Sunset over the islands of halong bay in northern vietnam Heraclitus 8217 Main Line of Thought
פילוסופיה

Heraclitus’ Main Line of Thought

First of all, Heraclitus says that there is a Whole and that this Whole is common to all, just like the Speech which “relates” to it: those who go out rather wakeful have a common Cosmos (but those who sleep ‘turn each one into! what-is-his-own) (ib., 89). Now, “common people”, who have only personal opinions, spend their lives dozing (cf. ib., 1, 7-9). So, what is not common does not have any common sense either and it is not wise to talk about it, because then nothing can be said which is sensible, true or right. To be wise, to speak with reason, is to say the truth; and we can only do this by talking about this Cosmos, which is the same for all … (ib., 30, 1-2). This again is very parathetic in allure. All the more so since this Cosmos, which is the same for all, was not created by any god or by any man, but it has always been and is and will be [always]…” (ib., 30, 2-3). Only here is this here is of the is: this Cosmos has always been, is and always will be (means, of course: everywhere): “Fire is always, on-fire so to speak, which lights up with measure and goes out with measure” (ib., 30, 3 -4). Let us temporarily leave aside the “measure” and just remember that everything is fire. It is obvious that Heraclitus did not mean that all things are indeed made of flames. His “Fire” is only an image of the Whole of which he speaks: it is the morpheme of a sign, which signifies to us what this All-which-is. “All things are an exchange for Fire and Fire for all things, as are commodities for gold and gold for commodities” (ib., 90). Now, if everything is Fire and if Fire is everything, it is because everything is an uninterrupted transformation, somewhat of an incessant change and perpetual movement. For the very “essence” of Fire is “in itself” or “as such”. It wouldn’t be serious, it would be Parmenidean, even parathetic, if Heraclitus were content to say that sooner or later everything would be transformed into something and That Something is temporarily transformed into whatever one wants. Without doubt, Parmenides would not have said what Heraclitus said, namely that “God is day AND night, winter AND summer, war AND peace, plenty AND famine; but it takes various forms like Fire, when it is mixed with aromatics and named after the fragrance of each of them (ib., 67)”. But, after all, the one-all-alone-motionless Parmenidean is still called Light AND Darkness while “being” one in itself and unique in its kind. What is serious is that, in Heraclitus, the One and the is or this world of “all-becoming, is Fire and that it is only through Fire that all is one. Neither does it matter, nor is it new, that the trans-formations of Fire are revolving round the sea; and [“that half the sea is land, and half the wind is rounding about ”(ib., 31). Nor that, being all trans-formations of something other than themselves, things transform themselves into one another: fire lives the death of earth and air that of fire; water lives the death of air and earth that of water”(ib., 76). What is serious, even revolutionary, is not only that everything is transformed into Fire (the latter remaining everywhere and always what it is), but also, nay, mostly, that everything is Fire precisely because this Fire is everything being transformed. In short, the Heraclitean Fire has nothing to do with the Principles of its “predecessors ”, because this Fire, far from remaining everywhere and always identical to itself, is not what it “is ”, insofar as it is no-thing at all, or nothing but perpetually changing of matter and form. Without doubt, Heraclitus said that Fire will judge and condemn all things (ib., 66), and, moreover, it is just as the One of the Nician judges, condemning the Many. Only the Heraclitean Fire will do it not in its being identical to itself (or “motionless”), but by and in its approach to, and through, things; that is to say, its movement. Far from being the homogeneous One-all-alone motionless, “it disperses and gathers itself, it advances and withdraws (ib., 91). And to the extent that Fire is Rest, “it rests through change” (ib., 84). It is never the same anywhere and that is why it is what it is, namely Fire. Moreover, it is a fatigue to work for the same masters and to be governed by them ”(ib., 84). And even beer decomposes if it is not stirred ”(ib., 125). This is why the All-which-is-one or the One-which-is-all is, for Heraclitus, that famous Heraclitean River, which terrorized Plato (at least according to Aristotle) ​​and so many others afterwards, because he who descends in the same currents always receives another water ”(ib., 12). Terrorized or not, Plato thought he could find poles stretched out from the outside, which would allow it to immobilize itself eternally, in the Heraclitean river by way of clinging to it. As for Aristotle, he thought he had discovered permanent whirlpools in this same river and he resigned himself to turning this eternally in place, trusting in them. But judging from what we know, Heraclitus himself did not admit any eddies in his river, and it did not have any shore, according to him, where trees could grow, extending over the mountains, while their protective branches is floating in the guise of salutary poles. But then, what could be, for Heraclitus, the (true) Speech which is Knowledge or Wisdom? By definition, the Speech is not “true” or “right”, it is not Knowledge “absolute” and not “vain” Opinion, it is not the teaching of Wisdom and not the ” chatter ”of Madness”, only on condition of keeping oneself standing indefinitely as it is, that is to say as a Discourse, instead of discursively canceling itself out sooner or later, by saying everything itself. In other words, [according to the criterion of coherence] the Speech must be “in itself and unique in its kind”, and [according to the criterion of adequacyJ what it speaks of (“in truth ”) must also be. Of course, Heraclitus himself recognizes this explicitly, since he says that it “is wise” to say that “all is one”, thus re-saying (everywhere and always) a single truth, and the same saying which is also his (cf. ib., 50). But what is the One of which this speech speaks, itself supposed to be one? All is one because the One who is all is nothing other than Fire. This Fire, certainly as Sun (and Lightning) reveals itself to men (and to the Sage). We will have to understand this “word” in the sense that the Sun says to appear completely or is annihilated as soon as it ceases to “appear”. No doubt it is created “every day” to reappear. But what counts “really” for Heraclitus (at least according to Plato, which we have no reason not to follow), is not the fact that it is “a” Sun which reappears and being re-created “every day”, but the fact that it is “every day” something new. The present Sun is not only different from past and future Suns in that it is, while these are no longer or are not yet. It still differs “materially” and “formally”, that is to say, in the sense that, while being another Sun, it is another Sun just as much in its being as in its appearance (of which the Sage speaks). But to say it is to say that one of these “Suns” once destroyed, could be replaced by a “Sun” different from the other “Suns”, even to the point of being something other than a “Sun”. So that the One wouldn’t be replaced “in truth” (by another Sun), it would be necessary to say either that it is or can be “replaced” by anything, or that it is replaced by nothing (so, it is at least similar”). In other words, the Heraclitean perpetual renewal of the “Sun”, or even of the Fire, that is to say of all or of the Whole, is, in fact and for us, an “article of faith”. Now, the Sun is new every day. Of course, it is not only about the “Sun” and it is not only “every day” that this “faith” is put to the test and confirmed “by chance”. Tradition tells us that Cratylus already clarified the words of his master by re-saying according to him (perhaps in and by a paraphrase) that this occurs everywhere and always in the sense of: at every moment (cf. Arist ., Met., 101oa, 10-15). But for that to be the case, so that all of the is would differ or distinguished in the proper and strong sense of this term from all that has been or will be, it is necessary that at every moment Something is opposed to Something Else. Thus, when we want to “integrate” (depending on the time) into an extended and lasting thing any instantaneous Something, that is to say anything or everything that we want, or even the Whole as such, it will be necessary to say that this All and that everything is everywhere and always “at the same time” that something and the other thing which differs from it to the point of being contrary to it. “God [that is to say the One-who-is-all or rather the All-which-is-one] is Day AND Night, Winter AND Summer, War AND Peace,…” (ib., 67). It is, moreover, only at this price that one can speak of Something or of anything, that is to say of all or of the All. For, by pre-saying what Plato will say (cf. Théét., 176, a- 177, b), Heraclitus tells us that if there had not been something else [namely Injustice] , they [men] would not know the name of Dike [that is to say of Justice]” (ib., 23). And he says it again about everything, saying for example that it is not good for men to get [at the same time] everything they want [by being exempt from what they want. do not want]; it is Illness which makes Health pleasant [and perceptible, even denominable], Ill-goodness, Hunger-Satiety, Fatigue, Rest ”(ib., 110, 111). For, generally speaking, it is the opposite that is good for us [both for body and soul”. But there is more. Because if everything were not (per impossible) also the opposite of oneself, there would be nothing [of which one can speak and therefore, for Heraclitus, there would be nothing. Nothing at all]. This is why Homer was wrong to say: may the disagreement be extinguished between gods and men; he did not see that he was praying for the destruction of the Cosmos; for if his prayer were [impossible] answered, all things would have perished ”(ib., 12, A, 22). However, for the Speech to be wise, for Wisdom to be discursive, the speech of the Heraclitean Sage must be common to all who understand it (by hearing it or saying it again). Now for the Speech to be common to all, everything that is (and of which we speak) must also be so, and there is therefore a common in everything and in the Whole (which is, moreover, this “community״ in itself). In other words, the “thought” (discursive) of the Sage is just as “common” as the “common” world of which this Sage speaks when speaking of what everyone has “in common” (cf. ib., 12, B, 2, 30, 89 and 113). However, this Something in common, which is common to everything and to all, is for Heraclitus the opposite or the irreducible opposition, even the perpetual conflict or the tireless war of all and of everything against everything and against all, including oneself. Because “it is necessary to know that it is necessarily the War (polemos) which is what-there-is-common-to-everything and that Justice (Dike) is the Quarrel and that everything is engendered by Quarrel and Necessity ”(ib., 80). Indeed, war is the Father of all things and the King of all things: of some he makes Gods [or Non-men], others of men [or Non-gods], he makes Slaves [or of the Non-free], of some others, he makes Liberals [or the Non-slaves”(ib ., 53). In fact and for us, according to Heraclitus, everything is therefore the opposite of itself and is opposed to itself in an irreducible way. Also something cannot be one and the same only insofar as the Opposites are one and where, consequently, the opposition is bond and the conflict is harmony, the incessant War being thus a perpetual Peace. And this is what Heraclitus says, in fact: “[vulgar] men do not know [what the Sage knows, namely] that which varies [even in the strong sense, that is to say even by becoming its opposite and thus opposing oneself] is in accord with itself/oneself; there is a harmony of opposing tensions, like those of the bow and the lyre ”(ib., 51). Now, “the harmony hidden [from the vulgar, that is to say that of opposites] is better than open harmony [accessible to the eyes of all, which is that of fellow men]” (ib. , 54). As well, Heraclitus despises Hesiod, who only knew Day and Night [since he opposed them in an irreducible way, while in fact and for the Wise] they are one ”(ib., 57). For, in fact and for the Wise, just as it is for God, all things are just and good and upright, while [vulgar] men hold some things as bad and some as righteous ”(ib., 102). “And it is the same in us, what is alive [or not dead] and what is dead [or not alive], what is awake [or not asleep] and what sleeps [or is not awake ] … “(ib., 88).] Consequently, we can summarize all that Heraclitus said about everything and all, while re-saying what he said to summarize it itself: The Liaisons [or the Couples (synapsies)] are: the All and Not-all, What-is-united and What-is-disunited,! ‘Harmonious and Discordant; and all – the One and the One is being reconciled, by saying ,with Schelling, that the Absolute (Heraclitean) is the identity of identity and of Non-Identity (although it too “binds” not only what is brought together, but also what is not). And we should not note, with Plato, that the Couple is both “whole (or one) and not whole (or even fractionated and therefore separated at least as much, so to be half” or two halves “). But!!! We cannot fail to re-state what this same Plato said when speaking of Heraclitus, namely that, according to him, the Being of whom he speaks (and of which Parmenides also spoke) and this what he says is (contrary to what it was for the Eleatics) not One but Two, and that this Two is undefined since Two is everything because everything un-doubles indefinitely ”, so that everything is both itself and other – thing, that is to say everything (what it is not is really not, as opposed to other vis a vis identity). Now, saying it again after Heraclitus, Plato tells us (cf. the last two “hypotheses” of Parm., which re-saying Eudoxus and Aristotle respectively, but which are supposed to be only paraphrases, even “consequences” of the Heraclitean sayings) that, for this one, to speak could not or should not mean anything other than saying anything, saying the opposite each time. It remains to be seen whether Heraclitus had it or would have said it himself, thus pre-saying what Plato said while re-saying it and what we must re-say ourselves. Without doubt, Heraclitus does not tell us explicitly in any of the fragments that have come down to us. But this does not prevent these same fragments from re-saying for us, at least implicitly, what they had said to Plato, who read them in the whole of the Heraclitean work. Now, these fragments tell us, on the one hand, that there would be nothing and that we could not speak of anything if each thing was only something, without ever being anything else anywhere, even its own contrary, and if the Whole were not “at the same time” what it is and what it is not. In particular, one could not speak of Justice if there was no injustice or, more exactly, if Justice itself was not also ”Injustice” (cf. ib., 23) But he also tells us that “Good and Evil are all one ”(i b., 58), that Day and Night are one (cf. ib., 57), that for God all things are just, including wrongs (cf. ib. ., 102). However, the things of which the Sage speaks are for him what they are “in reality” or for God. Can he therefore speak neither of the Just nor of the Unjust, nor of the Day or of the Night, nor of anything else, since everything would be the same and would only be one? But then he could not speak at all and would have to be silent, like the Parmenidean Sage. Now, for Heraclitus, Wisdom is Speech and, what is more, it is this Speech of the Wise which directs the Whole. Because “all things happen in accordance with this Discourse” (ib., I). And “Wisdom is only one thing: to know the discursive sentences (gnomi)] which direct everything through everything” (i b., 41). Now, it is the Lightning [that is to say the Fire that is Zeus] which directs the course of all things ”(ib., 64). And the God does it by speaking, since by speaking through the mouth of the Sibyl, he says what is worth “beyond a thousand years” (ib., 92), not to say everywhere and always. This being the case, one can only “reconcile” all that Heraclitus says by saying that, for him, one can speak everywhere and always, without ever being reduced anywhere This being the case, one can only “reconcile” all that Heraclitus says by saying that, for him, one can speak everywhere and always, without ever being anywhere silenced by the fact that sooner or later we will have contradicted everything he would have said. However, moreover, we can only speak of what is contrary and therefore only by also saying the opposite of what we say. Consequently, we never contradict anything that we have said [previously] anywhere, only because we do not say it anywhere or ever again (!), having everywhere and always something new to say [and therefore never anything to say again]. In other words, the Heraclitean Wisdom is discursive only because the Heraclitean Discourse is an endless discourse, the meaning of which is just as undefined and indefinable as is the whole of which he speaks incessantly and which is incessantly contrary or opposed to what one says about it, because he is at every moment new and different, to the point of being his own opposite or contrary. If discursive Truth is the equation of what we say (or think) to what is, we must constantly add to each “finished” discourse a new and different discourse, in order to speak of the same Whole, which is itself different and new at every moment. To re-say it in a semi-modern and pseudo-language Schellingien, we can say that, for Heraclitus, the Absolute is Relativity itself or Relativity as such. Or, in simpler terms, that only change is permanent in the world where we live and about which we speak, as well as in what we say when speaking about it (as it should be). And there is nothing “contrary to dictory”, when it is said that the change is permanent or that it is the One. Because in saying it, we say (at least implicitly) that we cannot say “true” and speak “really”; that by speaking, the end ceases to be identical to itself, as at each time it is saying something other than what we have said. But if it is impossible to say everything, it is for that very reason impossible to contradict anything. In vain, through contra-diction, silence everything that has been said, there will always and everywhere be something else to say, even if it means contradicting it so as not to have to say it again and in order to be able to everywhere and always say the unspoken. If everything we are talking about is indeed (as Parmenides saw it and showed Heraclitus) its own opposite, at least “as a whole” or “in the long run”, we have to contradict (sooner or later) everything we say about it. And if one does not want to be thereby definitively reduced to Parmenidean silence, one must, following Heraclitus, start a new discourse, by saying something else about the thing about which one spoke. Now, there is only no harm in this, but it is even a necessity if this thing has “in the meantime not become of itself something else.” So for example, “the arc/sword (bios) is called Life, but its work is Death [ie Non-life]” (ib., 38). It will therefore be necessary to call it “death “, after calling it “Life”. But when we have said that it is, at the same time, Life and Non-life, or Death and Undeath, we will have nothing at all to say and we will have to be silent as long as we have nothing else to tell of it. However, if “in the meantime” the arc ceases to be an arc and becomes something else (for example a piece of broken or rotten wood), we can continue, or even start talking about it again, saying something else. Without doubt, in the circle, the Beginning [or ! Origin, even the Principle (arch)] and the End [or the Limit, even the Term or the Goal are common ”(ib., 103). But it all depends on what this Circle “is”. If it is one in itself and one of a kind, as Parmenides wanted, one certainly cannot move in or with, it. In this circle, the Beginning not only coincides with the End, but also with everything in between. And this for the simple reason that being really one in itself, it reduces itself to one and the same point, which is both Origin and End, thus being only one single Principle. In this case, the presence of a “path” apropos the so-called “Circle” only gives the illusion of a” movement “. If you think you are rising by going up your right (or left) side, you have to go down your opposite side. (left or right) and << at the end of the account we do not have moved from the point that was “originally” occupied. Thus, the discursive development of the A-side is cancelled by that of the Non-A side and is reduced “in the end” to the Silence before the “beginning”. If on the other hand, as Plato will want it, the Circles are multiple or differ from each other by the “measures” of their respective radii, but all having in common the same “rapport” between the radius and the periphery, we can run them all discursively, returning each time to the starting point and saying about each of them something other than what we say about the others, while also saying the same thing each time, namely that it is about the Circle that we say everything we have said. Likewise, as Aristotle would like it to be, it is not a matter of Circles, otherwise “identical” and “homogeneous” which differ from each other only by their radii, but of “Circles” which are different according to their ” matter ”or their more or less perfectly circular“ form ”, even by the varieties of their circumferences, we can go through them by speaking of them, just as we discursively go through the“ eternal cycle ”which goes from the Hen to the hen passing through her eggs. We will then be able to re-say indefinitely all that we have said about it once and for all. Finally, as Hegel will be the first to see, we can also indefinitely re-say everything we have said about a single Cycle that we can only go through once if the discursive End replaces its! ‘Origin which was not, but which will henceforth be so to the extent that it will be spoken of and re-spoken endlessly, now being assignable “in advance”. But none of these “Circles” is the one that Heraclitus had in mind. In his Circle, the Beginning and the End are two “opposites” which “oppose” in an “irreducible” way, as an A is opposed to its opposite, Non-A. For him, as for Parmenides, the “confusion” of the Beginning with the End in the Circle is equivalent to their mutual annihilation and therefore to the silencing of the discourse that speaks of it, by saying of the Circle that each of its points is equal to the Beginning, which is also the end and vice-versa. If unlike Parmenides, Heraclitus claims to be able to speak “endlessly” or indefinitely about the Circle in question, it is because this circle itself is supposed to be another circle at the time when its journey ends- when discursively, we are supposedly returning to the point where the journey started. In other words, the “movement” is not limited to the course (discursive or real) of the Circle, but also affects the (real) circle traversed (discursively and actually). To follow this “perpetual” movement of the Circle we are talking about is that change which we must speak “without ceasing”, while maintaining that we will never be able: neither to be silent because we will have said everything about it, nor to be silent because there is no point to re-say what we will have said about it because we will have nothing more other to say. Generally speaking, we go down and do not go down not in the same rivers (49, a). In other words, the “cycle” of the World where we live (by speaking) and the “cycles” of our own (discursive) lives are “both” the same “cycle” and a different “cycle”. A river “is” one and the same river, but what it is, that is to say, the water which constitutes it, moves “and changes” without ceasing, being other to every moment. So if we speak of the water of these rivers, that is to say of what they are (including the one that we are ourselves), we can and we must talk about it and re-talk it endlessly, saying something else about them each time we talk about them (say, water) or talk about them again. But if we want to talk about them as rivers, or of the river as such, we can and must say everywhere and always the same thing: namely that they are” Rivers, which are something else at every moment. Now, it is of the Heraclitean River that the Sage speaks, while the vulgar speak of its waters. And it is precisely this Concept which is, for Heraclitus, temporal or the Temporal which is understood as such. Thus, the Concept is no longer, for him,! ‘ Parmenidean eternity and it is not yet, for antithetic Philosophy, the Eternal parathetic of a Plato, of an Aristotle or of a Kant, nor therefore Time itself, discursively revealed by Hegel. But if the Concept itself can only be temporal, being different whenever it is as the Essence of objects and when it is conceived as the Sense of Discourses, it is because there is no Concept at all: everything is in a temporary way and everything that is said about it is only valid or maintained temporarily. The only discourse which is maintained and is valid everywhere and always is the Heraclitean Discourse which says or affirms itself, by denying what Parmenides affirmed, by speaking in order to be silent.


