Marble statue of the ancient greek philosopher plato
אפלטון, פילוסופיה

אפלטון דיאלוג הסופיסט הפרופסור של החוכמה

הסופיסט של אפלטון.

דיאלקטיקה-פילוסופיה-מעייפת-ללא פילוסוף. [מספיק לקרוא את הציד הראשון, אחרי הדייג, ובקטע כאן, הקטע, בגדול, אחרי פיידרוס, המצוטט באנגלית, כדי לראות למה הגל מוצא בפרפייס שלו את הבעיה ברומנטיקה כפילוסופיה, בפשטות כאנטי פילוסופיה, מתוך עייפות. הם מתעייפים לפני שהם הולכים. לכן, הם מלאים בחוכמה לפני הפילוסופיה עצמה, כמו ששילר כותב באחד ממכתבי האסתטיקה שלו, לחיוב העניין, לפילוסופיה כאנטי-פילוסופיה. בפרה-פייס הגל גם צוחק על שפינוזה, והקשה כי נדיר אז קשה, אז כשאומר שזה לא קשה לפילוסופים, וגונב לו את העיגול הריק. אך זה סיפור אחר מצחיק, למתקדם במרקס את הגל. אבל! גם כאן להזכירכם, נושא העייפות יוזכר. למעשה, סוקרטס הצעיר, להבדיל מסוקרטס המאזין בצד, הוא בהיכון צא! הוא אמור להחליף את בר השיח של הזר אם הראשון ״יתעייף״. אקדמיה נו. זאת כבר האקדמיה. אבל זאת אקדמיה אחרת. ~וכאן, אנו מוצאים את הדיאלקטיקה לראשונה: התנועה של המחשבה במושגים -הגל. מה שאני עושה כאן הוא כלום ביסודו של עניין, רק חוזר על החלוקות והחיבורים, עוד לפני שאני עשיתי פילוסופיה, או עשיתי אפלטון כי אין אפלטון שם בכלל אלא אם עושה אותו. מה שכן אני עושה, הוא כל זה כריק על העייפות. פילוסופיה לא מתאימה למפלצת אקדמית, לכן בוטלה, הומצאה. מי יכול לדיאלקטיקה במפגשה הראשון, הקל?].

הסופיסט של אפלטון. מילה מקדימה. 1. דיאלוג איננו ספר או הרצאה. אריסטו טוען כי הדיאלוג של אפלטון הוא mime. יסוד דרמטי. 2. המשחק הוא חינוך ביוונית של אפלטון ואין הוא מפסיק לשחק בקרבה ביניהם. Playfulness ורצינות הן אחיות. מכתב מספר 6. 3. המטרה היא לא לחפש את אפלטון, אלא להיות זה שמקשיב ועושה את הפילוסופיה תוך כדי. הקורא הוא במעגל השומעים אבל עליו לנהוג, במינימום, כמו העבד ולא מנו. ייטב, כמובן, אם לא תהיה לו נפש דו ממדית, חסרת עומק. בהמשך נראה איך מדברים אם טקסטים לא מדברים, מטאפוריים, מתחבאים בחשיכה. 4. לצד המילה יש גם דרמה השופטת את המילה והמצביעה על הדהודיה האפשריים. 5. אין דוקטרינה. יש את המעשה עצמו, המעשה הפילוסופי. 6. לא דוקטרינה, אבל כן יש תימות.

סוקרטס: מחר מוקדם בבוקר, תיאודורוס, בואו ניפגש כאן לשוחח על עניין בעל משמעות, זה שהתגלה בשיחות עצמן. הכאן זה באולם התעמלות שבו כל הדיבורים הללו נמשכים. תיאודורוס מקירקין (צפון אפריקה) מציג את תיאטוס הצעיר לסוקרטס הזקן, ובעקבותיו, את תאיטיטוס. למחרת תיאודורוס מציג את הזר מאיליאה (איטליה) לסוקרטס. סוקרטס הצעיר נוכח כל הזמן, וכנראה צעירים רבים אחרים.

הסופיסט הוא חלק מטרילוגיה: נתחיל.

סוגיה מסוימת מטופלת בסופיסט, ואשר במקרה מהווה את הנחת היסוד בתאיטוס, כלומר שהשורשים, המקורות האולטימטיביים של הכל, “ההתחלה השלטת” (האופקסאי), הם שני אלה: ״אותו דבר״ ו”אחר “. לכן כדי להתחיל, אם כן, עם הסופיסט, “הפילוסוף”, סוגים של הוויות? להמשיך עם תיאטוס, ולסיים עם המדינאי. בנוסף, הסופיסט מניח את התוכנית הכוללת של הטרילוגיה: בתחילת הסופיסט, סוקרטס הזקן מעלה את השאלה מה חושבים האנשים באיליאה על ה”סופיסט”, “המדינאי” ועל ״הפילוסוף״. והאם כדי לייצגם יש לעשות שיחה אחת, שתיים או שלוש הנחשבות לשיחה. יש שיחה על ידע, לא על הפילוסוף בטרילוגיה, שדויווחם תלוי על רצף הזמן בדיאלוגים. בין השאלות שהועלו (בשניים מהדיאלוגים, הסופיסט והמדינאי) הן אלה: מה זה או מה זה הוא * הסופיסט “? מהו ה”פילוסוף”? מהו “המדינאי”? מתוך הניסיון לענות עליהן עולות גם שאלות אחרות, הכוללות: הוויה, שקר ושגיאה.

החשובה ביותר היא השאלה: מהי הוויה? יתכן ויהיה נכון לצטט את אריסטו בשלב זה. אריסטו אומר אכן: השאלה שלפילוסוף יש כבר לפני זמן רב, והוא עדיין מחפש עכשיו ותמיד יחפש, כמו שהשאלה הזאת תמיד תהיה מביכה עבורו, היא: מה זה, זה שהוא? זאת אומרת, מה זה Being? אנחנו נקפוץ למים בשאלה, מהי דיאלקטיקה. מהי דיאלקטיקה. סופיסט. הזר מסביר מה זה דיאלקטיקה: לחלק את המובן ולא להביט באותו מבט כאילו הוא אחר או באחר כאילו הוא זהה, האם אין זה ראוי ל”ידע דיאלקטי״? הפרטנר שלנו לדיאלוג מסכים.

עכשיו, הזר נותן תיאור מפורט של מה שיכול לעשות אדם שיש לו “ידע דיאלקטי”: הוא רואה די במובהק (א) מבט אחד המשתרע לכל כיוון ובמבטים רבים, שכל אחד מהם מוגדר בנפרד, ו- (ב) מבטים רבים אחרים אשר התחבקו מבחוץ לכדי אחד, ושוב, (ג) איך מבט אחד התאסף לאחדות דרך שלמים רבים, ו (ד) איך, מנגד, רבים נראים לגמרי נפרדים ומופרדים. זאת המשמעות של הבחנה במבטים. כיצד ניתן או לא ניתן להביא את כולם ביחד ובנפרד להתיישב אחד עם השני.הבה נבין מה אומר הזר באמצעות דוגמאות. דוגמה א ‘: “יונק” משתרע בכל כיוון דרך “אריה”, “גמל”, “כלב”, “לוויתן”, “עטלף” וכו’, שכל אחד מהם נמצא בנפרד. דוגמא ב: “הוויה” מחבקת “, מבחוץ, “שינוי ומנוחה, אינם כפרודים זה מזה; אם “ההוויה” חיבקה את A ו- B “מבפנים”, A ו- B יהיו אחד ולא שניים (ראה 243e8-244a3). דוגמה ג: חיה ל״יונק”, “דג” ו”ציפור “. דוגמה ד ‘: “צדק”, “ענן” ו”דגים “הם לגמרי נפרדים ומופרדים.

לראות כיצד מבטים כאלה מורכבים לאחדות באמצעות איחוד או הפרדה, זאת היא יכולתו של הדיאלקטיקן או זאת היא יכולתו בקירוב:

Phaedrus (266b-c): “Now I myself, Phaedrus, am a lover of these divisions and compoundings as aids to speech and thought; and if I think any other man is able to see things which can naturally be compounded into one and divided into many, him I follow after and walk in his footsteps as if he were a god. And whether the name I give to those who can do this is right or wrong, a god knows, but I have hitherto called them dialectician.״

הפילוסוף לא מתחבא כמו הסופיסט בחושך, אבל הוא נמצא תחת אור שאליו העין צריכה להתרגל. חיפושו סבוך פחות. הנושא, כאמור, הוא החיפוש אחר ההוויה של הסופיסט, מהו הסופיסט. הפרופסור של החוכמה הוא לא הדבר עצמו, הוא לא הפילוסוף, בוודאי לא האיש החכם. עכשיו, אנחנו לא יודעים את זה עדיין. אנחנו עדיין צריכים לחפש את זה. אבל אנחנו צריכים לדעת איך לחפש, כאן הדיאלקטיקה במשמעותה השנייה, של פירוק וחיבור, נכנסת למהלך ראשון. לפני שאנו מדברים, אבל, עלינו לדעת מה זה דיאלקטיקה במשמעות הזאת, זאת שאינה סוקרטית לחלוטין, או רק במשתמע. עכשיו, בסופיסט לא ניתנת לנו הגדרה למעשה זה, ניתן לנו מה שניתן, וגם אחרי ההגדרה, אנחנו די ריקים. מה שניתן לנו במקום, או נכון יותר כתוספת, זאת הדרך לחפש את הסופיסט דרך דוגמא אחרת, קלה יותר, והיא; החיפוש אחרי הדייג, האנגלר.

לפני תחילת ה”חלוקה”, שתגרום לנו לראות מהו הדייג, הזר קובע, תיאטטוס מסכים, שהדייג הוא אומן, אדם שיש לו קצת ידע, קצת אמנות, איזו מיומנות. והחלוקה מתחילה. מכל האמנויות יש, בערך, שני מבטים. אפשר לקרוא לאחד, ה”אמנות היצרנית”, המאפשרת לבני אדם לתת למשהו להתהוות למשהו שלא היה שם קודם. דוגמאות לכך הן חקלאות, טיפול בגופים דוממים, הרכבת כלים מכל הסוגים וכל אמנות חיקוי. המבט השני יכול להיקרא “אמנות הרכישה”, שבאמצעותה תופסים או לומדים משהו, או מרוויחים כסף, או יודעים כיצד להילחם או לצוד. בכל המקרים האלה שום דבר לא נוצר; אנו מדברים על דברים שהיו שם מעצמם או על דברים נשלטים או מוכנעים, על ידי מילים או מעשים, אלא אם כן הם מונעים מאנשים להכניע אותם. ברור שאמנות הדייג שייכת ל”אמנות הרכישה”. אבל זה שוב כולל שני מבטים: האחד של “החלפה”, כאשר אנשים רוכשים דברים באמצעות מתנות או שכר או קניות, כאשר כל הכרוך כאן נעשה ברצון; השני, ה”מכניע”, כאשר אנשים מוכנעים על ידי מעשה או דיבור. כעת ניתן לחלק שוב את “האמנות ההכנעה”. חלק אחד שלה, הגלוי, “נלחם”, והשני, הנסתר, הוא ציד. עכשיו, גם את הציד אפשר לחלק על ידי חלוקתו לציד של “חסרי חיים” ו”חיים”. תיאטטוס אינו בטוח לחלוטין אם שני סוגי הציד יכולים להיות . הזר מודה שלציד של דברים חסרי חיים אין שום דבר משמעותי, עבורם וכי חלק זה של “ציד” עשוי להיות ״מפוספס״, כי זניח מדי לחיפוש עצמו. אבל מה שיש לקחת בחשבון הוא ציד של יצורים חיים, “אמנות ציד בעלי חיים” – עכשיו, ניתן לחלק את האמנות הזו לשני מבטים: “ציד בעלי חיים מהלכים”. וציד חיות-שוחות, “צייד של חיות-מים״. בציד של חיות שוחות יש אלה שיש להם כנפיים ואלה שחיים במים. הציד של בעלי כנף אשר מסוגלים לשחות נקרא “אומנות העוף”, אומנות ציד בעלי חיים שחיים במים היא דיג. עכשיו, גם סוג זה של צד ניתן לחלק לשניים חשובים. אחד מהם הוא הציד הנעשה על ידי מלכודות, השני נעשה במכה. תיאטטוס לא ממש מבין, אז הזר מסביר: רשתות דייגים, מלכודות, וכדומה, וכאשר משתמשים בכלים כאלה, closures, אנחנו מתכוונים לראשון. עכשיו, אנחנו יכולים לחלק את השני, לדיג באמצעות וו, ״סוג״ של ״חכה״ או משהו בסגנון; “דייג באמצעות חנית״. עכשיו, את הדיג באמצעות חנית, אפשר לחלק שוב, על ידי מכה מלמעלה, או מכה עם תפיסה מלמטה החוצה, שזה כבר הדבר עצמו, האנגלר, הדייג. והנה להם תשובה ישירה לדבר שהם חיפשו, מה שמאלץ את תיאטטוס לציין כי לדעתו יש להם ביד או בדיבור מה שהם חיפשו.

הזר, מצדו, מסכים על כל מה שנאמר קודם, ומעיר כי הם לא רק מסכימים על שם הדייג, אלא גם שתוך כדי הם רכשו תיאור מספיק ברור של הדבר עצמו, של מה זה דיאלקטיקה, איך עושים אותה, הדרך שאותה הם צריכים כדי לצוד תופעה כל כך- תופעה זאת מילה לא נכונה, גם גנוס לא יעזור כאן. אלה מילים ״אריסטוטליות״, מהלטיניזציה של אריסטו, בימי הביניים, ששטפו את הפילוסופיה, ונטעו בה מילים שהשכחה שלהם בהיזכרות היא כבר זיכרון זר לדבר עצמו, אז נאמר במקום, ״שבט״, ואם כן, אז כך שהזר מסכים כי ״תוך כדי הם רכשו תיאור מספיק ברור של הדבר עצמו, של מה זה דיאלקטיקה, איך עושים אותה, הדרך שאותה הם צריכים כדי לצוד״ את השבט של הסופיסט.

אפשר, אבל לומר כי עד כה עשינו את החלוקה, וכי ממנה, הזר ממשיך “להפגיש” את מה שנמצא ב”צד ימין” של החלוקה, כדי להשיג את האופי של הדייגים. זה על דרך ההבאה ביחד של החלוקה, וכי כך הוא עושה זאת. אז! עכשיו לחיבור עצמו: מתוך” כל האמנויות, חצי היה רכש, מזה, וחצי היה הכנעה, מזה, חצי היה ציד, חצי היה ציד בעלי חיים, ומזה, חציו ציד חיות מים, והחלק התחתון של זה היה דיג, מזה, חציו היה עם מלכודות רשת, כאלה ואחרות , מזה, וחצי היה ציד עם כלים חדים, מזה, לחלק שבו המכה נפגעת במשיכה מלמטה כלפי מעלה, ושם השם הוא כמו ה- הפעולה עצמה, דהיינו, דייג -שזה מה שהם חיפשו. אנו רואים שהזר עושה את ה”קומבינציה” נאמנה. הוא משחק רק כאשר הוא משחק מילים על הפועל, המופיע בשני צדי ה”חלוקה” וה-שם עצמו. עכשיו, אנו נתחיל בחיפוש אחר הסופיסט, ונתחיל באמצע החיבור יחד, שעה שנסכים כי אנו מתחילים עם ״צייד אחרי חיות הולכות״. בוא נלך לראות איך זה הולך לשם, ומשם:

השאלה הראשונה שיש לשאול, אומר הזר, זהה לשאלה שנשאלה במקרה של הדייג: האם הסופיסט הוא הדיוט, אדם לא מיומן, או אדם שיש לו קצת אומנות, אדם אשר, לפי שמו, האם הוא באמת איש “חכמה”? תיאטטוס סבור שהסופיסט אינו יכול להיות אדם לא מיומן, שעליו לעמוד בשם שיש לו. אבל הוא תוהה מה הם כישוריו של הסופיסט. והזר מעמיד פנים שהוא רואה כעת שיש דמיון מסוים בין הסופיסט לדיייג, מכיוון ששניהם נראים כסוג של צייד. הזר ממשיך ומציין את ה”חלוקה” שיש לבצע. הוא נותן לתיאטטוס ולנו להבין שארבעת החתכים הראשונים של החלוקה, שמובילה לדיג, נשארים זהים, החל ב”אמנות הרכישה”. החלק ששמו “ציד בעלי חיים” נחתך לציד חיות שוחות וציד חיות מטיילות, וצייד חיות שוחות חולק עוד יותר, בעוד שעל ציד בעלי חיים מהלכים נאמר רק שיש לו הרבה מגוון רחב של מבטים.

אולם, עכשיו, אחד צריך לפנות לאדמה, לנהרות אחרים- נהרות של עושר ואנשים צעירים, לשדות המרעה היפים. זה שם היכן שהסופיסט מנסה להכריע את החיות ההולכות. תיאטטוס לא מצליח לעקוב, אז הזר מסביר. יש שני סוגים של ציד אחרי חיות הולכות, וזה קשור להבחנה בין חיות מבוייתות הולכות, לבין חיות פרא הולכות. עכשיו, ההרכבה הזאת תלוייה בחלוקה, כל עוד, הזר אומר, יש ציד של בני אדם, כשבני אדם הם חיות מבוייתות. אנחנו עוברים כאן לציד אחרי בני אדם, משאירים את המבויית והפראי בצד. מילים אחרות לזהות שאנו קובעים כך בציד של בני אדם כשווה ערך, ולכן כמייתר, בכך שתופס בזמן את כל החלל של ציד המבויית, וממילא של צייד החיה הפראית. מכאן, מהציד אחר בני אדם, אנחנו מתחילים לחפש אקטיבית, באופן מודע יותר, זה לומר, את הסופיסט. אחרי שתיאטטוס מסופק, הציד, אם תרצו, ממשיך. אם ציד, אז יש שני מבטים אפשריים לציד בקונטקסט הזה, קרי, של בני אדם. יש את דרך הציד האלימה, ויש את דרך השיכנוע. ״אמנות הציד האלימה״ כוללת פיראטיות, ציד עבדים, פעולה רודנית, וכל אומנות הלחימה. אבל, עכשיו, אנחנו צריכים לחלק את “אמנות השכנוע”.

אמנות זו היא כפולה: כי אני יכול להתייחס לשכנוע של אנשים פרטיים או לשכנוע של הציבור. באשר לשכנוע של בני אדם פרטיים, כלומר, אומנות הציד של בני אדם פרטיים, האמור יכול להיעשות על ידי מתן שירותים תמורת שכר או על ידי מתן מתנות. תיאטטוס לא מבין. הזר מתייחס לאופן שבו אוהבים צדים את מי שהם אוהבים: בנוסף לכל דבר אחר שהם עשויים לעשות, הם נותנים מתנות למושאי אהבתם, והזר מציע לשקול זאת המראה של “האמנות המחבבת”. סוף סוף ישנה דרך כפולה למתן שירותים תמורת שכר: אם השירות הוא סוג של התחברות, ״חברתיות״, שנעשתה למען טובת הנאה והפקת הנאה היא הפיתיון שלו, בעוד שהתגמול הנגבה הוא רק ״קיומי״, אפשר לכנות זאת “אמנות החנופה״; אם: לעומת זאת, ההתחברויות מתיימרות להיות לשם “מעלה” והשכר נגבה במזומן, האם דבר כזה, שואל הזר, לא ראוי לשם אחר? תיאטטוס מסכים לחלוטין. נראה לו שהם גילו את הסופיסט ושהשם שהזר מחפש הוא של הסופיסט.

הזר ממשיך להביא יחד את מה שנאמר או נרמז בהפרדה. זו הדרך שבה הוא עושה זאת. הוא מתחיל ב”אמנות הייחוס”, ממשיך ב”אמנות הרכישה”, “אמנות הציד”, ב”ציד-חיות”, “ציד-חיות-יבשה”, “ציד חיות מאולפות” , “ציד אדם”, ציד אנשים פרטיים”, ומסתיים ב”אומנות מתן שירות תמורת שכר”, “אומנות התגמול בכסף” ו”אומנות שיש בה מראית עין של חינוך” , שהיא כלום אלא הציד אחר צעירים עשירים בעלי מוניטין גבוה. החשבון הזה הוביל אפוא לסופיסטרי. זה תלוי בנו לראות עד כמה החשבון הזה שונה מזה של דייג. “אמנות ייחוס” מתווספת שלא לצורך ל”אמנות רכשה”, “ציד חיות ביבשה” ל”יבשה-חיות-ציד”, “ציד חיות מאולפות” ל”ציד בני אדם”. מצד שני, “אומנות ההכנעה” ו”אומנות השכנוע” נותרות בחוץ. לכן ברור שיש עודפים וחסרונות בהתכנסות זו. אבל רק האזכור של “האמנות שיש לה מראית עין של חינוך״ אמור לעצור אותנו, כי מראית עין היא לא המראה עצמוֿ, ואכן על חשבון זה, הזר מתכונן להצגת חלוקה נוספת.

