבת להיות משהו מלבד היותה קטגוריה מחשבתית, אחרת לה, להוויה, לא הייתה שום משמעות. אבל לוגיקה היא משחק טמפורלי המניח טמפורליות אחרת שם, בטבע ובהיסטוריה. אז בוא נמשיך לשחק עם ההתהוות? בבקשה. אך בואו נהיה וולגאריים: ההתהוות היא אפוא הסינתזה של הוויה ואי-הוויה; ההתהוות היא רגע האחדות והאמת שלהם. לכן יש לתפוס את ההוויה כהתהוות, כביקמינג. במילים אחרות, המושג של המוחלט כהוויה הוא מושג המוחלט כהוויה, כתהליך של התפתחות עצמית. לפי דרך ההסתכלות הרגילה שלנו על הדברים סתירה מביאה אותנו לנקודת אל חזור של ביטול הדדי, לכלום שהוא רק כלום כי בעצם עושה שום מהשכל, והשכל לא יכול לחשוב באוויר מסריח כזה. אבל אל! חשש. אנחנו חושבים בצורה זו מלכתחילה כי אנחנו תופסים הוויה כמו לקבוע הוויה כאיז של משהו, משהו יכול להיות הקביעה עצמה של האיז כמשהו, ואי-הוויה כאי-הוויה של קביעה זו. אבל הוויה טהורה, לעומת זאת, היא בלתי מוגדרת בעליל, היא ריקה או הריק עצמו; ומשום זה נאמר כי הוא עובר לתוך זה שמולו. אבל לא די בזה, בוא נהיה וולגאריים עוד יותר: הסתירה עבור הגל היא כוח חיובי אשר מגלה הן את התזה והן את האנטיתזה כרגעים מופשטים באחדות או סינתזה גבוהים יותר. והאחדות הזו של מושגי ההוויה וההוויה היא מושג ההתהוות. אבל האחדות מולידה בתורה ל’סתירה’, כך שהשכל מונע בה הלאה, לחפש את המשמעות של ההוויה, את הטבע או המהות של המוחלט בפני עצמו. בכל מקרה, הוויה, אי-הוויה או כלום והתהוות מהווים את השלישייה הראשונה של החלק הראשון של הלוגיקה של הגל, מה שנקרא הגיון ההוויה. (Logik des Seins). חלק זה עוסק בקטגוריות של ההוויה-בעצמה, להבדיל מקטגוריות היחס. שלושת מחלקות עיקריות של הקטגוריות בחלק זה של הלוגיקה הן אלו של איכות, הכוללים בטריאדה גם את הקטגוריות של כמות ומידה. מידה מתוארת כסינתזה של איכות וכמות כי היא כמו הרעיון של קוואנטים ספציפיים בכמות, זה, שנקבע על ידי אופי החפץ, כלומר לפי איכותו. בחלק העיקרי השני של הלוגיקה, ההיגיון של המהות (Logik des Wesens), הגל מסיק זוגות של קטגוריות קשורות, כגון מהות וקיום, כוח וביטוי, חומר ותאונה, סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה. הקטגוריות האלה נקראות קטגוריות רפלקסיביות מכיוון שהן מתאימות לתודעה רפלקטיבית אשר חודרת מתחת לפני השטח, כמו זה שישנו, היות הדבר הוויה במיידיות שלה. המהות, למשל, נתפסת שוכנת מאחורי המראה, וכוח נתפס בתור המציאות המוצגת בהבעתו. אם כן, הוויה-בעצמה של התודעה עוברת הכוונה עצמית, מתפרקת לקטגוריות קשורות. אבל ההיגיון של המהות לא משאיר אותנו עם חלוקת ההוויה למהות פנימית וקיום פנומנלי חיצוני. שכן החלוקה העיקרית האחרונה מוקדשת לקטגוריית האקטואליה (die Wirklichkeit) המתוארת כ’אחדות המהות והקיום’. זאת אומרת, האקטואליה היא המהות הפנימית הקיימת, הכוח שמצא ביטוי שלם. אם נזהה את ההוויה עם המראה שלו, עם הביטוי החיצוני שלו, זוהי תהא הפשטה חד צדדית. אבל כך גם ההזדהות של הוויה עם מהות נסתרת שבבסיס ההופעה. ההוויה כממשות היא האחדות של הפנימי והחיצוני; זוהי מהות המתבטאת בעצמה. וזה חייב להתבטא תחת הכותרת הכללית של קטגוריית האקטואליה ממנה מסיק הגל את הקטגוריות של מהות ותאונה, סיבה ותוצאה, ופעולה ותגובה או פעולה הדדית. וכפי שאמרנו הלוגיקה שלו הוא הגדרה פרוגרסיבית או קביעה של טבעו של המוחלט כשלעצמו, הרי כי ניתן להתרשם שעבורו יש רק חומר אחד וגורם אחד, כלומר המוחלט. במילים אחרות ניתן להתרשם שהגל חובק את השפינוזיזם. אבל זו