תמיד חשבתי על המיתוס, בנפרד מההשגחה, או ההתגלות האחרת שלה, כמו היחס של דנטה לוירג׳יל, מיתוס שיכול להחזיק אותך עד פתח הגיהנום, ואולי כמוזיקה להוציא אותך משם, כשם שדנטה אומר בערך, למרות שזאת המוזיקה שהוא עצמו כבר שומע… אבל עמוד הערות של ויקו על המטאפיזיקה של יומו, שפינוזה, דקארט ולוק, מלמדים אחרת לגמרי: המעשה הוא …
How is it, Maecenas, that no one lives contented with his lot, whether he has planned it for himself or fate has flung him into it, but yet he praises those who follow different paths? שעה כושר היסטורית: מרקוס סלביוס אותו, קיסר רומא, התאבד בגיל 37 כדי למנוע ככל הנראה מלחמת אזרחים. וגם אולי כתוצאה …
דנטה אליגיירי מתאר את התופת של דנטה, של המשורר עצמו. הוא לא מבקש לבטא בכי כמו להסביר איך אי צדק ייתכן במקום שיש הצלחה וכישלון על פי merit לכאורה. אני מתרגם: גאווה אישית תהא ראויה לביקורת חמורה, כאשר הפעולה אשר נועדה להסיר פגם כלשהו, תהיה זאת אשר תציג אותו בעצמה, כמו, למשל, אדם מסויים אשר נשלח …
המשך קריאה “דנטה מסביר את המוניטין הרע שלו ביחס לאחרים וביחס לערכו האמיתי”