כתוצאה מכך, אנו יכולים לסכם את כל מה שאמר הרקליטוס על כל דבר ועניין, תוך שהוא אומר מחדש את דבריו כדי לסכם את עצמו: הקשרים [או הזוגות ] הם: הכל ולא הכל, מה-מאוחד. ומה-לא-מאוחד,! ‘הרמוניה ומחלוקת; והכל – האחד והאחד הכל, באומרו עם שלינג, שהמוחלט (הרקליטאי) הוא זהות הזהות והאי-זהות (אם כי המוחלט “מחייב” לא רק את מה שמביא יחד, אלא גם מה לא).


ואנחנו לא צריכים לציין, עם אפלטון, שהזוג הוא “שלם (או אחד) וגם לא שלם (או אפילו מפוצל ולכן מופרד לפחות באותה מידה, כך שיהיה חצי” או שני חצאים “).

איננו יכולים שלא לחזור על דבריו של אותו אפלטון כאשר דיבר על הרקליטוס, כלומר, לדבריו של האחרון, ההוויה שעליה הוא מדבר (וגם עליה מדבר פרמנידס) וזה מה שהוא אומר! לא אחד אלא שניים, וששניים אלה אינם מוגדרים שכן שניים זה הכל כי הכל מכפיל את עצמו ללא הגבלת זמן “, כך שהכל הוא גם הוא עצמו וגם דבר אחר, זאת אומרת הכל (מה שזה לא זה באמת לא, בניגוד לאחר מול זהות).

כעת, לאחר שאמר זאת שוב אחרי הרקליטוס, אומר לנו אפלטון (עיין בשתי “ההשערות” האחרונות של פרמינדס, אשר נאמרות מחדש יודוקוס ואריסטו בהתאמה, אך שאמורות להיות רק פרפרזות, אפילו “השלכות” של האימרות ההרקליטיות) שבשביל זה, לדבר לא יכול או צריך להיות פירוש אחד מלבד זה שאומר כלום, ולהגיד בכל פעם ההיפך.

נותר לראות אם הרקליטוס היה או היה אומר את זה בעצמו, ובכך אמר מראש את מה שאפלטון אמר בעודו אומר זאת ומה עלינו לומר מחדש בעצמנו. ללא ספק, הרקליטוס אינו מספר לנו זאת במפורש באף אחד מהפרגמנטים שהגיעו אלינו. אך זה לא מונע מאותם פרגמנטים לומר לנו מחדש, לפחות במשתמע, את מה שאמרו לאפלטון שקרא אותם בכל היצירה ההרקליתית.

רשומה רגילה
פילוסופיה

פרמינדס אקדמי כמעט

אחת הטענות היפות, ואין הרבה כאלה, טוענת כי פרמינדס מבלבל בין המשמעות הכללית, הנחבאת כדקדוק, ועכשיו יוצא למציאות כטענה: einai אמת שמתגלה, מופיעה, כך, כשיח של אמת, [לעומת דעות, doxa, זה שמתהלך באי הוויה, משום] החיבור המילולי to be, להיות זה להיות קבוע: האמת כהוויה being, לעומת זה שבתנועה, in flux, זה שנראה לעין. מכאן, הטעות becoming – seeming. הטענה הזאת מתחילה בצ׳ארלס קאהן, ממשיכה עם פייר אובנק, מתכתבת עם היידגר ועם הצרפתי המבריק באמת, Benveniste, הטוען כי היחס הדקדוקי המקשר בין חברי המשפט, המרומז “זה הוא ”that is, הוא זה המחבר את ההסדר הלשוני למערכת המציאות, וכן הלאה ותגיד כן לכהנה! כל זה יפה מאד, טענה. קשקוש יפה, צרפתי אף, נסדר?

סוקרטס הוא אדם. אדם הוא בעל חיים. האמת של קיום-מהות- זה תמיד זה כאחד: הוא. הכל מסומן מהעולם, בין הזה, כמצביע, להוא כמצמיד predicate לזהות/מהות. עכשיו, אני צריך להצהיר מה הוא הזה של אמת? במילים אחרות, היא לא יכולה להיות זה או זה או זה, כי אז תהיה עוד אחד מזה, זה, זה. זה. היא לא תוכל להיות אחד. האמת, אז, צריכה להיות ההיפך של זה, חתול, כלב, למרות שהיא אכן צריכה להיות הוא: דבר אחד. אמת היא: —>אחד הוא: אמת. (the truth of) thought is being one (ONE). אין כאן this-which-what. אין לו את ה-doxa כטיול של אחר בין הווייה לאי הווייה. רק דעות. אז פרדוכסים לשקט # דיאקלקטיקה. זנו. הפרדוכס הוא השיח על האמת: לשקט.

רשומה רגילה
פילוסופיה

לייק לטוסט שאכלתי עם הגל ומרקס בפייסבוק

…סקר חדש קובע כי אני רעב. אפשר שתייה גם.

במובן הזה, רעב, למשל – והפעולה שזורמת ממנו, שוללים, הורסים את הנתון הטבעי. על ידי השלילה הזאת, שינוי זה, הפיכתו לשלו, החיה מעלה את עצמה מעל נתון זה. מעל הטבע כנתון. על פי הגל, החיה מבינה ומגלה את עליונותה על הצמחים על ידי אכילתם. אך על ידי אכילת הצמחים, החיה תלויה בהם ולכן אינה מצליחה להתעלות מעליהם, מעל הטבע כנתון, באמת.

באופן כללי, הריקנות החמדנית – או האני הזה – אפשר כי מתגלה על ידי התשוקה הביולוגית, וזאת אכן מתמלאת על ידי הפעולה הביולוגית הזורמת ממנה בלבד עם תוכן טבעי, ביולוגי. לכן אני, או הפסאודו-אני, הממומש על ידי הפעולה של תשוקה זו, הוא גם טבעי, ביולוגי, באותה מידה, כמו זה שאליו אנו מכוונים התשוקה והפעולה.

החיה, כך, מרימה את עצמה מעל הטבע שנשלל בתשוקתו החייתית רק כדי ליפול לתוכה מיד על ידי סיפוק הרצון הזה. בהתאם לכך, החיה משיגה רק את Selbst-gefuhl, קרי, הסנטימנט של העצמי, להבדיל מ- Selbst-bewusstsein, מודעות עצמית – כלומר, היא לא יכולה לדבר על עצמה, היא לא יכולה לומר “אני״.

וזה כך בגלל שהחיה לא באמת מתעלה מעל עצמה כנתון, כלומר, כגוף; החיה לא מתנשאת גבוה יותר מהיא עצמה כנתון בטבע, וזאת כדי שהיא תחזור אל עבר עצמה עם שאלת השלל, הנשוא של הנושא, גם כסובייקט. לחיה, כך, אין בעצם מרחק ביחס לעצמה בכדי להרהר בעצמה, על עצמה. מודעות עצמית כביטוי נוראי לתודעה עצמית ולכן פחחח ולהתראות מודעות, שלום תודעה! אפשרית רק ברצון של הרצון האחר בדבר. אני רוצה דבר אחר בגלל שאתה רוצה אותו. זה יכול להיות חיקוי כלימוד, זה יכול להיות, בשלב מוקדם או מאוחר, כמאבק על התודעה שלך בי או תודעה של האחר בי מולך כדבר, שם, למשל, האובייקטיביזציה העיקרית של האישה מונחת. ממש לא במטבח. הא. אני לבד. כל זה לחינם. אני רעב. הולך להכין לעצמי טוסט.

עכשיו, בגלל שטוסט הוא בעיה ידועה. אף פעם לא מוכן פעם ראשונה. אז לפעמים כתמיד סכנה להישרף פעם שניה ואז אתה עושה אותו פעם שלישית רק פעם אחת, נשאר, כך עם חצי שעה ביד ומשהו שהוא בשום פנים ואופן לא טוסט ומי רצה לאכול בכלל טוסט, שהוא כך עף על עצמו, אולי ננצל את זמן הטוסט כדי לומר עוד כמה דברים על מבנה התשוקה? ברמה הפשוטה יותר?

תשוקה היא ריקנות הרוצה במלאות, הרוצה להפוך את הדבר החיצוני לה לשלה, לרוקן את המלאות שלו, להפוך את הטבע או העולם לנתון הנטמע בה או היא כנטמעת בתוך הנתון המדבר אליה דרך דיבור לריקנות שלה, אשר רוצה לשכון כשלילה שלו, דרך השמדתו או לפחות דרך השמדתה בתור הוויה נתונה כהוויה ולא כניתנת לו, היסטורית, כך כמלאות בלי תשוקה.

למקרה האחרון יש השלכות משמעותיות. כי אם נתעלם מהתשוקה, בוודאי אם נוסיף לכך את הקלות היחסית, במקרה שכזה, לבטל את פרוייקט ההגדרה החוזר לאני כעולמן ההיסטורי של הנצח בזמן, הרי כי לעולם הדיבור לא יהיה בין התודעה לעולם. אם מול החיה יש תודעה עצמית לעצמי, לתחושת הקיום, לסנטימנט הקיום, הרי שכאן, יש רק תודה. בלי עצמי. הא. מוכן. הולך לאכול. פעולה. אני. תשוקה. פאק איט. הטוסט מוכן.

