פילוסופיה

הערה קצרה על ויקו, ואז עוד אחת

תמיד חשבתי על המיתוס, בנפרד מההשגחה, או ההתגלות האחרת שלה, כמו היחס של דנטה לוירג׳יל, מיתוס שיכול להחזיק אותך עד פתח הגיהנום, ואולי כמוזיקה להוציא אותך משם, כשם שדנטה אומר בערך, למרות שזאת המוזיקה שהוא עצמו כבר שומע… אבל עמוד הערות של ויקו על המטאפיזיקה של יומו, שפינוזה, דקארט ולוק, מלמדים אחרת לגמרי: המעשה הוא לא רק הפוליטי, החוק האוניברסלי של ההיסטוריה, שעיקר הטענה היא שכחתו תוך ניסיון להבין את מה שאלוהים יצר, עולם הטבע, ולא מה שהאדם יוצר בעצמו, לכן פתוח להבנה מהעשייה גרידא; אלא גם השירה כמעשה הניתן כאפשרות לעשות מטאפיזיקה, בקביעתו את ההוויה עצמאית מהמעשה של האני, המניח את האני כקיום מדבר באני. מונח המפתח לתפיסתו של ויקו את המטאפיזיקה המודרנית הוא השערה (supposizione), שאותה הוא מיישם על לוק אך יכול ליישם במובן דומה גם על דקארט. ויקו כותב, “לוק צריך לשקול אם הרעיון של הוויה אמיתית קיים בהנחה” (ראה סעיף 1215). בין אם השערה היא אקסטרפולציה מהחושים ובין אם היא תהליך של ספק מתמשך להשערה רציונלית, האמת עודנה נשארת: לא ניתן לייצר את הרעיון של הוויה אמיתית. האקסיומה של ויקו במדע החדש, לפיה “הדוקטרינות חייבות לקחת את ההתחלה שלהן מזו של הדברים עצמם שבהם הן מטפלות”, כאשר היא נתפסת ביחס לתפיסתו לגבי ההמרה של האמת והמעשה, אומרת, למעשה, כי לא יכול להיות יותר דיסקורס על הוויה שהאדם הוא המקור שלה כאומר אני. הסבסטנס יכול להופיע כסוג של השערה אולטימטיבית לגבי העולם, אפילו כזו שאנו בהכרח מחויבים לה כמשהו ודאי. אך ישות אמיתית היא אינה סבסטנס במובן של רעיון שאנו מונעים לקבל על ידי התחלה: או עם החושים שלנו או עם כוחות המחשבה הלוגיים שלנו. הוויה אמיתית צריכה להיות נתון אמיתי ולא רק תוצר של השערה בלתי נמנעת. בדחיית לוק, ויקו אינו מחזיק בדוקטרינה ההפוכה של רעיונות מולדים- דקארט. בכך שהוא מתחיל עם המשוררים, יש לויקו דרך לעבור בין קרני הדילמה הזו, משום שהוא מתחיל מאלוהים כרעיון בתרבות האנושית עצמה וכזה שהוא ממשי עבור האדם במובן זה. נראה כי טענתו של ויקו היא שמה שהמטפיזיקה המודרנית, זו שמתחילה מהגוף או ממחשבה סופית, יכולה לתת הוא לא יותר מאשר גרסה אולטימטיבית של כל אחד מהם, והישות האמיתית חייבת להיות משהו שאינו אף אחד מאלה. נקודת המוצא למטא-פיסיקה עבור ויקו אינה יכולה להתבסס בחושים או בוויכוח. היא מבוססת על מה שבמונחים עכשוויים ניתן לכנות “תחושה” או, במונחים שלו, ליתר דיוק, פנטזיה. זהו כוחה של המשוררות להפוך מובן אולטימטיבי כאגדה או כמטאפורה, כפי שויקו טוען שכל מטפורה היא אגדה בקצרה (NS 404). כל התרבויות האנושיות, סבור ויקו, מתחילות בתובנה של הוויה אמיתית, או זאוס או יופיטר, והוא סבור שלכל אומה יש את הזאוס או את היופיטר שלה (NS 380). מכיוון שמתוך תובנה מקורית זו מתפתחת תרבות, או מה שוויקו מכנה אומה, המטפיזיקה חייבת להיות השתקפות על “אמיתי” שכזה, שהוא ״מעשה״ מיתי במקורו. המטאפיזיקה חייבת להיות ניסיון לגולל את מה שכבר קיים בפנטזיה האנושית שממנה נוצרה לראשונה התרבות עצמה. המטאפיזיקה אינה יכולה להתקדם ללא תלות בכך, כי לבסס אותה על כוחות החישה או ההיגיון שלנו פירושו לנסות לייצר את טבע ההוויה מיכולות שהן עצמן תלויות בכוח הבסיסי יותר של היווצרות החוויה הקיימת בכוחות האנושיים. של פנטזיה. הערתו של ויקו לגבי ה”הנחה” של פוליביוס (סעיף 1212), לפיה פוליביוס טועה בכך שיכולה להיות חברה של פילוסופים, היא דרך נוספת לומר את מה שהוא אומר על דקארט, שפינוזה ולוק כנציגים מובילים של התרבות המודרנית והמטאפיזיקה. באופן דומה, הסוף המוזר למדי של ויקו ל”השגחה” (סעיף 1216), שבו הוא ממזג את המטאפיזיקה של אפלטון ואריסטו יחד – שהאחרון הוא, הוא כותב, רק הרחבה של הראשונה – הוא דרך נוספת לומר שיש דרך עתיקה לעשות מטפיזיקה שאבדה בדרך המודרנית של חשיבה דרך הנחות. כך, הפרויקט של מטפיזיקה עתיקה עבור ויקו תמיד עומד מול מיתוס או הידע של המשוררים. הבעיה של המטאפיזיקה העתיקה היא איך לאחוז ביצירת המשוררים ובה בעת להפוך את אמיתותיהם בדרכם לאמת מדברת אחרת. הדיאלוג של אפלטון הוא מאבק עם המשוררים, ולאחר שהושג ניתן להפוך את תוצאותיו ל”פדגוגיות” על ידי אריסטו ואפילו ליצור גיאומטריות על ידי פרוקלוס. ויקו ראה בגיאומטריה מופע של חשיבה סינתטית המבוססת על פנטזיה – כלומר, מונחית על ידי כוח הנפש של האימג׳. מצחיק קצת שהוא משתמש במושג אונטולוגיה לעשיית מטאפיזיקה. טוף נו.