תהיה פרשנות לא נכונה של המשמעות שלו. הניכוי של קטגוריות החומר וסיבה לא נועדה לרמוז, למשל, שלא יכול להיות דבר כזה כמו סיבה סופית. שכן המוחלט כממשות הוא המהות המתבטאת בעצמה; וההתגלות היא היקום כפי שאנו מכירים אותו. המוחלט אינו פשוט האחד. זה האחד, אבל זה גם הרבים: זה זהות-בשונה. מהיגיון המהות עובר הגל להיגיון של המושג (die Logik des Begriffs) ~ שהוא החלק השלישי העיקרי ביצירתו. בלוגיקה של ההוויה כל קטגוריה היא ממבט ראשון עצמאית, עומדת על רגליה, כביכול, גם אם התנועה הדיאלקטית של המחשבה מפרקת את העצמיות הזאת. בהיגיון של המהות אנו עוסקים בקטגוריות הקשורות בבירור, כגון סיבה ותוצאה או חומר ותאונה. אנו נמצאים אפוא בתחום הגישור. אבל כל חבר בזוג קטגוריות קשורות נתפס כמתווך ‘על ידי אחר’, כלומר על ידי משהו שונה ממנו. הסיבה, למשל, מורכבת כסיבה על ידי מעבר להיפך שלה, כלומר התוצאה, שנתפסת כמשהו שונה מהגורם שלה. באופן דומה, ההשפעה מורכבת כהשפעה על ידי היחס שלו למשהו שונה, כלומר הסיבה. הסינתזה של תחומי המיידיות ושל תיווך על ידי אחר תהיה תחום התיווך העצמי. אומרים על ישות שהיא מתווכת את עצמה כאשר היא נתפסת כעוברת להיפך ועדיין נשארת זהה לעצמה גם בהתנגדות עצמית זו. והתיווך העצמי הוא מה שהגל מכנה המושג או הרעיון. מיותר לציין כי ללוגיקה של הקונספט יש שלוש תת-חלוקות עיקריות. בראשון, הגל רואה את הרעיון כ’סובייקטיביות’, כמחשבה בהיבטיה הצורניים. והחלק הזה מתכתב פחות או יותר עם ההיגיון במובן הרגיל. הגל מנסה להראות כיצד הרעיון הכללי של לצאת מעצמו ואז לחזור לעצמו ברמה גבוהה יותר מאומת בצורה פורמלית בתנועה של מחשבה לוגית. כך מתחלקת אחדות המושג האוניברסלי בשיפוט ומתבססת מחדש ברמה גבוהה יותר בסילוגיזם. לאחר שקלט את הרעיון כסובייקטיביות, הגל ממשיך לראות בו כאובייקטיביות. וכפי שבשלב הראשון או חלק מההיגיון של המושג הוא מוצא שלושה רגעים, את המושג האוניברסלי, את השיפוט וההסקה הסילוגיסטית, כך בשלב השני או החלק השני הזה הוא מוצא שלושה רגעים, כלומר מכניזם, כימיה וטלאולוגיה. לכן הוא צופה מראש את הרעיונות העיקריים של הפילוסופיה של הטבע. אבל הוא עוסק כאן במחשבה או בתפיסה של המטרה ולא בטבע הנחשב כמציאות קיימת, הניתנת אמפירית. טבעו של המוחלט הוא כזה שהוא כולל את המושג של אובייקטיביות עצמית. בהינתן אופייה של הדיאלקטיקה ההגליאנית, השלב השלישי של הלוגיקה של הרעיון יהיה כמובן הסינתזה או האחדות במישור גבוה יותר של סובייקטיביות ואובייקטיביות. ככזה הרעיון נקרא קונספט. בקונספט מובאים יחדיו הגורמים החד-צדדיים של הצורני והחומרי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אבל גם לקונספט יש את השלבים או הרגעים שלו. ובתת-החלוקה הסופית של הלוגיקה של הקונספט מחשיב הגל בתורו את החיים, הידע והאחדות שלהם ברעיון המוחלט שהוא, כביכול, האיחוד של סובייקטיביות ואובייקטיביות, המועשרים בחיים רציונליים. במילים אחרות, האידיאה המוחלטת היא המושג או הקטגוריה של תודעה עצמית, אישית, מחשבה מכירה-שמכירה את עצמה במושא שלה ואת המושא שלה כשלה. לכן זוהי הקטגוריה של הרוח. בשפה הדתית, מדובר במושג; אלוהים בכבודו ובעצמו, המכיר את עצמו כמכלול. במילים אחרות, הלאה והלאה, כהנה וכהנה, נו ועוד נו. סיפור די פשוט ומטומטם כשלעצמו. תוכן עניינים, וסיימת. הגל. לוגיקה. חמש דקות צא! או שאולי אני עייף מדי כדי לראות את הבורות שלי?

זה יום שלא מבין בו משהו. הרבה משהויים.

ל הגל צוחק. לומד את הלוגיקה שלו. ארוך!