ללא קשר זה, כל אשר יהיה לנו זאת תודעה מול עולם. כלום תודעה עצמית. כלום על האני כקיום בעולם. העולם של קאנט או עולם פרה-קאנטייני או אנטי הגליאני, המאה העשרים כניסיון לבטל הקיום של המודעות החוזרת לאני. בכל מקרה, רק דיבור על העולם לא שולל את העולם כמו שאיננו נכנס לעולם. הוא כלום מדבר על הנתון ככוליות או כוליות שעומדת בפני עצמה, כדבר בפני עצמו. לכן, באשכנזית מדוברת, ואידך זיל גמור.

הא. ולכן פייסבוק. עשו לייק כדי שארגיש בן אנוש.

הא. כמו הטוסט שלא עשיתי, גם את זה אעשה כבר לעצמי.

רשומה רגילה
ישראל, פילוסופיה

שלמה אבינרי. הגל. תורת המדינה

להגל יש טעות לא נורמלית בסוף ההיסטוריה.שהרי, הפנמונולוגיה של הרוח מניחה מטאפיזיקה ואונטולוגיה מסוג מסויים. כל אלה מבוססים על הגל כותב את הפנמונולוגיה לאור נפוליאון, כמסביר נפוליאון, ובכך את כל המבנה של האדון והעבד, המסתיים היכן שאתה לא אדון ולא עבד, ובהכרה האוניברסאלית של מדינה הומוגנית, ושל הגל מתאר או לא מוסיף כלום, להבדיל מעושה דיאלקטיקה. אבל, אז, האונטולוגיה והמטאפיזיקה לא יכולה להתאים עוד. צריך הגליאן שיתחיל מחדש הגליאנית. ויש! היה.

המפתח ההגליאני, יימצא בכתיבה חדשה של הפילוסופיה של המשפט. במובן הזה, זה מעולה ששלמה אבינרי שכח את האדון והעבד שם כי המאסטר נכון רק לרשות המבצעת והזמן של העכשיו. במובן אחר,זה אחלה שהתמקד בחברה האזרחית בין המשפחה למדינה כי אחרת היה צריך לדון על המקום של האהבה במדינה, זאת אומרת במשפחה, ואז לדבר על ההבדל מול ההכרה, ואז על חינוך, לא כל שכן מוות וכאלה.

לגבי הוויכוח עם מרקס, כן לא פילוסופיה משנה מציאות, כמציאות, טוב שתרגם את מרקס הצעיר כי בשורות הראשונות שהוא כותב, מרקס צוחק על גרמניה ועל היופי של הרוח לפני ההיסטוריה, וכי אין כל קשר בין המדינה של הגל לפרוסיה, וכי המדובר במדינה מודרנית אידיאלית שעדיין לא קמה; וכי שאלת השינוי יותר כרוכה בסיום של הגל, ואם מרקס בא לפני המסיבה או אחרי המסיבה.

וזה מביא אותנו לגוונים של הרעיון הציוני לגווניו. והוא עוד לגמרי מחכמי המקום והעולם, יא ווארדי לורדי. פספס הכל לפני שהיה.

רשומה רגילה
Pexels photo 6343815
אפלטון, הגל, פילוסופיה

אפלטון והגל- היחס לפילוסופיה, ומה זה פילוסופיה -שני ציטוטים מקבילים

אפלטון

(1)עם הגעתי, חשבתי שקודם עלי להעמיד במבחן את השאלה האם דיוניסיוס באמת הועלה באש הפילוסופיה […] עכשיו יש דרך להעמיד דברים מעין אלה, שאין לזלזל בהם , במבחן [… ] צריך להראות מה הוא הדבר הזה (פרגמה) בכל היקפו, על אילו קשיים הוא מרמז ובכמה עבודה (פונון) הוא כרוך. […] אלו שאין להם מזג פילוסופי אמיתי, אלא צביעה שטחית גרידא של דעות היכולות לחדור עמוק, נוהגים בדבר כמו כוויות שמש, כאשר הכל נשאר אצלם ברמת העומק של העור. ולא רק אלא גם: כאשר הם רואים כמה יש ללמוד, כמה עבודה כרוכה בכך, כמו הנחיצות לקבוע ויסות מסודר של חיי היומיום, הם מגיעים למסקנה שהדבר קשה ובלתי אפשרי עבורם, […] בעוד שחלקם משכנעים את עצמם שהם למדו מספיק, ואת העניין כולו, וכך, אין להם צורך באף מאמץ נוסף.

(2)לא הייתה ולא תהיה אף פעם מסכת שלי בנושא. כי עניין לא מאפשר חשיפה כמו ענפי ידע אחרים; אך לאחר קיום יחסים ארוכים עם הדבר עצמו וחיים משותפים, פתאום מופיע לו אור, כאילו, נדלק בנפש אחת, על ידי להבה ולאחר מכן מקיים את עצמו.

הגל

 
(2) לגבי הנקודה השניה, ייצוג: רעיון”: Vorstellung. המילה הגרמנית הזו מוצגת בדרך כלל על ידי מתרגמים של קאנט ושופנהאואר כ”ייצוג “או” רעיון “. הראשון הוא ממש נכון אבל לעתים קרובות, כמו בהקשר הנוכחי, מסורבל מאוד. “רעיון,” מצד שני, מתבקש לעיתים קרובות כדי להבהיר את Idee. בחינת כל המופעים של Vorstellung בפרה-פייס הארוך של הגל לפנומנולוגיה מראה כי הגל בדרך כלל מתכוון לציין משהו מעורפל, גחמני, ראשוני, תוך שהוא דואג לתקוף את הסמיכות והסובייקטיביות, כשהוא מנגיד אותם ״לרצינות המושג ״. רצינות המושג מוליכה אותנו לקיים ניתוח רעיוני קפדני וממושמע מאוד. Begriff > begreifen . הגל רואה את begreifen כמשימה של הפילוסופיה, פילוסופיה כדרך לידיעה ולא רק כדי להרגיש או להשתפך ב״רפסודות על הומרוס״.
 
(1) ״חלק מהדברים הקודמים עשויים להכות את הקוראים ללא נטייה לפילוסופיה כהזמנה לפדנטריה. אך שקול את מצבו של חסר הטעם או הרמה הנמוכה של המחשבה המתחפשת לגבוהה על ידי צרכן התרבות, אשר תמיד צורך את עצמו כצורך תרבות: חשוב עליו, בסאלון, כאילו היה הקורא של הנאום האחרון של פאוסט של גתה, במערכה החמישית של החלק השני, עד שהוא אומר בחגיגיות רבה; תמיד ידעתי ששום דבר טוב לא יכול להגיע מתוך חתירה בלתי מוגבלת; האדם צריך להסתפק בעבודה ולעשות את העבודה הזאת טוב. מה הוא עשה כאן? השיג כאן?
 
הוא תפס תוצאה עירומה; או ;כלליות חסרת חיים; הבנה אמיתית אינה תלויה במחזה ללא המעשה האחרון, או בדיבור ללא המחזה, אלא התוצאה יחד עם היווצרותה. (אפוריזם מס &#39;45 יינה.)
 
גם במקרה של עמדה פילוסופית, ;ההתהוות; כוללת לא רק את הטיעונים המפורטים אלא גם את “רצינות החיים במלואם” (Ernst des erfüllten Lebens). ואולם זה, הכרחי ככל שיהיה, אינו מספיק לפילוסופיה, אשר דורשת, “בנוסף לכל אלה, את רצינות המושג.” ;דר ארנסט דה בגריפס הוא אחד המשפטים המפורסמים של הגל.
ע”פ שילר, על החינוך האסתטי של האדם, בסדרת מכתבים (1795): “הטבע (חוש) מאחד בכל מקום, ההבנה נבדלת בכל מקום, אך התבונה מאחדת את השונות המנכרת, שוב. מכאן שהאדם, לפני שהוא מתחיל להתפלסף, קרוב יותר לאמת מאשר הפילוסוף שעדיין לא סיים את חקירתו “(הערה למכתב ה -18). הגל מבזה את שילר, כשהוא משסה בזלזול רב, אינטלקטואלים, אשר בניסיון הראשון נוטים לגלות לעצמם שהם אכן רחוקים מהבית, בוחרים לחזור לאחור במקום להתמיד, לדחוף את החקירה קדימה, לידיעת האמת. בהתנגדותו לרומנטיקה, עם פולחן הרגש והפילוסופיה מעוררת ההשראה של האדוקים, הגל מטיל ספק ברצינות התשוקה ובעומק הניסיון של הכותבים עליהם הוא מבקר:

“הם רצים חזרה הביתה ברגע שההליכה מתחילה להיות קשה, כשבין לבין הם מסתירים את חוסר הכוח או היכולת ובוודאי את חוסר האמת התשוקתית שלהם בערפל של רגש.”
 

Damascius’ Philosophical Moment

Damascius, and the silencing of Proclus, through the attack on Proclus’ trick. (Try to follow if you are inclined to philosophy, and if only for the joy of detecting a philosophical, dialectical genius). The silencing by Proclus of the whole pagan Philosophy was perfectly understood by Damascius, who thus put

קרא עוד »

הערות שהיו סתם. שיהיו.

הערות שהיו סתם. שיהיו. ״רופאים החותכים, שורפים, דוקרים ומענים חולים, דורשים על כך שכר שלא מגיע להם לקבל״. הרקליטוס על רופאי שיניים (נערך שם, שם).מילים אחרות לבדיחה המרקסיסטית: ״את זה הדיאלקטיקה כבר פתרה״: עבור הגל, התוצאה של ה”דיאלקטיקה” הקלאסית של ה”דיאלוג”, כלומר הניצחון שזכה ב”דיון” מילולי בלבד, אינה קריטריון מספיק

קרא עוד »

פילון

הערה על פילון [[[בגלל שהוא בכל זאת יהודי לא עלינו, וזה קצר, ולא הכי פילוסופי בעולם (מבחינת שפה לפחות, אבל לא רק), אני תרגמתי (לא בלי עזרת גוגל) את ההערה (באנגלית) העוקבת (מבחינת סדר פוסט זה) את הטקסט בעברית (ההקשר הכללי שממנו נמתחה הערת הפוט-נוט הזאת היא דווקא אגב עוד

קרא עוד »
רשומה רגילה
192092454 159982599521185 402033332921135141 n
הגל, פילוסופיה, קאנט, קוז׳יב

אתאיזם-תאיזם: האמונה באל? ההבדל האונטולוגי; מוות אל מול אלמוות.

עבור האתאיסט אין שום דבר מחוץ לעולם או, אם תרצה, אין אונטולוגית “כלום. העולם כולו, כמשהו, “מתנגד” לכלום הזה, ובאופוזיציה זו הוא סופי והומוגני לחלוטין בסופיותו. כולם שווים מול המוות, וכל ההבדלים הספציפיים (והקיימים) של משהו / ים בעולם נעלמים בדבר שמתנגד להם; הכל מתכנס בדבר המאוחד שאיכשהו ישנו והשונה שלו הוא מכלום.

יש משהו, כמובן, בהבדל זה: הנתון הוא משהו ספציפי מכיוון שיש משהו אחר שאינו הוא, וככזה הוא איננו אלא משהו סופי לחלוטין מכוח אי היותו של דבר. משהו, כביכול, לעולם לא יכול למלא דבר מכיוון שהוא לא: משהו הוא משהו רק בהבדל שלו מכלום, כלומר ממה שהוא לא. אמנם, הלא באופן כללי, אבל בדיוק מסיבה זו הוא סופי.

אם מסיבה זו התיאיסט אומר שאלוהים הוא משהו, האתאיסט מבין שאלוהים אינו שונה מהעולם, שהוא לא אלוהים, או, אם הוא כן, אז לא כאלוהים אלא כמו משהו עולם “אלוהים, או, אם הוא, לא כמו אלוהים אבל כמשהו גשמי. מה שבטוח, גם הוא שונה מכלום ובהבדל זה הוא משהו עולמי. מה שבטוח, הוא שונה מכלום, ובהבדל זה הוא סופי, אך בהבדל זה הוא הומוגני עם העולם.

רק מסיבה זו ניתן לתת “אלוהים” לבני האדם; רק מסיבה זו מתקיימת אינטראקציה ביניהם ומשמעות הדבר היא שאין אלוהים, שהאישור התיאיסטי של “האחרות” של הדבר האלוהי הוא אשליה. ביחס לכלום, ההבדל בין העולם ל”אלוהים” נעלם; הם יוצרים משהו הומוגני מאוחד, שמחוץ לו אין כלום. כזאת (במתווה אלמנטרי אמנם) היא המהות האונטולוגית של הביקורת האתאיסטית על התיאיזם.

ברור כי אפילו זה לא יכול לשכנע את התיאיסט שמנגיד את האונטולוגיה התיאיסטית שלו לאתאיסטית.
התיאיסט מסכים כי המשהו (הסופי) אינו יכול למלא את הכלום וכי בחוסר השלמות הזו, סופיותו של הדבר מתגלה. אבל זה מתייחס רק למשהו הארצי שניתן כסופי, כלומר כל שיקוליו של האתאיסט מסתכמות בטאוטולוגיה. האתאיסט צודק, מכיוון שאלוהים לא ניתן לו:

העולם סופי, ומחוץ לו אין שום דבר, מלבד אלוהים, שכמובן לא ניתן לאתאיסט. האתאיסט חושב שכלום “לא ניתן” לו מחוץ לעולם; במציאות, לא רק שלא נותנים לו את האלוהי, אלא שהיא גם “מנציח אונטולוגית” את האופי הזה. אלוהים ניתן לתיאיסט כמשהו, ובנוסף הוא [אלוהים] ניתן כמשהו אינסופי. אינסוף זה של האלוהי מהווה את המהות האונטולוגית של “האחרות”; כמשהו, ובנוסף לכך הוא [אלוהים] ניתן כמשהו אינסופי.

נכון שלא יכול להיות שום דבר חוץ ממשהו בעולם. מול זה יש כלום. אם אתאיסט או אחר לבין הכלום לאינסופי או זה שהוא לא אינסופי.

הסופי נרדף על ידי האינסופי בלא אינסופי. זאת הטענה האונטולוגית של הדתי תיאיסט. זה משהו סופי, לא מול הכלום, אלא הכלום מתמלא כ-infinite. זה הניתן מבחוץ, אבל אין חפיפה. אינסוף זה של האלוהי מהווה את המהות האונטולוגית של “האחרות” שלו, וחשיבתו של האתאיסט אינה חלה עליו.

סופיות העולם ניתנת לאתאיסט “מבחוץ”, אך עבור התיאיסט הניתן “מבחוץ” הוא אכן ניתן “מחוץ לעולם”, כלומר מאלוהים, מכיוון שסופיות העולם הניתן ניתנת במובן זה כ”אחר“ לאלוהים: הסופי ניתן כמו מה שאינו אינסופי.

מכאן התיאיסט יאמר שכלום לא ניתן לאתיאיסט משום שהוא חי חיים חייתים או לא מפרש נכונה את האינטואיציה לניתן כסופי, רואה את האינסופי ככלום מול הסופי ההומוגני של העולם.

