ג׳וייס

אני לא מבין את הבלומסדיי הזה. ג׳וייס בכלל בצרפת. עדיף לעשות פאונד דיי, אם כבר בביזנס עסקינן. בלי עזרא פאונד אין ג׳וייס. הוא שמע כמה מילים משיר של ג׳וייס וכתב לו מכתב, לצרפת, על השיר הזה ואינספור מכתבים אחר כך. בסוף הוא אמר לג׳וייס enough is enough ושיראה את עצמו בלונדון אם רוצה את זה, פעם אחת ודי. אז הוא תמך בהיטלר, עזרא שלנו, לא עשה כלום להיסטוריה כך, חוץ מלהכתים את הכתיבה העצמאית שלו. אבל התמיכה שלו בג׳וייס איפשרה את הבלום דיי, את כל הדיוקן של האמן הצעיר, אשר היה חסר את בלום בהתחלה גם כן-החל כפרוזה שכשלה, כשנשלחה לירחון של בוי בלי פליי, וכלום, עד שנכתב לספר. במילים אחרות, די לשיתוף התרגום הזה. זה יפה. זה מרשים ועדיין טעות קטגורית. יותר משירה, אין ביוליסס עצמאות למשמעות ממובן, אין עצמאות ממהות לצורה. אני לא מבין את זה. זה מוזר. יוליסס זה שפה כמוזיקה בלי התווים. הסוד הוא בתווים. רובנו לא קוראים תווים, בטח לא שומעים את המוזיקה מקריאה בהם. ומאחוריהם? זה רק אלוהים, זה היוניברס עצמו כמו שריקרדו מוטי אמר פעם, זה אלוהים עצמו. או: למצעד הדגלים!

על פי נבוקוב, זאת המפה למצעד הדגלים, אם אתה בפאקינג אירלנד. וילד ז. איזה משועמם אתה צריך להיות, צופה יהיה נכון, אבל למצעד. Instead of perpetuating the pretentious nonsense of Homeric, chromatic, and visceral chapter headings, instructors should prepare maps of Dublin with Bloom’s and Stephen’s intertwining itineraries clearly traced. נבוקוב.

נבוקוב מדבר שטויות. זה אפוס.

וג׳וייס הוא קלאסיקן מהמודרניות המאוחרת. קלאסיקן שלא יכול לה, ועדיין המוזיקה. זאת התנועה האחרת של המוזיקה, מעבר לדרמה, הדרמה עצמה, אצלו, עם כל הקושי למשמעות דרמטית אחרת. ועדיין ילד ז. עמוס עוז וכאלה. צופה יהיה נכון. עוד יעשו טיול שכזה? עפולה. הולך להתקלח. תיכף, שיעור שלח עם עופר, בזומיה של זובי זום.

התקלחתי. נמשיך.

וגם סטיפן כותב את יוליסס. זה הרמז. סטיפן, האמן שהתבגר. תוכנית וצורנית, בלי הו- וללא הפרדה. זה צריך להיות היום של סטיפן. בקיצור, לא איש למסיבות אני! Happy Bloomsday. אבל שלח בזום,

פנאן.

הערה כללית על תרגום.

תרגום מתאים לפילוסופיה מתוך עצמאות המילה למשמעות.

שוב, השפה והזמן גם משפיעים על פיתוח האמור. מהאמור לעיל, הקדמה (פילוסופית) לספר פילוסופי “מוצדקת” (פילוסופית) בסופו של דבר בכך שאפשר (“נכון”) לומר את אותו הדבר בדרכים שונות כשמדברים שפה אחת. כעת, אף על פי שאיש אינו חולק על עובדה זו, כעת יש להעיר עליה.

באופן כללי, אנו מודים כי “התוכן” הבלתי ניתן לתרגום של כל שיח שייך לתחום השירה ואינו מהווה חלק מהפילוסופיה (וגם לא מהשיח הראוי שכן “תוכן” שאינו יכול ביטוי “נכון” או “מושלם” בכל השפות אינו יכול לבוא לידי ביטוי “באמת” באף שירה). ניתן לומר כי כל “תוכן” המקושר כל כך ל”צורה המילולית “של שיח, עד כי שינוי של” צורה “זו הורס אותו או משנה אותו באופן עמוק, אינו” תוכן פילוסופי “.

לראות את ההבדל בין שירה לפילוסופיה זה לראות את הפרודיה של סוקרטס האפלטוני על המעשה האפשרי לפילוסופיה, אך זר לשירה, וככזה היה לבדיחה עצמית של הפילוסוף בדבר השירה כזרה לפילוסוף, כאילו יכול היה להיות רק פילוסוף. בקיצור נמרץ, שם אפשר לראות את המהלך הבא:

הפארודיה תתקיים אם יהיה דיסוננס בין התוכן לצורה, כמו הסאטירה ש- Horace מזהה עם תוכן או טון של אדם פשוט הנאמר על ידי האל או הגיבור וההיפך. האדם הפשוט שמדבר לו כאל או גיבור.

הפארודיה מתאפשרת מזיהוי של שפה קונבנציונלית ההבדלים הסגנוניים בתוך השפה כעדות חיה לתוכן התרבותי ואז הנפשי של האדם המדבר מתוך עמדה / מעמד פוליטי בעולם. החריגה מהייצוג כאמת לפני האמת מגחך את השקר אצילי של השפה.

השבירה הזאת, הטוויסטיות הזאת – שינוי הצורה לתוכן יכול להראות את השקר הקונבנציונלי, המיוצג כאמת, כאן ועכשיו על ידי x או y. מכאן אנו יכולים להציע את השינה או ההירדמות לייצוג כביטוי מגחך פוסט פאקטום. יש עוד מה לומר כאן, אבל שעה יותר מאוחרתת של היום, אולי. ננסה לתת דוגמא במקום, כהקדמה:

דוגמא לכך היא סוקרטס של אפלטון. אפלטון לא יכול מול הקסם של הפואטי, עם כל האיבה שיש בו לתוכן עצמו. אבל כל התרבות היוונית מתחילה בהומרוס ואז מעבר האלים והגיבורים הללו לטרגדיה וכיוצא באלה. מה עושה סוקרטס- רפובליק- הוא מספר שירה כנרטיב ואז משאיר את זה בלי הקסם של השירה. במקרה הזה בלי שפת הגיבורים של ויקו. זאת הפרודיה המוליכה לשינה.

היסוד הפארודי בה הוא של סוקרטס-אפלטון המספרים אותה. אפלטון צוחק על עצמו כאן. הצחוק הוא על שעמום מהזעקה של אכילס. או בכלל על הניסיון של הנרטיב כשירה. הא, כאן זה כבר מוסיקה.

לכן, התרגום הוא טעות פילוסופית. קרימינלית. במיוחד שאצל ג׳ויס אין חזרות כמו אצל הומרוס, רק המקצב, גם ותמיד של המילה הקודמת. וזאת עוד מומצאת, בתו. או. הוא כותב כפילוסוף, אבל שירה. אין תרגום אחרי. אחרי זה רק למוקשים. ועוד בלי בלונים. סתם טרור. יפה ככל שיהיה.

בלומסדיי ג׳וייס 16 ביוני.