אבל בוא נמשיך לחלוקה הבאה. כאן אנו מתחילים במסחר, מכירה. ניתן לומר שהאחרון הוא כפול: אם מה שנמכר מיוצר על ידי המוכר עצמו: אנו עומדים בפני “אמנות המכירה של עבודתו”; אם מה שמוחלף הוא יצירה של אחרים, אתה פשוט מתמודד עם “אמנות ההחלפה”. זה היה הביטוי ששימש ל”החלפה” בחלוקת הדייג. אנו שמים לב ש”החלפה” משמשת כעת בצורה כפולה. הזר ממשיך: כמחצית מהחליפין הזה מתבצע בתוך העיר עצמה ונקרא “אומנות המסחר הקמעונאי”; זה שמתבצע על ידי רכישה ומכירה מעיר לעיר, נקרא “אמנות הסחורה”. ישנם שני סוגים של סחורה: סוג אחד מחליף במזומן את מה שהגוף צריך להזנה ולשימוש; הסוג השני עושה זאת עבור הנפש. תיאטטוס כמו מצביע עם היד. הפסקה. משהו כאן לא עושה זאת. הוא לא ממש מבין. הזר מניח שתאטטוס אינו בור לגבי הסחורה הנוגעת לגוף, אך אינו ברור לגבי הכוונה של הסחורה הנוגעת לנפש. הזר מסביר: יש את כל החליפין הזה שעליו מוזות מציירות, מחוללות פלאים ממש; ויש עוד הרבה דברים שהנפש מעוניינת בהם; כל חפץ שכזה עובר מעיר לעיר; הוא נקנה כאן, אחר כך נסחף ונמכר לשם, והנשיאה והמכירה הזו נעשית או בשביל הסחת דעת נעימה או למרדף רציני; אדם העוסק בנשיאה ובסחר זה הוא סוחר לא פחות מזה שמוכר אוכל ושתייה; ואותו שם של “סוחר” שייך לאדם הרוכש דברים שניתן ללמוד ומחליף אותם בכסף, עובר מעיר לעיר. לפיכך, ניתן לחלק את “אמנות הסחר של הנפש” בצדק רב ל”אומנות ההצגה”, המספקת הסחת דעת נעימה, והתנועה בדברים שניתן ללמוד. האחרון (למרות שנראה שהוא למרדף רציני) הוא לא פחות מגוחך מהראשון. כעת “אמנות הסחורה בדברים שיש ללמוד” היא שוב כפולה: היא יכולה להתייחס או לכל מיני אומנויות שצריך ללמוד או ללימוד של “סגולה”; במקרה הראשון השם המתאים הוא “מסחר באמנויות”; במקרה השני, השם שיש ליישם מבלי לבצע שגיאה – אומר תיאטטוס – הוא רק השם של מה שמחפשים, כלומר “השבט הסופי”. השם של הסופיסט.

הזר מציע כעת במפורש שהם “יחברו” את מה שנאמר. הוא מתחיל ב”אמנות הרכישה”, עובר ל”אמנות החליפין”, משם ל”אמנות המכירה”, ל” אמנות המסחר מעיר לעיר”ֿ, ״דברים שאפשר ללמד״, ו״מסחר במעלה הטובה״, והנה זאת הפעם השניה, שבה הגענו ל״אמנות הסופיסטית״. גם כאן יש כמה חסרים, השמטות החוצה, בחיבור עצמו, מה שמוליך אותנו, לחלוקה השלישית. זאת חלוקה קצרה מאד, וחשובה לא פחות. כאן, הזר מתחיל בחליפין, במכירה יותר ספציפית, ואומר כי אם אדם משתקע בעיר מסויימת, וקונה כמה דברים שניתן ללמוד בעצמו, ומייצר בעצמו מסגרות חשיבה שהוא יכול למכור לאחרים, הרי שהגענו לאותו ״שבט״ פעם נוספת.

אנחנו לא ניכנס להגדרות נוספות של הסופיסט, יש עוד שניים? כאיש מסחר של חוץ ופנים אשר מסתובב בין הערים ומוכר את מרכולתו, כשזאת תמיד משתנה על ידי הקונה או כך הוא הניסיון לפחות. ולא, נאמר לא! לשיטת הפירוק וההרכבה במרדף עצמו. רגע, למה לא? בוא נסכם דיאלקטית, החלוקה הרביעית לא חשובה כל כך. כאן, אנחנו מתחילים בהיאבקות, שיכולה להיות תחרותית-ספורטיבית או רצינית, ״על אמת״, עם תוצאות, זאת, שוב, יכולה להיות אלימה – פיזית, או מילולית, על ידי ויכוח; האחרון, יכול להיות משפטי כמו ברטוריקה המשפטית, או חיקוי של כל זה, ואלה מתחלקים לזה ללא שם וחסר האמנות, לעומת זה הביקורתי, של מציאת טעויות, והראשון יכול להיעשות לטובת הנאה וכסף, השני רק לטובת כסף. הסופיסט נמצא שוב, אבל חומק שוב, כמו פנומנולוגיה כגלריה של תמונות, וכל תמונה משהה אותך רגע לאשליה כי הנה הסובייקט והאובייקט התאחדו, שוב, עכשיו סוף סוף, אבל לא!

יש להמשיך במסלול אחר של הסופיסט, אומר הזר. ומה שהוא להלן הוא מעין מבוא לחטיבה החמישית. הזר מזכיר ביטויים המשמשים במשימות משק בית שונות: “סנן דרך”, “עבור מהר”, “לעבור”, “להפריד”, ״סובב״; ויש אינספור אחרים, מוסיף הזר. תיאטטוס רוצה לדעת האם הביטויים הללו אמורים לייצג מודלים של משהו ומה כוונתו של הזר באזכורם. הזר משיב שכולם מרמזים על איזו “התפרקות” ואומנות שהם צריכים לראות ראויה לשם אחד, לאמור, “אמנות ההפרדה”. הוא ממשיך ואומר: “תראה אם ​​נוכל איכשהו לראות שני מבטים שלו.” “אתה דורש מבט מהיר מצידי,” אומר תיאטטוס. הזר מציין, כי בהפרדות שנזכרו, הייתה מחד גיסא הפרדת הרע מהטוב ומאידך גיסא הפרדות כיוצא בזה. זוהי תחילתה של החלוקה החמישית: אנו רואים שמה שמפורק כאן הוא אומנות ההפרדה עצמה. המבט השני של אמנות ההפרדה, ההפרדה של דומה לדומה, הוא חסר שם, לפי הזר; אבל הזר יודע את שם ההפרדה בין הגרועים לטובים יותר, כי זה נקרא על ידי כולם סוג של “טיהור”. גם מראה הטיהור כפול: יש הרבה מבטים של טיהור גופים, ושם אחד מקיף את כולם כראוי; אנו מבינים שהשם הזה עשוי להיות “טיהור גופני”, למרות שהזר אינו מזכיר זאת. כאן יש אבל עוד חלוקה, מול הגוף, וזאת הנפשית, ״טיהור הנפש״. ברור מאליו שאלה הם מבטים שונים המחייבים להראות בנפרד את אמנות ההפרדה, של הדומה מהדומה. כאן, אז בוא נתחיל בגוף; טיהור הגוף. יש את טיהור הגופות הדוממים, פחות חשוב לנו, אנחנו, הם, לא מצריים, ויש את האמנות של ההליכה מהרע יותר לטוב יותר, כהיטהרות המופעלת על החיצוני, על ידי ״אמנות הרחצה״, וזאת לעומת אמנות ההסרה של הכיעור על ידי אימון או של מחלה על ידי רפואה. כאן, הגענו לסוף, ועדיין לא הגענו למבט שאותו אנו מחפשים, את הסופיסט. מכאן, המעבר מחייב אותנו. לנפש. כאן יש מבטים רבים. נתחיל בטיהור דרך תוכחה, זאת יכולה להיות פרקסיס של מנהג, כבוד למסורת וממילא האיום של עונש כטיהור במידה של נסיגה או סטייה. אבל יש מבט שמוליך גם לדרך אחרת. של האומנויות. הם מטפלות בטיהור במובן של יציאה מריקנות, בורות. אבל כאן, הזר מתעקש כי יש סוג אחר של בורות. אבל יש הטוענים כי בורות זאת טובה מאשר לימוד הדברים שלא צריכים להילמד. כאן אנו חוזרים אחורה עם מבט קדימה, מתנגש, לזה הסוקרטי. אבל כאן יש עוד מהלך, או עוד מבט אחורה אגב המבט קדימה. הטענה לידע ריק, שלה לא ניתן השם של הסופיסט כי החלוקה ממשיכה למבט אחר, זה שיכול לטהר את ההכרזה הריקה למלאות דרך הדיאלקטיקה השלילית של סוקרטס, הרופא של הנפש. אבל רגע, זה לא הסופיסט. אל להם לטעות בדומה לזה שדומה. אנחנו נצטרך לשם כך להתחיל שוב.

עכשיו, אנחנו מלאים דיו. אנחנו בדרמה של ה-image, אז בדרמה על האחר.

אנחנו נעיר שתי הערות קצרות. אחת על השפה של האונטולוגיה והשניה על האונטולוגיה הלא כה אידיאליסטית של אפלטון, בניגוד לאיך שמצוייירת על ידי אריסטו וכך הגל, היידגר וכולי. נתייחס לדיאלוג כאן כתשובה לדיאלוג פרמנידס. בהקשר זה שוב:

הזר: לפני שהוא ניגש לבחינה הביקורתית של תורות ההוויה, הזר פונה בשלוש בקשות לתיאטוס. בראשונה, הוא מבקש שנסתפק” במעט שנוכל להשיג, בכל דרך שהיא, על לוגוס חזק/בלתי חדיר/אטום כמו זה של פרמנידס “; בשניה, לא להתייחס אליו כאל רוצח אב אם ייאלץ לבדוק את הלוגוס של פרמנידס אביו “; בשלישית, לא להאשים אותו בחוסר שכל, שיפוטיות ומידה, לא לראות בו בית של הזיות, אם הוא “מוכרח להפריך את הלוגוס הזה”, בהנחה שהוא מסוגל לעשות זאת (סופיסט 241c-242a). מתוך המשמעות שאנו נותנים לדרך זו להכריז על בני השיח כבוחנים אפשריים של לוגוס חזק, אבהי ומקודש – באה החשיבות שאנו מייחסים (או לא) לדרך זו משום הפרקסיס הפילוסופי, העוסק במה, בכיצד ובמטרה של השיפוטיות, במיוחד זו השלילית, המפריכה. הזר, מצד שני, הוא מקומי לפרמנידס, הוא מגיע מאיטליה. הוא זר למקום שבו הוא מדבר. האם גם לכאן יגיע זר, מול הסופיסטים, הפרופסורים של החוכמה, לענות לכל הזר לפילוסופיה? הא, אין כאן שום מקומי להיות זר לו, ושהרי, האם הסופיסט כדיאלוג לא מתחיל (גם) בסוקרטס מספר על הדרך שדיבר עם פרמנידס שהיה כבר זקן מאד, בדיאלוג ההוא? והכל הולך לשם מול האפשרות המבהילה של שיחה עם סוקרטס הצעיר? סוקרטס הצעיר, להבדיל מסוקרטס הזקן, שלא משתתף בדיון, נשאר להקשיב לדיון, תוך ידיעה כי יכול להיות שהוא יהיה השחקן המחליף של זה שמדבר עם הזר, אם הוא י ת ע י י ף, כשהזר עצמו עושה את רוב השיח עצמאית אלא אם בר שיחו עוצר אותו בנקודה שדורשת הסבר נוסף. האם סוקרטס הצעיר היה נוהג כמו סוקרטס המבוגר, של דיאלקטיקה במשמעות של קרוס אקזמינמשן? בכל מקרה, הזר לא מבדיל בין וויכוח סתם לדיאלקטיקה אד-הומינם, ומעדיף להימנע מהאחרון מזוהה על-ידיו כאחד, אם מדברים על העדפה אישית; אבל נכון למנהג המקום, הוא, כאמור, מסכים לתיאטטוס כבר שיח.

בואו נמשיך לעקוב.

בגדול, הזר שואל איך מתרחש לו העניין המוזר שאותו דבר מכונה בשמות רבים? מה, למשל? שואל תיאטוטוס. הוא רוצה שהזר יתן לו מודל. והזר מראה לו אחד: נגיד שאנו מדברים על “אדם”, הרי שאפשר לומר שהוא לבן וגבוה, שמן או רזה ורע וטוב, וכן הלאה וכן הלאה. ובדומה, כל מה שאמור להיות דבר אחד, הרי שהוא בפועל מיוחס כרבים וככזה הוא מכונה בשמות רבים. אנשים צעירים, וזקנים שלקחו על עצמם ללמוד בשנים המאוחרות, קיבלו אפוא את ההזדמנות החגיגית לטעון שזה בלתי אפשרי עבור רבים להיות אחד ושהאחד יהיה רבים, ושזה לא נכון לקרוא לגבר טוב, וכי יש לקרוא לטוב טוב ולגבר גבר. הזר מניח שלעתים קרובות פוגשים אנשים כאלה, והוא מדגיש שלפעמים הם גברים קשישים חסרי מחשבה, אשר כל כך מתפלאים על אמירות כאלה, כאילו גילו את שיא החוכמה. תיאטוטוס מסכים.

הזר כנראה מתייחס בעיקר לאנטיסטנס. והוא מציע לדבר על ההוויה לאנשים האלה, בתוספת אלה שהם פנו אליהם בעבר, ולעשות זאת על ידי שאלות. השאלה היא: האם עלינו לא לייחס את ההוויה לשינוי ולמנוחה, ולא לשום דבר אחר, והאם יש לטעון בוויכוח על דברים כאלה שהם אינם מתערבבים ואינם יכולים להתמזג זה עם זה? או שצריך לזרוק את כולם יחדיו או חלקם או מה? על כך, הזר מקבל תשובה וכי למה לא להתבונן באופציות האלה ביתר נפרדות, בהירות ופוקוס?הזר מסכים. הזר מוכן והוא פונה לאפשרות, להתקשר עם כל תזה בנפרד. התזה הראשונה טוענת לאי יכולת לערבב או יותר נכון למזג בין השונות. במקרה זה, למנוחה לא יהיה שום חלק בהוויה, כך גם לשינוי לא יהיה מקום בהוויה. כן, אף אחד לא יכול לתקשר עם ההוויה. אם זה נכון, והתזה היא אמת, כל הדעות שצויינו זוכות לערעור משמעותי:

(1) הכל בשינוי (הרקליטוס); (2) הכל הוא “אחד” ו (פרמניידס); (3) כל הדברים תלויים במראות looks שתמיד זהים לעצמם- החברים של האידיאות”. כל אלה שמחזיקים בדעות אלה, מדגישים את ההוויה, יש האומרים שזה שינוי ויש בדעה שזה מנוחה. ואז יש דעה, כי (4) הדברים משתלבים בזמן כלשהו ונפרדים בזמן אחר (Empedocles). אנשים מחזיקים בתפיסה זו אולי חושבים על שפע בלתי מוגבל של אלמנטים מתחברים לאחד או כי אלמנטים רבים מפרידים ואז מתחברים שוב. הם עשויים לחשוב שזה קורה, אבל אם זה לא מתערבב/מתמזג, הרי שאין בכך ממש. תיאטוס מסכים. והזר מסכם את הסקירה בציון אלה (5) שאינם מאפשרים לשום דבר להיקרא בשם אחר משום שזה אומר שמשהו עשוי להיות מושפע ממשהו אחר (אנטיסתנס); בכך ההנחה שכלום איננו מסוגל להתמזג עם כל אחד אחר מייצרת לנו תוצאה עגומה ואולי אף מגוחכת, נוגדת את ההגיון שלנו.

תיאטוס אינו מבין. הזר מסביר למה. משום שאלה, הפילוסופים הללו, משתמשים לגבי כל דבר ועניין , במילים כמו ״הוויה”, “לחוד”, ״בנפרד מהאחרים״ ובאינספור ביטויים; כך אין צורך אפוא להפריך אותם: האוייב העכשווי, כמו היריב העתידי שלהם, מתגורר בתוך הבית שלהם, פנימה הם דוחפים אותו, כשהם סוחבים אותו לכל מקום בו הם מדברים מהבטן, כמו האמנים הנפלאים בדמות יוניקלס. ‏Theaetetus מאד מתרשם מהמילים של הזר.

הדימוי של הסופיסט.

אונטולוגיה פעם שניה. מול פרמנידס.

הזר מסכם: אלה, אם כן, שני המבטים של יצירת הדימוי. 1. ״האמנות המייצרת את מה שנראה כמו משהו. קופי. שימושי. טכני” – 2:1: ״אומנות שמייצרת משהו שדומה למשהו. ציור למשל. ו_2:2: ״אמנות המייצרת מה שנראה כמו משהו דומה״. זיוף, עובד בעיקר על צעירים, קהל היעד העיקרי של הסופיסטים. עלינו להבין: אידויד הוא מה שנראה כמו משהו; עם זאת, זה יכול להיות אירוב, כלומר מה שדומה למשהו, או פאברואה, כלומר מה שנראה כמו משהו. הזר מסיים את הדיון בהעלאת השאלה: לאיזה משני החלקים של אמנות יצירת הדימוי יש למקם את הסופיסט, מכונן הפלא? קשה מאוד לקבל מבט ברור על האיש המדהים הזה, אומר הזר: באופן גאוני ביותר הוא מסתתר כעת במבט מביך, שם קשה לאתר אותו. נראה שזה המקרה גם לגבי תיאטוס. מה הפירוש של הזר לאותו “מבט מביך” ?

לשם כך, עלינו למצוא את המשמעות של “דימוי”, אם זה נקרא , אם זה מה שנראה כמו משהו, או מה שדומה למשהו, או מה שנראה כמו משהו דומה למשהו. בכל אחד מהמקרים האלה זה משהו אחר מאשר המשהו זה: זה לא אותו דבר, אם נראה שהוא דומה לו, או שנראה כמוהו, או שהוא דומה למה שדומה לו. בהיותו לא משהו זה, זה מעלה את הקושי להבין מה המשמעות של ה”לא “הזה, הקושי העצום של” לא להיות “. זהו” המבט המביך “שעליו צריך הזר להתמודד כעת.מקרה מובהק של תמיהה בפעמים קודמות, והוא מורגש ככה עכשיו, הוא בדיוק זה ,שנראה שמשהו קיים בזמן שהוא לא, כך שהסובר את הדברים בדבר קיום / הוויה סובר בהכרח דברים שאינם נכונים.

כיצד ניתן לאושש את הטענה, מבלי להסתבך בסתירה, כי דיבור או דעה כוזבת יכולים להתרחש? קשה מאוד לענות על שאלה זו, טוען הזר. למה? שואל תיאטוס. מכיוון שאישור כזה מניח באומץ את אי-ההוויה, הלא-הוויה, עונה הזר. והוא מצטט את דבריו של פרמנידס הגדול, בהם נאמר: “לעולם לא יוכח כי דברים שאינם הם; לעולם אל תסיט את מחשבתך מדרך חקירה זו.” הזר מציע לבדוק את ההצהרה הזו. בקפדנות ושואל אם זה יתאים לתיאתטוס.

תיאיטוס, ה”מסוגל “, מוכן יותר ויותר להשתתף בבדיקה זו ומציע לזר להזמין אותו. הזר שואל: האם תהיה להם תעוזה להשמיע את הביטוי “מה שבשום אופן אינו הוא”? תיאטוס: מדוע שלא? הזר עונה כי אי אפשר לייחס את אי הוויה למשהו כי למשהו יש חלק מההוויה וזאת היא אי הוויה, הרי, הלא הוויה. אבל, כאן, עלינו להתחיל לראות את אחד החלקים הסבוכים ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה וזה השינוי שהדימוי של הסופיסט, המביך בתוך דימוי והסופיסט בעל יכולת להביך שוב דרך שלילה והתחמקות לאלף פרצופים ונראויות, הוא גם הבסיס לשינוי האונטולוגי של אפלטון. שהרי, הסופיסט אכן נמצא, אכן קיים. הלא הפילוסופי איננו אי הוויה.

איך זה? אתה שואל עם תיאטוס? הזר נותן דוגמא: משהו “לא גדול” יכול להיות שמשהו הוא בגודל קטן או בינוני; אם משהו נשלל, הכוונה אינה הפוכה: החלקיק “לא” מציין משהו שונה מהמילים העוקבות אחרי חלקיק זה, או ליתר דיוק משהו שונה מהדברים המיועדים במילים ההן שנאמרו לאחר השלילה. והזר מזמין את תיאטוס ללכת בעקבותיו הלאה. לזר נראה כי טבעו של “האחר” נחתך לחתיכות, וכך גם כל הידע שלו. איך זה? שואל תיאטוס. הזר מסביר: גם הידע הוא אחד, אך לכל אחד מחלקיו הנפרדים ואשר עוסקים במשהו ספציפי יש שם ראוי; מכאן שיש אומנויות רבות, וסוגים רבים של ידע. החלקים של “האחר”, שטבעם הוא אחד, חווים את אותו הדבר ממש. תיאטוס חושב שזה אפשרי אך מציע לברר כיצד זה קורה. הזר ותיאטוס ממשיכים לדון בשאלה זו. יש חלק כלשהו מ”האחר “שמתנגד ליפה. יש לו שם, ה”לא יפה “, והוא ה”אחר” של שום דבר אחר מאשר האחרות שלו אל מול הטבע של היפה. אבל מה שיש לומר גם על הלא יפה הוא זה: זהו חלק נפרד בתוך משפחה אחת של הוויות והוא מוגדר כנגד משהו בין הוויות.