התנגדות של אלוהים והעולם, אינסופי וסופי, ניתנת, עבור התיאיסט, ישירות ב givenness של הסופיות של העולם או לחילופין בסופיות של העולם ניתנת לה גם האינסופיות של אלוהים. כך, הביקורת של האתאיסט יכולה להראות לו במקרה הקיצוני ביותר רק את הפרדוקסליות של זה שניתן, שעוד יותר מגביר את האמונה שלו באלוהי האינסופי. האתאיסט מדבר, כך, אל עצמו.

האתאיזם, “אונטולוגית”, רואה כלום כשהוא חושב שכל משהו בעולם, או העולם ככלל, “ניתן” לו בגדר הסופיות. למעשה לא ניתן לתת דבר מכיוון שהוא לא, וסופיות לא ניתנת כניתן של “התנגדות” לכלום אלא כניתן אגב ההתנגדות לאינסוף האלוהי.
העולם ניתן לתיאיסט בתור ” אחר “של אלוהים, ובניתן זה כמשהו הוא ניתן כסופי; האדם ניתן לעצמו סופית רק כ”בן האדם בעולם “, כלומר, כשונה מ”בן האדם באלוהים״.

יש כאן מומנט של בחירה, מעגל. אמונה באמונה…

רשומה רגילה
פילוסופיה

הרקליטוס פרגמנט 114

הרקליטוס פרגמנט 114

כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה###, זה הולם (אותנו – זאת הכתיבה של הרקליטוס. כך גם טוען אריסטו, כתיבה החסרה את צרוף הלשון או מילת האיחוי conjunction בצורת כינויי הגוף)-להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל ( שוב חסר כינוי גוף. יכול להיות גם לדברים וגם לבני האדם), בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם (אותה) (להיסמך על המקובל או המשותף- הרקליטוס לא נוהג לחזור על הקבלה כמו שמקפיד בניגוד) להיסמך על המקובל או המשותף (לכל), בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי divine law. (הכוונה כאן ללוגוס במשמעות המיתית שלו. בשפה מיתית. פילוסופיה חובבת את המיתוס, אריסטו אומר איפשהו), במיוחד בפוליס- שהרי היא (העיר/פוליס) מחזיקה את היד העליונה, עצומה המידה שהיא תרצה, (כך שהיא) מספיקה לכל (החוקים) של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק [כוח עודף] שנשאר בחוץ.

כשאנחנו מדברים עם שכל/נפש (ככל הנראה היה זה סוקרטס של אפלטון- פיידון אשר דיבר על הנפש והשתמש במילה זאת. הוא לא היה הראשון אבל שהשתמש במילה פילוסוף או פילוסופיה והבחין בין אלה עם היסוד הפילוסופי הלח, בעל האש הפנימית לבין היסוד היבש של הנפש, הסגור לפילוסופיה. זה היה הרקליטוס. אז אם מדברים כאן, הרי שמדברים כאן מתוך ו/או על אחד משני סוגי הדיסקורסים- לפילוסופים או לא לפילוסופים.

הבעיה עם הלא פילוסופים היא: הרקליטוס פרגמנט 34[הם] לא מבינים, למרות שהם שומעים, הם כמו חירשים״; אז אולי ממילא הדיבור לזה שרואה עוד לפני הדיבור או שמא זה שהרמז יעזור לו? לגבי השכל או נפש- שכל זה וודאי שלו. זה mind. mind יהיה גם מן הטעות אם אנחנו מתכוונים אנחנו לתודעה. תודעה או ביטול הנפש מתחיל בדקארט הגאון. הוא כותב איגרת על נצחיות הנפש לחברים מהכנסיה ובעצם הופך את הנפש לתודעה מיד אחר כך. אנחנו מדברים על הפרדת גוף ונפש לפני, כאילו הדיסקורס המודרני הוא אותו דבר כקודמו וכך אגב עושים עוול לשפינוזה או ניטשה הכותבים באותה עת או לאחר שעת זו הושתתה כדבר של מה בכך.

להתחיל מהגוף כנפש זה להתחיל מהנפש בגוף הזה. זאת כל התחלה יוונית אגב. בכל מקרה, המדובר ב-mind מכאן ומכאן ב-mind כנפש, שוב לא נשמה והקונטקסט היהודי שלה שבא ממסורת אחרת ומוביל למסורת שבאה מירושלים, התגלות ולא של אתונה, לוגוס- אז מתחילים שוב. לסוף. שהרי זאת המשמעות האמיתית של הפרגמנט:

כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה, זה הולם אותנו להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל, בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם אותה להיסמך על המקובל ]או המשותף לכל] בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי חוק האל. שהרי העיר/פוליס מחזיקה את היד העליונה, עצומה תהא המידה שהיא תרצה, כך שהיא שהיא מספיקה לכל החוקים של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק כוח עודף.

החשוב בפרשנות כאן לא נאמר וזה זה; הפרגמנט הזה עובד על המשפט הספוקלטיבי של הגל. המשפט השני מסביר לך את הנשוא. הנושא במשפט השלישי משתנה כי הוא כולל בתוכו את הנשוא. ההתמודדות של המשפט השלישי עם הסיטואציה החדשה של המשמעות בין לבין, היא-היא המשמעות המאפשרת את המשפט הראשון והשני יחדיו, אגב חזרה אל המקור וזה שבא מן האל כחוק טבע, המשותף לבני האדם.

צריך לציין כי כמו הרקליטוס, זה גם אפלטון וגם הסטואה לאחר מכן. העניין של העיר/פוליס והיחס ללוגוס כמו גם השפה המיתית. זאת גם הסטואה הנכנסת לפני הנצרות ומקדמת את פניה בברכה מבלי משים. בכל מקרה, הרקליטוס. בני האדם. מדבר על הצילויזיציה היוונית. דוברי היוונית. בדרך לעיר פוליס או כחלק מהעיר פוליס המתרקמת לה לכדי הפוליס.

דקדוק בא אחרי דיבור. דקדוק זה כיוונים, לוקאליות, סדר פלוס מינוס בתוך מפה, זה לזה, זה שייך לזה. לשם כך,הג׳סטות של שניים מול הלוק כמילה מהותית לדיבור, כמו שתחילת הדיבור על הפילוסופי הוא על הניגוד אל מול ההקבלה, ובעיקר אגב הבעייתיות של הדמיון מחדש של המיתוס דרך העולם שמתחיל בג׳סטה.

לשם כך, יש אני ואתה בלי כינויי גוף, כשייך כבר בפעולה. פה סופר, לא נספר.יש דיבור חוזר על אותו דבר או דיבור המסתיים בשקט. שניהם הם על אי אפשרות הדיבור, הבעיה של הרבים והאחד נפתרת אגב כך שאתה מתחיל דווקא במילה כ-image, אחרת אתה נשרף. זאת, ההתחלה של ההפלגה השניה של סוקרטס מהפרה-.

עכשיו: לינגוויסטיקה זה טרנס היסטורי, כמו האנגלים אצל רוסו, מתארים מצב בורגני כמצב טבעי, כמו הכלכלנים האנגלים אגב מרקס, מתחילים מעצמם וחושבים שזאת כל ההיסטוריה, לכן מחשב זה שפה, כשהוא מתמטיקה, בעוד שפה היא על הסינטקס, המפתח את הדקדוק אחרת, אגב הצורך. טוב, אני רעב, בא לי פיצה, מזל המחשב, מתקשר.

אין אני. אלוהים! אין אני בלי הבעיה של ההוא. בלי הבעיה של אי הוויה, איך כותב על הריק? ויטגנשטיין לא יכול להסביר לך מה זה מפה. האחרים, לא יכולים לשרטט אותה. הם יגידו כי כך הייתה, אז למה? אני רעב.

עכשיו, הפליאה. פשש. איך יצא? האדם כמחשב?

לינגוויסטיקה? ויטגנשטין פחד מהאני, אבל הוא היה אני לפחד ממנו. רוצה לספר איך לספור או איך סופרים, קבוצות קבוצות, ולהיעלם. הוא עושה פילוסופיה כאמצעי לזה, זהו זה, אחרת: על חומסקי, הנקודה השלישית.

רשומה רגילה
Hlx 55d7fb39c00e335a66313ff6348f92f68495092f
אפלטון, הגל, פילוסופיה, קוז׳יב, רוסו

על הכתיבה הפילוסופית- אפלטון, הובס, רוסו, לוק והגל

תוכן העניינים

כתיבה פילוסופית- בעיית הכתיבה 

מילים מכונפות או מילים עם כנפיים, הומרוס. מאיפה הדימוי הזה? נראה כי הביטוי מתרחש לרוב כאשר אישיות, אלוהים או אדם, פונה אל אישיות יחידה אחרת, אלוהים או אדם. לעיתים רחוקות זה קורה כאשר מישהו מדבר עם קבוצה או עם קהל של אנשים.מילים אינן מכונות “מכונפות” כדי לציין את איכותן הגבוהה או הנעלה. נראה כי הדימוי מרמז על כך שמילים, לאחר שברחו מה”גדר (או המחסום) של השיניים “, כהגדרתו של הומרוס, מועברות במהירות – ולכן בבטחה – ליעדן, האוזניים והנפש של הנמען, לטובת עיבוד מהיר.

מילים, ובמיוחד מילים ספונטניות, אכן יכולות להיות מדוברות באופן ששוקע פנימה.

אבל אפשרות זו פוחתת ביחס לחוסר וודאות, עם גבול הולך ונפרץ של אופי הנמען כקהל. קשה יותר להגיע לקהל של בני אדם בקבוצה מאשר לאדם בודד.בכתב? אי-המוגדרות של זהות הנמען הופכת לכמעט שלמה. דיבור חי הוא ספונטני, אינו מוגבל בגבולות שלם צפוי, ולעיתים קרובות יותר מאשר לא ניחן בכנפיים. הוא מתאים עצמו, לומד עצמו מול. הרטוריקה היא כבר בפסיכולוגיה של הדיאלוג.

דיבור כתוב – המוצג באופן גלוי או מחויב באופן בלתי נראה לזיכרון – מוכן, מורכב ומנוסח כשלם, ועדיין יכול כי יהיו חסרים לו כנפיים, משום או הכבדות או האוניברסאליות החוקית לכאורה של הציפוי אשר לא נוגע בפארטיקולארי וסובל אגב כך במסע לאחר.הבעיה של כתיבה, אם כן, היא: כיצד לתת כנפיים למילים כתובות כך שהן יגיעו ליעדן, לנפש ולהבנה של בני אדם? כדי לפתור את הבעיה הזו, כלומר לדעת לחבר חיבורים ולנסח מילים כדי לתת להם כנפיים, זה להחזיק את אמנות הכתיבה.

עם זאת, החיבור האומנותי ביותר, כמובן, לא יביא את כולם לגעת בכנפיים. מחוייב מציאות.

יש שתי דרכים בגדול:


שפינוזה. דקארט. הובס.

שיטה אחת של כתיבה היא לומר במפורש את כל הדרוש לתפיסת הטקסט הכתוב, כלומר לא להשמיט אף פרט משמעותי לבניית הטיעון הכולל. הכל כרבים, עכשיו אחד, הוא כחוליה בשרשרת המחייבת את הבנתנו. להבדיל, במקרה זה אנו מחוייבים לא לנדב דבר העלול לשבש או לקרוע את השרשרת. סוג זה של חיבור קיים באופן בולט בעבודות מתמטיות, באוקלידס, אפולוניוס, בספרי לימוד טובים, וכן הלאה; היא נפוצה בכל כתיבה שנועדה להעביר לנו הבנה של דרכי הטבע, מבנה הטבע, שילוב של תופעות טבע; יש לכתיבה זו עקבות עשויים להימצא במקומות אחרים, במיוחד בכתיבה משפטית.

הביטוי של יצירות כאלה נוטה לעקוב אחר מפרקי הרצפים ההגיוניים. למעשה, ההשתקפות על המשתמע מסוג זה של קומפוזיציה היא זו שמובילה לתפיסה ולמיסודה של אמנות ומשמעת מיוחדת מאוד. תחום זה נושא אותו יסוד בדיבור אנושי, אותו מרכיב של הלוגוס, מה שמעניק לו אופי של שיח מנומק. הוא מתייחס למבנים הטהורים של המחשבה; ולכן הוא נושא את שמו של ההיגיון. ההשתקפות שלאחר מכן עשויה לגרום לנו לפקפק אם מילים נגזרות מהדיבור היומיומי, הרגיל וכו יכולות לשמש כמכשירים להגעה אל מסקנות הגיוניות. ספק זה, בתורו, מוביל לגרסאות מעודנות יותר של משמעת ההיגיון, כמו למה שמכונה בימינו לוגיקה סמלית.

כל כתיבה המכונה מתמטית או מדעית נמצאת תחת הכישוף של הרעיון של טיעון לוגי הפגנתי, הנובע מהנחות מקובלות, ואשר עובר מהסקת שרשרת מסקנות בלתי נמנעות אל הקשת מסקנות בלתי הפיכות. לעתים רחוקות, אם בכלל, עמדת החיבור מגלמת את הרעיון הזה בטהרתו. המידות בהן הפרקסיס מתקרב הרעיון הזה מהוות טווח רחב. מה שמעניין אותנו כאן הוא אופי הכנפיים הראויות להרכבים מסוג זה. אופי זה הוא ההכרח הגלום בחשיבה שלנו.


רוסו.

הדרך האחרת בה ניתן לפתור את בעיית הכתיבה שונה לחלוטין. כאן החשוב והמכריע ביותר אינו נאמר במפורש כלל. קומפוזיציות מסוג זה נוטות לבטא את השלם בצורה כזו שתגרום לנו לתהות מדוע החלקים מסודרים כפי שהם. אנו נאלצים להעלות שאלות בנוגע לקישור המחזיק אותם ביחד. ותשובתנו היא שתאיר את השלם או תטיל אותנו בחושך נוסף שמתוכו נגשש אחר אור כלשהו. כתבים מהסוג הזה מתגרים בנו. אופי הכנפיים הראוי להם הוא נוכחות מתגרה של תשובה נסתרת, אך עם זאת, המדובר כאן בתשובה המצוייה בהישג ידנו. רוסו סוג אחד. אפלטון אחר.

