דיאלקטיקה

דע את עצמך. סוקרטס של אפלטון. הדיאלוג צ׳רמידס, 165 והלאה, קומנטרי: / שאלת הידיעה העצמית וידיעת הבורות עצמה, הבעיה של סוקרטס, הבעיה שלנו לגבי סוקרטס, לגבי גבולות הידיעה שלו, כלומר, עד כמה אנו יכולים להאמין לטענת הבורות שלו – הבעיה שאנו מתמודדים איתה, זו של האמיתי או המזוייף של ה”יודע”, אינה אחרת מאשר הבעיה הדלפית של ידע עצמי, שליטה עצמית או סופרסין sophrosyne, כפי שבאה לידי דיון על ידי קריטיאס וסוקרטס ב-Charmides של אפלטון. בואו נעקוב אחרי האקט הזה/ קריטיאס טוען, וטוען בחוזקה ובעקשנות, כי האדם שיודע את עצמו, בעל תודעה עצמית במילים מודרניות הגליאניות, צריך להחזיק ידע שלא יודע רק ידיעות אחרות אלא גם זה שיודע את עצמו, וידע כזה הוא בדיוק הסופרסין. סוקרטס לא מאתגר את האמירה הזאת, לפי שהוא לא מערער את ההיפוך המשתמע ממנה, שעם הידיעה של זה שיודע את הידע עצמו, האדם יידע גם את עצמו, אבל הוא כן תוהה על האימפליקציה, על כל הנשמע והמשתמע של ההצהרה הזאת. בראש ובראשונה, ידע שיודע את עצמו חייב לדעת את ההיפך שלו, את הבורות, בדיוק את זה שנעדר ידע ומשמע העניין הוא כזה: הסופרסין מורכב גם מהידיעה של מה שהאדם יודע וגם מהידיעה של מה שהוא לא יודע. מענייו לציין שקריטיאס לא מבחין בשום הבדל בין מה שהוא אמר למה שסוקרטס הוסיף, ואנחנו אומרים הוסיף, כי איך אפשר לדעת את מה שאתה לא יודע? מה שלא יהיה, יש כאן שאלה. קושי מסויים. אולי קריטיאס הוא לא שקול, מתון, זהיר, פיקח מספיק כדי לשקול זאת? אולי הוא לוקה ב-הסופרסין? / בדיוק עכשיו, סוקרטס מציין כי הוא מודאג לגבי מה שקריטיאס אומר על הסופרסין, והוא היה מודאג מיד ששמע זאת, ששמע כי רק הסופרסין לבדו הוא ידע של הידיעות האחרות וידיעה של עצמו. קריטיאס לא מאמין שסוקרטס לא יכול להבחין בכך ומאשים את סוקרטס בכך שהוא רק מנסה להפריך אותו, תוך הזנחת הטיעון, הלוגוס עצמו. סוקרטס מכחיש זאת וטוען כי מטרתו היחידה היא לברר האם הוא צודק במה שהוא עצמו אומר, וזאת מתוך פחד כי הוא עלול, בלי לשים לב, להאמין שהוא יודע משהו, בזמן שהוא לא יודע. / חילופי הדברים הללו מציגים בפנינו דוגמה לכפילות הפונקציה של הלוגואים, הטיעוני והמימטי. מה שקריטיאס אומר רחוק מלהיות שגוי אולי, אבל הנכונות האפשרית של האמירה שלו היא במקרה הטוב “במילים” בלבד: אולי היותו צודק אין פירושו, כפי שאנו רואים זמן קצר לאחר מכן, שהוא, למעשה, בעל הסופרסין או שהוא באמת מבין מה הוא אומר. מה שיש לסוקרטס, לעומת זאת, לומר על ה”פחד” שלו מבטא ”במעשה”, ובאופן די זוהר ומזהיר, את הסופרסין של סוקרטס עצמו ** [בדיוק כפי שהאמירה הבלתי החלטית שמשמיע צ’רמידס, ובאופן די מסמיק, בתשובה לשאלתו של סוקרטס אם הוא, צ’רמידס, מחזיק בסופרוזין מגלה שהוא, אכן, מחזיק בה.] / סוקרטס ממשיך “להפריך” את הצהרת קריטיאס. הפרכה זו מורכבת מהשוואת ידע שמכיר את עצמו (א) עם קבוצה של יכולות אנושיות שנראה כי משהו מונע מהם את היכולת להפוך את עצמם להיות אובייקט משלהם: הראייה אינה רואה את עצמה, השמיעה אינה שומעת את עצמה, ובאופן מקביל אין כוח חישה אחר וגם אין רצון, תשוקה, אהבה, פחד ודעה- כך נראה, לפחות – שיכול אי פעם להפוך את עצמו להיות אובייקט שלו עצמו; (ב) עם מערכת יחסים בין מספרים וגדלים מכל הסוגים, יחסים שברור שלא ניתן לגרום להם לחול על עצמם: ה”גדול” אינו יכול להיות גדול יותר ביחס לעצמו, ממש כמו שה“כבד” לא יכול להיות יותר כבד ממנו, ה”מבוגר” יותר מבוגר ממנו, וכן הלאה. כיצד, אם כן, ידע יכול לדעת את עצמו? /להלן מופיע מעין סיכום של אותו טיעון; חוסר האפשרות ליישום עצמי במקרה של כל מה ששייך לקבוצה השנייה נמצא כברור מעל לכל ספק. לגבי הסט הראשון, “תוספת” מוזרה מוכנסת על ידי סוקרטס: “תנועה” שמניעה את עצמה, “חום” שמחמם את עצמו וסוקרטס מוסיף עוד שהאפשרות של “יישום-לעצמו” במקרה של כל מה ששייך לזה – לקבוצה הראשונה המוגדלת עכשיו משמעותית- לא זוכה לאמון על ידי אחדים אבל אולי לא כך על ידי אחרים. / אכן יש עילה כלשהי לא להאמין לאפשרות זו. האם “תנועה עצמית” אינה בדיוק מה שמאפיין את “נשמה”, את הנפש, כפי שתוארה – מנקודת מבט שונה ובמצב רוח שונה לגמרי – בפלינודה של הפאדרוס (245e – 246a) 65? האם קריטיאס, תוך כדי “הגדרת” סופרוסין, אינו מדבר בעקיפין – ובצדק רב, אם כי מבלי לשים לב לכך – על הנשמה, הנפש עצמה? והאם סוקרטס לא מביא שוב לידי ביטוי את הסופרזינה שלו, את הידע העצמי והשליטה העצמית שלו, בהתנערות מיכולתו להכריע בשאלה האם ניתן למצוא “יישום-לעצמו” בכל מקום ובמיוחד האם הסופרוסין מתאפיין בכך? זה תלוי בקריטיאס, בנו של קאלאשרוס, טוען סוקרטס, להראות שיש משהו מהסוג הזה. / קריטיאס מבולבל. הוא מתבייש להודות בבלבול שלו בפני קהל הזקנים והצעירים שצופים בשיחה כמונו. הוא מראה באופן בולט את חוסר השליטה העצמית שלו, חוסר החוכמה שלו, את האפרוסין שלו. נראה שהמילים שלו לועגות לו. צריך להציל אותו, וסוקרטס עושה זאת על ידי זה שהוא כמו מציע כמו מכריז כי לעת עתה הם מוותרים ביחד על האפשרות לדעת יותר לגבי הידע שיודע את עצמו וכך גם על ההיפך שלו, ושהם יפנו לשאלה השנייה, שנראה שהיא עולה באופן בלתי נמנע בעקבות הצהרת קריטיאס: איזו תועלת היינו מפיקים מידע כזה, אם הוא היה אפשרי? / הדיון הממושך בנושא זה (170-174) מוביל לתוצאה: שלא תהיה תועלת כלל, גם אם סופרוסין ידע להבחין בכל המקרים בין היודעים לבין אלה שלא. קריטיאס מוכן להודות שרק ידע של מהו טוב ומהו רע יועיל לנו באמת, ואילו רק ידיעת הידע לא תעשה לנו טוב כלל. סוקרטס אינו מקבל את התוצאה הזו (175). הידיעה העצמית נראית לו טובה, גדולה ומועילה. אולם, האישור של אמונתו של סוקרטס ידרוש סגירת פער בטיעון. יהיה צורך להראות שידע של ידע וכך ידע של בורות הוא בלתי נפרד מהידע של מהו טוב ומהו רע. לא קריטיאס לבדו ייאלץ לסתום את הפער הזה. /באותו הקשר, סוקרטס מוצא הזדמנות לציין (175c) כי, למרות כל הקשיים שהלוגוס של קריטיאס מציג, הוויתור הנדיב שלו ושל קריטיאס מול הקושי העצום שווה ערך להסכמה על אפשרות הידיעה, בדרך זו או אחרת, של זה שהאחד יודע שהוא לא יודע. מה שעומד בלב הטיעון הוא הידע של סוקרטס עצמו לגבי הבורות שלו, שהוא גם המניפיסטציה הגבוהה ביותר של הסופרוסין הייחודי לסוקרטס. / יש שתי דרכים להבין איך זה שהוא לא ידוע יכול להילקח איכשהו כמשהו ידוע. האחד הוא התיאור שניתן במיתוס ההיזכרות כפי שהוא מוצג – יותר או פחות משוכלל ובשונות מסוימת – בפיליבוס, פיידון ומנו: מה שלא ידוע לנו קיים, אם כי חבוי, “בתוכנו” וניתן להביאו החוצה באמצעות תהליכים קורלטיביים של “זכירה” ו”היזכרות”. הדרך האחרת להתגבר על חוסר האמון שלנו בעניין זה היא ההכרה בתקפותה של הטענה שחייב להיות ידע שבו אנחנו לא מחזיקים. / ההכרה הזאת מערבת לפחות שני גורמים. ראשית, חייבת להיות תובנה לפיה הידע שאנחנו כן מחזיקים לוקה ביסודות אולטימטיבים או בטוחים. יכול להיות שהאדם לא יכול לתפוס ביסודות מעין אלה, אבל הציפייה של המחיקה המוחלטת של שאריות הבורות מצביעה על ידע כולל-כל, ולכן, על מכלול טוטאלי. שנית, ישנו אישוש לטענה כי רק ידע במכלול שלו יכול להדריך את הפעולות שלנו בבטחה, כך שאלה יהיו ללא כל ספק מועילות וטובות. במובן הזה, הידע של הבורות שלנו יכול אכן להיות מקושר לידיעה חובקת-כל של הטוב, זו שעליה נתמך ובה תלוי כל דבר שאנו קוראים לו טוב. /ואינו סוקרטס, בהעמידו פנים שהוא לא יודע, “שובב” באותה מידה שהוא “רציני” בידע שלו על המרחק העצום המפריד בינו לבין המטרה שאליה הוא רוצה להגיע? האם לא כך “חוכמת האדם” של סוקרטס, קביעתו את הבורות שלו עצמו, עצם החיידק שממנו נובעים שני המרכיבים של הדיאלוג אפלטוני, שובבותו המימטית והרצינות הדיאנוטית שלו? ככל שהדיאלוג בולע אותנו, את קוראיו, בתנאי שאנו מוכנים “ללכת באותו מסלול” – כך נראה שהוא דורש מאיתנו להשתתף במתינותו הבלתי מתונה של סוקרטס. / קומנטרי. אני לא מרשה לעצמי דיסקורס עצמאי במטלה מעין ״אקדמאית״ שכזאת. זהו. / איך אני מסביר טקסט קצר זה לעצמי, לילה לבן בוהק, עייפות וצרכי ההיגיינה האישית, ו-! פלאטו.