נראה שהלא יפה הוא כהוויה המתנגדת להוויה אחרת. לפיכך ברור שאי אפשר לומר שהיפה שייך יותר למשהו ואילו הלא פחות יפה פחות. באותו אופן, ללא-גדול יש הרבה כמו הגדול; ניתן לומר את אותו הדבר על הצודק והלא צודק כמו גם על דברים אחרים, שכן טבעו של “האחר” הופיע בין מה שיש; ואם זה קיים, החלקים שלו חייבים להיות גם בין ישויות. נראה כי זה נובע מכך: “האחר” עשוי להתנגד לחלק מ”הוויה “, אך בהחלט ניתן לומר כי לאופוזיציה זו יש לא פחות מ”הוויה” בעצמה, שכן היא מצביעה, לא על משהו המתנגד להוויה של מה שיש, אלא רק להוויה אחרת, פוזיטיבית, ולא יותר.

תיאטוס מסכם: מה שהם דיברו עליו, כלומר, “האחר”, הוא מה שהם חיפשו תחת ״אי ההוויה״ למציאת הסופיסט. אל לנו לשכוח: הזר ותיאטוס לא רצו להירגע בניסיונם לגלות מהו הסופיסט, שנמלט אל חושך אי-ההוויה. אנו מבינים כעת שהוא בורח לחושך של “האחר”.

ואנחנו יכולים לשמוע את הזר חוזר על כך של”לא-להיות “יש אופי משלו, כלומר, הטבע של” האחר “. כמו שאפשר לומר שהגדול הוא גדול, היפה יפה, הלא גדול לא גדול, הלא יפה לא יפה, כך ניתן לומר ש”לא להיות “הוא” זה להיות הוויה של מבט אחד בין כל ההוויות הרבות שיש. האם יש לנו חוסר אמון בקשר לזה, תיאטוס?” שואל הזר. ותיאיטוס “עונה:” ממש לא. ״אי-הוויה “, אנו מבינים, היא ” האחר “. אנו נצטרך ללמוד ביתר פירוט מה המשמעות של זה. הזר חוזר להצהרה של פרמנידס, ומראה כי ביחס לאחרון, הם עשו יותר ממה מאשר ואף חרגו לתוך מה שהוא אסר לחקור עליהם: הם לא רק הראו לו שהדברים שאינם אינם-הם, אלא גם מה שהמראה של “לא-להיות” אומר בפועל: הם הוכיחו שטבעו של “האחר” הוא בעל הוויה גם כן, שהוא נחתך לחתיכות וזאת כדי להשפיע על כל היצורים ביחסיהם זה לזה. ביחס ל פרמינדס הם העזו לקבוע כי כל חלק ב”אחר “אשר התייצב למשהו שהוא, הוא בעצמו” אי-הוויה “. תיאטוס הוא בדעה כי כל מה שאמרו נכון ביותר.

אבל הזר לא רוצה שיבינו אותם בצורה לא נכונה: הם לא טוענים שהיש של אי ההוויה זה ההפך מההוויה. הם כבר נטשו מזמן את הדיבור על כל דבר כהפך של ההוויה, “בין אם באופן חיובי או שלילי (אנו זוכרים, דיבורים כאלה, אילצו את הזר לסתור את עצמו). הם כיום טוענים כי “לא-להיות” הוא-הוא קיים. אם אחד אינו מסוגל להפריך אותם, עליו לומר, כפי שהם עושים, כי (א) הרעיונות המובנים יכולים להתמזג האחד עם רעהו וכי ההוויה וה”אחר “עוברים בכל הדברים, כולל הם עצמם —- אנו זוכרים, כמו את התנועות עושות באלף בית, וכי (ה) ה”אחר ” משתתף ב”הוויה”, אך הוא אינו זה שהוא בו, מכיוון שהוא “אחר, שונה מההוויה, ובכך באופן הברור ביותר והכרחי” הוא לא-אי הוויה“.

באותו אופן, הם גם טוענים כי ההוויה היא חלק מ”האחר” ולפיכך האחר מופרד מהמובנים, מבטים אחרים; ומכיוון שמדובר באחר ביחס לרבים, טבעו לא בא מהם אלא רק מעצמו. לפיכך ההוויה היא אין ספור דברים; ועל כל אחד מהם ומכולם ניתן לומר שהם במובנים רבים אינם ובמובנים רבים ישנם. נכון, אומר תיאטוס. אנו רואים כי הזר חוזר ומדגיש את אופיו הבלתי מוגבל של “האחר”. הזר מסיים את כל הדיון הזה בדחיפתו, בקריאה ארוכה, כי אלה שאינם מסכימים עם הנאמר צריכים להציע פיתרון טוב יותר ולהימנע מבזבוז זמן על ארגומנטים שאי אפשר לתת דעה רצינית עליהם.

וזאת הייתה דעה רצינית, לסיכום:

הבורות שלך היא לא כלום. היא המוכר שהופך לאחר: what is not in a way is, and what is, also, in a sense is not. זה לגמרי אפלטון ובכלל יוון. טוב, זה לא נכון. זה לגמרי יוון כסיכום של אפלטון עובד על פרמנידס אגב הסופיסט. החלף בורות באי הוויה, תבין את to be כחסר אקיסטנס בעברית, ובעיקר את הבעיה של הסופיסט שמובילה אותנו לעמדת האחר, ווואלה! כי אם what is is, what is not is not, העמדה האליטיאית לפילוסופיה יש אחיזה, אז אין מקום ל-image, או הדרמה של הלייק, או אפשרות לסופיסט כזה שהאחר רואה בו איש חכם – טעות, אז רק אז יהיה אפשר להמשיך. זה המומנט שהזר נאלץ לרצח אב של ההוא מאיטליה, שנהיה רשמי לפני שהיה כי הוא מבקש לפני לא לזהות את זה עם זה, אבל זה בדיוק הבין לבין כך וכך עם הכותרת לרצח אב זה. הציטוט הוא מה״סופיסט״. 241d.

רשומה רגילה
Georg Wilhelm Friedrich Hegel by Julius Ludwig Sebbers
פילוסופיה

הגל פנומנולוגיה: על הדת, הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם

הגל: על הדת, הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם: אבי קוג׳מן, פילוסופיה.

{1} זהו המדע האתאיסטי של הגל “(sich selbst wissende Geist) במובן הראוי והקפדני של המונח: מדע ובאמצעותו, רוח-נקראת כך: הרוח האנושית, שכן אין רוח אחרת מאשר זאת שיכולה לדבר במקום אני עד האני, כשם שאותו שיח פילוסופי-מדעי מראה איך הרוח מבינה את עצמה. אבל, במובן הרחב יותר, השיח על הדת, התיאולוגיה, היא גם הכרה עצמית- המהלך של פוירבך הוא כבר פרשנות נכונה של הגל עם חסר המתוקן שוב על ידי מרקס תזות על פוירבך – קרל-מרקס-תזות-על-פוירבך-1845-שלושת-הביק/- ראה, גם הערה מספר אחת לביקורת הספציפית יותר של מרקס- מכיוון שלמעשה, מתוך אמונה שהוא מדבר על אלוהים, האדם מדבר רק על עצמו. לכן אפשר לומר שהרוח המתבטאת בדתות, רוח שבה עוסקת התיאולוגיה, היא גם הרוח שמכירה את עצמה; אפשר לומר שתיאולוגיה היא Selbstbewusstsein, תודעה עצמית של רוח- במשמעות של אני מדבר כשאני מדבר אחר, עד הדיבור של היד השניה כיד ראשונה.

שוב: כל תיאולוגיה היא בהכרח אנתרופולוגיה – מושא המחשבה הדתית הוא האדם – הרוח היא הפעולה המניעה (היצירתית / הטרנספורמטיבית) אשר ממומשת על ידי האדם בעולם הנתון (ומחוצה לו). האדם הדתי אינו מודע לעובדה זו – שעה שחשיבתו היא חשיבה המפרשת על ידו כמחשבה תיאולוגית גרידא: תיאולוגיה, קרי, שיח שבו האדם מבסס / משליך החוצה את מושג הרוח (Begriff) באמצעות הצגתו מחדש (Vorstellen). התוצאה היא הוויה או ישות או אחד אשר קיימים מחוץ לאדם ובלתי תלויים בפעולה שוללנית בעולם – דיבור על אלוהים מסתכם בדיבור על העצמי תוך אימוץ התודעה העבדותית, עתה באמצעות האידיאולוגיה הנוצרית. הנצרות היא ה-ultimate של מהלך זה.

Hegel, Phenomenology of the Spirit: Christianity as the Ultimate Slave’s Ideology

תודעה עצמית מבדילה בין מחשבה פילוסופית (אנתרופולוגית) לבין דתית (תיאולוגית) – תודעה עצמית היא הקיום משותף של מחשבה: התנגדות / היווצרות הדדית חדשה והגעה לשלם חדש – תיאולוגיה היא ההשתקפות (הלא מודעת) של העולם ההיסטורי / חברתי הנתון בו חי התיאולוג – חשיבה על התפתחות המחשבה התיאולוגית = התפתחות האידיאל כשם שהוא בא לידי ביטוי במציאות. עם הניצחון על הנצרות / האידיאולוגיה (עם נפוליאון), נעלם לו גם הקונפליקט בין האנתרופולוגיה והתיאולוגיה – הפילוסוף (הגל) חושף את האדם בפני עצמו (מימוש נפוליאון) ובכך חושף אותו הן בהיבט הספציפי והן בידע האוניברסאלי שלו – תורתו של הגל היא אבסולוט שמשלים את האבולוציה הפילוסופית והדתית / תאולוגית, באמצעות הטוטאליות של האדם המושלם שמתממש בסוף ההיסטוריה (קיומו האמיתי של אדם כזה [אדם מרוצה לחלוטין]).

{2} אבל בוא נראה זאת אגב הרצון הכללי. או הרצון הכללי כאלוהים. כאן זאת הטוטאליות. או יותר נכון יכולתך לראות את עצמך כחלק מהרוח של העם או המדינה. כאן, אנו בעצם נכנסים לשאלה המפרידה בין הגליאנים ימניים לבין הגליאנים שמאליים. כשם שנראה, אין כאן כלל שאלה. אכן, ההגליאנים הימניים היו יותר בשימוש הנאורים המגנים פאשיזם תוך שלילת השלילה האמיתית במחשבה הגרמנית או המחשבה האנגלו סקסית והקשר שם בין קפיטליזם לברבריות כמו קפיטליזם לקומוניזם.

בכל מקרה, אין שום אפשרות לקרוא את הקטע הבא באמצעות הימניים. לקרוא אותו זה לא להבין למה פרק 7 בא אחרי ששת הראשונים כדיבור חוזר, דרך התיאולוגיה, את אשר דיברה עד כה הפילוסופיה. אגב, הפנומנולוגיה, אנחנו נישאר עם בעיית הזמן מבחוץ או דיאלקטיקה ללא היזכרות כמו זיכרון מוות, אגב הצרפתים של היידגר. אבל בוא נצמד לטקסט. אני מתרגם, עם קצת כיוונים של קריצה, בסוגרים, לעין התשוקתית.

האבולוציה הדתית היא רק “יסוד מכונן” (רגע) של אבולוציה היסטורית, אמיתית, פעילה. התהליך האמיתי הזה, במבנה-האינפרא, הוא שקובע את הצורות המסוימות של דתות שונות. מטרת האבולוציה הדתית היא הפילוסופיה האתאיסטית, שבאמצעותה רוח שוקלת את עצמה כפי שהיא במציאות: “er sich anschaue wie er ist.” שלבי ההתהוות של הבנה עצמית מושלמת זו מיוצגים על ידי הדתות השונות, שכל אחת מהן מתאימה לחברה, לרוח מוגדרת, מסויימת: “einen bestimmten Geist.” דת או תיאולוגיה נתונה משקפת את המאפיינים הספציפיים של רוח אמיתית, כלומר של Volksgeist.

לכן, הדת היא אכן השלכה אל מעבר אגב דמות המציאות החברתית שכבר התגבשה. אך, מצד שני, העם מכונן את עצמו כאחדות הומוגנית רק בכך שהוא הסדיר דת המשותפת לכל חבריה. כך, למשל, הנצרות היא תוצאה של תמורות אמיתיות שעיצבו את העולם הבורגני באימפריה הרומית. ללא האימפריה הזו הנצרות הייתה נשארת כת גלילית פשוטה. אבל האחדות החברתית החדשה, העולם הנוצרי, הוקמה רק משום שהייתה השלכה לדת הנוצרית.

כלומר, “Entelechy” של כל האמיתי, הוא גם “Entelechy” של כל אדם אנושי. כך המדינה היא רק שילוב של אזרחים, וכל אזרח הוא רק מה שהוא משתתף במדינה. אבל ככל שאדם אינו לוקח את זה בחשבון, ככל שהמציאות של המדינה, של חיים פוליטיים, אינה חושפת את העובדה הזאת במפורש, האדם מתנגד לעצמו למדינה ורואה במדינה ישות עצמאית, אכזרית. בכך הוא בגישה של Bewussein. לפיכך, ניתן לומר: עד עכשיו זו היתה שאלה של העמדות המגוונות שהאדם המתנגד לעצמו לאנושות, למכלול, למדינה, לוקח ביחס אליהם.

אבל מנקודת המבט של האדם–וואוסטיין, המציאות המהותית היא לא רק המדינה. האיש הזה מתנגד גם לעולם של האני; שם הוא רואה ישות אוטונומית. בשבילו, המציאות המהותית של העולם הזה תהיה עצמה למציאות אוטונומית המתנגדת לו. ולכן זה בשבילו מציאות חיונית אלוהית. בשבילו, האבסבלוט ווסן הוא אלוהים, או באופן כללי יותר – האלוהי.

כתוצאה מכך, לדבר על המציאות המהותית מנקודת מבט של Bewussein (כפי שהוא עושה בפרקים III ו- IV), הגל היה צריך לדבר על הגישה כי אדם לוקח ביחס לאלוהים שלו: הוא היה צריך לדבר על הדת. במילים אחרות, הוא דיבר על הגישה שהאדם המתנגד לעצמו לאלוהים, שמבדיל את עצמו מאלוהים, לוקח ביחס לאלוהים שלו. לכן הוא דיבר על הדת במובן הרחב ביותר של המילה.

החלק הראשון של הפרשנות התיאיסטית היה נכון. עם זאת, יש צורך לקחת את המילים “דת” ו “absolutes Wesen” במובן שהאתאיסט נותן להם. וזה במובן האסתטי הזה שעלינו לפרש את החלק השני של המשפט.

שם, זו שאלה של “המציאות המהותית-המוחלטת”, נלקחת כשלעצמה ולעצמה. כלומר, הנה, זו שאלה של האדם ככזה, של איש קולקטיבי המתגורר בעולם, של של Weltgeist, Volksgeist, בניתוח הסופי, של המדינה. אבל כבר לא מנקודת מבט של Bewussein, של האדם המנגיד את האני למדינה, ורואה אותו מבחוץ. שם, זו שאלה של geistes selbstbewussein des. כלומר, בפרק השביעי, זה עניין של להראות ולהבין כיצד הרוח מבינה את עצמה ככזאת, ולא רק בעמדות של אנשים ביחס אליה. עם זאת, על פי הגל, ההבנה העצמית של sprit – או של volksgeist – מגיעה דרך ובאמצעות הדת (במובן הרחב ביותר של המונח). בפרק השביעי, לכך היא תהיה שאלה של תוכן הידע הדתי, כלומר, של תיאולוגיה.

״רוחו המוחלטת של עם היא היסוד המוחלט, האוניברסלי … הקולטת את כל התודעות המיוחדות לעצמה. {זוהי) הישות המוחלטת, הפשוטה או הלא מחולקת, החיה {ו} הייחודיית. {ו} {היישות} הזאת חייבת להיות גם היישות הפועלת ו {עליה} להתנגד לעצמה כעצמה {לקחת את עצמה- כ- תודעה {חיצונית-} …. מעשה זה של להיות-אחר מלבד עצמה מורכב [מן] {העובדה} שרוח, כישות פסיבית, מתייחסת לעצמה {נלקחת} כישות פעילה, שה {רוח}, כעם פועל– {כלומר} ישות מודעת קיימת – עוברת להיות התוצאה {של פעולה}, {כלומר} ליישות-שווה-לעצמה.

ובמידה שבה העבודה המשותפת לכולם היא העבודה {שהם מייצרים} כ- {תודעה-} חיצונית}, הם מכוננים לעצמם בעבודה זו את עצמ ם כישות חיצונית. אבל הישות החיצונית הזו היא הפעולה שלהם: זה רק מה שהם עשו איתה; הם עצמם כפועלים … {על מה} שהם {ישות חיצונית זו}. ובחיצוניות זו של עצמם … הם רואים את עצמם כעם. והעבודה הזו {שהיא} שלהם היא בדיוק הרוח שלהם עצמם. הם מייצרים את הרוח הזו; אבל הם מעריכים אותה כישות שקיימת כישות הקיימת [סיינדס] לעצמה (כערך). ורוח זו היא (אכן) לטובת עצמה: שכן, פעילותם שבאמצעותה הם מייצרים אותה היא ההתנגדות הדיאלקטית המתגברת של עצמם (כשלעצמם); וההתגברות הדיאלקטית הזאת של עצמם, אשר אליה הם נוטים, היא הרוח האוניברסלית הקיימת-לעצמה, בהעדר כלליות אמיתית.״

המשמעות ברורה. –העם פועל, ובמהלך פעולה קולקטיבית זו, הם מקימים את עצמם כמדינה או כעם מוסדר כמדינה, כלומר כעם אמיתי. אך תוצר הפעולה מנותק מהפעולה ומהסוכן. עבור הסוכן, מוצר זה הופך למציאות אוטונומית וחיצונית שהיא חלק מהעולם האמיתי, בה הסוכן או הסוכנים חיים ופועלים. בנוסף, כאשר הסוכן מפסיק לפעול ומנסה להבין את מה שהוא עשה, הוא הופך בהכרח לבווסטשטיין, לתודעה, מודע לישות חיצונית. (בהכרח, כי רק פעולה היא המקף המאחד בין אני ללא-אני; בהתבוננות, הוויה היא תמיד אוטונומית, נתונה ללא אני.) באופן זה האיש המתבונן במדינה, בעם, מבין אותם כישויות אוטונומיות. והגל אומר, “הם מעריכים את זה כהוויה נתונה-סטטית {הקיימת} בעצמה.”

והבנה זו של העם כעם מתבצעת בצורה מיתית ומתורגמת על ידי אמנות או על ידי תיאולוגיה.

תפיסה זו של הווזן הופיעה לראשונה בפרק השלישי, Kraft und Verstand, שם זו הייתה שאלה של הבנה ושל מדע “וולגרי”, בעיקר של פיזיקה ניוטונית. כך מסכם הגל את שאמר שם:

״כבר עכשיו, התודעה {החיצונית-}, עד כמה שהיא הבנה, הופכת לתודעה {חיצונית-} של העל-חושי, כלומר של הפנימי-או-השוכן [ב-] של הקיום האמפירי של האובייקטיבי-או-הדבר כאובייקט. אבל העל-חושני, הנצחי – השם שמעניקים לו הוא בעל חשיבות מועטה – שכן, הוא חסר-האישי-אני [selbstlos]. זאת רק הישות האוניברסלית שעדיין רחוקה מאוד מלהיות הרוח שיודעת את עצמה כרוח.״


{3} באמצעות עבודתו, העבד מורם לדרגת ההבנה, לוורסטנד, להבנה היצירתית של תפיסות מופשטות. בכך שהוא עצמו הופך את העולם על פי רעיון, הוא מובא להאמין שהעולם הזה, וגם הוא מונע על ידי אידיאל סופר-סנסיבל. מאחורי התופעה ההגיונית, איש-של-ורסטנד רואה את הווזן, את המציאות המהותית-הגיונית.

זהו “הרעיון” או “המהות” של הדבר שהוא “האנטלקיה” שלו, הפנימיות שלו. אבל העבד שעובד על פי רצונו של המאסטר, העבד שמבצע את פקודות המאסטר, חי בעולם שעדיין אינו רואה, ולכן הוא לא מגיע לרעיון שהוא זה המהווה את “המימוש” של העולם, הווזן העל-חושני ששומר על עצמו במציאות הגיונית. הווזן של העולם שהוא מגלה נראה לו כמו טרנסצנדנטי, אוטונומי ובלתי תלוי ממנו, כמו העולם שלו עצמו, העולם הנשלט על ידי המאסטר. הווזן לא רק מעל העולם ההגיוני: הוא גם על-אנושי.