על השיטה השניה של רוסו, האופן שבה מתקיימת ומכאן הסיבה ל-abuse או אף לטענה לסתירות.—נתחיל בטענה שלו נגד הכתיבה האמורה לעיל. ניטשה. תרגום שלי. רוסו היה מסכים, ניטשה לא היה מסכים לשמו לצד זה של רוסו;נ תחיל בטענה שלו נגד הכתיבה האמורה לעיל. ניטשה. תרגום שלי. רוסו היה מסכים, ניטשה לא היה מסכים לשמו לצד זה של רוסו;-

ניטשה, מעבר לטוב ורע: או על ההוקוס פוקוס הפילוסופיה

מה שמעורר את האדם להסתכל על כל הפילוסופים בחצי חשדנות וחצי לעג, הוא לא העובדה שאנו מגלים שוב ושוב כמה הם תמימים או חפים מפשע – באיזו תדירות ובאיזו קלות הם טועים והולכים שולל; בקיצור, זאת לא הילדותיות והכמו-הילדותיות שלהם – אלא שהם לא כנים מספיק בעבודתם, אם כי כולם משמיעים המון רעש מוסרי כאשר יש נגיעה, אפילו מרחוק, בבעיית האמת. כולם מתייצבים בעמדה, שלפיה הם כולם לכאורה גילו וכולם לכאורה הגיעו לדעותיהם האמיתיות באמצעות התפתחות עצמית של דיאלקטיקה קרה, טהורה, לא נגועה באלוהות (בניגוד למיסטיקנים מכל דרגה, שהם יותר ישרים ומטופשים – ומדברים על “השראה”). ); ואילו בבסיס, זו הנחה, תחושה, אכן סוג של “השראה” – לרוב רצון של הלב שסונן והפך למופשט – כך שהם מגנים עם סיבות שהם חיפשו אחרי העובדה. כולם תומכים שמתרעמים על השם הזה, ולרוב, הם אפילו דוברים ערמומיים על דעותיהם הקדומות, שהם מטבילים עתה בתור “אמיתות” קדושות – ורחוקים מאוד מאומץ המצפון שמודה בזה, בדיוק בזה, בפני עצמו; מהטעם הטוב של האומץ אשר מאפשר גם לזה להיות ידוע, אם להזהיר אויב או ידיד, או, אם מן התרוממות רוח- ל(תת) למעשה הפילוסופי) ללעוג לעצמו.

או,חוסר המובנות של רוסו מול הרקע הגיאומטרי של הכתיבה ומול עצמו – צריך להימנע ממלאי הלכלוך על כל מי שידו פה? כך אולי? רוסו מודע לבעיה, תוקף אותה רבות – ואף כותב על איך כותבים ספרים. / פילוסופיה. למשל, חלק זה מתורגם על ידי מרוסו- איך כותבים ספרים.״כאשר מתחייבים לכתוב יצירה, הרי שכבר מצאנו את הנושא ולפחות חלק מהחומר, כך שזו רק הרחבה עליו ומתן הארגון המתאים ביותר עבורו מתוך רצון לשכנע ולרצות. חלק זה, הכולל גם את הסגנון, הוא זה שקובע בדרך כלל את הצלחת היצירה ואת המוניטין של המחבר; זה הוא המרכיב שיהפוך את הספר, אם לא בדיוק לספר טוב או רע, לפחות לספר הכתוב היטב או לספר הכתוב ברשלנות.קשה לגבש תוכנית עבודה טובה, אלא אם כן יש לך מוח מדויק ואתה מחזיק בידע מושלם על כל החומר שלך. נהפוך הוא, עם שתי התכונות הללו, זה קשה לעשות רע אם אנו ניתן לדבר את כל תשומת הלב הדרושה. באמצעות האחד, אתה מקיף את כל חלקי הנושא, באמצעות השני, אתה שם אותם לפי הסדר הנוח ביותר והמתאים ביותר להפיק מהם את המיטב, תוך שהם תומכים זה בזה.אין ספק שאפשר ליצור מספר רב של תכניות שונות, כל אחת מהן טובה ביחס לאובייקט המסוים שלה: מבלי להיכנס לפרט הבלתי נדלה הזה, הנה בערך הסדר הכללי שארצה לעקוב אחר בנייתה של עבודת הנמקה: אני בוחר בז’אנר הזה כדוגמה שלי, זה הבא עם חלקים רבים ושדורש הכי הרבה את השיטה והפרופורציה.ראשית הייתי מתחיל להסביר בבירור את הנושא שאני מציע, כך הייתי מבקש להגדיר בקפידה את הרעיונות והמילים החדשים או החד משמעיים שאצטרך להשתמש בהם, לא בזה אחר זה ובצורת מילון כמו שמתמטיקאים עושים, אלא לרגל האירוע, כאילו והיה שהכנסתי את ההגדרות שלי במיומנות לתצוגה של הנושא שלי.כאשר כותבים ספר, הרי שמתכוונים להנחות את הציבור במשהו שהוא לא יודע שאנו נעשה, וזאת על ידי לימוד כמה אמיתות חדשות, או על ידי ביטול דעת הציבור בנוגע לכמה דעות כוזבות שהיו בידיו; במקרה כזה, חובת המחבר היא, ראשית, להסביר את הסנטימנט המשותף, להראות באילו יסודות הוא נתמך, ובאילו זרועות הוא מוגן; כשקובעים את זה היטב, הכי שהמחבר תמיד מציג מראש את הקורא לטובה; מההתחלה הקורא רואה, מצד אחד, אדם מושכל שאינו מאמץ דעה מתוך בורות של סיבות מועילות לצד השני, ומצד שני, איש זקוף ובעל כנות בסיסית, שבכלל לא עושה זאת(נוהג באי הגינות כמו רוב רובם של הכותבים)״

===ר׳ קטע זה:ראשית הייתי מתחיל להסביר בבירור את הנושא שאני מציע, כך הייתי מבקש להגדיר בקפידה את הרעיונות והמילים החדשים או החד משמעיים שאצטרך להשתמש בהם, לא בזה אחר זה ובצורת מילון כמו שמתמטיקאים עושים, אלא לרגל האירוע, כאילו והיה שהכנסתי את ההגדרות שלי במיומנות לתצוגה של הנושא שלי.כאן. נמצאות מרבית הבעיות. רוסו מגדיר את החדש ואת החד משמעי בחד משמעיות. במעין כותרת, תת כותרת. אחר כך הוא פועל כנגדה ומאזן. הגרועים שבקוראים התחלקו כאן לשניים. אלה שטענו רק לכותרות. להכריח אדם להיות חופשי למשל או לקונטרדיקשן.

האמיל של רוסו

דוגמא לכך מהאמיל:-אחת ההאשמות לגבי האמיל של רוסו הוא עצם השאלה; האם החינוך הזה הוא לחינוך על ידי אבות ואמהות, טוב, אמהות. לכך הוא עונה במכתבים מההר כי האשמה זו היא בלתי נסלחת כי הוא אומר בהקדמה ובעוד מקומות בספר כי הספר הזה לא נכתב להורים אלא לחכמים. לא ליישום על ידי אנשים מבוגרים אלא כתוכנית לעיונם של החכמים. אז אומר רוסו כי כך כל ספריו. אלא לא נועדו. לרבים אלא למתי מעט, חכמים או מה שהיוונים קראו פילוסופים. הוא יכול לכתוב הורים לאמהות ואז אנשים מבוגרים כמו שאני עשיתי כאן מתוך שימוש במגוון הפיגורטיבי הנפוץ ועדיין אין זה מבטל את זה כי לעולם לא התכוון לכתוב ספר חינוך לאמהות. וכך מציין כטענה כמה פעמים במהלך הספר. זהו בלבול ברמה הפשוטה של הדברים ולא נסלח כי באמת לא יכול להיאמר על ידי אף אדם רציני שבאמת קרא באמיל.

-רוסו חוזר כל הזמן לסתירות שלו לכאורה, ואז חוזר בכל מיני דרכים על בעיית הכתיבה. אנחנו נדבר עצמאית ממנו, ועדיין אותו במידה רבה, גם כי הוא לא פה.בעיית הכתיבה היא בעיית הזמן . איך יכול להגיד הכל עכשיו, בספייס הזה. בעיית הכתיבה היא הספר כשלם, והספר כשלם אשר מעבר למרחש בזמן. בכתיבה, זה אומר שאתה תמיד צופה מראש, פחות או יותר, את השלם, כל אימת שכותב. החלל מלא ומכאן הספר מופיע ככל זמן, ככל הזמן, בבת אחת לקורא. כאן, אנו מגיעים לבעיה עם הקורא. זה כל הזמן שצריך להתבצע בזמן ועדיין הוא לכאורה כל זמן כל הזמן, החלק תמיד יכול להיות השלם אנד, סוף, והספר שם כספר. בפשוט מקודם: הכל לא יכול ביחד.-מכאן עולה השאלה של הסדר, אבל הסדר הוא לא ליל הסדר, בגלל היכולת של הקורא לצאת, והוא אף פעם לא נכנס כי בפילוסופיה, הספר זה הכל אבל הכל אני כתגובה ותשובה לזה שמקשיב לשם כך, יש לנו רטוריקה.

כשם שנראה, יש משחק בין האמירה הקצרה,הסנציונית לקיצוץ בכנפיה לבין דרך הצגת ההתנגדויות, הדעות השונות וכולי. במקרה הזה, הכותרת כאמירה באמצע מרדימה את הקורא המתעורר לכותרתי והמיד מוגזם לכל אשר בין לבין. במיוחד נכון לפוליטי- טלמון, שטרנהל, פופר, ברלין ועוד. רוסו כותב זאת מפורש על איך כותב, אבל לא כולם לקריאה.מכאן נמשיך לבד. -בנוסף, השיח ההיסטורי ורוסו ככותב בזמן לעצמו מתפספסים – אם מבקשים לקרואו כקודמיו וכך הפילוסופיה של רוסו. – הדרך איתו היא לפרק ולהרכיב מחדש כל פונדמנטאלי. כמה דוגמאות. מהותיות. מלמדות.

-ההבדל מול לוק. ואז אפלטון.

לוק אסאי – התחלה.

אני בטוח שלא הפכתי את זה לענייני, או לפרוש או לעקוב אחרי סמכות כלשהי בשיח שלאחר מכן: האמת הייתה המטרה היחידה שלי, ובכל מקום שנראה כי האמת מוליכה, לשם מחשבותי הלכו ללא משוא פנים, מבלי לשים לב אם עקבותיו של כל אחר היו או לא היו שם. לא שאני חסר הכבוד הראוי לדעות של גברים אחרים; אבל אחרי הכל, הכבוד הגדול ביותר הוא האמת: ואני מקווה שזה לא יהיר מחשבה לומר שאולי אנו יכולים להתקדם אף יותר בגילוי ידע רציונלי ומהורהר, אם היינו מחפשים אותו במזרקה, בהתחשבות בדברים עצמם ונשתמש דווקא מהמחשבות שלנו משל גברים אחרים כדי למצוא את זה. הצפות של דעות של גברים אחרים בשכל שלנו לא גורמות לנו להתקדם בידיעה, גם אם הדעות אמיתיות.

‘דרך טובה להבין את המסה היא הקבלתה למטייל בארץ זרה ללא השכלה פורמלית לגביה או בכלל, כך ששומה עליו לראות את המושגים בהקשר החוויתי שלהם כדי להבין אותם. לעומת זאת, הפילוסופיה של הפורמליזם, התפיסה המדעית כאן, תוציא מילון וספר דקדוק וכך תפספס כל קשר הקשרי רחב או חווייתי.המסה היא ספקנית כלפי המדע. היא לא יכולה לטעון לשלמות אבל מהביקורת של המצומצם והנוהג לחזור על עצמו, אפשר שהמסה טוענת כך לאמת ביקורתית מתוך זה האמנותי כדיסקורס של האפשר בעולם ששכח קסם.דרך זו היא הדרך של אדורנו לדבר בנג׳מין בפאריס. בכל מקרה, זה לא הכי חשוב כי זה מתחיל כאידיאל בתוך ואל מול מציאות.

אפלטון דיאלוג

דיאלוג. אפלטון. 1. דיאלוג איננו ספר או הרצאה. אריסטו טוען כי הדיאלוג של אפלטון הוא mime. יסוד דרמטי. 2. המשחק הוא חינוך ביוונית של אפלטון ואין הוא מפסיק לשחק בקרבה ביניהם. Playfulness ורצינות הן אחיות. 3. המטרה היא לא לחפש את אפלטון, אלא להיות זה שמקשיב ועושה את הפילוסופיה תוך כדי. הקורא הוא במעגל השומעים אבל עליו לנהוג, במינימום, כמו העבד ולא מנו. ייטב, כמובן, אם לא תהיה לו נפש דו ממדית, חסרת עומק. בהמשך נראה איך מדברים אם טקסטים לא מדברים, מטאפוריים, מתחבאים. 4. לצד המילה יש גם דרמה השופטת את המילה והמצביעה על הדהודיה האפשריים. 5. אין דוקטרינה. יש את המעשה עצמו, המעשה הפילוסופי. 6. לא דוקטרינה, אבל כן תמות חוזרות, ניסיונות המדברים זה עם זה. 7. אפלטון מופיע כשהוא שר. טרנס. הוא לא מעלים את המשוררים. הוא נעלם בעצמו וכך מופיע בעצמו.אין אפלטון. אנחנו מקשיבים. נהיים אפלטון. המנו מסביר זאת היטב, את האיך

.ב-מנו של אפלטון יש לנו הבחנה בין זיכרון להיזכרות. זיכרון מאופיין הן על ידי פאסיביות בעשיית הקשרים, אנלוגיות, דיאלקטיקה. והן בחסר בהקשר הראשוני יותר של דמיון והפעלת השפה עליו. הזיכרון, באופן חיובי יותר, קשור להטמנת דימויים או מסמניהם . הזיכרון, בדרך כלל, נקרא קדימה, למרכז הבמה, על ידי הקשר דומה. מכאן היעדר הדרמטיות או הדרמטיות של מנו עצמו כששואל את השאלה של גורגיאס לגבי הבעיה האימננטית שיש לאדם ברכישת ידע חדש. אם הוא מזהה את זה, אז ממילא הוא למד את זה כבר, זה מאופסן//מאוחסן בזיכרון שלו..אין כאן חזרה לעצמי, שאלה. ואין כאן מחשבה על הזיכרון – החומר שיש לנו שם – כהליכה אל העבר בשביל העתיד. הזמן שלו הוא רק עכשיו. עונה למילים האלה, לשאלה הזאת. אם אין היא השאלה הזו, זו שא׳, או ב׳ זוכר, הרי ממילא שהוא לא יזכור כי הוא זוכר. הזיכרון ישאר ברקע של הדברים ואלו לא יהיו הדברים עבורו. זה למעשה מנו /// תוך כדי דיון- ר׳ א היסוד הדרמטי בהערות, אנחנו מגיעים אחרי כמה כישלונות של מנו במתן תשובה גורגיאס לשינוי המהלך על ידי העלבה נוספת – הראשונה הייתה בהתחלה- של סוקרטס. אי אפשר לדבר איתו, טורפדו/שוק, דומה כי הוא שם לא כדי לדבר…

כמובן, זאת לא העלבה, אבל זה מאפשר למנו לשאול עכשיו שאלה אחרת מהראשונה- הראשונה הייתה האם virtue, יותר נכון arete הוא דבר מה מולד או נרכש ואם נרכש אז איך נרכש. האם יש אפשרות לחנך לכך וכיוצא באלה (או בעצם ללא היוצא בכלל, לא באלה ולא באלה- המעבר , בסופו של דבר, לשלם גדול יותר, מצריך את הדיסקורס שאין למנו- אבל את זאת נראה בהמשך, מבחינה דרמטית.אולי עתה, עלינו לשים לב לכך רק) – קרי, איך אפשר בכלל ללמוד משהו חדש. הרי הזיכרון שלו לא עזר לו אם אנו יודעים את זה אז לא למדנו ואם לא יודעים, אז איך נזהה כשנתקל בכך. כאן מגיע הדיאלוג עם העבד. זה עניין ההיזכרות. מה שחשוב כאן זה לראות שהעבד עובר את כל התהליך עם סוקרטס. הכן שלו איננו שקט.אלא כן, כן, תן לי לראות, אכן, כן, אני מסכים. זה היסוד האקטיבי של ההיזכרות. החזרה לעצמי, הגדילה הזאת מהבסיס, משחק השואל בין החוץ לפנים. אם נקח את כל המהלך הזה מהצד, הרי שמנו היה צריך להבין כי השאלה היא גם וגם מהתשובה כאפשרות.אפשר ללמד דרך רמיזה. אתה לומד את מה שממילא חבוי בכך, כבסיס היסטורי או מטא היסטורי אם הולכים עם המיתוס. עם זאת מנו לא נענה לתהליך ולא ממשיך לבדוק מה זה הארטה כשם שסוקרטס מציע. הוא חוזר לשאלה הראשונה. הוא לא קורא . לא שומע בכן, כן, אכן, תן לי לבדוק, כן. הוא חוזר לשאלה הראשונה. במובן הזה הוא מראה כי הנפש שלו היא בעלת שני ממדים, הוא לא יכול ללמוד. יש לו נפש קטנה.