ניתן לומר שכל אחד מהדיאלוגים של אפלטון הוא “דימוי” של אותה דרך מוזרה קמעא (ובשום אופן “ברורה”, בטח לא מאליה) לראות דברים, לפיה אדם יכול לומר אמת רק אם הוא שותק [גם, בבחינת כמו כן שותק], תוך יכולת לשתוק “באמת” [כלומר, אנושית] רק אם מדברים [לא על השתיקה עצמה (שלא תהיה בשום אופן סותרת), אלא יותר על זה שלגביו הוא שקט (מה שנוגד במידה שאותה שתיקה “מוצדקת” בטענה שאי אפשר לדבר עליה)]. ואכן, בכל דיאלוג אמיתי, תזה דיבורית מפורשת מנוגדת לאנטי-תזה, שגם היא בעצמה דיסקורסיבית באופן ברור. אבל בדיאלוג אפלטוני (שהוא דיאלוג אותנטי), הסינתזה הדיסקורסיבית לעולם אינה מפורשת. היא נוכחת רק במרומז בשיח המוכנס לצורת דיאלוג, וזה כמו שייך לשומע או לקורא של הדיאלוג להבהיר אותו. כעת, אם בני השיח של הדיאלוג מדברים, שומעיהם (שהרי הדיאלוגים האפלטוניים נאמרו או “שוחקו” במהלך חיי מחברם) שותקים. לכן, מתוך השתיקה, צומחת האמת האחת, הייחודית, שנולדה מההתנגשות של שתי הדעות ה”מנוגדות”. אמת זו היא ידע רק במידה שהיא דיבורית, דיסקורסיבית. כאן שוכנת הסתירה בתיאו–לוגיה האפלטונית.