העבד מגיע לתפיסה הטרנסצנדנטליסטית של הווזן כיוון שווזן זה, מבחינתו, הווזן של עולם השייך למישהו שאינו שייך לו, למאסטר. ומקור זה של הרעיון בא לידי ביטוי בקביעת תוכנו.

במילה אחת, הווזן הוא מעין אדון כל יכול: הוא אלוהים שיוצר, או, לכל הפחות, שולט בעולם.

לפיכך, לפיזיקה הניוטונית של כוחות וחוקים יש השלמה הכרחית לתיאולוגיה טרנסצנטנטליסטית, כשם שההפך, תיאולוגיה זו מחוללת פרשנות “מכניסטית” של העולם. (לכן לא במקרה ניוטון היה גם תיאולוג.)

עם זאת, ההבנה בפני עצמה איננה תיאולוגיה. היא מהווה רק את המסגרת הרעיונית בה התוכן התיאולוגי ימקם את עצמו. אך תוכן זה חייב לבוא ממקומות אחרים, מכיוון, מבחינת ההבנה, הווזן הוא הווזן של העולם הטבעי, של הלא אני. לכן ווסן זה יהיה גם לא אני; זה לא יהיה אני בעל-חוש, מודע לעצמו, למציאות חיונית; זה לא יהיה גייסט.

אבל כל מה שנאמר על גייסט בתיאולוגיה, כל מה שנאמר על הרוח האלוהית הטרנסצנדנטית ביחס לאדם, הרוח ככוח שאי אפשר לעמוד בפניו וחוק שאי אפשר לעמוד בפניו – כל זה ייווצר בתוך המסגרות הריקות שעדיין נוצרו על ידי תפישת העל-חושי או התפיסה הטרנסצנדנטית שעובדה על ידי הבנת העבד.

במילים אחרות, בפרק השלישי, הגל תיאר את סוג הגישה בה נוקט הפרט האנושי ביחס לווזן, קרי כניגוד לעצמו, ככל שגישה זו היא קוגניטיבית בלבד, מהורהרת: ובכל הוא תיאר את המסגרות של כל תיאולוגיה המובנת כידע.

אך על מנת למלא את המסגרות הללו בתוכן תיאולוגי, כדי להפוך את הווזן המופשט לרוח אלוהית המודעת לעצמה, יש לפנות למשהו שעדיין אינו מבין ההבנה והיחס המהורהר או הקוגניטיבי.

בכללי, כדי להבין את מקור התיאולוגיה, יש לנתח לא רק את המחשבה, את הרעיון, אלא גם את תחושת ההתעלות. או: את ניתוח הגישה הקוגניטיבית הנוקט הפרט ביחס לווסן, יש להשלים באמצעות ניתוח הגישה הרגשית שלו. יש לגלות לא רק את מסגרות המחשבה התיאולוגית, אלא גם את כל הפסיכולוגיה הדתית.

זה מה שהגל אמר בפרק ד ‘. להלן סיכום (עמ ‘473, 1. 16-22):

ואז, התודעה העצמית, שהייתה השלמות שלה – והשיא שלה בצורה הקונקרטית של התודעה האומללה, הייתה רק כאב הרוח שעושה שוב מאמצים על מנת להגיע אל אובייקטיביות עניינית, אך אינה משיגה אותה. כתוצאה מכך, האיחוד של התודעה העצמית המסוימת והמציאות המהותית הבלתי ניתנת לשינוי שלה, שלשמה תודעה עצמית זו מעבירה את עצמה, נותרת מעבר לתודעה העצמית הזאת.

{4} התודעה האומללה היא התודעה הנוצרית; זוהי הפסיכולוגיה של הנוצרי, אשר, עבור הגל, מהווה את הסוג המושלם ביותר של האדם הדתי. מה הנוצרי רוצה? כמו כל אדם, הוא רוצה לבטל את עצמו, כאידיאל או כמתח, לממש את האידיאל שלו, אשר – ככל שהוא לא ממומש – מתגלה בפניו בתחושת חוסר הסיפוק, של שמרץ, של כאב. אך ככל שהוא נשאר אדם דתי, הוא לא מצליח להיות מסופק. או – אם אחד מעדיף – הוא נשאר אדם דתי במידה והוא לא מסופק.

אכן, מה זה לממש, להגיע לאידיאל של האדם, אם לא להיות מוכר על ידי אחרים, על ידי כל האחרים? במילים אחרות, זהו מימוש האינדיבידואליות, הסינתזה של הפרט והאוניברסלי. ודווקא האינדיבידואליות הזאת, הנוצרי מבקש בהרגשתו הדתית. אם הוא מדמיין אלוהות ומתייחס לאלוהים, למציאות חיצונית מוחלטת, זה משום שהוא רוצה שיוכר על ידי זה, שיוכר על ידי האוניברסלי בפרטי המיוחד לו. רק שהוא לא מצליח לזה.

האדם מדמיין את אלוהים מכיוון שהוא רוצה להתנגד לעצמו. והוא מדמיין אלוהים טרנסצנדנטי מכיוון שהוא לא מצליח ליישם את עצמו בעולם. אך לרצות לממש את האינדיבידואליות על ידי התאחדות עם אלוהים טרנסצנדנטי זה לממש אותה בעולם טרנסצנדנטי, בג’נסיטים, במה שמעבר לעולם ולעצמך כתודעה עצמית, כחיים בעולם. לפיכך יש לוותר על מימוש האידיאל כאן להלן. כתוצאה מכך, להיות דתי ולדעת את עצמך כלא מאושר בעולם הזה הם היינו אך.

במילים אחרות, מצד אחד, היחס הדתי, הרגשי נולד מתחושת הכאב הנגרמת מחוויית חוסר האפשרות להתממש בעולם; מצד שני, זה מעורר ומזין את התחושה הזו. והנוסטלגיה הזו מוקרנת אל מעבר, שממלאת בתוכן תיאולוגי את מסגרות ההתעלות של הוורסטנד, המציבה את דמותו של אל אישי שם, של מציאות מודעת לעצמה, של גייסט זה – למעשה – היא רק השלכה של אומללות התודעה הדתית אל המעבר.

לכן, להזין, לטפח, את הנוסטלגיה, את התחושה הכואבת של אי-ספיקת המציאות שחיים, זה למצוא את עצמו בגישה הדתית, אכן הנוצרית. להפך, להציב את עצמו בגישה זו זה להזין ולטפח אומללות ונוסטלגיה.

הבריחה מהפסיכולוגיה הדתית נעוצה בהתגברות על אומללות התודעה, תחושת חוסר הסיפוק העצמי. ואפשר לעשות זאת על ידי מימוש עולם אמיתי, בו האדם יהיה “מרוצה” באמת, או על ידי התגברות על ההתעלות באמצעות מעשה מופשט והתאמת האידיאל למציאות.

הפתרון הראשון הוא זה שהביא למהפכה הצרפתית ובאמצעותה, אשר אפשרה את המדע המוחלט האתאיסטי של הגל. הפתרון השני הוא של האינטלקטואל הבורגני.

הנה מה שהגל אומר עליו (עמ ‘473, 1. 23-27):

הקיום האמפירי המיידי של התבונה, שמבחינתנו, נבע מאותו כאב {של התודעה האומללה}, והצורות הקונקרטיות [Gestalten] השייכות אליו, הוא חסר דת, מכיוון שהתודעה העצמית שלהם מכירה את עצמה { להיות}, או מחפשת את עצמה, בנוכחות האמת המיידית. *

“הקיום המיידי של התבונה” – הוא האינטלקטואל של פרק V. קיומו הוא “מיידי” מכיוון שהוא אינו “מתווך” על ידי מאמץ העבודה והמאבק, שרק הם יכולים באמת לשנות את העולם. האינטלקטואל מוצא את עצמו, או ליתר דיוק, מחפש את עצמו, בהווה “המיידי”: זה לא אחרי מותו, זה לא במעבר שהוא רוצה להיות “מרוצה”; הוא רוצה להיות מרוצה Hic et Nunc. לכן הוא לא דתי: המחשבה והרגשת ההתעלות חסרות בו, בדיוק כמו תחושת האומללות.

עם זאת, הוא לא באמת “מרוצה”. וזה בדיוק בגלל ה”מיידיות “של יחסו. הוא משאיר את העולם כפי שהוא, ומסתפק בכך שהוא נהנה [ג’איר] מאותו עולם בו האדם הדתי סובל. כעת אם ירידת הערך של המציאות הנתונה מאפיינת את היחס הדתי, ההערכה החיובית של הנתון אופיינית ליחס האמנותי. העולם הנתון, כשהוא מפסיק להיחשב לרע, יכול להיחשב רק בתור היפה. לכן האינטלקטואל יכול להגיע לכל היותר לשמחתו הטהורה של האמן הלא פעיל והשלו, שהוא משהו שונה לחלוטין מבפרידיגונג, שביעות הרצון האמיתית של המהפכן שהצליח. יתרה מכך, אדם המתענג על שמחת הידע הטהור או מההתבוננות האמנותית יכול לנצח להישאר אינטלקטואל או אמן, כמו שאדם המתענג באומללות יכול להישאר לנצח אדם דתי או נוצרי.

אני לא מתעקש על השאלות האלה. בהיותו א-דתי במהותו, אפילו אתאיסט, האינטלקטואל כבר לא עולה בפרק VII. די להזכיר שמלבד הגישה הסובייקטיבית, התיאולוגית והדתית, יש עדיין גישה א-דתית ואסתטית, קדם-מהפכנית, שאין לה שום קשר לאתאיזם שלאחר המהפכה של הגל.

בשלוש הפסקאות הבאות (עמ ‘473-474), מסכם הגל את שלושת החלקים של פרק 6’.

בפרקים 3 ו- 6 הייתה זו שאלה של היחס – היחס הקוגניטיבי והרגשי – שבו האדם המבודד, הפרט, נהג ביחס לאוניברסלי שנתפס כאל טרנסצנדנטי. בפרק ו, זו שאלה של התפקיד שממלאת תפיסה זו, דת, באבולוציה ההיסטורית של האנושות. שם שוב, לפיכך, זה לא קשור לתוכן הדוקטרינות התיאולוגיות עצמן (כמו בסעיף VII), אלא ליחסים בין דוקטרינות אלה לפרטים, ככל שקשרים אלה קובעים את מהלך האבולוציה ההיסטורית הגלובלית, אשר משלבת ומכנסת את הפעולות של הפרטים האלה.

——
{5} האיש שעושה תיאולוגיה אינו יודע מה הוא עושה: הוא מאמין שהוא מדבר על אלוהים, על רוח שאינה רוח האדם. תודעתו העצמית היא אפוא לא “לעצמה”, “לפירוש” – תודעה עצמית; מבחינתו, זה רק Bewusstsein, מודע לישות חיצונית לאדם, למעבר, לאלוהות טרנסצנדנטית, חוץ-עולמית, על-אנושית.

וזה מה שמאפיין כל תיאולוגיה באשר היא: “an sich” ו- “für uns”, זה תמיד עניין של האדם בעולם שהופך מודע לעצמו, אבל “für sich”, בשביל האדם עצמו, זו שאלה של משהו אחר מלבד האדם והעולם בו האדם חי. וזה מה שהגל אומר במשפט הבא (עמ ‘474, 1. 40 – עמ’ 475, 1. 4): ״הצורות הקונקרטיות [Gestalten] של הרוח שנלקחו בחשבון {בפרק ו ‘, כלומר}:רוח [wahre] של אמת-או-אמיתי, {רוח} שמנוכרת-או-הפכה זרה ביחס לעצמה [sich entfremdete], ורוח שהיא סובייקטיבית-בטוחה בעצמה [seiner selbst gewisse] – מהווה את הרוח השלמה בתודעה {חיצונית-}, אותה תודעה אשר, בביטוי ההתנגדות לעולמה-עצמה, אינה לזהות את עצמה ברוח הזאת או בעולם הזה.״

Der wahre Geist – פאגאניזם; der sich entfremdete Geist – היא הנצרות; der seiner selbst gewisse Geist – היא הפסאודו-דת של תיאולוגיה ופילוסופיה פוסט-מהפכנית, פרוטסטנטית, גרמנית: של קאנט, של פיכטה, של יעקובי, של הרומנטיקנים וכו ‘(וגם של שליימכר).

לכן, בכל מקום שיש תיאולוגיה, יש הבנה מוטעית, אי הבנה מצד האדם; באמונה שהוא הופך להיות מודע להוויה רוחנית חוץ-אנושית ועל-אנושית, האדם-שחי-בעולם הופך להיות מודע לעצמו במעין דרך לא מודעת. וכל התיאולוגיות שדמיין האדם במהלך ההיסטוריה הן המהוות את הרוח במערך Bewusstsein שלה, כלומר רוח שהיא – למעשה – הופכת להיות מודעת לעצמה מתוך אמונה שהיא הופכת להיות מודעת למשהו אחר מלבד עצמו.

רוח זו מתנגדת לעצמה לעולם האמיתי ולרוח שנמצאת בעולם הזה, כלומר לאדם, והיא לא מכירה את עצמה שם. ורוח זו תהיה לשאלה בפרק 7. זו תהיה שאלה של האנתרופולוגיה המציגה את עצמה בצורה של תיאולוגיה.

עם זאת, במורליטאיט, כלומר עדיין בפילוסופיה התיאולוגית וכבר בתיאולוגיה הפילוסופית של ההוגים הגרמנים, שלאחר המהפכה, של קודמיהם המיידים של הגל, הרי כי כבר הוכרז על הפיכתה של התיאולוגיה לאנתרופולוגיה. והאנתרופולוגיה המודעת האתאיסטית של הגל היא רק התוצאה ההכרחית של האבולוציה הדיאלקטית של התקופה ההיסטורית השלישית הזו. לפיכך, בפרק השביעי, הגל כבר לא מדבר על דת גרמנית, פסאודו-דתית זו. הוא אמנם אומר כמה מילים על כך בהקדמה.

הנה הטקסט המתייחס אליו (עמ ‘475, 1. 5-20):

״אבל בתודעה המוסרית [Gewissen], הרוח מגישה (את עצמה) לעצמה, כמידה של העולם האובייקטיבי או הדבר-י שלה, כמו הצגתה מחדש [Vorstellung] (עם אן בתור) המושגים הקובעים (שלה) , וכעת היא המודעות העצמית הקיימת כשלעצמה [ bei sich]״.

בתודעה עצמית זו, לרוח, המוצגת מחדש כאובייקט או דבר, יש את המשמעות או הערך של היותה רוח אוניברסלית, המכילה בתוכה את כל המציאות המהותית וכל המציאות האובייקטיבית.

אך רוח זו איננה באה בצורה של אובייקטיביות חופשית או מציאות אוטונומית -, כלומר, {אין היא בצורה של} הטבע מופיע ללא תלות {ברוח}. מה שבטוח, ככל שרוח היא אובייקט או דבר של תודעתה {החיצונית-}, יש לה צורה קונקרטית [גשטאלט], כלומר צורת הוויה [Sein]. אך מכיוון שבדת, התודעה {החיצונית} מצויה בקביעה המהותית של היות תודעה עצמית, הצורה הקונקרטית של הרוח שקופה לחלוטין לעצמה. והמציאות האובייקטיבית המכילה רוח זו סגורה בה: הקרבה לאתאיזם מתחילה להתברר.

המשוררים הרומנטיים, שלינג, ג’ייקובי, קאנט עצמו, למעשה, העלו את האדם לדרגת אל. מבחינתם הוא הערך העליון, הוא אוטונומי לחלוטין וכו ‘: הם, אם כן, למעשה אתאיסטים. כשם שהתיאולוגיה הפרוטסטנטית של שליימכר-מאכער (!) היא גם כבר של האתאיזם: לאלוהים (עבור האחרון) יש משמעות ומציאות רק ככל שהוא מתגלה באדם ובאמצעותו; הדת מצטמצמת לפסיכולוגיה דתית; וכו ‘. מכאן הקרבה שלהם לאתאיזם אנתרופולוגי כשל הגל.

בכל זאת כל ההוגים הללו ממשיכים לדבר על אלוהים. למה? ובכן, הגל פשוט אמר: מכיוון שהם לא הצליחו לזהות את האדם-עליו-הם-מדברים עם האדם האמיתי, המודע, שחי בעולם. הם דיברו על “הנשמה”, על “רוח”, על “הסובייקט היודע” וכו ‘, ולא על האדם החי, האמיתי והמוחשי. הם הציבו כניגוד – כמו גם כל האינטלקטואלים הבורגניים – לאדם “האידיאלי” שחי באמצעות התבונה ובאמצעותה, לאדם האמיתי, שחי באמצעות פעולתו בעולם. לכן הם עדיין נוצרים; הם פיצלו את האדם לשניים ונמלטו מהאמיתי. והדואליזם האידיאליסטי הזה לובש בהכרח צורה תיאיסטית: הנפש מנוגדת לגוף; עולם אמפירי בהתנגדות לרוח “טהורה” ועל-חושית – לאלוהים.

האדם מייחס לעצמו ערך עליון. אך הוא עדיין לא מעז לייחס זאת לעצמו כחי, כלומר, פועל, בעולם הקונקרטי: הוא לא מעז לקבל את העולם הזה כאידיאל. הוא מייחס ערך למה שהוא חוץ-עולמי, זה שהוא נפשי בלבד. הוא בורח מהעולם, הוא בורח מעצמו כ”ארצי “- ובמעוף זה הוא מוצא בהכרח אל-על אנושי, והוא מייחס לו את הערכים שרצה – למעשה – לייחס לעצמו.

בניתוח הסופי, לכן הסירוב – ממקור עבדותי – לקבל את העולם האמיתי, הרצון לברוח אל האידיאל החיצוני העולמי, שהוא הבסיס של כל הדת, של כל התיאולוגיה. הדואליזם שבין האידיאל, הדימוי האידיאלי שאני עושה לעצמי, והמציאות שלי כאני, עומד בבסיס הדואליזם בין העולם לאדם בעולם מצד אחד, לבין אלוהים והמעבר מאידך.

ראה השוואה של הגל מול קאנט, כעוד יסוד בחירתי-אגב הפסיכולוגי, המסביר את המדע החדש.
https://avikujman.com/2021/01/01/קוז׳יב-על-קאנט-או-מקאנט-להגל-דרך-שאלת-הח/.
ראה גם דקארט:
https://avikujman.com/2021/01/07/התיאיזם-של-דקארט-מול-האתאיזם-של-הגל/

{6} זה מה שהגל אומר בשלוש השורות האחרונות של הקטע המצוטט. מטרת האבולוציה הדתית היא מימוש מוחלט של הדת (קרא כאן: הנצרות): על האדם להיות (מחובק) על ידי הדת, במציאות האובייקטיבית שלו, כלומר כאנושות החיה עולם, כמדינה אוניברסלית. אבל, אז מוסיף הגל, פירוש הדבר אתאיזם. כי באותו הרגע, האדם יהיה, ויבין את עצמו כגייסט אובייקטיבי ואמיתי: הוא יגיד על עצמו את מה שאמר בעבר על אלוהיו. בקיצור – “וולנדונג” של הדת (שיאה) הוא “Aufhebung” (“התגברות [דיכוי]” שלה) כדת במדע האנתרופולוגי של הגל ובאמצעותו.

רעיונות אלה מפותחים שוב בקטע שאחרי ומסיים את החלק השני של המבוא (עמ ‘475, 1. 36 – עמ’ 476, 1. 13):

״ככל שבדת, הרוח מכניסה את עצמה מחדש לעצמה, היא, בוודאי, תודעה {חיצונית-}; והמציאות האובייקטיבית הכלולה בדת היא הצורה הקונקרטית והלבוש של הכנסת הרוח מחדש. אך בהצגה מחודשת זו, המציאות האובייקטיבית אינה משיגה את מלוא זכותה, כלומר, {של הזכות} להיות לא רק לבוש, אלא {להיפך} קיום אמפירי חופשי, אוטונומי. הפוך, {דווקא} מכיוון שהוא חסר את השלמות-או-השיא כשלעצמו, מציאות אובייקטיבית זו היא צורה נחרצת וקונקרטית שאינה משיגה את מה שהיא אמורה לייצג, כלומר את הרוח המודעת לעצמה. על מנת שהצורה הקונקרטית של הרוח תביע אותה בעצמה, היא צריכה להיות גם דבר אחר מלבד הרוח הזו, ורוח זו צריכה להופיע בפני עצמה, כלומר להיות אובייקטיבית-אמיתית, כמו שהיא המציאות המהותית שלה. בדרך זו, רק מה שנראה כדרישה ההפוכה, כלומר, {הדרישה} שהאובייקט-הדבר של תודעת הרוח {החיצונית} יהיה בו זמנית בצורה של חופש-או- גם- המציאות האובייקטיבית האוטונומית- הרוח תושג בעולם. אבל {אין כאן סתירה. שכן} רק ההוויה היא היא אובייקט-דבר כרוח מוחלטת, ולכן זאת היא כשלעצמה, לעצמה, צריכה להיות מציאות אובייקטיבית חופשית או אוטונומית, כפי שהיא נותרת מודעת לעצמה במציאות האובייקטיבית הזו.״

כל עוד האדם הופך להיות מודע לעצמו, כביכול, באופן לא מודע, זאת אומרת, כל עוד הוא עושה אנתרופולוגיה במסווה של תיאולוגיה, כל עוד הוא מדבר על עצמו בזמן שהוא מאמין שהוא מדבר על אלוהים, הוא לעולם לא יבין את עצמו באופן מלא, הוא לעולם לא יידע מה זה גייסט במציאות. מצד אחד, מכיוון שבתיאולוגיה הוא לא מבין את קיומו האמיתי בעולם; אם הוא יטמיע את עצמו באלוהים, הוא יצטרך להתייחס לעצמו כאל אחד שיכול וצריך לחיות מחוץ לעולם. מצד שני, ואפילו בגלל זה, רוח נראית לו בצורה חומרית, מיושנת, לא מושלמת. רוח שמנגידים – בתפיסתה של האל או אלים מתעלה – לעולם ולאדם הקונקרטי, אינה מוחלטת. זו מציאות מנוגדת למציאות אחרת. לכן זו מציאות מסוימת, הוויה לצד יצורים אחרים.