וזה בדיוק המצב היום מבחינת קריאה / לימוד.

בעד הפטפטנות החצופה הזאת לכאורה

אפשר ללמוד זאת מהסיפור המיוחס במסורת לאבי הפילוסופיה הסטואית- זנון- שהתחילו כמו הפיתוגראים או אנשי הגן של אפיקורוס אחר כך, כבית ספר/כת. הם היו אומרים לצעירים, הנלהבים, הבדרך כלל פטפטנים לכאורה כי יש סיבה שיש להם שתי אוזניים לעומת פה אחד ולא בכדי כמו כל דבר המובחן בטבע, ההופך להיות כחוק טבע.

מסדר דברים זה, זנון אומר לנער הצעיר כי די לדיבור שלו. כי מספיק לשאלה מתוך השיח. חלאס, פשוט חלאס לכל החלל של הוונדר שלו אשר מתחיל מסקרנות דווקא, רכילות לפעמים, אפילו. לנלהב הוא אומר כי שתי האוזניים מסיבה הן. היחס לפה של 2 ל-1 אכן איננו מקרי. לפיכך:

וכי מה אפשר ללמוד?בקיצור, החינוך מתחיל בחמש שנים ראשונות שבהן אתה רק מקשיב וכי למה זה כל כך בעיה או מה הבעיה עם זה?

אתה לעולם לא תדבר אם תנהג כך ואנשים נוהגים כך גם כשמדברים. העניין העיקרי הוא לא לאבד את הקול הפנימי כשמקשיב. לא להיות ביקורתי לכאורה מאיפה שאתה, כאחר מקשיב, מאני עצמי, לכאורה, כשכולך נתון לשיח ההתחלה, המבטל כל פעם מחדש את החדש כהיזכרות ממה שזוכר כי לא זוכר המשך _אפלטון- הגל. השאלה מתחילה בשאלת ההתחלה.

רשומה רגילה
Athens greece erechtheion with cariatides porch on 82YR4YP
אפלטון, הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

בין אפלטון להגל על השפה מילה-אובייקט -דיסקורס

קארטילוס מתחיל כפארסה ומסתיים כטרגדיה: סוקרטס קורא בסוף לאידיאות כמו כל כך הרבה דאוס אקס מכינה, הכל ובדחיפות ההינצלות מהתמיהות הפוטנציאליות לתיאוריית השטף של הרקליטוס. פתאומיות הקריאה לאידיאות רק מדגישה את הקושי שאנו חווים במהלך הדיאלוג, שעה שאנו מנסים לעמוד על הטון שלו. טוב זאת הייתה עבודה זרה, השפעה זרה, עיוות של מראה.
בגדול: קארטילוס הוא מעין קריקטורה של דיאלוג אפלטוני. הוא נותן לנו את סוקרטס כפי שנראה במראה המעוותת של השראה זרה, או הדיאלוג עובר כל הזמן מן הצד צד המשחק אל הצד הרציני; ולמרות שתערובת כזו ללא ספק מתארת ​​כל דיאלוג אפלטוני, היחידות שהדיאלוג הזה עוסק בהן, שמות פרטיים, כל כך קטנות, זרעים, חלקם מבריקים כמו כל טיעון באפלטון, בעוד שרובם נאלצים להמשיך להתגלגל על הרצפה, אלא אם כן אנו מבינים את ה-deed כשיפוט מתגלגל של השיח. עצם השיח כשאלה של המעשה.
על מנת לראות את המתרחש בסעיף האטימולוגי, יש צורך להתחיל בהזמנתו של סוקרטס ע״ הרמוגנס, אז הוא מתבקש לפרש את טיעונו המעגלי והאירוני של קרטילוס. האירוניה של קראטילוס מורכבת מאמירתו כי למרות שקראטילוס הוא שמו וסוקרטס הוא שמו של סוקרטס, הרמוגנס אינו שמו של הרמוגנס, גם לא אם כל בני האדם מכנים אותו כך. סוקרטס מסביר מיד את הבדיחה להרמוגנס; אבל לוקח לו חלק גדול מהדיאלוג כדי להבין את קראטילוס האורקל.
“קראטילוס טוען”, אומר הרמנגנס לסוקרטס, “שיש צדק טבעי של השם של כל אחת מהישויות, ושם הוא לא כל מה שחלק מהאנשים קבעו יחד לקרוא (למשהו), כך מהווה חלק משפתם, אלא בשפה, כל השפות יחדיו, יש צדק מסוים, טבעי של שמות / גם ליוונים וגם לברברים, אותו דבר לכולם.
סוקרטס מפרש את הקביעה הזו מבלי להתייעץ עם קראטילוס. ברגע שהאורקל אמר את דברו, לא ניתן לצפות ממנו יותר. אבל גם אמרנו כי הרמוגנס לא מבין את הבדיחה. הוא אומר לסוקרטס מה קראיטלוס טוען כאילו הוא טוען זאת. כלומר כאילו יש קשר בין השם לטבע של הדבר עצמו. אולם, קראיטלוס הוא הרקליטן ולפיכך לא יכול לטעון טענה זאת כמו שהוא טוען כי השפה היא דווקא הסכמה שרירותית בזמן. מה שהוא כאן זה לוקח את הצד של הרמונגנס כבדיחה ישירה, ללא הסבר, ולפיו אם הדעה היא כי יש לשם טבע או אופי אימננטי מסוים, הרי שאין לכך שום משמעות. כי המשמעות של הרמונגנס היא אחד שיודע את עסקיו בענייני כסף ומוצלח עד שהוא מלך השוק הסחורות ואילו הרמונגנס די כושל בדבר זה ולפיכך זה לא שמו אם הדעה של הרמונגנס נכונה.
הרמונגנס איננו מבין זאת או מבין מכך את ההמשך הפרשני של סוקרטס המוחל על כבודו של האחרון כשהוא מציין כי המלך של האגורה זה המלך של הדיבור, מכאן דיסקורס. בשל כך הוא עוד יותר נוטה לזהות ולא להבין את המשמעות של קראיטלוס אלא כשלו, לפחות עד ההמשך. זאת משמעות השיפוט של המעשה, ה-deed. הרמונגנס לא מבין את הדיד או המעשה של הדיסקורס. לא מבין את המעברים. במובן הזה וממש כמו מנו הוא מוכיח כי יש לו נפש קטנה מדי עבור פילוסופיה. באופן מעשי, סוקרטס משליך אותו לאגורה, ללא פילוסופי. זהו סוקרטס במהלך זה כאפלטון ההיסטורי. המערה האפלטונית איננה האגורה. היא כבר האקדמיה. אין אגורה ברפובליק.
-נשאלת השאלה האם יש דרך טבעית בה כל השפות מרחיבות את אוצר המילים שלהן ממספר שורשים מקוריים. Hermogenes, למשל, משתמש במילה summblein, שפירושה המילולי “לזרוק יחד”, בשביל להורות על מעשה הפרשנות, הפועל “לפרש”. ההרחבה מקבילה בדיוק להשערה. הדוגמה מרמזת על הכללה מסוג מסוים: עבור בני האדם, הגופני הוא ראשוני והנגזרת הלא-גופית, מגיעה אחרי רק אחר כך. כל השפות, אפשר לשער, הן בעיקרון אנטי-אפלטוניות, אנטי-אידיאליסטיות. אולם, משום שהמשמעויות הגופניות נוטות לדעוך עם הזמן. כל השפות הן פחות או יותר אפלטוניות, שכן ניתן להניח במהירות את עצמאותן של המשמעויות הלא-גופיות. נראה כי אי אפשר להפריד לחלוטין כי אכן אי אפשר להסיר לחלוטין שורשים גשמיים. דו משמעות, פער בין הגשמי לאידיאליסטי, יכולה להיות אחת הדרכים שיש לשפה להכיר בחוסר האפשרות הכפול הזה או באפשרות הכפולה הזאת המסבירה את הפילוסופיה כשיח שעיקרו הוא לא האובייקט וכך האובייקטיביזציה שלו באמצעות האלמנטים הסובייקטיבית כמו שזה על השיח / הדיסקורס _עצמו.
על כך יש להוסיף שלוש נקודות אחרונות.
א
הראשונה. בדו המשמעות שבה מתחילה הפילוסופיה הסוקרטית אפלטוניסטית.
כל חקירה ביקורתית לגבי טיב התכונות או העקרונות המוסריים חייבת להיות בראש ובראשונה חקירה במשמעות של מילים וביטויים מסוימים. לכל חברה מתורבתת יש פרזולוגיה עדכנית, שבה מגולמים רגשותיה לגבי טוב ורע, לגבי מה שהיא מעריצה ולגבי מה שהיא דוחה. תחת הקביעות הנראית לעין של שפה יומיומית זו, הרי שמסתתר לו מגוון בלתי מוגדר וחוסר עקביות של משמעות, בהתאם לאופיים, להשכלתם ולנסיבותיהם של אלה המשתמשים בה. מסה נזילה כל כך של דעות, שהתמצקה על פני השטח למילים, הייתה החומר שאיתו החל אפלטון במחקר האתי שלו; והשאלות איתן, בזמנים שונים, חקר את דעתה של החברה היוונית היו לערך שתי השאלות הבאות: למה אתה מתכוון באמת בביטוי כזה ואחר? ולמה אתה חושב שאתה צריך להתכוון בכך?
זאת דו המשמעות.
ב. בין דו המשמעות הזאת, האני כאני מדבר מודע לעצמו. פילוסופיה אצל הגל מתחילה אצל אפלטון ונעלמת כשנעשית אובייקטיבית תוך שכחה של מתן חשבון של האדם שמדבר עצמו, של הפילוסוף כמדבר. בקרילטוס זאת הנקודה החשובה ביותר. סוקרטס מבין כי הסחרחורת היא תוך עמידתו במקום וחיפוש אחר המשמעויות של המילים. הכל הוא בעצם חלק מפרוייקט ההגדרה. אצל הגל יש הסכמה בכניסה, כאשר המבחן של הפנומנולוגיה הוא של הגל עצמו.
בהבנה נכונה של הגל יש גם הבנה כי היחידי שהגל הוא לא נותן לנו הוא הגל עצמו. כדי להיות הגל, כדי שהגל יבוא לחיים, הרי שהגל הוא רק הגליאן כמו שסוקרטס או הזר הוא רק אפלטוניסטי אצל הגל. זה אתה, קרי אני.
ג
בדיאלוג האפלטוני הזה, הרי כי ברור שמהות היא לא התשובה של מילה מתאימה. זה רק חלק ראשון מהאסוציאציות הנזכרות אגב רקולקשן דרך השוואה. ההשוואה מראה כי המעבר מהאבייקט לסובייקט כבר נמצא בסובייקט.
השאלה הראשונה להגל היא השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ואז הדדיות ולעיתים סותרות יצרו לאדם בעיה בקביעה כי בין השוני הזה עדיין חתול זה חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מחוסלת כאן באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, ובמושג (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמושג, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול. או, אלא שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה. כדי להשיג “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה. על ידי הבנה (דיסקורסיבית) של המסורת הפילוסופית המזהה את מהות הדבר עם משמעות הרעיון אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום הרעיון אשר הוא המורפמה שלו. בואו נראה כיצד נוכל להמשיך להגיע להבחנת המושג כקונספט כאן.
המושג כקונספט אינו דבר כזה כמו החתול, למשל, וכי הוא גם לא “מתייחס”, אם זה רעיון, לעניין כזה, כדבר, אובייקט. אכן, מספיק שיהיה קיום אנושי דיסקורסיבי) כדי להיות מסוגל לציין, לרגל תפיסה כלשהי של חתול כלשהו, שהדבר “חתול” תואם את המושג חתול. מצד שני, אנחנו לא רואים טוב ובטח אין קשר מיידי כל כך.
במקרה כזה, התיווך כהתפתחות המשמעות הראשונית. עם זאת, יש לנו כאן בעיה והיא שוב שאלת הקונספט וכך שאלת הפילוסופיה. שכן, אנו מכירים שאין להם שום משמעות עקבית, שם ניצבים בפנינו כסתירה, כמו מעגל-מרובע. האם הקונספט כזה? האם פילוסופיה כאתאיזם לאלוהות פנימית אשליה כניסיון לדבר על אלוהים? עלינו לשאול את עצמנו האם השיח המפתח את משמעות המושג כקונספט הינו מובן או לא.
עם זאת, אנו יכולים לענות על שאלה זו רק על ידי המשך התפתחות דיסקורסיבית של משמעות הרעיון הזה על מנת להראות שהתפתחות זו אכן חוזרת לנקודת המוצא שלה (לא משנה מה ומועד התפתחות זו). אבל בוא נתחיל מהחתול, אובייקט, דבר, הרבים. הם יראו שונות כשיצביעו על ההכרח.ההבחנה בין מילה לאובייקט לדיסקורס על הקונספט (הגל עדיין: הקורא אחורה את פרמינדס-שפינוזה ואפלטון).
כאן. סוקרטס- הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו) להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה). הנאום או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר. הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא; או, אם מעדיפים, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון.
הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית) והיא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” גם מהו החתול כמושג וגם העובדה שהוא כן קיים, הנה, זה.
הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול “.במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה.לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הכי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות).
אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. יצויין כי כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר המשמעות של תפיסה.
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי. כאן, אבח המדע הוא כבר מדע של הטוב או המושג כטוב בהיסטוריה ולא מול אובייקט. הוא אפשרי רק שהסובייקט מבין את עצמו כסובייקט # אובייקט.