בהקשר אחר, איזה באסה זאת:

ויקו מספר כי לא נעים לו להיפגש עם אנשים בחברה, אלה ששם בחוץ, כאלה שקיבלו את ״המדע החדש״ רק כדי להיכשל להזכיר את קיומו או את עצם נוכחותו, פנים אל מול פנים, אפילו. הוא! חדש כמו הספר, גיבור בעידן של אנשים, כמו מזכיר את הנביא הלא חמוש של מקיוואלי. כל חייו הלכו לזה, וכלום, העולם ממשיך כמו כלום. כך הוא כותב לחבר שלו כי ״הספר יצא בעידן שרוחו – בביטוי של Tacitus שבו הוא מהרהר בתקופותיו הדומות מאוד לתקופתנו – היא “לפתות ולהתפתות” [corrumpere et corrumpi seculum vocatur; Germania 19], ומכיוון שהספר או מגעיל או מטריד את הרבים, הוא אינו מסוגל להשיג מחיאות כפיים אוניברסאליות. מכיוון שהוא מתייחס לרעיון ההשגחה כבסיס לצדק במין האנושי, הוא מפנה את האומות לתקן מחמיר. אבל היום העולם מתנודד ומתפתל בין סופות המנהגים האנושיים, בהתאם לפורטונה של אפיקורוס, או ממוסמר ומקובע לצורך של דקארט; ולפיכך הוא או נוטש את עצמו למזל עיוור או מרשה לעצמו להיגרר על ידי כורח חירש; אכפת לו מעט או כלל לא איכפת לו להישלט באחת על ידי הכוחות הבלתי ניתנים לבחירה של בחירה סבירה או להימנע, ובמקום שלא ניתן, למתן את האחר. לפיכך, הספרים היחידים שאנשים רוצים הם אלה שכמו בגדים, מיוצרים בהתאם לאופנה.” קורא ספר מצויין של איטלקי מתורגם לאנגלית על, ועם! דרפטס, פמפלטס, מכתבים של ויקו סביב ״המדע החדש״. קצת הבאתי ממנו לכאן. ראוי להרבה יותר.