אלוהי התיאולוגיה הוא תמיד “אידיאל”, כלומר “הפשטה” שלמה פחות או יותר. על מנת לתת לרוח האלוהית את מלוא ההוויה, יש צורך למקם את הרוח האלוהית בתוך העולם, להעלות אותה על הדעת כ”מימוש הפוטנציאל” של העולם. כעת, להעלות את הרוח על הדעת באופן זה, לתת לרוח להעלות על דעתה את עצמה כעל עולם, כלומר כרוח אנושית, ממילא אומר לא להעלות על הדעת את עצמה כאלוהים. בקיצור, האדם המבקש להבין את עצמו באופן מלא ומקיף כרוח, יכול להסתפק רק באנתרופולוגיה אתאיסטית. וזו הסיבה שהשיקסאל, הגורל של כל תיאולוגיה, של כל דת, הוא, בסופו של דבר, אתאיזם.

הדת היא “Unmittelbar” בפרק השביעי: כלומר, היא קשורה לדת במובן הנכון של המילה, עם התיאולוגיה. תיאולוגיה זו היא צורה “מיידית” של “מדע”, אנתרופולוגיה שאינה מתווכת על ידי שלילת אלוהים (אשר מניחה גישור על ידי האין של המוות, מוכנס פנימה לסיפור ומורגש דרך הטרור של רובספייר). “מדע” שאינו מתווך על ידי שלילה הוא פילוסופיה לא דיאלקטית, הפילוסופיה אשר קדמה להגל. ״מדע״ זה “חיובי” במובן של נתינת מקום וסובסטנציה לרוח, להבין את זה כמו sein, כמו הוויה-נתונה, הוויה, למעשה, שהיא טבעית, לא אנושית, אבל אחד כי הוא כל יכול, נצחי, זהה לעצמו, ההוויה של האחד כאלוהים. הפילוסופיה “מיידית” היא אכן תיאו-לוגית ולא אנתרופו-לוגי.

אלוהים הוא אפוא sein, אבל sein רוחני: הוא הרוח הממומשת. ורוח זו, אומר הגל, לא יוצרת את הטבע, את העולם הגיוני, אלא צורות קונקרטיות רוחניות, גסטלטן אלס גייסטר, Gestalten als Geister, כלומר, אלים. במילים אחרות: כהוויה דתית, נאדם, או רוח (של האדם), יוצרת לא צורות וחוקים טבעיים, לא אמיתיים, עולמות אמפיריים שקריים, אלא תיאולוגיות, מיתוסים עם תוכן אנתרופו-לוגי וצורה לוגית.

זאת ההתהוות של רוח זאת שיוצרת את האלים, היא האבולוציה של המחשבה הדתית, היא ההמשכיות אגב החלפה או החלפה אגב התהוות מבתוך – הלוגית-זמנית של תיאולוגיות מגוונות המפורטות לאורך ההיסטוריה, שאותן הגל מתאר בפרק השביעי, כאשר לקראת סיכום ההקדמה, הוא מניח את המבנה הכללי של פרק זה, באופן כללי.

הוא אומר שבסעיף הראשון (א), זו תהיה שאלה של דת פרימיטיבית, טרום-היסטורית, שהיא מכנה “natürliche Religion”. בחלק השני (ב), הוא ידבר על ““Kunst-Religion,”, כלומר, על דת יוונית-רומית. לבסוף, הקטע השלישי והסופי (ג) יוקדש ללימוד “הדת של האבסולוט או הדת המוחלטת בהקשר אחר”, כלומר, הנצרות.

https://spark.adobe.com/page/urum3hSmezMnF/

​​”המציאות הראשונה של הרוח היא הרעיון של הדת עצמה, או דת מיידית, ולכן הדת הטבעית. בכך, הרוח מכירה את עצמה כצורה טבעית או מיידית. המציאות השנייה, לעומת זאת, היא בהכרח מקום שבו רוח מכירה את עצמה בצורת קיום טבעי מתהווה אחר, מומצא, או של תודעה לעצמי. זאת, אם כן, היא דת האמנות; כי הצורה מעלה את עצמה לצורת העצמי באמצעות הפעילות היצירתית המודעת, לפיה הפעולה שלה היא באובייקט שלה או בהוויה שלה עצמה. לבסוף, המציאות השלישית מתגברת על חד צדדית של שני הראשונים; העצמי הוא רק מיידיות, כמו שהמיידיות היא העצמי. אם, במציאות הראשונה, הרוח היא בצורת תודעה, ובשנייה, המיידיות היא של תודעה עצמית, בשלישית היא נמצאת בצורת האחדות של שניהם. כאן יש לה צורה של ההוויה בעצמה וכשלעצמה -; וכאשר היא נתפסת כך, כפי שהיא נמצאת בעצמה, לעצמה, ההופעה של הדת כהתגלות היא התוצאה. אבל למרות זאת, הרוח אכן השיגה את צורתה האמיתית, אך הצורה עצמה והמחשבה הן עדיין בבחינת ההיבט הבלתי נבדק שממנו הרוח צריכה לעבור אל הרעיון, כדי להכניס בה צורה של אובייקטיביות, באותו מושג אשר מאמץ בתוך עצמו, ובאותה מידה, את התפיסה ההפוכה. אז הרוח הזאת תפסה את הרעיון של עצמה, בדיוק כפי שאנו עכשיו תפסו אותו לראשונה; ואת צורתו או את אלמנט קיומו, הוויית הרעיון, בתור הרוח עצמה. “

האבולוציה הדתית היא רק “יסוד מכונן” (רגע) של אבולוציה היסטורית, אמיתית, פעילה. התהליך האמיתי הזה, במבנה-האינפרא, הוא שקובע את הצורות המסוימות של דתות שונות. מטרת האבולוציה הדתית היא הפילוסופיה האתאיסטית, שבאמצעותה רוח שוקלת את עצמה כפי שהיא במציאות: “er sich anschaue wie er ist.”

שלבי ההתהוות של הבנה עצמית מושלמת זו מיוצגים על ידי הדתות השונות, שכל אחת מהן מתאימה לחברה, לרוח מוגדרת, מסויימת: “einen bestimmten Geist.” דת או תיאולוגיה נתונה משקפת את המאפיינים הספציפיים של רוח אמיתית, כלומר של Volksgeist. לכן, הדת היא אכן השלכה אל מעבר אגב דמות המציאות החברתית שכבר התגבשה. אך, מצד שני, העם מכונן את עצמו כאחדות הומוגנית רק בכך שהוא הסדיר דת המשותפת לכל חבריה. כך, למשל, הנצרות היא תוצאה של תמורות אמיתיות שעיצבו את העולם הבורגני באימפריה הרומית. ללא האימפריה הזו הנצרות הייתה נשארת כת גלילית פשוטה. אבל האחדות החברתית החדשה, העולם הנוצרי, הוקמה רק משום שהייתה השלכה לדת הנוצרית.

בפרקים הקודמים ניתח הגל בזה אחר זה את המרכיבים המכוננים של האדם: תחושה, תפיסה, הבנה, רצון וכו ‘וכו’ … אך כל היסודות הללו אמיתיים רק באדם הקונקרטי וב- קונקרטי. האדם קיים רק בלב החברה, של הוולק, של המדינה. כעת העם הופך – באופן לא מודע – למודע לעצמו בדתו. לכן תיאולוגיה היא המשקפת את המציאות האנושית, ולא חוויה הגיונית, פיזיקה, פסיכולוגיה וכו ‘… כל תיאולוגיה נותנת חזון גלובלי של המציאות האנושית, בה “תכונות החומר”, כאשר החומר הזה הוא החברה ככזו (אנשים, מדינה), מופיעות במסווה של “פרדיקות” שמייחסים ל”סובייקט “, כלומר לאלוהים. לפיכך הדתות השונות הן שלבי התהוותה של התודעה העצמית של האנושות, ולא שברים של תודעה זו, שהיו מתווספים במטרה ליצור את השלם. כל דת היא ראייה מוחלטת של המציאות האנושית, וישנה התהוות של דת רק בגלל שישנה התהוות למציאות זו, הלכה למעשה.

עם זאת, אם “כשלעצמה או בשבילנו”, כל דת משקפת את הטוטאליות, אין זה המקרה למי שמתיימר לה. כל דת נתונה מדגישה “אלמנט מכונן” מסוים, יותר מהאחרים, מה שמניח ומציב את השליטה האמיתית של אלמנט זה בחיים ההיסטוריים של העם האמור, קרי, זה שיש לו דת זו. כתוצאה מכך, המכלול [האקטואלי] הנוכחי הוא אינטגרציה של “היסודות המכוננים” אשר מומשו בחלקם בדתות השונות. לכן בכל זאת אפשר לומר שתודעה עצמית מוחלטת היא סיכום או שילוב של הדברים שהגיעו חלקית לתודעה בדתות ובאמצעותן.

יתר על כן, אנו יודעים כי תודעה עצמית מושלמת היא דתית, אתאיסטית: אם כן האדם יודע שהוא בעצמו שהוא הופך להיות מודע ולא לאלוהים. באשר לאותם דברים שהגיעו לתודעה באופן חלקי, הם תיאולוגיים: בדמיונו צורה מסוימת של אלוהות, האדם הופך להיות מודע חלקית למציאות האנושית שלו.

כך, הגל אומר:

פנומנולוגיה, 415 (¶ 682): “האבחנה שנעשתה בין רוח אמיתית לרוח שמכירה את עצמה כרוח, או בינה לבין עצמה, בתור תודעה ובתור תודעה עצמית, מוחלפת ברוח שיודעת את עצמה באמת שלה; התודעה והתודעה העצמית שלה נמצאים באותה רמה. “

התשובה הכללית ניתנת במשפט הראשון . הגל אומר את הדברים הבאים (עמ ‘473, 1. 3-10):ֿ


נכון שהדת, {המובנת} כ- {חיצונית אל-} התודעה של המציאות המהותית המוחלטת ככזו [überhaupt], הופיעה גם בתצורות הקונקרטיות [Gestaltungen] {שנחשבנו עד כה וכי באופן כללי – נבדלות {זו מזו} כ- {חיצוניות ל-} תודעה {Ch. I-III}, תודעה עצמית {Ch. IV}, סיבה {Ch. V}, ו- רוח {Ch. VI}. רק, {הדת הופיעה שם} מנקודת מבט של תודעה {חיצונית}, ההופכת מודעת למציאות המהותית המוחלטת. לפיכך, לא המציאות המהותית המוחלטת כשלעצמה, לא התודעה העצמית של הרוח היא שהופיעה בתצורות קונקרטיות אלה.


קטע זה הוא דו משמעי בכוונה. זהו אחד מאותם קטעים שההגליאנים “הימנים” הצליחו לצטט כדי לתמוך בפרשנותם התיאיסטית למחשבתו של הגל.


הבה נבחן תחילה את הפרשנות התיאיסטית – ובכל מקרה, התפיסה ה”כופרת” של הקטע. נניח ש”אבסולוט ווסן “ו”גייסט” כאן מסמנים את אלוהים. פירושה של פרשנות זו, אם כן, תכלול את הדברים הבאים: עד כה דיברנו על הגישה של האדם ביחס לאלוהים, הדרך בה האדם הופך להיות מודע לאלוהי. אך עדיין לא הייתה זו שאלה של אלוהים עצמו, של האופן בו האל הופך מודע לעצמו בדת ובאמצעות הדת, ללא תלות בהתגלותו בפני בני האדם. קטע זה היה מרמז אז על הרעיון שיש אלוהים, רוח שאינה הרוח האנושית, רוח המתגלה בפני עצמה ודרך הדתות השונות שהיא מעוררת בתודעה האנושית במהלך ההיסטוריה. וזה יהיה עניין של פרשנות בפרק השביעי לגילויים עצמיים של האל.


אך פרשנות תיאיסטית זו היא בלתי אפשרית לחלוטין. אם לפנומנולוגיה יש מובן או נקודה [sens], אז הגייסט המדובר אינו אלא רוח האדם: אין רוח מחוץ לעולם, והרוח בעולם – היא האדם, האנושות, ההיסטוריה האוניברסלית.
עם זאת, יש צורך לתת פרשנות נוספת לקטע הנדון.


מהי המציאות המהותית-מוחלטת (מוחלטת ווסן) עבור מחבר הפנומנולוגיה?
הדבר האמיתי באמת אינו הטבע, עולם הטבע שאינו האדם. שכן, למעשה, העולם האמיתי כולל את האדם. להפך, האדם מחוץ לעולם אינו אלא מופשט. לכן המציאות היא העולם שמערב את האדם, האדם שחי בעולם. עכשיו, מהי המציאות המהותית של המציאות הזו, הווזן שלה, ה”מהות “שלה, ה”אנטלקיה” שלה, “הרעיון” שלה? זה האדם ככל שהוא משהו אחר מלבד העולם, בעוד שהוא מסוגל להתקיים רק בעולם. האדם הוא המציאות המהותית של המציאות הקיימת; עבור הגל, כמו לכל הוגה יהודי-נוצרי, זו אקסיומה שיש לקבל ללא דיון: “Der Geist ist höher als die Natur”, הוא אומר איפשהו. אבל המציאות המהותית המוחלטת אינה הפרט האנושי ( “מיוחד”). שכן האדם המבודד קיים במציאות בדיוק כמו האדם-מחוץ-לעולם או העולם-ללא-האדם. המציאות המהותית – המציאות האמיתית – זו האנושות הנלקחת בשלמותה המרחבית-זמנית. זה מה שהגל מכנה “אובייקטייווער גייסט”, “ולטגייסט”, “פולקסגייסט”, אך גם “Geschichte” (היסטוריה) או – באופן קונקרטי יותר – “סטייט”, המדינה שנלקחה כמדינה, החברה נלקחה ככזו. עד אז, כנאמר, התודעה-של-המציאות החיצונית, של הלא-אני המתנגד ל- I, של האובייקט הידוע כניגוד לסובייקט היודע. לכן זה היה קשור לגישה שבה האינדיבידואל האנושי (הפרט) נקט ביחס לאדם ככזה, נלקח כמציאות המהותית של המציאות באופן כללי, היות והמציאות המהותית הזו – עבור האדם הזה – הייתה משהו חיצוני, אוטונומי. הכלליות שמאפשרת פרטי, אינדיבידואל חופשי, הוא לביטול ההשלכה החיצונית.
במרקסית:


הביקורת על הדת מסתיימת…בציווי קטגורי, לפיו עלינו לגבור על כל התנאים בהם האדם הוא יישות מושפלת, משועבדת, נטושה ובזויה. הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים מהשרשרת, לא כדי שהאדם יוכל לשאת את השרשרת ללא פנטזיה או נחמה, אלא כדי שיוכל לזרוק את השרשרת ולקטוף את הפרח החי.


הערת צד: מרקס, ביקורת על ביקורת הדת. אם אתה לא הורג את אלוהים, אתה לא צריך ציווי על אושוויץ כלא. אחרת, האחרון, יהיה עדיין קאנטייני, כהמשך ההגיון הדתי הפרוטסטנטי שלו, של הלא. הדיאלקטיקה של הנאורות היא הבעיה בנאורות. היידגר המציא אפלטון ואריסטו כשימצא קתוליות לפרוטסטנטיות של קאנט, דיאליזם – שמיט מדבר זאת ישירות, על הדת הניסית. היידגר ידבר על בינג מזרחי, קרי תנכי. או הכי קרוב לדת סובלימטיבית אגב הגל על קאנט / יהדות, יציאת מצרים. בעיית הנס מול השעמום של קהלת וכולי. חנה- ראיון על הדברים המופלאים של היידגר על ה/ צ׳פלין.

רשומה רגילה
פילוסופיה

על ההבחנה הפילוסופית בין רעיונות לדברים

רעיונות / מושגים ודברים / אובייקטים במשך הזמן הממושך של הקיום האמפירי: כאשר האדם תופס את משך הזמן הממושך של קיומו האמפירי, של העולם שבו הוא חי, הוא מעריך אותו כקיום של רעיונות/מושגים וקיום של דברים/אובייקטים, כשני סוגים של תופעות, אותן הוא תופס באופן בו-זמני ושלהן יש יחס הדדי כמו גם “התכתבויות” חד משמעיות. נראה (מעל לכל, בעולם ה”מג’ק- סמי- מיתולוגי” של ההתחלה) כי האדם לפעמים לוקח רעיונות מסוימים לדברים. אבל, ככלל, האדם מבחין ביניהם עד כדי כך שלעולם לא יוכל לבלבל אותם, גם כאשר זה עניין של רעיון והדבר ש”מתאים” לו. זה לפחות המקרה עם בני האדם כמונו.

עם זאת, אפילו היום לא קל לנו לומר במה רעיון יכול להיות שונה מכל דבר. לרוב אנו שומעים כי רעיון, מה שזה לא יהיה, שונה באופן קיצוני או, טוב יותר, “essentially” או “באופן בלתי הפיך” מכל דבר, כי הרעיון הוא בהכרח כללי (או אוניברסלי) ומופשט (מהכאן ועכשיו), ואילו הדבר נמצא בכל מקום ותמיד מסוים (או אינדיבידואלי) וקונקרטי (במובן המעורפל של ”אמיתי”).

הבה ננסה לראות מה הקביעה הכפולה הזו מסמלת או שווה על ידי התחלה עם האופוזיציה בין הכללי לפרטי.

הכללי והפרטי

ההתנגדות הבלתי ניתנת לערעור לכאורה בין הרעיון שנטען כי הוא תמיד כללי לבין מה שמכונה “הדבר המסוים בהכרח” יכולה להיות אשליה [א] אם הרעיון אינו בהכרח כללי או [ב] אם הדבר אינו בכל מקום ותמיד משהו מסוים. לכן יש לשאול אם זה באמת כך. משם שהדבר, יכול “להתאים” לרעיון רק במידה שהוא “מתגלה” לאדם, אשר ניתן לעשות, בסופו של דבר, רק באמצעות תפיסה (במובן הרחב), יש צורך לשאול [ג] אם זה אכן נכון שרק הדבר הפרטי יכול להיתפס ישירות. אם לא, הדבר עלול לא להיות פרטי. ואם, יתר על כן, הרעיון מסוגל לא להיות כללי, אפשר לשאול [ד} אם מידת הכללה או הייחודיות של רעיון אינה עולה בקנה אחד בדיוק עם זה של הדבר
ש”מתאים” לרעיון הזה.

בהמשך ננסה להשיב ברצף לארבע השאלות הללו הנוגעות להכללה ולייחודיות של הדברים והתפיסות הקיימים באופן אמפירי במשך זמן רב נתפס או מורגש.

א ייחודיות הרעיונות

האם אפשר לומר באמת כי רעיונות הם בהכרח, כלומר, בכל מקום ותמיד, כלליים?

אכן, הרעיונות נפוליאון או כוכב הלכת מארס הם לא יותר “כללים” מאשר כוכב הלכת מארס או האיש נפוליאון בעצמם. חלק יתנגדו, כדי להיות בטוחים, בטענה כי כאן זה עניין, לא של מושגים שנקראו כראוי, אלא עניין של “שמות פרטיים”. ובכל זאת, זה יהיה הכרחי לומר אז מה הם שמות פרטיים ואיפה הם שונים מן המושגים/רעיונות. עד כה, אף אחד מעולם לא הצליח לעשות זאת בצורה ברורה ומדויקת. בכל מקרה, יהיה קשה לטעון כי מושגים (שאינם מנוגדים) הם “שמות לא נאותים” של הדברים שאליהם הם למעשה “מתייחסים” (כלומר, במקרים אחרים מאלה שאותם אומרים בני האדם שמשתמשים בהם “מבצעים טעויות” או ”טועים“).