וולטר. ההיסטוריה של הבראמין הטוב. אני מתרגם מתוך: Voltaire. Histoire d’un bon Bramin. Œuvres complètes de Voltaire, Garnier, 1877, tome 21 (p. 219-221).

פגשתי במסעותי בראמין זקן, איש חכם מאוד, מלא שנינות, ומאוד מלומד; יתר על כן, הוא היה עשיר, וכתוצאה מכך הוא היה אפילו חכם יותר: כיוון שלא היה חסר לו דבר, לא היה לו צורך להונות איש. משפחתו נשלטה היטב על ידי שלוש נשים יפות שלמדו ולו כדי לרצות אותו; וכאשר לא שיעשע את עצמו עם הנשים שלו, הוא עסק בהתפלספות.

ליד הבית שלו, שהיה יפהפה, מעוטר בקישוטים ומלווה בגנים מקסימים, גרה אישה הודית זקנה, קנאית, תמימה ודי ענייה.

הבראמין אמר לי יום אחד: “הלוואי שלא הייתי נולד”. שאלתי אותו למה. הוא השיב: “ארבעים שנה אני לומד, ארבעים שנה שבוזבזו סתם; אני מלמד אחרים, ואיני יודע דבר; המצב הזה מביא לנפשי כל כך הרבה השפלה וסלידה עד שהחיים נהיים בלתי נסבלים עבורי; נולדתי, אני חי בזמן, ואני לא יודע מה זה זמן; אני מוצא את עצמי בנקודה בין שני נצחים, כדברי חכמינו, ואין לי בכלל מושג מה זה הנצח הזה; אני מורכב מחומר; אני חושב, מעולם לא הצלחתי להדריך את עצמי בשאלה מה מייצר מחשבה; אני לא יודע אם ההבנה שלי היא כושר פשוט, כמו זה של הליכה, של עיכול, ואם אני חושב עם הראש כמו שאני לוקח משהו עם הידיים. לא רק שהעיקרון של מחשבתי אינו ידוע לי, גם עיקרון תנועותיי נסתר ממני: אינני יודע מדוע אני קיים; עם זאת, שאלות מוצבות בפניי מדי יום בכל הנקודות הללו: אני חייב לענות; אין לי שום דבר טוב לומר; אני מדבר הרבה, ואני נשאר מבולבל ומתבייש בעצמי אחרי שדיברתי.