רשומה רגילה
ישראל, פילוסופיה

ההתאבדות של הקיסר הרומאי אותו

How is it, Maecenas, that no one lives contented with his lot, whether he has planned it for himself or fate has flung him into it, but yet he praises those who follow different paths?

שעה כושר היסטורית: מרקוס סלביוס אותו, קיסר רומא, התאבד בגיל 37 כדי למנוע ככל הנראה מלחמת אזרחים. וגם אולי כתוצאה מהבושה של תבוסה בקרב, והוא רק שלושה חודשים בתפקיד. הרומאים למדו להעריך אקט זה כאקט הרואי אחרי הכל. בלשונו של בנתהם הוא הפחית את את הבאלאנס מן הצד של הכאב, כשמנע כך מלחמת כל בכל? ההתאבדות שלו, כך, הייתה רחוקה מלהיות אובייקט של אימה כמו שהייתה דבר להתכבד בגלורי שלו לנצח אחי! הובס היה אוהב אותו. הוא היה האב של הילדים הגאים אבל ידע גאווה נכונה: איך מארטיאל שואל, איך באמת? Dum Moritur numbquid major Othon fuit ?בוודאי שאף אחד לא היה גדול יותר מאותו במותו? Epigrammata 6. 32.

Horace
Satires bk. 1, no. 1, l. 1

באותו. גם בישו. זה היה קצת אחרת.

הבושה של קאמי. הקשקוש הבורגני ההוא. מילא אבל הבורות אח שלי הבורות. תתחיל בתועלתנות כדי לא לשאול קשקוש. היית מגיע לבנתהם ונאלם דום מהיכולת שלו לדייק לתוך קשקוש מרהיב. סתם. צרפתי נו. ספרות נו.

רשומה רגילה
142D6F37 510E 4D58 A624 C228DD15CFB8
פילוסופיה

דנטה מסביר את המוניטין הרע שלו ביחס לאחרים וביחס לערכו האמיתי

דנטה אליגיירי מתאר את התופת של דנטה, של המשורר עצמו. הוא לא מבקש לבטא בכי כמו להסביר איך אי צדק ייתכן במקום שיש הצלחה וכישלון על פי merit לכאורה.   אני מתרגם:

גאווה אישית תהא ראויה לביקורת חמורה, כאשר הפעולה אשר נועדה להסיר פגם כלשהו, תהיה זאת אשר תציג אותו בעצמה, כמו, למשל, אדם מסויים אשר נשלח לפרק מריבה, אך לפני שסילק אותה הוא החל במריבה אחרת. כעת, לאחר שהלחם שלי טוהר מצד אחד, אני צריך לנקות אותו מן הצד שני כדי לברוח מסוג זה של צנזורה. שכן הכתיבה שלי, שכמעט יכולה להיקרא פרשנות, נועדה להסיר את הפגם של הקנצונה שהוזכרה לעיל, וזה יכול להתגלות, אולי, קצת קשה, בחלקו.

