תמיד חשבתי על המיתוס, בנפרד מההשגחה, או ההתגלות האחרת שלה, כמו היחס של דנטה לוירג׳יל, מיתוס שיכול להחזיק אותך עד פתח הגיהנום, ואולי כמוזיקה להוציא אותך משם, כשם שדנטה אומר בערך, למרות שזאת המוזיקה שהוא עצמו כבר שומע… אבל עמוד הערות של ויקו על המטאפיזיקה של יומו, שפינוזה, דקארט ולוק, מלמדים אחרת לגמרי: המעשה הוא לא רק הפוליטי, החוק האוניברסלי של ההיסטוריה, שעיקר הטענה היא שכחתו תוך ניסיון להבין את מה שאלוהים יצר, עולם הטבע, ולא מה שהאדם יוצר בעצמו, לכן פתוח להבנה מהעשייה גרידא; אלא גם השירה כמעשה הניתן כאפשרות לעשות מטאפיזיקה, בקביעתו את ההוויה עצמאית מהמעשה של האני, המניח את האני כקיום מדבר באני. מונח המפתח לתפיסתו של ויקו את המטאפיזיקה המודרנית הוא השערה (supposizione), שאותה הוא מיישם על לוק אך יכול ליישם במובן דומה גם על דקארט. ויקו כותב, “לוק צריך לשקול אם הרעיון של הוויה אמיתית קיים בהנחה” (ראה סעיף 1215). בין אם השערה היא אקסטרפולציה מהחושים ובין אם היא תהליך של ספק מתמשך להשערה רציונלית, האמת עודנה נשארת: לא ניתן לייצר את הרעיון של הוויה אמיתית. האקסיומה של ויקו במדע החדש, לפיה “הדוקטרינות חייבות לקחת את ההתחלה שלהן מזו של הדברים עצמם שבהם הן מטפלות”, כאשר היא נתפסת ביחס לתפיסתו לגבי ההמרה של האמת והמעשה, אומרת, למעשה, כי לא יכול להיות יותר דיסקורס על הוויה שהאדם הוא המקור שלה כאומר אני. הסבסטנס יכול להופיע כסוג של השערה אולטימטיבית לגבי העולם, אפילו כזו שאנו בהכרח מחויבים לה כמשהו ודאי. אך ישות אמיתית היא אינה סבסטנס במובן של רעיון שאנו מונעים לקבל על ידי התחלה: או עם החושים שלנו או עם כוחות המחשבה הלוגיים שלנו. הוויה אמיתית צריכה להיות נתון אמיתי ולא רק תוצר של השערה בלתי נמנעת. בדחיית לוק, ויקו אינו מחזיק בדוקטרינה ההפוכה של רעיונות מולדים- דקארט. בכך שהוא מתחיל עם המשוררים, יש לויקו דרך לעבור בין קרני הדילמה הזו, משום שהוא מתחיל מאלוהים כרעיון בתרבות האנושית עצמה וכזה שהוא ממשי עבור האדם במובן זה. נראה כי טענתו של ויקו היא שמה שהמטפיזיקה המודרנית, זו שמתחילה מהגוף או ממחשבה סופית, יכולה לתת הוא לא יותר מאשר גרסה אולטימטיבית של כל אחד מהם, והישות האמיתית חייבת להיות משהו שאינו אף אחד מאלה. נקודת המוצא למטא-פיסיקה עבור ויקו אינה יכולה להתבסס בחושים או בוויכוח. היא מבוססת על מה שבמונחים עכשוויים ניתן לכנות “תחושה” או, במונחים שלו, ליתר דיוק, פנטזיה. זהו כוחה של המשוררות להפוך מובן אולטימטיבי כאגדה או כמטאפורה, כפי שויקו טוען שכל מטפורה היא אגדה בקצרה (NS 404). כל התרבויות האנושיות, סבור ויקו, מתחילות בתובנה של הוויה אמיתית, או זאוס או יופיטר, והוא סבור שלכל אומה יש את הזאוס או את היופיטר שלה (NS 380). מכיוון שמתוך תובנה מקורית זו מתפתחת תרבות, או מה שוויקו מכנה אומה, המטפיזיקה חייבת להיות השתקפות על “אמיתי” שכזה, שהוא ״מעשה״ מיתי