“זה הרבה יותר גרוע כשאנשים שואלים אותי אם ברהמה נוצר על ידי וישנו, או אם שניהם נצחיים. אלוהים הוא העד שלי שאני לא יודע כלום על זה, וכך אני נראה בתשובותי. אה! אבי המכובד, כך נאמר לי, לימד אותנו כיצד הרוע מציף את כל הארץ. אני במצוקה כמו אלה ששאלו את השאלה הזו: אני לפעמים אומר להם שהכל הוא הכי טוב בעולם הזה (לייבניץ…) אבל אלה שנחרבו ונפגעו במלחמה אינם מאמינים בזה, גם אני לא; (וולטר, ליסבון, candid..). אני פורש לביתי המום מסקרנותי ובורותי. קראתי את הספרים הישנים שלנו, והם מכפילים את החושך שלי. אני מדבר אל חבריי: חלקם עונים לי שחייבים ליהנות מהחיים וללעוג לבני אדם; האחרים חושבים שהם יודעים משהו, ומאבדים את עצמם ברעיונות מוגזמים; הכל מגביר את התחושה הכואבת שאני חווה. לפעמים אני מוכן ליפול לייאוש, כשאני חושב שאחרי כל המחקר שלי, אני (אשכרה!) לא יודע מאיפה אני בא, לא מה אני, לא לאן אלך, ולא מה אהיה.

מצבו של האיש הטוב הזה גרם לי כאב אמיתי: אף אחד לא היה יותר הגיוני או ישר ממנו. הבנתי שככל שיש לו יותר אורות בהבנתו ורגישות בלבו, כך הוא נהיה אומלל יותר.

ראיתי באותו יום את הזקנה שגרה בשכונה שלה: שאלתי אותה אם אי פעם נלחצה מכך שלא ידעה ממה מורכבת נפשה. היא פשוט לא הבינה את שאלתי: היא מעולם לא הרהרה לרגע אחד בחייה באחת מהשאלות שעינו כל כך את הבראמין; היא האמינה במטמורפוזות של וישנו בכל לבה, ובתנאי שלפעמים תוכל לקבל מים מהגנגס כדי לשטוף את עצמה, היא חשבה את עצמה המאושרת מבין הנשים.

מוכה תדהמה מאושרו של היצור המסכן הזה, חזרתי אל הפילוסוף שלי, ואמרתי לו: “האם אתה לא מתבייש להיות אומלל, בזמן שבו, ממש בפתחך, עומדת אוטומטה ישנה שאינה חושבת על כלום, ואשר חיה באושר? “אתה צודק,” הוא ענה; אמרתי לעצמי מאה פעמים שאשמח אם אהיה טיפש כמו השכנה שלי, ובכל זאת לא ארצה אושר כזה.

התשובה הזאת של הבארמין שלי עשתה עלי רושם גדול יותר מכל השאר; בדקתי את עצמי, וראיתי שבעצם לא הייתי רוצה להיות מאושר אם התנאי הוא שאהיה אימבציל.

הצעתי את הדבר לפילוסופים, והם היו בדעה שלי. “עם זאת,” אמרתי, “יש סתירה זועמת בדרך החשיבה הזו; כי אחרי הכל מה זה? תהיה שמח. מה זה משנה אם אתה שנון או טיפש? יש עוד הרבה: מי שמסתפק בעצמו בטוח יהיה מרוצה; מי שמנמק לא כל כך בטוח בנימוק טוב. לכן ברור, אמרתי, שעלינו לבחור שלא להיות בעלי שכל ישר, בתנאי שהשכל הישר הזה תורם לאומללותנו. כולם היו בדעה שלי, ובכל זאת לא מצאתי אדם אחד שיסכים לקבל את המציאה של להפוך לאמבציל כדי להיות מאושר. מכאן אני מסיק שאם אנו מעריכים את האושר, אנו מעריכים את השכל אפילו יותר.

אבל, לאחר הרהור על זה, נראה שלהעדיף שכל על אושר זה להיות טיפשי מאוד בבחירה. כיצד אם כן ניתן להסביר את הסתירה הזו? כמו את כל הסתירות האחרות. יש הרבה על מה לדבר כאן.