כך או כך, ההתנגדות לגבי “השם הפרטי” לא תהיה תקפה עוד אם מישהו ייקח כדוגמה רעיון כמו הצורה היוונית למילה היוניברס. ברור שהרעיון הזה אינו “כללי” יותר מהפסוק של יווני (בהגדרה אחת וייחודית) שאליו הוא “מתייחס”. ובכל זאת, לרעיון הזה יש את כל המראה של רעיון אותנטי. בכל מקרה, יהיה קשה לסרב לקרוא לזה “רעיון” בתואנה שבמקרה זה, גם במקרה זה, מדובר בשאלה של “שם ראוי”. למעשה, לעתים קרובות כפי שסוכם (שלא בצדק, יתר על כן, לדעתנו) לא ניתן להגדיר את המשמעות של “שם ראוי”, כלומר, לפתח אותו באופן דיסקרטי, משום שהוא אינו מורכב על ידי שילוב של משמעויות של מילים שאינם נפרדים מאותו “שם”. עם זאת, אין ספק כי לגבי המשמעות של הפסוק היווני של היוניברס, הצורה ניתנת להגדרה מושלמת מן המשמעויות המגוונות שהוא משלב ושכולן שונות ממנו. אין שום סיבה לא לקרוא ליקום “רעיון” במשמעות המחמירה והחזקה של המילה, אם כי הכל מוביל אותנו לומר שהרעיון הזה הוא “מסוים” ולא “כללי”. אנחנו יכולים, כך נראה, להסיק מכך שתפיסות אינן בהכרח כלליות יותר מהדברים שאליהם הן “מתייחסות”, שכן הם לא כל כך בכל מקום ותמיד.

ב אחד לא יכול, כדי להיות בטוח, להסיק מן הקודם כי אין מושגים “כלליים”. אבל האם אפשר לומר באמת שהדברים נמצאים בכל מקום ותמיד, כלומר, בהכרח בפרט?

כמה דוגמאות יאפשרו לנו להבחין כי התשובה היא פחות קלה ממה שניתן לחשוב בדרך כלל בזמננו.

גיאולוג מתחיל חיפוש אחר שמן, האם זה עבור אחד או אחרשמן “מסוים” שהוא מחפש או נפט “באופן כללי”? נראה לנו כי זה שמן “באופן כללי” שהוא מחפש וכי הוא מוצא. עם זאת, אף אחד לא ירצה לומר שהוא חיפש שום דבר, אלא רעיון.

כאשר בנק מפקיד באחר 10 טון זהב וכאשר האחרון משחזר את הזהב שהופקד, הרי שלא אותו זהב שחוזר לבעליו. נראה לנו, אם כן, כי זה לא עשרה טונות של זהב “מסוים” זה או אחר שהופקדו והוחזרו , אבל עשר טונות של זהב “באופן כללי”. עם זאת, אף אחד לא חולק על “המציאות” של הביצוע ולא, אם כן, את “הדבר” של הזהב המדובר . באופן דומה, נראה לנו קשה להכחיש כי הרעיון OXYGEN הוא רעיון “כללי”. אבל זה, לדעתנו, עדיין קשה יותר להסביר מדוע והיכן היסוד הכימי Oxygen, אשר תואם את הרעיון הזה, הוא פחות “כללי” מאשר הרעיון עצמו. עם זאת, כולם יסכימו כי חמצן הוא דבר ”אמיתי”.

אם נהפוך מהעולם הכימי לעולם הביולוגי, “חוסר היציבות של ה-generetion” של הדברים (שהתגלה, כך נראה, על ידי אריסטו) הופך להיות ברור יותר. אכן, זה בהחלט לא יהיה נכון (אם כי בשום אופן לא שקר) לומר כי עכבר “מסוים” זה או אחר לא יכול להפרות חתול נקבה “מסוים” נתון. זה הרבה יותר טבעי ((נורמלי)) לטעון כי החתול והעכבר אינם מפרים זה את זה הדדית. באופן דומה, אם לאחר זיווג של שני חתולים, חתלתולים ולא עכברי תינוקות נולדים, זה לא בגלל שזה עניין של כמה או אחרים “מסוים” חתולים, אבל של חתולים “באופן כללי”. אם אדם היה רוצה להפוך את הבעיה למודרנית על ידי מעבר לכרומוסים הניתנים לניתוק לגנים, הוא לא היה משנה דבר במצב, שכן לאחר מכן היה צריך להתקדם ליסודות הכימיים המרכיבים את הגנים ובכך היה נופל חזרה לתחום הדוגמאות שצוטטו קודם לכן (Oxygen).

לפיכך, אנו יכולים להסיק באופן זמני ממה שקדם לכך, שאם המושגים הם לפעמים “מסוימים”, הדברים הם לעתים קרובות “כלליים”.

ג תפיסת הפרט והכלל

אם לומר את האמת, כאשר אחד טוען כי בהכרח “כללי” רעיון “מתייחס” לדבר שנמצא בכל מקום ותמיד “מסוים”, נראה כי כי הוא טוען הדבר אינו כל כך דבר כזה שהוא “תואם” את הרעיון כמו אותו דבר הנתפס על ידי איש בשר ודם. אך האם זה מדויק לומר שבני (ובעלי החיים) תופסים דברים מסוימים? פסיכולוגיה ניסיונית מודרנית, בדיוק כמו שההתבוננות הפנימית האלמנטרית ביותר ([[כאשר]] נקייה מדעות קדומות, כמובן) מערערת על קביעה זו, שהיא בת יותר מאלפיים שנה ‘.

אכן, מה האדם רואה כשהוא מסתכל סביבו? הוא רואה כאן עץ ושם כלב או מכונית או, יותר טוב, סיטרואן. אבל הוא אף פעם לא רואה את הסיטרואן המסוימת הזו, הנושאת מספר סידורי נתון. הוא שם לב (למרבה המזל מבלי להיות מופתע) לעיוורון סלקטיבי זה, המונע מאיתנו לראות את התכונות הספציפיות, כשהוא “מבלבל”, למשל, את המכונית הנראית לעיתים קרובות של חבר עם המכונית שהוא רואה חונה על המדרכה, ושייכת, למעשה, למישהו אחר.

תינוק מכנה באדישות את כל הכלבים בהם הוא נתקל “ווה-ווה” אך נזהר שלא לקרוא לחתול כך. האם צריך להסיק שהוא כבר עבר במאמץ ארוך וקשה של “הכללה”? האם לא טבעי יותר לחשוב שהוא רואה את הכלב לפני שלמד לראות את הכלבים השונים ברחוב? חוץ מזה, כולם יודעים שאפילו אדם מבוגר, אם הוא לא מאומן, רואה רק דוגמאות זהות לכבשים, שעה שהרועה רואה כבשים שונות בתכלית, שההבדל שלהן “קופץ לעיניו”, כמו שאומרים (יתר על כן, שלא בצדק). ובאשר ליכולת להבחין “במבט ראשון” פסל מקורי מן העותקים הטובים שלו, רק מומחה, אם מישהו, יהיה מסוגל לכך.

פסיכולוג של בעלי חיים ביצע לאחרונה כמה ניסויים גאוניים עם קופים (נחותים!) במטרה להראות כי חיות כביכול אינטליגנטיות יכולות לעבור ל”הכללות “רעיוניות. הוא הביא אותן להגיב בצורה זהה להצגת ציפורים שונות והגיע למסקנה כי לנבדקים אלה יש לא רק תפיסה של ציפור “מסוימת” כזו או אחרת, אלא גם תפיסה של הציפור “באופן כללי”. אם מדען זה היה מתנסה בצפרדעים, הוא ללא ספק היה משיג תוצאות עוד יותר מפתיעות בעיניו. שכן צפרדעים בהחלט מסוגלות ל”הכללות “מתקדמות עוד יותר ולכן יהיו ברשותם תפיסות” כלליות “עוד יותר”. אבל השכל הישר גורם לאדם לחשוב שככל שיורדים לאורך קנה המידה של בעלי החיים, אנו פוגשים תפיסות שפחות ופחות מתאימות לחשוף “ייחודיות”, כלומר, אנו פוגשים תפיסות שיש להן “תוכן” של יותר ויותר אמנה “כללית”.

לבסוף, בואו נניח כי בוטנאי מגלה צמח ממין עדיין לא ידוע. אם הוא יקרא לשם, הוא ללא ספק יצר רעיון חדש, שייאמר שהוא “כללי”. אך באיזה מקום שונה ה”תוכן “של תפיסה זו מתוכן התפיסה או מהתפיסות שהיו לבוטנאי בנוכחות הצמח המדובר, שאנו מכנים” מסוים “?

לאור הדוגמאות הללו נראה לנו מותר לומר כי קשה הרבה יותר לתפוס את ה”פרטיקולרי “מאשר את” הכללי “ושיש, בשולי כל תפיסה של דבר,” ייחודיות “של הדבר ההוא שלא נתפס לנצח. לפיכך, כל תפיסה “כללית” של הדבר הנתפס, באיזה שהוא סוג, “עושה הפשטה” מ”מיוחדויות “שלה. ואפשר לשאול, ברצף, האם מידת ה”כלליות “או ה”פרטיקולריות” של הרעיון איננה זהה לזו המאפיינת את תפיסת הדבר ש”הוא משיב “לתפיסה הנדונה.

ד. כלליות ומיוחדות של תפישות ודברים

היות וכך, האם לא יכול היה לומר שתפיסה אינה “כללית” או “מסוימת” יותר או פחות מהדבר שאליו היא “מתייחסת”?

בואו ניקח שוב ((מחדש)) את הדוגמה של חמצן. בדיוק איך קוראים לדבר הזה חמצן? נראה שהתשובה הטובה ביותר היא לומר שמכלול החמצן שקיים ביקום. אך האם הרעיון OXYGEN אינו “מתייחס” לאותו מכלול זה “? במה יהיה חמצן” אמיתי “או” דבר “” יותר “מסוים” או פחות “כללי” מאשר “הרעיון” שלו? אולי אפשר לומר ששם ” יכול היה להיות “פחות או יותר חמצן ממה שיש במציאות. אבל אפשר להתייחס אז לחמצן שיהיה” אפשרי “בלבד ולא לדבר” אמיתי “. חוץ מזה, שום דבר לא מונע את הרעיון חמצן מלהתייחס אל הכמות הכוללת של חמצן כסך הכל אחר מזה הקיים “במציאות”. זה, אולם, יהיה נכון רק כטעות או בורות, מה שמחזיר אותנו לרלטיביות ביחס לדבר הנתפס. או יותר נכון לרלטיביות ביחס לידיעה שלנו את היקום מבחינה פיזיקלית. המקסימום זאת ההשערה המודעת לבורותה ומבקשת דמיון וסיפורים, כל דבר ולא את הדבר כשלעצמו, כרעיון ריק או הכרזה ריקה.

המופשט והקונקרטי:

רשומה רגילה
פילוסופיה

הנהר של הרקליטוס

הפילוסופיה של הרקליטוס להיות חכם, לדבר באופן תבוני, זה לומר את האמת; ואנחנו יכולים לעשות זאת רק על ידי דיבורים על הקוסמוס הזה, שהוא זהה לכולם ( שם, …

הנהר של הרקליטוס
רשומה רגילה
Athens Empedocles and the Parmenidean Poem
פילוסופיה

Empedocles and the Parmenidean Poem

Judging from the evidence that has come down to us, Empedocles’ philosophical value seems to be inferior even to that of Anaxagoras. In any case, we are not shocked by the mockeries of Plato (cf. in particular Soph., 242, a) and the (quite relative) praise of Aristotle (cf. Met., 985 4-22 and 1000 “25) seems to us rather undeserved. Moreover, tradition seems to have placed Empedocles clearly below Anaxagoras, not to mention Parmenides or Heraclitus.

More exactly, one can wonder if Empedocles was a philosopher in the proper sense of the word. In other words, one can wonder if Empedocles spoke and wanted to speak (also) about what he said himself if he wanted and could answer the question of knowing what “is” the Concept as such and whether it is or not.

Undoubtedly, the beginning of Empedocles’ Poem consciously and voluntarily imitates that of the Parmenidean Poem. But Empedocles imitates Parmenides only to emphasize the irreducible difference between their works.

Thus, it is the Goddess who teaches the Truth to Parmenides. But it is Empedocles himself who teaches it to a certain Pausanias (who passed for his lover, moreover) (cf. Diels, 21, B, I).

Certainly, Empedocles also appeals to the Gods (in the plural!) And to the Muse (in the singular!) (Cf. ib., 1, 1-3) and he goes so far as to say to Pausanias that to listen to him is to hear the voice of God (cf. ib., 23:11).

But he only asks the Gods to remove from him the errors of ordinary men (cf. ib., 4, 1) and he asks the Muse not to lead him astray by raising him above the earth; and in so doing allows him to imagine that he knows more than a man can and to believe wrongly that he sits on “the heights of Wisdom” (cf. ib., 4, 3-8).

However, the errors of common men consist in the illusion of having found the Whole when, in fact, they can only see particular things, by definition temporal in the sense of temporary.

Thus, the great error from which Empedocles would like to be preserved with the help of the Gods is nothing other than what is for him the basic error of Parmenides.

So it is for him above all: “while walking [like Parmenides] from top to top, not to walk until the very end only one Path [as this same Parmenides did”] (ib., 24).

Therefore, for Empedocles there is nothing which is one in itself and unique in its kind, being everything that can both be and be conceived (if only in silence) and which is in fact and for us, as already for Parmenides, the Concept as such.

It, therefore, seems that, for us, Empedocles in fact “denied n the Concept, like Heraclitus, in this sense at least that for him too all that is, while also being able to be conceived”. It is by definition that the Temporal as/is a set of all – which is temporary.

But if he was so, Empedocles would only re-say Heraclitus. Now, in fact, he also re-says Parmenides.

And he contradicted himself to such an extent by telling them both that we have the impression that he did not understand exactly what they were saying and did not know that they were talking about the Concept. In this case, he himself would speak of the Concept only “unconsciously”, or even only in one, i.e., implicit, way, and would therefore not be a true philosopher.

However that may be, there is no doubt for us that Empedocles indeed re-said Parmenides, without however re-saying everything he had said; and he does this by also re-saying part of what Heraclitus said.

He also realized it himself, as well as his contemporaries. And it is probably to defend oneself against the reproaches of reprimands, even of “Plagiarism”, which he said (by provoking the mockery of Plato; cf. Gorg., 498, e) that “what is right can well be said even twice” (ib., 25).

Indeed, is it not re-saying Parmenides to say:

“The fools! Their thought is short, for they imagine that what was not previously exists or that something can perish and be destroyed; for as it cannot be that anything can be born from what does not exist in any way, it is likewise impossible and unheard of that what is can perish; for it will always be in whatever place it is placed [that is to say, everywhere]; and in the Whole, there is nothing empty and nothing too full; in the Whole, there is nothing empty; whence, consequently, could come something which augments it ”(ib., 11-14).

However, even if one disregards the dubious “consequence” contained in the end of the last sentence and the other small “imperfections”, this is not at all what Parmenides says.

For Empedocles speaks not of the One-all-alone, nor the One-which-is-all, nor even of the All-which-is-one, but of a set of particular, multiple, and varied things, which appear to be transient.

He also contradicts himself when he says, on the one hand, that nothing that is [by constituting in its entirety the All that is the Cosmos] can neither be born nor perish and, on the other hand, affirms that “we mortals are not even anything at all before been composed, and after being dissolved” (ib., 15, 4).

But this “contradiction” arises only from the general imprecision of Empedocles’ discourse. What is more symptomatic and more serious is that he expressly claims to be able to “reconcile” Parmenides with Heraclitus (whom, moreover, he does not name) in and by an “eclectic” system.

With the latter, he does not aim at a “balanced” or “synthetic” ending point, when his point of departure to correct Parmenides is rather antithetical, that is to say predominantly Heraclitean.

Now, this alleged “synthesis” of Empedocles is a veritable monstrosity from a philosophical point of view. However, it is through it that he mainly acted (especially on Aristotle) and it is therefore in the interest of stopping here a little.

The parathesis qua the eclecticism of Empedocles is “classic” and well known. Empedocles wants to reconcile the Parmenidean “Sphere” with the “River” that Heraclitus opposed to the One.

“Classically” a parathesis should partially affirm the two contrary theses, by not having any, if not in part: everything about which one speaks or, if one prefers, the Whole of which one speaks (and which is for Empedocles the Cosmos and not the Concept) is “At the same time” in part “River” and in part “Sphere”.

Only, the parathetic contradiction would then be too apparent, since, according to the Parmenidean Thesis, there is only the one all alone, motionless, while, according to the Heraclitean Anti-thesis, everything is “fluid” only.

This is why Empedocles uses a synthetic solution, replacing the co-existence in two opposites “which would be spatially limited to each other, by a succession in Duration, where one succeeds the other (by limiting itself temporally or temporarily) so that each can be unlimited in its extent, namely, during its entire duration.

To be sure: quite the contrary, Heraclitus was made to argue. it is the “eternal return”, even the purely spatial character, of the phenomenon in question.

Because there, where there is Tourbillon, there is no flow in the proper and Heraclitean sense of the word, that is to say, a certain flow where what flows disappears forever, as that which flows being fed by a spring from which new waters always flow.

Without doubt, in speaking of his “Sphere”, Empedocles has in view the Cosmos, even the Universe or the World · where · one · speaks, and not the Concept as such.

His “Sphere” is really “material” in the bodily sense and this to the point that he believes it useful to insist that the Cosmos in its spherical state has neither feet, nor knees, nor genitals [what Plato Will say but ironically so that to make fun of the spherical cosmos of Timaeus-Eudoxus, which impressed Aristotle to the point that he thought he had to praise the pre-Socratic precursor of the great Platonist scholar (cf. Tim., 33, bd)].

But if we interpret what Empedocles says about it by believing to re-say Parmenides again, we have to say that he is in fact talking about what the latter was talking about, namely, the Concept itself.

Or, the parathetic character of this so-called re-saying will then appear clearly to us, because we will see that according to these statements, the “spherical” Concept is the Eternal and not Eternity. Not only ! Because it is (spatially) unlimited like the One which is or the Being-one of Mélissos (cf. Diels, 21, B, 28) [which means that it extends and lasts by consequent at least in the sense that it is everywhere present “at the same time”, that is to say in a Present which is distinguished from the Past and from! Future], but also and above all because it has a (temporal) limit which is natural ”or“ necessary ”(in the sense that it is everywhere and always the same).

It carries Love (“spherical” or “Parmenidean”) and Hate (so that the Past of the “amorous Sphere” is the same as its future, while being different from its Present (cf. ib., 30).

Therefore, the Concept of which Empedocles speaks without knowing it is not! ‘Eternity.

And it is the Eternal only insofar as the Past of his past and the Future of its future are the same as the Present of its own presence; and it is eternal by its “relation” with Eternity which is the Eternal Return (already Aristotelian) of all things and hence, that which is the extended duration of these.

Empedocles is, moreover, perfectly aware of this himself, at least with regard to his picture of the Cosmos or the Whole of which he speaks and which constitutes the everything of which he speaks. In any case, he says so explicitly, over and over again.

… and does not deny trust to any of the other parts of your body through which there access to thought exists, but only thinks of each particular thing as to the extent that it presents itself clearly [ through the senses] ”(ib., 4, 9 and 12-13).

Undoubtedly, Empedocles attacks here eternity which is the transcendent Concept of Parmenides.

But Aristotle will not speak otherwise when he criticizes the “transcendence” of the (or: -Structured) Eternal-Multiple, that is, the Platonic Concept as “Cosmos noétos”.

However, the anti-Eleatism of Empedocles has a distinctly Heraclitean allure. And it is indeed there that the only interest of his Poem resides from the point of view of the history of Philosophy.

By going back to the sources, even the Empedocleean analogies of Aristotle’s philosophy, we see more clearly than if we only considered the latter, how well Plato saw things when he affirmed (notably in the Theaetetus, the Sophist and the Politician) that Aristotelianism (inspired by the Science of its time, as it was embodied in Eudoxus) had as a distant origin (if we disregard the views “of Homer and of Hesiod) the Anti Heraclitean thesis of the Thesis of Parmenides.

The Analogy between Aristotle and Empedocles is, moreover, almost complete in the sense that neither of them fully exploits the Heraclitean idea of Measurement in a quantitative or mathematical sense ”(as ‘have already done in their time, probably Theaetetus and certainly Eudoxus and his emulators).

Without doubt Empedocles speaks of a sworn contract “which forever determines this time” or the duration of the Cosmic Cycle (cf. ib., 30). But, just like Aristotle, he does not even try to measure the “Great Year” (as some have tried to do, if the Timaeus is to be believed).

This Cycle “is, for Empedocles, a “law”, fundamentally qualittive, just as the cyclical laws “of Aristote, as being determined “in the last analysis by the revolution of the First Heaven”., will be qualitative.

As well, they both seek their “laws “much more in the domain of Life and} “History than in the purely bodily domain”, where the Scientists themselves will soon attempt to establish this “measurable” relationship.

Anyway, it seems that the main, if not the only this philosophical merit of the eclectic system of Empedocles lies in the fact that he was perhaps the first to seek the Eternal “concept״ which “stabilizes” the Speech as Truth “) not outside or beyond” the Heraclitean river (by anchoring, as Plato does, this discursive Eternal in the ‘silent Eternity of the Parmenidean Hereafter), but in this River itself, by making it flow in circles ”and by discovering there whirlpools, “Cartesian” in nature, which Aristotle will also see there.