במקורו. המטאפיזיקה חייבת להיות ניסיון לגולל את מה שכבר קיים בפנטזיה האנושית שממנה נוצרה לראשונה התרבות עצמה. המטאפיזיקה אינה יכולה להתקדם ללא תלות בכך, כי לבסס אותה על כוחות החישה או ההיגיון שלנו פירושו לנסות לייצר את טבע ההוויה מיכולות שהן עצמן תלויות בכוח הבסיסי יותר של היווצרות החוויה הקיימת בכוחות האנושיים. של פנטזיה. הערתו של ויקו לגבי ה”הנחה” של פוליביוס (סעיף 1212), לפיה פוליביוס טועה בכך שיכולה להיות חברה של פילוסופים, היא דרך נוספת לומר את מה שהוא אומר על דקארט, שפינוזה ולוק כנציגים מובילים של התרבות המודרנית והמטאפיזיקה. באופן דומה, הסוף המוזר למדי של ויקו ל”השגחה” (סעיף 1216), שבו הוא ממזג את המטאפיזיקה של אפלטון ואריסטו יחד – שהאחרון הוא, הוא כותב, רק הרחבה של הראשונה – הוא דרך נוספת לומר שיש דרך עתיקה לעשות מטפיזיקה שאבדה בדרך המודרנית של חשיבה דרך הנחות. כך, הפרויקט של מטפיזיקה עתיקה עבור ויקו תמיד עומד מול מיתוס או הידע של המשוררים. הבעיה של המטאפיזיקה העתיקה היא איך לאחוז ביצירת המשוררים ובה בעת להפוך את אמיתותיהם בדרכם לאמת מדברת אחרת. הדיאלוג של אפלטון הוא מאבק עם המשוררים, ולאחר שהושג ניתן להפוך את תוצאותיו ל”פדגוגיות” על ידי אריסטו ואפילו ליצור גיאומטריות על ידי פרוקלוס. ויקו ראה בגיאומטריה מופע של חשיבה סינתטית המבוססת על פנטזיה – כלומר, מונחית על ידי כוח הנפש של האימג׳. מצחיק קצת שהוא משתמש במושג אונטולוגיה לעשיית מטאפיזיקה. טוף נו.
בהקשר אחר, איזה באסה זאת:
ויקו מספר כי לא נעים לו להיפגש עם אנשים בחברה, אלה ששם בחוץ, כאלה שקיבלו את ״המדע החדש״ רק כדי להיכשל להזכיר את קיומו או את עצם נוכחותו, פנים אל מול פנים, אפילו. הוא! חדש כמו הספר, גיבור בעידן של אנשים, כמו מזכיר את הנביא הלא חמוש של מקיוואלי. כל חייו הלכו לזה, וכלום, העולם ממשיך כמו כלום. כך הוא כותב לחבר שלו כי ״הספר יצא בעידן שרוחו – בביטוי של Tacitus שבו הוא מהרהר בתקופותיו הדומות מאוד לתקופתנו – היא “לפתות ולהתפתות” [corrumpere et corrumpi seculum vocatur; Germania 19], ומכיוון שהספר או מגעיל או מטריד את הרבים, הוא אינו מסוגל להשיג מחיאות כפיים אוניברסאליות. מכיוון שהוא מתייחס לרעיון ההשגחה כבסיס לצדק במין האנושי, הוא מפנה את האומות לתקן מחמיר. אבל היום העולם מתנודד ומתפתל בין סופות המנהגים האנושיים, בהתאם לפורטונה של אפיקורוס, או ממוסמר ומקובע לצורך של דקארט; ולפיכך הוא או נוטש את עצמו למזל עיוור או מרשה לעצמו להיגרר על ידי כורח חירש; אכפת לו מעט או כלל לא איכפת לו להישלט באחת על ידי הכוחות הבלתי ניתנים לבחירה של בחירה סבירה או להימנע, ובמקום שלא ניתן, למתן את האחר. לפיכך, הספרים היחידים שאנשים רוצים הם אלה שכמו בגדים, מיוצרים בהתאם לאופנה.” קורא ספר מצויין של איטלקי מתורגם לאנגלית על, ועם! דרפטס, פמפלטס, מכתבים של ויקו סביב ״המדע החדש״. קצת הבאתי ממנו לכאן. ראוי להרבה יותר.