רשומה רגילה
Sunset over the islands of halong bay in northern vietnam
הגל, קוז׳יב

הדיסקורס אצל הגל

הבסיס של הלוגי- אונטו-לוגי פנומנו-לוגי לדואליזם מתודולוגי שאיננו מפריך את המוניזם הפילוסופי כבסיס לתפיסה הגליאנית (להבדיל מהיידגריאנית , שם זה האו).
 

 
פיזיקה תופסת מקום מכריע. בוהר נותן את המפתח לניסוח המשולש של הדיסקורס: “הפרשנות של בוהר לתורת הקוואנטה מרמזת, לדעתנו, על הגדרה מדויקת של המציאות הפיזית, כלומר על ההיבט (האמיתי) של המציאות, הנחקרת על ידי תיאון פיזיקלי, המאפשרת לראשונה לקבוע תיחום מדויק של התחום הראוי של מדע זה, הן ביחס לזה של הגיאומטריה (מכניקה וכו ‘) והן ביחס לתחום המדע שאפשר לקרוא – בהיעדר מונח טוב יותר – * ביולוגי * (גיאוגרפיה, פיזיולוגיה, זואולוגיה וכו ‘), כלומר מדעים, כאשר העיקרון של ריאליזם תקף פחות או יותר [. ..]
 
האובייקט המתמטי (הנקודה הגאומטרית למשל, אשר – ללא מבנה פנימי – דומה, גם תחת קפדנות שיפוטית, לכל שאר הנקודות) נבדל למעשה מהאובייקט הפיזי שעדיין ניחן במה שאפשר לקרוא ‘תכונה ראשונה’ (וממנה בלבד, תכונה ראשונה, זאת אומרת איכות שיש לה מציאות רק ביחס ובין אובייקט בעל איכות אחרת); ושניהם שונים ביסודם מהאובייקט ה’ביולוגי ‘, שיש לו בנוסף “איכויות משניות”, כלומר איכויות שהן אמיתיות באובייקט, גם אם אובייקט זה נלקח בפני עצמו. , מלבד יחסיו עם אובייקטים אחרים.
 
בגיאומטריה (מכניקה וכו ‘), “אינטראקציה” בין הסובייקט או המערכת התצפיתית” (המיוצגת כאן על ידי מערכת קואורדינטות) והאובייקט או המערכת שנצפו, אינם מרמזים על שינוי של שניהם; לכן אין שום קביעה, ואין מציאות פיזית, מכיוון שהדבר משתנה תמיד על ידי האינטראקציה של האובייקט עם המערכת התצפיתית. בתצפיות ‘ביולוגיות’, השינויים של המערכת הנצפית על ידי המערכת התצפיתית הם זניחים, כלומר לא קיימים למדעים הנדונים. מכאן אנלוגיה מסוימת לגיאומטריה וכו ‘, כלומר, האפשרות להחיל ‘פיזיקה’ קלאסית, שאף שהיא מזניחה את השינויים המדוברים – היא למעשה רק מתמטיקה המיושמת על אובייקטים ‘ביולוגיים’ (מקרוסקופיים). אך בכל זאת יש הבדל מהותי בין מדעי ה”ביולוגיה “לבין מדעי המתמטיקה הטהורים.
 
בראשון, לנושא יש מבנה מורכב בתוכו (מגוון חושים: ניתן לראות אותו, לגעת בו, לטעום אותו, לטעום וכו׳. המדובר כאן בבו-זמניות), והיסוד האובייקטיבי שאינו ניתן להפחתה (atom * אטום / ביולוגי ‘: נהר, תא, חיה וכו’), המוארך תמיד לכל הפחות בזמן המרחב, מחזיק גם במגוון אימננטי ולו רק מזה של ההתחלה, האמצע והסוף – הביטוי הידוע של אריסטו: לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף).
 
לעומת זאת, מדעי המתמטיקה, כמו למשל בגיאומטריה, הקשר עם ה’נושא ‘אפשרי רק בדרך אחת בכל פעם (מערכת הקואורדינטות למשל לא יכולה להיות ישרה וקימורית בו זמנית), וה ‘אלמנט האובייקטיבי הוא בלתי הפיך,’ הנקודה הגאומטרית ‘למשל, נטולה כל מבנה תקין. באשר לפיזיקה עצמה, הנושא שלה הוא מה שאפשר לכנות “העין האידיאלית”, כלומר מה שצריך ‘אור’ (במובן הרחב ביותר של המונח: גלים אלקטרומגנטיים) – ורק ממנה – לבוא במגע עם האובייקט, שמצדו – מצטמצם למה שניתן לגלות ל”עין “זו על ידי מגע זה. האחרון, בהגדרה – מייצר הפרעה; ולפיכך גם האובייקט, שהוא הכרחי לייצור קשר זה, אמיתי. לפיכך, האובייקט הפיזי האמיתי שונה במהותו מהאובייקט המתמטי “האידיאלי”.
 
אבל הוא גם שונה מהאובייקט ‘הביולוגי’, מכיוון שהפיזיקה מכירה בתור ״אלמנט אובייקטיבי בלתי הפיך״, רק את המבנה שאין לו גיוון פנימי, (אלמנט זה הוא המינימום של מה שנראה לעין – ” עין אידיאלית ‘; נכון להיום זהו האלקטרון או הנויטרון, שהפיזיקה המודרנית אינה יכולה לייחס לו את המבנה שלו). אך נראה כי על הפיזיקה בהכרח להודות בקיומם של לפחות שני סוגים שונים של אלמנטים בלתי ניתנים להפחתה. במילים אחרות, אם לישויות הפיזיות – שאין להן מבנה פנימי – אין תכונות משלהן, הם מקבלים לפחות אחת ברגע שהם מושווים זה לזה (מטען שלילי *, בניגוד ל ‘ מטען חיובי “למשל).
 
החומר מובנה על ידי אלמנטים שאינם מובנים בפני עצמם. אלה נבדלים, בינם לבין עצמם ובאופן בלתי הפיך, כלומר, באופן שמנטרל את עצמו. בגלל שהחומר נטול מבנה, המציאות האובייקטיבית גם כן נטולת מבנה, או איננה ניכרת כבעלת מבנה, הגם אם ניתן לייצגה כאילו באופן פנומנלי, זאת אומרת באמצעות מטאפורה, מה שמוליך אותנו להערה הבאה:
 
שפה רגילה, לרבות הרפלקסיביות – ולטובת העולם הפנמונולוגי ואם העולם האונטו-לוגי של הפילוסופיה חי ביחד וכהרחבה של השפה הרגילה, (אז גם) לטובת הלוגי של האונטו-לוגי, היא בדיוק מה שהפילוסופיה שואפת להעביר ללא דין וחשבון, קרי ללא סתירות; והלוגי הזה הוא הפנומנו-לוגי כסדרה קונקרטית של תופעות, לרבות התופעה הדיסקורסיבית. באופן כללי, הזה או כל הזה הלא הגיוני צריך להתפתח ללא סתירה בשיח, שבתוך “-ה-לוגיה” המשולשת ובאמצעותה הוא משתמע בשפה הרגילה, שאותה הפילוסופיה אינה מסבירה. זו הסיבה שאנחנו לא יכולים לדבר באמת בלי לסתור את הנתונים של ההווויה ואת המציאות האובייקטיבית שיש לנו כבסיס העולם הפנומנלי בו אנו חיים, מדברים ופועלים.
 
בעולם זה אנו מדברים למשל על עץ, שיש או מים, חומרי גלם וחומרי גלם של עבודתנו. אך אם אנו רוצים, על ידי הפשטה, לשקול בבידוד, את מבנה העולם האמיתי והאובייקטיבי של העולם הפנומנלי, כמו גם את הלגיטימיות של המבנה, אזי השימוש בשפה רגילה ובאופן קוהרנטי, הופך להיות בלתי אפשרי. הפיזיקה האמיתית היא לא עולם פנומנלי שבו הסולם יהיה פשוט “מיקרוסקופי”: שבו אלקטרון הוא “כדור קטן” (מאוד), שבו מילה נרדפת היא מטאפורה, ו”התנהגותו” רגישה ל’מתואר ‘ , כלומר פירושו הוא אותה הצורה של הופעתו. ההתנהגות ההיא יכולה להיות מסומנת רק על ידי אלגוריתמים וזאת איננה השפה הפילוסופית.
 

 
בני אדם לא רק חיים בעולם. הם מספרים זה לזה על החיים, ממציאים לעצמם סיפורים, מביימים את העולם. הם קוראים ונקראים. הם נותנים או מבצעים פקודות, מפנים תפילות לאלים שהם קוראים להם, מצהירים על שבואות נדרים. הם גם מפקפקים ומספקים תשובות, מתלבטים, סותרים זה את זה. היקום של בני האדם הוא היקום של השיח.
 
העובדה המהותית לשיח הפילוסופי היא עצם הדיבור. לדבר כפילוסוף זה לדבר על כל מה שעליו מדברים, תוך התחשבות בכל מה שעליו אומרים ותוך לקיחה בחשבון את העובדה שהם מדברים על זה. או שוב: פילוסופיה היא שיח המדבר הן על מהות הדברים והן על משמעות השיחים, אשר “מתייחסים” אליו, ויכולים לעשות זאת רק על ידי דיבור על “צד שלישי” אשר, אף שאינו מהות ולא זהה למשמעות, יכול בכל זאת להופיע כשניהם: מה שקוג’ב, בעקבות הגל, מכנה המושג. לדבר על המושג כאחדות יחידה של מהות ומשמעות זה לדבר על האמת. וכדי לדבר על אמת, יש צורך לדבר על הזמן.
 
״אכן […] האמת במובן הראוי של המילה היא דבר שאמור להיות לא ניתן לשינוי ולא להכחשה: הוא תקף ‘באופן אוניברסלי ובהכרח’ כמו שאומרים. ‘האמת לא נתונה לשינויים; היא, כמו שאנו אומרים גם: נצחית או לא זמנית. מצד שני, אין ספק שהיא נמצאת בנקודת זמן מסוימת וקיים בעולם. ברגע שאנו מציבים את בעיית האמת, ולו באופן חלקי, אנו בהכרח מציבים את שאלת הזמן, או ליתר דיוק את הקשר בין זמן לחוסר זמן.”
 
הבה לא נכלול את הפיתרון ״ההרקליטאי” מלכתחילה, זה המהווה את הבסיס של כל הספקנות וכל היחסיות. על פי השערה זו, האמת זמנית באופן בלעדי ולכן הדיבור הוא רק “פטפוט” אינסופי, שבו תמיד יהא זה סביר (ובכך) מוצדק לסתור בשלב כלשהו את זה שהיה, זה הנאמר קודם. זה לא שהפטפוט הזה “סותר” את עצמו בכל נקודת זמן. זאת העובדה האחרת, ההפוכה- שהדיסקורס הזה הוא פטפוט אינסופי, ללא או בלי סוף מוגדר. בתור פטפטת אינסופית, הרי שמדובר בפטפוט לא מוגדר, שכן במקום לקבל משמעות שעשויה להיות בסיס לשקלא וטריא, היא תמיד יכולה, כמו משפט לא גמור, לקבל כל היגיון נוסף. זאת אומרת; לשיח של הכל in flux אין שום קביעה ספציפית. שיח פילוסופי הוא אז בלתי אפשרי. זו הסיבה שהפילוסופים האמינו תחילה שהם יכולים להציל את האמת באומרם שהאמת היא נצח, או, לכל הפחות, נצחית. התזה האחרונה היא התזה “הפרמנידית”, שנלקחה גם, אם כי בדרכו שלו, על ידי שפינוזה. למרבה הצער, אם הפתרון ה”הרקליטאי “לבעיית האמת הביא את השיח לפטפטת, הפתרון” הפרמנידי “או” השפינוזיסט “מצמצם אותו לשקט. אכן, אם המושג שונה מתקופת העולם בו בני אדם חיים ומדברים בכלל ופילוסופים בפרט, אזי זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את ביטוי האמת בשיחים המתוארכים של בני האדם: “אתיקה” מסבירה הכל , למעט האפשרות שאדם חי בזמן, יכול היה לרשום אותה ”. 
 
נניח שההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה בזיהוי המושג עם הנצח. במקרה כזה, אנו יודעים כי זה מסתיים בזהות ה”הגליאנית “של המושג עם הזמן, ולא בזמן הקבוע של הקוסמוס, וגם לא בזמן הקבוע במחזוריות החיים; אלא, בתוך הזמן ההיסטורי, כלומר כאשר העתיד מקבל עדיפות. הוא נותן לעצמו סוף שאינו רשום בשום טבע שהאדם “מנתק” את עצמו כתוצר של ההוויה אשר, אחרת, אמורה “להרות” אותו. לפיכך, ההיסטוריה של הפילוסופיה נראית כהפחתה מתקדמת של הגדרת הטרנסצנדנטיות של המושג. בסופו של תהליך זה, השיח הפילוסופי מבין שאינו יכול לדבר מבלי לסתור את עצמו לגבי המושג, ולכן הוא מתחשב בעצמו, רק בתנאי אחד של האמירה כי המושג, שאינו מהות ואינו משמעות, מתגלה על ידי התהוות ראשונה של המהות ואז כהתגלות שניה של משמעות. במילים אחרות, המושג אינו אלא התהליך ההיסטורי של הפיכת יקום האובייקטים ליקום השיח: “כל דבר בעולם קיים כדי לסיים את עצמו בספר”, וההיסטוריה של הפילוסופיה היא רק האלף בית או פדגוגיה בת אלפיים וחמש מאות שנה, ואשר לפיה – לפי סופה- בני האדם העירו את עצמם ל”חוכמה “המלמדת אותם שהם היחידים בעולם שמדברים ואין שום” מילה “טרנסצנדנטית אליה עליהם לפנות לתפילות או אין” ישות “טרנסצנדנטית “שיכולה להכתיב להם מצוות.
 
שכן, בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית שעבורה הקוסמוס מניח לוגוס אינסופי שאיננו מניח אותו (הקוסמוס), החוכמה מאשרת את “סופיות” הלוגוס, המניחה לפניה ואחריה, קוסמוס שקט לנצח. הדיבור הוא “לשבור את השתיקה”: לזמן מה. שתיקה תרחף שוב מעל המים בסוף הזמן הזה. “מערכת היחסים בין החכם לספרו מקבילה אפוא בקשר לזה של האדם ולמותו. מותי הוא שלי; זה לא מותו של אחר. אבל זה שלי רק בעתיד; בפועל, בהווה, בסיום הפרוייקט מהסוף, מותי הוא אימפרוסנלי, מוות, ממש כשם שספרי, ספר.
 