It seems in any case that Heraclitus correctly developed the Anti-thesis of Philosophy, at least in the sense that the Temporal had for him neither beginning nor end, being everywhere and always new, instead of being re-produced cyclically so as to be always and everywhere, even before or eternally, “the same, never becoming” as well as what it is “from all eternity.

Without doubt, Heraclitus seems to admit the “Cycle” which transforms Earth into Fire, Fire into Air, Air into Water and Water into Earth, etc: c – = :; – T – + F– + A – + E (cf. ib., 12, B, 76); Empedocles said again, speaking of: the “Cycle “c – = – + A – + E – + T – + F (cf. ib., 21, B, 115, 9-11).

But the fragment in the question of Heraclitus is obscure, mutilated, and doubtful, while, generally speaking, there is no trace, in him, of the “Eternal Return” (the “Cosmic Fire” being obviously a Stoic misinterpretation).

We can therefore admit that even if Heraclitus had glimpsed the impasse of the Antithesis in intuition of the parathesis, he deliberately did not commit to it, preferring to develop the Anti-thesis proper.

On the other hand, if the fragment in the question of Empedocles belongs to his religious Poem “, all that we know of the scientific poem” shows us that the notion of the parathetic Cycle “is at the very basis of everything that he said there.

All in all, if it is possible that it was Empedocles who made the great discovery of the “Eternal Return” or of the Eternal cyclic that is supposed to be “Eternity in this Time ”(that is to say in the Extended Duration of the Empirical Existence)- so dear to Aristotle- it is certain that he neither knew how nor wanted to expose it himself, either philosophically or scientifically.

He seems to have been too impressed by the Heraclitean River and by the River-Discourse, predicted by Heraclitus, to try, as Aristotle will do, to build anything that is definitive”, stable” or “eternal”, even prone to the permanent side, on the mobile basis of the “whirlwinds” that he had seen there.

He also seems to have resigned himself (moreover quite easily) to a “skeptical” Relativism, which soon takes on, among the neo-Heraclitean Sophists, a “sociological” or “historicist” appearance.

In any case, he warns us from the beginning of his scientific poem “that we will find there, to tell the truth, only “hypotheses”, which are as little certain “as those of which Plato will mock in Timaeus (cf. above all ib., 2 and 4).

No doubt he said to his friend-lover: “However, it is always the fact of low spirits to be wary of strong spirits; but you, learn as the revelations of our [in the sense of: my] Muse order, after his speech has passed through the sieve of your knowledge ”(ib., 5). But we are very far from the “Goddess” of Parmenides.

The “Muse” of Empédocles is only a literary mask (and perhaps a parody) which barely hides its own face and he is very close to admitting that what he is going to say can be contested.

In any case, he warns us that everything he is going to tell us will be only human, not to say “too human” (cf. ib., 2, 9). And he doesn’t worry too much.

However, his (rather great) ambition is far from being satisfied by a disillusioned skeptical “Relativism”, which only allows him not to be “worse than another.” He would also like to be “the best of all”. However, it is not in and through Philosophy that he wants to be: it suffices here to counteract Parmenides and “dethrone” his Wisdom (cf. ib., 4).

Neither is it a political role in the state that tempts him, nor the “wisdom” which would be recognized as a reward for a rigid “morality”. Empedocles wants to be great among the Great (and says he is) as a “religious” and Prophet (cf. ib., 112), by “imitating” perhaps Xenophanes. And there, despite his hateful attack on Parmenides, he seems ready to admit that there are things “to keep in your mute heart” (ib., 3).

However! This appeal to xenophano-Parmenidean silence is found in his “scientific” Poem, addressed to a young man whose father was perhaps very wise (cf. ib., 1), but who himself was considered to be his “Cute”.

This means that Empedocles was “in truth neither a Prophet nor a Sage, but a skillful dilettante and a more or less charlatanic” diviner “, who moreover seems to have ended badly (and still not as a hero of ‘a famous German prose poetry).

In any case, he does not seem to have seen what the Question of the Concept was and if he has glimpsed the Eternity-in-time that is the Eternal Concept of the antithetic Parathesis, we will have to wait for Aristotle to find out this parathesis of Philosophy to be developed in a philosophically complete and correct way.

רשומה רגילה
Florence view of the arno river
פילוסופיה

פרמינדס מול תאלס הערה קצרה

“תאלס”

שם זה הועלה במרכאות כך שהוא לא מתייחס לתאלס “ההיסטורי” של המסורת, אלא לדמות “היפותטית”, שכל מה שאפשר לומר עליה בוודאות הוא שתאלס באמת חי אי שם כלשהו בשלב כלשהו. , אם כי ככל הנראה לא ניתן לומר דבר נוסף על כך.

תאלס היה הפילוסוף האותנטי הראשון, כלומר על האיש שהיה הראשון שהיה לו הכוונה (מודע ורצון) לדבר “כפילוסוף״, זאת אומרת על מנת לענות על השאלה לדעת מהו המושג ככזה הוא, אפילו כדי (גם) לדבר על (הכל) שהוא יכול לומר בעצמו על ידי (גם) דיבור על (הכל) שהוא כבר אמר.

עכשיו, אם לומר את האמת, אף אחד מהשיחים של הפרה-פרמנידים שהגיעו אלינו מאפשרים לנו לקבוע בוודאות שמחבריהם באמת דיברו כדי לענות על שאלה יחידה זו, או אפילו אם על ידי דיבור זה הם גם ענו על השאלה. יתר על כן, אין לנו מה לומר כעדות לכך שמישהו מהם שאל את השאלה הזו במפורש, או אפילו במשתמע. לכן איננו יודעים אם גברים אלה היו פילוסופים אמיתיים או לא.

אך מכיוון ששום דבר שאנו יודעים עליהם אינו מתנגד למה שאומרים, בהתאם למסורת שהיו, בחרתי בשם “הפילוסוף הראשון” המסורתי הזה כדי לייעד את מי שהציג פעם את הפילוסופיה אי שם ביקום, לפחות כ”כוח “או “השערה”, על ידי הוצאת שיח ביעילות או “בפעולה” שהציבה, ולו רק באופן מעשי “או במשתמע, את שאלת הפילוסופיה, על ידי תשאול המושג. שום דבר לא מונע, יתר על כן, לומר שהאיש הזה חי בסוף התקופה הפליאוליתית. גם לא ששמו היה תאלס כשהיה בחיים והתגורר ביוון במאה השישית לפני הספירה.

אפשר לומר שהפילוסוף “הראשון” (שהיה, לפי המסורת שלנו, תאלס) כבר דיבר על ההוויה היחידה והייחודית. ואכן, המים עבור תאלס הם, ללא ספק, אחד בפני עצמו וייחודי מסוגו, המשותף לכל מה שיש. אבל כל קודמיו של פרמנידס דיברו על הוויה רק במשתמע. ואכן, המים של תאלס אינם מבחינתו ההוויה ככזו שהפילוסופיה מדברת עליה (במפורש) אחרי פרמנידס. מה שבטוח, המים הם עבור תאלס משהו אחר מלבד המים ששתה ואנחנו עדיין שותים היום: מים קיימים במים באותו אופן כמו בכל השאר. אבל, בכינויו “מים” את מה שפרמנידס יכנה הוויה, תאלס מראה שהוא עדיין מדבר במפורש על מה שיש ולא על הוויה ככזו.

באופן מרומז (ובשבילנו) הוא דיבר על הוויה; אבל, מבחינתו, הוויה הייתה מים ולא שום דבר אחר גם כן, ואילו עבור פרמנידס, הוויה היא כל מה שיש. הבלתי מוגבל של אנקסימנדר כבר קרוב הרבה יותר לתפיסה האונטולוגית של ה”הוויה”, שהוצגה והוגדרה על ידי פרמנידס. אך נראה כי כל קודמיו של פרמנידס הזניחו את הדיבור על “הקשר” ((קרבה)) בין הדיסקורס (לוגוס) המדבר על הוויה לבין ההוויה שמדברים עליה. במובן זה הם דיברו על ההוויה בתור מדענים ולא כפילוסופים. במילים אחרות, לא היתה שום אונטולוגיה לפני פרמנידס (ולכן גם לא הייתה אונטולוגיה אלא רק שיחות על מה שיש). אולם המקרה של הרקליטוס מוטל בספק לאור חולשתה ומצבה הפגום של המסורת ששרדה עד ימינו. ממבט ראשון הוא יהיה קודמו “המיידי” של פרמנידס, האחרון שיטט באונטולוגיה את מה שאמר הרקליטוס על האחדות והייחודיות, כלומר, לתוך אנרגו – לוגיה (מבולבל, יתר על כן, עם פנומנו – לוגיה. ) מה [הרקלי טוס] אמר על האופי ה”ניגודי “וה”משתנה” של כל מה שממשי מבחינה אובייקטיבית ו”פנומנלית״.

“מודרניזציה” של פרמנידס (באופן שגוי מבחינה פיזיקלית, אגב) ניתן לבצע באופן הבא. שגיאה תהיה כמו “חומר” המורכב לחלוטין מאלקטרונים, שמחציתם שליליים מבחינה חשמלית ומחציתם חיוביים; כל זוגות הסימנים ההפוכים בסופו של דבר מתנגשים ומבטלים זה את זה; מכלול ((אנסמבל)) האלקטרונים הופך לפיכך לחלל המלא במלואו בגל אלקטרונים מורכב, נייטרלי חשמלית, נייטרלי (זאת אומרת: אשר אמור לעולם לא להתפרק לאלקטרונים של סימנים מנוגדים). לדימוי זה יש יתרון בכך שהוא בעת ובעונה אחת ביקורת. על פי התמונה הזאת, ברגע שהמטענים החשמליים “החיוביים” וה”שליליים “של האלקטרונים מבטלים זה את זה, האלקטרונים עצמם מפסיקים להתקיים כאלקטרונים. עכשיו קל לראות שהדבר חל גם על פרמנידס. ואכן, לטענת פרמנידס, האמת הדיסקורבית מסתכמת בניתוח הסופי בשיח על-ההגיוני) האומר כי הוויה היא ולא-ישות – שום דבר) איננה, ואילו כל השיח השגוי יכול להיות מצומצם ליחיד (בניגוד – שיח, האומר כי הוויה איננה ושלא ישות היא.

כעת, אם מתייחסים לשני “שיורים” אלה, מתייחסים לתזה הפרמנידית כאילו הייתה לביטול (הדדי) של “הפכים”, הטוענים בה בעת כי יש צורך להכיר בכך ש”תכנם” חייב לבטל עצמם גם זה את זה, כך שלא יישאר עוד כל “תוכן” (דיסקורסיבי) בכלל. מה שבטוח, הווייתם של שני השיחים המתנגדים נמשכת והם חופפים להוויה יחידה), אך אף אחד מהם לא נמשך כשיח, מכיוון שהם כבר לא אומרים שום דבר בצירוף שלהם (שילוב זה חסר “תוכן” דיסקורסיבי).

במילים אחרות, על ידי חפיפה של ההוויה עם ההוויה, השיחים מפסיקים להיות שיחים. הוויה היא אמנם אחת וייחודית, אך היא אינה כוללת שיח. לכן שיח זה הוא בלתי אפשרי (או אילם), ואף אחד לא יודע (או מבין) איך אפשר לדבר על זה (וגם, ועוד פחות, איך אדון פרמנידס יכול לדבר על זה). – זהו, כפי שנראה, מה שאפלטון אומר בדיאלוג פרמנידס.

פרמנידס אומר (2,2-4) כי לא ניתן לנתק את מה שהוא קיים מהקשר ה”מידי “שלו לזה מבלי לפגום במבנה הרציף של ההוויה. אין שום דבר מחוץ להוויה ולכן שום דבר שיכול להפריד את ההוויה מעצמה או ליצור הפרדות בתוך ההוויה. הוא מסיק מכך, נכון, כי לא ניתן לדלל ולא לעבות את ההוויה ואומר שההוויה היא תמיד “בכל מקום צפופה” (8,25). אך הוא טעה (כאשר אמר במשתמע) שכל מה שאינו ניתן לעיבוי הוא הרחבה מרחבית: הוא היה צריך (אם לא יכול היה) לחשוב על “הנקודה הגאומטרית.”

למעשה, אם הזהות של ההוויה עם עצמה שוללת את משך הזמן הזמני שלה, היא שוללת באותה מידה את ההרחבה המרחבית שלה, כי תנאי הרחבה זה (או מותנה) בהבדל זהה. במציאות, הווייתו של פרמנידס אינה, כדבריו, “כדור” (ללא גבולות חיצוניים).

בהמשך נראה כי הנוסחה “ישות ואין-כלום” אינה נכונה, אך מה שחשוב כרגע הוא לראות את הצורך להכניס לשיח אונטולוגי משהו אחר מלבד הוויה, כלומר אי-ישות או כלום, מבלי להעסיק את עצמנו כרגע בקשר בין האין לבין ההוויה. – באופן מוזר, אף על פי שפרמנידס לא הכניס במפורש שום דבר לשיח האמיתי כביכול שלו (ליתר דיוק, אם כי לא הביא את ההשלכות של ההכנסה הלא רצונית של האין לשיח שלו על ההוויה), הוא דחה את הנוסחה “ישות וכלום” כשגויה (ראה 8, 40) אך קיבל את הנוסחה “ישות או כלום” (8, 16) כקבועה (ואכן לבד תקפה, או “הכרחית”!) , שקרוב מאוד לנוסחה ההגליאנית: “להיות שונה מאין”.

“הזדהויות דיסקורסיביות” (“הגדרות” סמליות) הבאות “ניכרות” ללא פירוש: הנוסחה “שום דבר לא” אומרת לפיכך שום דבר אחר, לא יותר ולא פחות, מאשר הנוסחה “הוויה היא”. לכן אי אפשר לומר “להיות הוא” מבלי לומר “שום דבר איננו.”

רשומה רגילה
הגל, פילוסופיה

Hegel, Phenomenology of the Spirit: Christianity as the Ultimate Slave’s Ideology

Concerning Hegel’s philosophy, to become aware of a contradiction is necessary to want to remove it. However, one can eliminate the contradiction of a given existence only by modifying the given existence, by transforming it by Action. But in the case of the Slave, to transform existence is still to struggle against the Master. However, he does not want to do it. Therefore, he tries to justify this contradiction of the sceptical existence by a new ideology, which is at the end of the account the Stoic opposition, that is to say, between the idea or the ideal of Liberty and the reality of Servitude. And this third and final Slave ideology is Christian ideology.

The Slave now does not deny the contradictory nature of his continued actuality. But he tries to justify it by claiming that it is necessary, inevitable, that all existence involves a contradiction. To this end, he imagines an “other-world,” which is “beyond” (Jenseits) of the natural, sensible World.

The Christian is a Slave, and he does nothing to free himself. He is right because everything is only Bondage in this world, and the Master suffers from the same.

However, Freedom is not an empty word, a simple abstract idea, an unrealizable ideal, as in Stoicism and Skepticism. Freedom is real in the Hereafter. There is no need to fight against the Master since one is already free to the extent that one participates in the Hereafter. He is already recognized by God. There is no need to struggle for liberation in this World, which is just as vain and worthless for the Christian as it is for the Skeptic. There is no need to struggle, to act, since – in the Hereafter, in the only World that matters – one is already liberated and the equal of the Master (in the Servitude of God).

We can therefore maintain the Stoic attitude, but this time with good reason. And without boredom too, because now we do not remain the mime forever: we change, and we must change, we must always surpass ourselves and rise above ourselves, going past ourselves as a given in the empirical world, to reach the transcendent World, the Beyond which remains inaccessible.

Without Struggle, without effort, the Christian, therefore, realizes the ideal of the Slave: he obtains – in and through (or for) God – equality with the Master: inequality is only a mirage, like everything else in this sensitive World, where Servitude and Domination reign.

No doubt a brilliant solution, Hegel will say. And it is not surprising that Man has been able for centuries to believe himself “satisfied” by this pious reward for his Work. Hegel adds that this is all too good – too simple, too easy – to be true. What made Man a Slave was the refusal to risk his life. Therefore, he will not cease to be a slave, as long as he is not ready to risk his life in a Struggle against the Master, as long as he does not accept the idea of ​​his death. A liberation without a Bloody Struggle is therefore metaphysically impossible. And this metaphysical impossibility is also revealed in Christian ideology itself. The Christian Slave can only affirm his equality with the Master by admitting an “other world” and a transcendent God. For God is necessarily a Master and an Absolute Master.

The Christian, therefore, frees himself from the human Master only to enslave himself to the divine Master. He frees himself – at least in his idea – from the human Master. But no longer having a Master, he does not cease to be a Slave; he is a Slave without a Master, a Slave in himself, he is the pure essence of Servitude. And this “absolute” Servitude generates an equally absolute Master. It is before God that he is the equal of the Master. He is equal only in total Servitude.

He, therefore, remains a Slave. And this new Master is such that the new Christian Slave is, even more, a slave than the pagan Slave. And if the Slave accepts this new divine Master, he does so for the same reason he bore the human Master: for fear of death, He took – or produced – his first Bondage because it was the price of his biological life. He accepts – or makes – the second because it is the price of his eternal life. The last motive of the ideology of “two worlds” and of the duality of human existence is the enduring desire for life at all costs, sublimated in the passion for eternal life.

Christianity is ultimately born from the anguish of the Slave in the face of Nothingness- for Hegel – from the impossibility of supporting the necessary condition of Man’s existence – the condition of death as finitude.

Therefore, to remove the insufficiency of Christian ideology, to free oneself from the absolute Master and the Hereafter, to actualise Freedom and to live in the World as a human being, self-sufficient and self-ruling – could be made possible on the condition of accepting the idea of ​​death and therefore atheism. The Christian World’s whole unfolding is nothing more than a march towards the atheistic awareness of human existence’s essential finitude.

It is only by “suppressing” Christian theology that Man will definitively cease to be a Slave and will realise this same idea of Liberty, which he has engendered without positively actualising it.

רשומה רגילה
פילוסופיה

הרקליטוס פרגמנט 114

הרקליטוס פרגמנט 114

כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה###, זה הולם (אותנו – זאת הכתיבה של הרקליטוס. כך גם טוען אריסטו, כתיבה החסרה את צרוף הלשון או מילת האיחוי conjunction בצורת כינויי הגוף)-להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל ( שוב חסר כינוי גוף. יכול להיות גם לדברים וגם לבני האדם), בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם (אותה) (להיסמך על המקובל או המשותף- הרקליטוס לא נוהג לחזור על הקבלה כמו שמקפיד בניגוד) להיסמך על המקובל או המשותף (לכל), בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי divine law. (הכוונה כאן ללוגוס במשמעות המיתית שלו. בשפה מיתית. פילוסופיה חובבת את המיתוס, אריסטו אומר איפשהו), במיוחד בפוליס- שהרי היא (העיר/פוליס) מחזיקה את היד העליונה, עצומה המידה שהיא תרצה, (כך שהיא) מספיקה לכל (החוקים) של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק [כוח עודף] שנשאר בחוץ.

כשאנחנו מדברים עם שכל/נפש (ככל הנראה היה זה סוקרטס של אפלטון- פיידון אשר דיבר על הנפש והשתמש במילה זאת. הוא לא היה הראשון אבל שהשתמש במילה פילוסוף או פילוסופיה והבחין בין אלה עם היסוד הפילוסופי הלח, בעל האש הפנימית לבין היסוד היבש של הנפש, הסגור לפילוסופיה. זה היה הרקליטוס. אז אם מדברים כאן, הרי שמדברים כאן מתוך ו/או על אחד משני סוגי הדיסקורסים- לפילוסופים או לא לפילוסופים.

הבעיה עם הלא פילוסופים היא: הרקליטוס פרגמנט 34[הם] לא מבינים, למרות שהם שומעים, הם כמו חירשים״; אז אולי ממילא הדיבור לזה שרואה עוד לפני הדיבור או שמא זה שהרמז יעזור לו? לגבי השכל או נפש- שכל זה וודאי שלו. זה mind. mind יהיה גם מן הטעות אם אנחנו מתכוונים אנחנו לתודעה. תודעה או ביטול הנפש מתחיל בדקארט הגאון. הוא כותב איגרת על נצחיות הנפש לחברים מהכנסיה ובעצם הופך את הנפש לתודעה מיד אחר כך. אנחנו מדברים על הפרדת גוף ונפש לפני, כאילו הדיסקורס המודרני הוא אותו דבר כקודמו וכך אגב עושים עוול לשפינוזה או ניטשה הכותבים באותה עת או לאחר שעת זו הושתתה כדבר של מה בכך.

להתחיל מהגוף כנפש זה להתחיל מהנפש בגוף הזה. זאת כל התחלה יוונית אגב. בכל מקרה, המדובר ב-mind מכאן ומכאן ב-mind כנפש, שוב לא נשמה והקונטקסט היהודי שלה שבא ממסורת אחרת ומוביל למסורת שבאה מירושלים, התגלות ולא של אתונה, לוגוס- אז מתחילים שוב. לסוף. שהרי זאת המשמעות האמיתית של הפרגמנט:

כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה, זה הולם אותנו להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל, בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם אותה להיסמך על המקובל ]או המשותף לכל] בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי חוק האל. שהרי העיר/פוליס מחזיקה את היד העליונה, עצומה תהא המידה שהיא תרצה, כך שהיא שהיא מספיקה לכל החוקים של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק כוח עודף.

