תמיד חשבתי על המיתוס, בנפרד מההשגחה, או ההתגלות האחרת שלה, כמו היחס של דנטה לוירג׳יל, מיתוס שיכול להחזיק אותך עד פתח הגיהנום, ואולי כמוזיקה להוציא אותך משם, כשם שדנטה אומר בערך, למרות שזאת המוזיקה שהוא עצמו כבר שומע… אבל עמוד הערות של ויקו על המטאפיזיקה של יומו, שפינוזה, דקארט ולוק, מלמדים אחרת לגמרי: המעשה הוא …
יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, …
דנטה אליגיירי מתאר את התופת של דנטה, של המשורר עצמו. הוא לא מבקש לבטא בכי כמו להסביר איך אי צדק ייתכן במקום שיש הצלחה וכישלון על פי merit לכאורה. אני מתרגם: גאווה אישית תהא ראויה לביקורת חמורה, כאשר הפעולה אשר נועדה להסיר פגם כלשהו, תהיה זאת אשר תציג אותו בעצמה, כמו, למשל, אדם מסויים אשר נשלח …
המשך קריאה “דנטה מסביר את המוניטין הרע שלו ביחס לאחרים וביחס לערכו האמיתי”