3

 
 השאלה הראשונה שעולה אחורה בשביל הקדימה היא השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ואז הדדיות ולעיתים סותרות יצרו לאדם בעיה בקביעה כי בין השוני הזה עדיין חתול זה חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מחוסלת כאן באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, ובמושג (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
 
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמושג, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול. או, אלא שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה. כדי להשיג “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה. על ידי הבנה (דיסקורסיבית) של המסורת הפילוסופית המזהה את מהות הדבר עם משמעות הרעיון אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום הרעיון אשר הוא המורפמה שלו. בואו נראה כיצד נוכל להמשיך להגיע להבחנת המושג כקונספט כאן.
 
המושג כקונספט אינו דבר כזה כמו החתול, למשל, וכי הוא גם לא “מתייחס”, אם זה רעיון, לעניין כזה, כדבר, אובייקט. אכן, מספיק שיהיה קיום אנושי – דיסקורסיבי) כדי להיות מסוגל לציין, לרגל תפיסה כלשהי של חתול כלשהו, שהדבר “חתול” תואם את המושג חתול. מצד שני, אנחנו לא רואים טוב ובטח אין קשר מיידי כל כך.
 
במקרה כזה, התיווך כהתפתחות המשמעות הראשונית. עם זאת, יש לנו כאן בעיה והיא שוב שאלת הקונספט וכך שאלת הפילוסופיה. שכן, אנו מכירים שאין להם שום משמעות עקבית, שם ניצבים בפנינו כסתירה, כמו מעגל-מרובע. האם הקונספט כזה? האם פילוסופיה כאתאיזם לאלוהות פנימית אשליה כניסיון לדבר על אלוהים? עלינו לשאול את עצמנו האם השיח המפתח את משמעות המושג כקונספט הינו מובן או לא.
 
עם זאת, אנו יכולים לענות על שאלה זו רק על ידי המשך התפתחות דיסקורסיבית של משמעות הרעיון הזה על מנת להראות שהתפתחות זו אכן חוזרת לנקודת המוצא שלה (לא משנה מה ומועד התפתחות זו). אבל בוא נתחיל מהחתול, אובייקט, דבר, הרבים. הם יראו שונות כשיצביעו על ההכרח.
ההבחנה בין מילה לאובייקט לדיסקורס על הקונספט (הגל עדיין: הקורא אחורה את פרמינדס-שפינוזה ואפלטון).
 
כאן. סוקרטס- הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו) להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה). הנאום או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר. הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא; או, אם מעדיפים, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון.
 
הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית) והיא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” גם מהו החתול כמושג וגם העובדה שהוא כן קיים, הנה, זה.
הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול “.במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה.
 
לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הכי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות).
 
אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. יצויין כי כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר המשמעות של תפיסה.
 
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי.
 
מכיוון שאנו מבחינים באופן מיידי כי לא רק שיש דברים בעולם ובו אנו חיים (באופן אנושי), אלא גם כי תפיסות אלה” מתייחסות “לדברים וכי הדברים הללו” תואמים לתפיסות שלנו כמושגים, הרי שחייב להיות משהו אחר מהדיסקורס שלנו. אכן, המילים שלנו נהיים מושגים ואנחנו כאן מדברים עליהם, הרי שאנחנו כבר התחלנו את הדיסקורס שאיננו עוד הצהרה פשוטה, כאשר יש לנו כאן עוד בין, עוד חלל כשאלת הפילוסופיה על עצמה כשאלת הפילוסוף על המעגליות שלו. אנחנו נחזור לכך, לשיגעון כשאלה, אך קודם נראה מהיכן מצב הביניים הראשון מגיע או איך תחילת הדיסקורס על הקונספט היא התחלת המצב הפילוסופי.

 

 
תחילת הדיבור בסופו. להתחיל לדבר על פילוסופיה. ואני רוצה לדבר כבר מההתחלה. הבעיה שלי, כשלך, יכולה להיות מומשגת כך: משום שלא יכולתי לומר דבר על כך (כלום חיובי) לפני שדיברתי על כך, ולו כך וכך, הרי שעלי להסתפק בהתחלה ב”הטלת ספק ” בעצם הדיבור על הפילוסופיה (על ידי שלא להציג את זה”- את התחלת הדיבור- רק כהשערה). בואו נשאל את עצמנו את השאלה מהי פילוסופיה ונניח, אתה ואני, כי אנחנו הולכים לענות עליה ביחד (אני בכתיבה ואתה בקריאה בי- הערה ארוכה).
 
על פי הגדרה, אין לנו שום סיבה לומר על פילוסופיה דבר אחד על פני דבר אחר. ואכן, תיאולוגים מבטיחים לנו שבתנאים אלה, אף תהליך אינו יכול להתחיל, אלא אם כן הוא נובע (אקס-ניהילו) מאקט יצירתי (“ספונטני” או ״חופשי״) אך במקום “ליצור”, כלומר לחתור לאמירת דבר-מה חדש (מקורי) על הפילוסופיה, אנו יכולים להתייחס (כמו אותם תיאולוגים) לעובדה שהתשובות לשאלה זו ניתנו על ידי אחרים בעבר ( לא משנה כי, לפי תפיסה זו, עלינו להסיק שהראשונה מבין התשובות הללו “התגלתה”, במובן התיאולוגי של המילה). כדי שנוכל להתחיל את תשובתנו לשאלה שיש לנו, הרי שאנחנו נדרוש מעין הפקה מחודשת (חזרה) של מה שידוע לנו בתור התשובה ה״ראשונה” שניתנה בהיסטוריה לאותה שאלה; גם אם זה אומר לייצר מחדש את כולם מאוחר יותר, במידת הצורך. חוץ מזה, אם היינו רוצים להתחיל בתשובה “מקורית״, עדיין היינו צריכים לראות מחדש את כל התשובות שניתנו בעבר (והיו ידועות לנו), ולו רק כדי לוודא את המקוריות או החידוש של תשובתינו.
 
הפקה מחדש של כל התשובות שניתנו במהלך ההיסטוריה לשאלת הידיעה מהי פילוסופיה היא משימה לא קלה, כמובן, אך בשום אופן לא אינסופית ולכן לא בלתי אפשרית ואפילו לא על-אנושית, ועדיין מהלך מעין זה יהיה מייגע וילדותי בעליל. אם להיות רציניים, נצטרך לבחור. עכשיו, אם אני לא יודע איזו בחירה היית עושה אם היית במקומי, אני יודע שאין לי שום זכות לעשות בחירה שכזאת, עכשיו, ללא ״הצדקה” מבחינה פילוסופית (ולו רק לעצמי, ואם אפשר, גם עבורך). אך כיצד לעשות זאת עוד לפני שבחרתם, כלומר לפני שתדעו מה אמורה להיות פילוסופיה (ולהצליח) “להצדיק” כל בחירה אשר תהיה, ובמיוחד הבחירה בפילוסופיה שעשויה לומר לי מהי פילוסופיה? 
 
שוב חוזרים אנו כי המבחן של הראשית בסוף, ואם ראשית, בוא נתחיל בראשית, גם כרונולוגית, גם ביוגרפית. נראה שאריסטו הצעיר (ראה רוז; פרג ’51) משך את עצמו מכל טיפול בקושי זה, על ידי הצבת השאלה, האם עלינו להתפלסף? אם אנחנו עונים: כן, – אז זה כן. אם אנו עונים: לא, – זה עדיין כן. מכיוון שיש צורך להתפלסף כדי לענות על שאלת הידיעה, תוך החלפתה להאם להתפלסף או לא?
 
אבל האם זה באמת כל כך פשוט? במבט ראשון, המקרה של הפילוסופיה הוא ייחודי: אכן, לא צריך לעשות כימיה, רפואה, מסחר, ספורט וכו ‘, כדי לדעת אם צריך לעשות את זה או לא.
 
אך במבט מקרוב, קשה לראות כיצד מישהו יכול, אפילו אם יקרא לעצמו פילוסוף, יכול לומר לעצמו (או לספר לנו) אם עליו לעשות משהו שמעולם לא עשה בעצמו (כימיה או אהבה, למשל), וכך, לא היה יודע בכלל מה זה הדבר הזה והיכן בכלל להתחיל. 
 
עם זאת, אם אנו מסתכלים על זה עוד יותר מקרוב, אנו עדיין מבחינים בהבדל שאינו ניתן להפחתה: אם יש צורך לעשות כימיה (ולו רק באופן דיסקורטיבי) כדי לדעת מהי כימיה, הידע הטוב ביותר, טוב ככל שאפשר, של מדע זה אינו אומר לנו דבר לגבי השאלה אם עלינו ללמוד אותו או לא. תוך כדי עשיית פילוסופיה, לעומת זאת, אפשר גם (ואולי אפילו: רק) לענות על השאלה, האם עלינו לעשות זאת או לא. אבל כל עוד אנחנו עונים, האם כבר ענינו על שאלה זו? אם כן, הצעיר היווני האינטליגנטי צודק: יש רק פילוסופיה אחת ולכן רק תשובה אפשרית אחת (כלומר קוהרנטית) לשאלה מהי. זו תהיה מעין הוכחה אונטולוגית קרטזית לקיומה של הפילוסופיה וכל מה שאחריו.
 
אך לייבניץ ציין כי הוכחה כזו היא חותכת, חד משמעית רק אם מה שאנחנו רוצים להוכיח הוא אפשרי. על ידי פיתוח דבריו, אפשר לומר כי אם רוצים אנו ״להתפלסף”, לשאול את עצמו אם לעשות פילוסופיה או לא, הרי שעלינו להודות כי התשובה לשאלה זו מציבה שאלה מקדימה והיא של ידיעה, האם אנחנו יכולים לעשות את זה או לא. במילים אחרות, לא מספיק להגדיר את הפילוסופיה (כפי שעושה התלמיד הצעיר של אפלטון במשתמע) כמענה התמידי (כלומר בכל מקום ותמיד אותו הדבר) לשאלה שמעמידה בספק תשובה זו עצמה.
 
לחלופין, אם מעדיפים לומר זאת אחרת, ניתן להבין את הפילוסופיה כתשובה הניתנת למכלול השאלות המאשרות את הפילוסופיה כתשובה הכרחית; שאלות אשר בהכרח מתעוררות ברגע שאנחנו מטילים בספק את הפילוסופיה עצמה.
 
אם כך נגדיר את הפילוסופיה כתשובה לשאלת הידיעה, באם פילוסופיה אפשרית או לא, ונציין כי היא אכן הכרחית ומשמעותה בהיותה נמצאת בכל מקום ותמיד זהה למה שהיא, ולא למשהו אחר. לפחות היא משהו (זמן)· משהו, כלומר כל הזמן זה (איפשהו).
 
וזה לא דבר קטן שהאמת הזאת מבטיחה את אחדות הפילוסופיה במידה שהיא אכן קיימת, אפשרית. אך בעודנו מכירים במובן מאליו ובערכו, יהיה זה ילדותי להיות מרוצה ממנו. כי אם זה “פילוסופי” לאשר שהפילוסופיה אפשרית, הרי שזה יהיה ״פילוסופי״ באותה מידה להכחיש אותה, באמירה נגטיבית, והרי התשובה ״הפילוסופית״ שמכחישה את עצמה היא בכל זאת משהו אחר מאשר פילוסופיה.
 
אם כך, בואו נגיד שיש פילוסופיה אחת וכי יכולה להיות רק פילוסופיה אחת ואנחנו נפרט שזו מדברת (בין השאר או רק) על עצמה באופן כללי ובמיוחד על האפשרות שלה עצמה (פירושו של דבר: שיח, דיבור דיסקורסיבי, כלומר בעל “קוהרנטיות” משלו). אך נוסיף מיד כי הפילוסופיה הזו מתחלקת לשניים ברגע שהיא עונה על השאלה שהיא שואלת את עצמה כבר לא בצורה הראשונית, האם כדאי להתפלסף, אלא בצורה המלאה יותר של האפשרות הקודמת לעיסוק זה.
 
משום שישנן שתי דרכים אפשריות לענות על השאלה של אריסטו הצעיר, עם התוספת של לייבניץ, כך, יהיו לנו שתי פילוסופיות, שלפחות אחת תדבר על עצמה כמו על שיח אפשרי (כלומר קוהרנטי), ואילו האחרת (או האחרים) אשר תדבר (בצורה קוהרנטית לא פחות) על הפילוסופיה (אשר, בהיותה בלתי אפשרית, לא יכולה להיות אחת) בתור שיח בלתי אפשרי (כלומר, לא עקבי).
אין שום סיבה לתת עדיפות לאחת משתי התשובות הפילוסופיות הללו לשאלה שהוצגה בפנינו, עלינו לשחזר את שתיהן. עם זאת, היינו צודקים להתחיל בזה שמודה באפשרות של פילוסופיה. כי לא סביר שמישהו פיתח פילוסופיה רק כדי להראות כי פילוסופיה היא בלתי אפשרית. לכן אנו יכולים להניח שאנשים מסוימים התכופפו להפגין את חוסר האפשרות של פילוסופיה כלשהי רק לאחר ששמו לב שאנשים אחרי פיתחו לפחות פילוסופיה אחת.
 
עם זאת, לאחר הפקה מחודשת של שתי התיזות הפילוסופיות המנוגדות, נצטרך לבחור ביניהן, אם אנו בעצמנו רוצים לומר משהו בעניין הפילוסופיה. כאן הדברים הולכים ומסתבכים. להאמין שנוכל, על ידי הנמקה, להפגין או להפריך את אחת משתי התיזות הללו, או אפילו להפגין (או להפריך) אחת על ידי הפרכת (או הפגנת) השנייה, יהיה יומרני למדי מצדנו. שכן אם לא ניתן היה לעשות זאת למרות עשרים וחמש מאות שנים של מאמץ כמעט ללא הפרעה, אין זה סביר שאתה או אני יכולים לעשות זאת ממש כאן. נותרה אפוא הפנייה לעובדות או אל! ההיסטוריה.
 
ללא ספק, אם ניתן היה להוכיח כי הפילוסופיה אכן קיימת כשיח קוהרנטי, התזה של חוסר האפשרות שלה תהיה חסרת טעם. יחד עם זאת, התזה ההפוכה תהיה מובטחת בבדידותה, ומצד שני היא תגיד לנו מהי הפילוסופיה שראינו, מכיוון שזה אפשרי רק שהיא עצמה יכולה להתקיים ביעילות, היא כלומר, בדיוק כמו שהתזה החיובית מעידה על עצמה, אך לא כאחת הפילוסופיות הבלתי אפשריות שעליהן התזה השלילית מדברת.
 
עם זאת, לא מספיק להתבונן ממקור ראשון בקיומם האמפירי, לאורך זמן היקום, של שיחים פילוסופיים או כאלה הנקראים כך. עלינו גם להראות כי שיחים אלה הם קוהרנטיים, לא רק כל אחד מהם, הנלקח בפני עצמו, אלא כולם, הנלקחים כמכלול. עם זאת, לתעל (ולו באופן וירטואלי) את כל השיחים הפילוסופיים כביכול לשיח קוהרנטי אחד הוא להפוך את כולם למערכת ידע אחת הנקראת Hegelian.

רשומה רגילה