הקושי הזה הוא מכוון כאן: הוא נועד לברוח מפגם גדול יותר, ואינו נובע מחוסר ידע. אה, אם זה רק היה משמח את יוצר היקום, הרי שסיבת האפולוגטיקה שלי מעולם לא הייתה קיימת, כי אז גם אחרים לא היו חוטאים נגדי, ולא הייתי סובל מעונש שלא בצדק – העונש, כלומר, הגלות והעוני שלי.

מאז שהיה זה העונג של אזרחי עיר הבת היפה והמפורסמת ביותר של רומא, פלורנס, להעיף אותי מחיקה המתוק – שם נולדתי וגדלתי עד לפסגת חיי, המקום שבו, אם רצונה הטוב, אני רוצה בכל ליבי לתת מנוח לנפשי העייפה ולהשלים את פרק הזמן שניתן לי – נסעתי כאילו הייתי לזר, כמעט כמו קבצן, דרך כמעט כל האזורים אליהם משתרעת הלשון הזו שלנו,מציג, בניגוד לרצוני, את פצע המזל, שאליו הפצוע, תכופות ובניגוד לצדק המקרה, נתפס כאחראי.

למען האמת, הייתי ספינה ללא מפרש או הגה, הובלתי לנמלים, הגעתי למפרצונים וחופים שונים על ידי רוח היבשה, אשר נשבה בי עוני כואב. והופעתי לנגד עיני רבים שאולי בגלל דיווח כלשהו דמיינו אותי בצורה אחרת. בעיניהם לא רק שהדמות שלי הוחזקה בזול, אלא שכל אחת מהעבודות שלי הוערכה פחות מערכה האמיתי, היצירות שכבר הושלמו כמו אלה שעוד לא הגיעו להשלמה.

על הסיבה שבגללה זה קורה, לא רק לי אלא לכולם, אני רוצה בקצרה לגעת כאן: ראשית, מכיוון שההערכה מנפחת דברים ביחס לאמת (ושנית, כי נוכחות מקטינה דברים ביחס לאמת.ראהסוף פסקה קודמת)

מוניטין טוב נוצר בעיקר על ידי מחשבות טובות במוחו של חבר, וכך מביאים אותו לראשונה ללידה; כי מוחו של אויב, למרות שהוא גם מקבל את החומר הנדרש, לא מגיע למצב של לידה. המוח ההוא שמוליד אותו תחילה, הן כדי להפוך את מתנתו להוגנת יותר והן לטובת אהבת החבר שמקבל אותה, אינו מגביל את עצמו בגבולות האמת, אלא גובר עליהם.

כשהמוח עולה עליהם כדי לייפות את מה שהוא מאשר, הוא מדבר נגד המצפון; כאשר שגיאה הנובעת מאהבה גורמת לה להכריע אותם, היא אינה מדברת נגדה. המוח השני שמקבל את הנאמר מסתפק לא רק בהגזמה שסופקה על ידי הראשון, אלא מבקשת לייפות אותה על ידי העברת המתנה הלאה, כאילו הייתה יצירה שלו – וכל כך הרבה דרך המעשה הזה ובאמצעות הטעות אשר נגרמת על ידי האהבה שנוצרת בו, המוניטין מוגדל מעבר למה שהיה במקור, בין אם, כמו במקרה של המוח הראשון, בהסכמה או באי הסכמה עם המצפון. המוח השלישי שמקבל אותו עושה את אותו הדבר, וכך הרביעי, ומכאן שהמוניטין מנופח לאינסוף.

וכך, על ידי היפוך המניעים הנ”ל להפך, ניתן לתפוס את הסיבה לשמצה, שגוברת באותה צורה. כך אומר וירגיליוס בספרו הרביעי של האינאיס כי “התהילה משגשגת בתנועה וזוכה לגדולה בכך שהיא ממשיכה בתנועת הסיבוב שלה.”  מי שרוצה, אם כן, יכול לראות בבירור שהתמונה שנוצרת על ידי התהילה לבדה תמיד גדולה יותר מאשר הדבר כשם שהוא מדומיין במצבו האמיתי.

רשומה רגילה