החשוב בפרשנות כאן לא נאמר וזה זה; הפרגמנט הזה עובד על המשפט הספוקלטיבי של הגל. המשפט השני מסביר לך את הנשוא. הנושא במשפט השלישי משתנה כי הוא כולל בתוכו את הנשוא. ההתמודדות של המשפט השלישי עם הסיטואציה החדשה של המשמעות בין לבין, היא-היא המשמעות המאפשרת את המשפט הראשון והשני יחדיו, אגב חזרה אל המקור וזה שבא מן האל כחוק טבע, המשותף לבני האדם.

צריך לציין כי כמו הרקליטוס, זה גם אפלטון וגם הסטואה לאחר מכן. העניין של העיר/פוליס והיחס ללוגוס כמו גם השפה המיתית. זאת גם הסטואה הנכנסת לפני הנצרות ומקדמת את פניה בברכה מבלי משים. בכל מקרה, הרקליטוס. בני האדם. מדבר על הצילויזיציה היוונית. דוברי היוונית. בדרך לעיר פוליס או כחלק מהעיר פוליס המתרקמת לה לכדי הפוליס.

דקדוק בא אחרי דיבור. דקדוק זה כיוונים, לוקאליות, סדר פלוס מינוס בתוך מפה, זה לזה, זה שייך לזה. לשם כך,הג׳סטות של שניים מול הלוק כמילה מהותית לדיבור, כמו שתחילת הדיבור על הפילוסופי הוא על הניגוד אל מול ההקבלה, ובעיקר אגב הבעייתיות של הדמיון מחדש של המיתוס דרך העולם שמתחיל בג׳סטה.

לשם כך, יש אני ואתה בלי כינויי גוף, כשייך כבר בפעולה. פה סופר, לא נספר.יש דיבור חוזר על אותו דבר או דיבור המסתיים בשקט. שניהם הם על אי אפשרות הדיבור, הבעיה של הרבים והאחד נפתרת אגב כך שאתה מתחיל דווקא במילה כ-image, אחרת אתה נשרף. זאת, ההתחלה של ההפלגה השניה של סוקרטס מהפרה-.

עכשיו: לינגוויסטיקה זה טרנס היסטורי, כמו האנגלים אצל רוסו, מתארים מצב בורגני כמצב טבעי, כמו הכלכלנים האנגלים אגב מרקס, מתחילים מעצמם וחושבים שזאת כל ההיסטוריה, לכן מחשב זה שפה, כשהוא מתמטיקה, בעוד שפה היא על הסינטקס, המפתח את הדקדוק אחרת, אגב הצורך. טוב, אני רעב, בא לי פיצה, מזל המחשב, מתקשר.

אין אני. אלוהים! אין אני בלי הבעיה של ההוא. בלי הבעיה של אי הוויה, איך כותב על הריק? ויטגנשטיין לא יכול להסביר לך מה זה מפה. האחרים, לא יכולים לשרטט אותה. הם יגידו כי כך הייתה, אז למה? אני רעב.

עכשיו, הפליאה. פשש. איך יצא? האדם כמחשב?

לינגוויסטיקה? ויטגנשטין פחד מהאני, אבל הוא היה אני לפחד ממנו. רוצה לספר איך לספור או איך סופרים, קבוצות קבוצות, ולהיעלם. הוא עושה פילוסופיה כאמצעי לזה, זהו זה, אחרת: על חומסקי, הנקודה השלישית.

רשומה רגילה
Sunset over the islands of halong bay in northern vietnam
הגל, קוז׳יב

הדיסקורס אצל הגל

הבסיס של הלוגי- אונטו-לוגי פנומנו-לוגי לדואליזם מתודולוגי שאיננו מפריך את המוניזם הפילוסופי כבסיס לתפיסה הגליאנית (להבדיל מהיידגריאנית , שם זה האו).
 

 
פיזיקה תופסת מקום מכריע. בוהר נותן את המפתח לניסוח המשולש של הדיסקורס: “הפרשנות של בוהר לתורת הקוואנטה מרמזת, לדעתנו, על הגדרה מדויקת של המציאות הפיזית, כלומר על ההיבט (האמיתי) של המציאות, הנחקרת על ידי תיאון פיזיקלי, המאפשרת לראשונה לקבוע תיחום מדויק של התחום הראוי של מדע זה, הן ביחס לזה של הגיאומטריה (מכניקה וכו ‘) והן ביחס לתחום המדע שאפשר לקרוא – בהיעדר מונח טוב יותר – * ביולוגי * (גיאוגרפיה, פיזיולוגיה, זואולוגיה וכו ‘), כלומר מדעים, כאשר העיקרון של ריאליזם תקף פחות או יותר [. ..]
 
האובייקט המתמטי (הנקודה הגאומטרית למשל, אשר – ללא מבנה פנימי – דומה, גם תחת קפדנות שיפוטית, לכל שאר הנקודות) נבדל למעשה מהאובייקט הפיזי שעדיין ניחן במה שאפשר לקרוא ‘תכונה ראשונה’ (וממנה בלבד, תכונה ראשונה, זאת אומרת איכות שיש לה מציאות רק ביחס ובין אובייקט בעל איכות אחרת); ושניהם שונים ביסודם מהאובייקט ה’ביולוגי ‘, שיש לו בנוסף “איכויות משניות”, כלומר איכויות שהן אמיתיות באובייקט, גם אם אובייקט זה נלקח בפני עצמו. , מלבד יחסיו עם אובייקטים אחרים.
 
בגיאומטריה (מכניקה וכו ‘), “אינטראקציה” בין הסובייקט או המערכת התצפיתית” (המיוצגת כאן על ידי מערכת קואורדינטות) והאובייקט או המערכת שנצפו, אינם מרמזים על שינוי של שניהם; לכן אין שום קביעה, ואין מציאות פיזית, מכיוון שהדבר משתנה תמיד על ידי האינטראקציה של האובייקט עם המערכת התצפיתית. בתצפיות ‘ביולוגיות’, השינויים של המערכת הנצפית על ידי המערכת התצפיתית הם זניחים, כלומר לא קיימים למדעים הנדונים. מכאן אנלוגיה מסוימת לגיאומטריה וכו ‘, כלומר, האפשרות להחיל ‘פיזיקה’ קלאסית, שאף שהיא מזניחה את השינויים המדוברים – היא למעשה רק מתמטיקה המיושמת על אובייקטים ‘ביולוגיים’ (מקרוסקופיים). אך בכל זאת יש הבדל מהותי בין מדעי ה”ביולוגיה “לבין מדעי המתמטיקה הטהורים.
 
בראשון, לנושא יש מבנה מורכב בתוכו (מגוון חושים: ניתן לראות אותו, לגעת בו, לטעום אותו, לטעום וכו׳. המדובר כאן בבו-זמניות), והיסוד האובייקטיבי שאינו ניתן להפחתה (atom * אטום / ביולוגי ‘: נהר, תא, חיה וכו’), המוארך תמיד לכל הפחות בזמן המרחב, מחזיק גם במגוון אימננטי ולו רק מזה של ההתחלה, האמצע והסוף – הביטוי הידוע של אריסטו: לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף).
 
לעומת זאת, מדעי המתמטיקה, כמו למשל בגיאומטריה, הקשר עם ה’נושא ‘אפשרי רק בדרך אחת בכל פעם (מערכת הקואורדינטות למשל לא יכולה להיות ישרה וקימורית בו זמנית), וה ‘אלמנט האובייקטיבי הוא בלתי הפיך,’ הנקודה הגאומטרית ‘למשל, נטולה כל מבנה תקין. באשר לפיזיקה עצמה, הנושא שלה הוא מה שאפשר לכנות “העין האידיאלית”, כלומר מה שצריך ‘אור’ (במובן הרחב ביותר של המונח: גלים אלקטרומגנטיים) – ורק ממנה – לבוא במגע עם האובייקט, שמצדו – מצטמצם למה שניתן לגלות ל”עין “זו על ידי מגע זה. האחרון, בהגדרה – מייצר הפרעה; ולפיכך גם האובייקט, שהוא הכרחי לייצור קשר זה, אמיתי. לפיכך, האובייקט הפיזי האמיתי שונה במהותו מהאובייקט המתמטי “האידיאלי”.
 
אבל הוא גם שונה מהאובייקט ‘הביולוגי’, מכיוון שהפיזיקה מכירה בתור ״אלמנט אובייקטיבי בלתי הפיך״, רק את המבנה שאין לו גיוון פנימי, (אלמנט זה הוא המינימום של מה שנראה לעין – ” עין אידיאלית ‘; נכון להיום זהו האלקטרון או הנויטרון, שהפיזיקה המודרנית אינה יכולה לייחס לו את המבנה שלו). אך נראה כי על הפיזיקה בהכרח להודות בקיומם של לפחות שני סוגים שונים של אלמנטים בלתי ניתנים להפחתה. במילים אחרות, אם לישויות הפיזיות – שאין להן מבנה פנימי – אין תכונות משלהן, הם מקבלים לפחות אחת ברגע שהם מושווים זה לזה (מטען שלילי *, בניגוד ל ‘ מטען חיובי “למשל).
 
החומר מובנה על ידי אלמנטים שאינם מובנים בפני עצמם. אלה נבדלים, בינם לבין עצמם ובאופן בלתי הפיך, כלומר, באופן שמנטרל את עצמו. בגלל שהחומר נטול מבנה, המציאות האובייקטיבית גם כן נטולת מבנה, או איננה ניכרת כבעלת מבנה, הגם אם ניתן לייצגה כאילו באופן פנומנלי, זאת אומרת באמצעות מטאפורה, מה שמוליך אותנו להערה הבאה:
 
שפה רגילה, לרבות הרפלקסיביות – ולטובת העולם הפנמונולוגי ואם העולם האונטו-לוגי של הפילוסופיה חי ביחד וכהרחבה של השפה הרגילה, (אז גם) לטובת הלוגי של האונטו-לוגי, היא בדיוק מה שהפילוסופיה שואפת להעביר ללא דין וחשבון, קרי ללא סתירות; והלוגי הזה הוא הפנומנו-לוגי כסדרה קונקרטית של תופעות, לרבות התופעה הדיסקורסיבית. באופן כללי, הזה או כל הזה הלא הגיוני צריך להתפתח ללא סתירה בשיח, שבתוך “-ה-לוגיה” המשולשת ובאמצעותה הוא משתמע בשפה הרגילה, שאותה הפילוסופיה אינה מסבירה. זו הסיבה שאנחנו לא יכולים לדבר באמת בלי לסתור את הנתונים של ההווויה ואת המציאות האובייקטיבית שיש לנו כבסיס העולם הפנומנלי בו אנו חיים, מדברים ופועלים.
 
בעולם זה אנו מדברים למשל על עץ, שיש או מים, חומרי גלם וחומרי גלם של עבודתנו. אך אם אנו רוצים, על ידי הפשטה, לשקול בבידוד, את מבנה העולם האמיתי והאובייקטיבי של העולם הפנומנלי, כמו גם את הלגיטימיות של המבנה, אזי השימוש בשפה רגילה ובאופן קוהרנטי, הופך להיות בלתי אפשרי. הפיזיקה האמיתית היא לא עולם פנומנלי שבו הסולם יהיה פשוט “מיקרוסקופי”: שבו אלקטרון הוא “כדור קטן” (מאוד), שבו מילה נרדפת היא מטאפורה, ו”התנהגותו” רגישה ל’מתואר ‘ , כלומר פירושו הוא אותה הצורה של הופעתו. ההתנהגות ההיא יכולה להיות מסומנת רק על ידי אלגוריתמים וזאת איננה השפה הפילוסופית.
 

 
בני אדם לא רק חיים בעולם. הם מספרים זה לזה על החיים, ממציאים לעצמם סיפורים, מביימים את העולם. הם קוראים ונקראים. הם נותנים או מבצעים פקודות, מפנים תפילות לאלים שהם קוראים להם, מצהירים על שבואות נדרים. הם גם מפקפקים ומספקים תשובות, מתלבטים, סותרים זה את זה. היקום של בני האדם הוא היקום של השיח.
 
העובדה המהותית לשיח הפילוסופי היא עצם הדיבור. לדבר כפילוסוף זה לדבר על כל מה שעליו מדברים, תוך התחשבות בכל מה שעליו אומרים ותוך לקיחה בחשבון את העובדה שהם מדברים על זה. או שוב: פילוסופיה היא שיח המדבר הן על מהות הדברים והן על משמעות השיחים, אשר “מתייחסים” אליו, ויכולים לעשות זאת רק על ידי דיבור על “צד שלישי” אשר, אף שאינו מהות ולא זהה למשמעות, יכול בכל זאת להופיע כשניהם: מה שקוג’ב, בעקבות הגל, מכנה המושג. לדבר על המושג כאחדות יחידה של מהות ומשמעות זה לדבר על האמת. וכדי לדבר על אמת, יש צורך לדבר על הזמן.
 
״אכן […] האמת במובן הראוי של המילה היא דבר שאמור להיות לא ניתן לשינוי ולא להכחשה: הוא תקף ‘באופן אוניברסלי ובהכרח’ כמו שאומרים. ‘האמת לא נתונה לשינויים; היא, כמו שאנו אומרים גם: נצחית או לא זמנית. מצד שני, אין ספק שהיא נמצאת בנקודת זמן מסוימת וקיים בעולם. ברגע שאנו מציבים את בעיית האמת, ולו באופן חלקי, אנו בהכרח מציבים את שאלת הזמן, או ליתר דיוק את הקשר בין זמן לחוסר זמן.”
 
הבה לא נכלול את הפיתרון ״ההרקליטאי” מלכתחילה, זה המהווה את הבסיס של כל הספקנות וכל היחסיות. על פי השערה זו, האמת זמנית באופן בלעדי ולכן הדיבור הוא רק “פטפוט” אינסופי, שבו תמיד יהא זה סביר (ובכך) מוצדק לסתור בשלב כלשהו את זה שהיה, זה הנאמר קודם. זה לא שהפטפוט הזה “סותר” את עצמו בכל נקודת זמן. זאת העובדה האחרת, ההפוכה- שהדיסקורס הזה הוא פטפוט אינסופי, ללא או בלי סוף מוגדר. בתור פטפטת אינסופית, הרי שמדובר בפטפוט לא מוגדר, שכן במקום לקבל משמעות שעשויה להיות בסיס לשקלא וטריא, היא תמיד יכולה, כמו משפט לא גמור, לקבל כל היגיון נוסף. זאת אומרת; לשיח של הכל in flux אין שום קביעה ספציפית. שיח פילוסופי הוא אז בלתי אפשרי. זו הסיבה שהפילוסופים האמינו תחילה שהם יכולים להציל את האמת באומרם שהאמת היא נצח, או, לכל הפחות, נצחית. התזה האחרונה היא התזה “הפרמנידית”, שנלקחה גם, אם כי בדרכו שלו, על ידי שפינוזה. למרבה הצער, אם הפתרון ה”הרקליטאי “לבעיית האמת הביא את השיח לפטפטת, הפתרון” הפרמנידי “או” השפינוזיסט “מצמצם אותו לשקט. אכן, אם המושג שונה מתקופת העולם בו בני אדם חיים ומדברים בכלל ופילוסופים בפרט, אזי זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את ביטוי האמת בשיחים המתוארכים של בני האדם: “אתיקה” מסבירה הכל , למעט האפשרות שאדם חי בזמן, יכול היה לרשום אותה ”. 
 
נניח שההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה בזיהוי המושג עם הנצח. במקרה כזה, אנו יודעים כי זה מסתיים בזהות ה”הגליאנית “של המושג עם הזמן, ולא בזמן הקבוע של הקוסמוס, וגם לא בזמן הקבוע במחזוריות החיים; אלא, בתוך הזמן ההיסטורי, כלומר כאשר העתיד מקבל עדיפות. הוא נותן לעצמו סוף שאינו רשום בשום טבע שהאדם “מנתק” את עצמו כתוצר של ההוויה אשר, אחרת, אמורה “להרות” אותו. לפיכך, ההיסטוריה של הפילוסופיה נראית כהפחתה מתקדמת של הגדרת הטרנסצנדנטיות של המושג. בסופו של תהליך זה, השיח הפילוסופי מבין שאינו יכול לדבר מבלי לסתור את עצמו לגבי המושג, ולכן הוא מתחשב בעצמו, רק בתנאי אחד של האמירה כי המושג, שאינו מהות ואינו משמעות, מתגלה על ידי התהוות ראשונה של המהות ואז כהתגלות שניה של משמעות. במילים אחרות, המושג אינו אלא התהליך ההיסטורי של הפיכת יקום האובייקטים ליקום השיח: “כל דבר בעולם קיים כדי לסיים את עצמו בספר”, וההיסטוריה של הפילוסופיה היא רק האלף בית או פדגוגיה בת אלפיים וחמש מאות שנה, ואשר לפיה – לפי סופה- בני האדם העירו את עצמם ל”חוכמה “המלמדת אותם שהם היחידים בעולם שמדברים ואין שום” מילה “טרנסצנדנטית אליה עליהם לפנות לתפילות או אין” ישות “טרנסצנדנטית “שיכולה להכתיב להם מצוות.
 
שכן, בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית שעבורה הקוסמוס מניח לוגוס אינסופי שאיננו מניח אותו (הקוסמוס), החוכמה מאשרת את “סופיות” הלוגוס, המניחה לפניה ואחריה, קוסמוס שקט לנצח. הדיבור הוא “לשבור את השתיקה”: לזמן מה. שתיקה תרחף שוב מעל המים בסוף הזמן הזה. “מערכת היחסים בין החכם לספרו מקבילה אפוא בקשר לזה של האדם ולמותו. מותי הוא שלי; זה לא מותו של אחר. אבל זה שלי רק בעתיד; בפועל, בהווה, בסיום הפרוייקט מהסוף, מותי הוא אימפרוסנלי, מוות, ממש כשם שספרי, ספר.
 

3

 
 השאלה הראשונה שעולה אחורה בשביל הקדימה היא השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ואז הדדיות ולעיתים סותרות יצרו לאדם בעיה בקביעה כי בין השוני הזה עדיין חתול זה חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מחוסלת כאן באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, ובמושג (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
 
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמושג, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול. או, אלא שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה. כדי להשיג “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה. על ידי הבנה (דיסקורסיבית) של המסורת הפילוסופית המזהה את מהות הדבר עם משמעות הרעיון אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום הרעיון אשר הוא המורפמה שלו. בואו נראה כיצד נוכל להמשיך להגיע להבחנת המושג כקונספט כאן.
 
המושג כקונספט אינו דבר כזה כמו החתול, למשל, וכי הוא גם לא “מתייחס”, אם זה רעיון, לעניין כזה, כדבר, אובייקט. אכן, מספיק שיהיה קיום אנושי – דיסקורסיבי) כדי להיות מסוגל לציין, לרגל תפיסה כלשהי של חתול כלשהו, שהדבר “חתול” תואם את המושג חתול. מצד שני, אנחנו לא רואים טוב ובטח אין קשר מיידי כל כך.
 
במקרה כזה, התיווך כהתפתחות המשמעות הראשונית. עם זאת, יש לנו כאן בעיה והיא שוב שאלת הקונספט וכך שאלת הפילוסופיה. שכן, אנו מכירים שאין להם שום משמעות עקבית, שם ניצבים בפנינו כסתירה, כמו מעגל-מרובע. האם הקונספט כזה? האם פילוסופיה כאתאיזם לאלוהות פנימית אשליה כניסיון לדבר על אלוהים? עלינו לשאול את עצמנו האם השיח המפתח את משמעות המושג כקונספט הינו מובן או לא.
 
עם זאת, אנו יכולים לענות על שאלה זו רק על ידי המשך התפתחות דיסקורסיבית של משמעות הרעיון הזה על מנת להראות שהתפתחות זו אכן חוזרת לנקודת המוצא שלה (לא משנה מה ומועד התפתחות זו). אבל בוא נתחיל מהחתול, אובייקט, דבר, הרבים. הם יראו שונות כשיצביעו על ההכרח.
ההבחנה בין מילה לאובייקט לדיסקורס על הקונספט (הגל עדיין: הקורא אחורה את פרמינדס-שפינוזה ואפלטון).
 
כאן. סוקרטס- הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו) להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה). הנאום או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר. הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא; או, אם מעדיפים, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון.
 
הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית) והיא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” גם מהו החתול כמושג וגם העובדה שהוא כן קיים, הנה, זה.
הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול “.במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה.
 
לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הכי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות).
 
אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. יצויין כי כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר המשמעות של תפיסה.
 
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי.
 
מכיוון שאנו מבחינים באופן מיידי כי לא רק שיש דברים בעולם ובו אנו חיים (באופן אנושי), אלא גם כי תפיסות אלה” מתייחסות “לדברים וכי הדברים הללו” תואמים לתפיסות שלנו כמושגים, הרי שחייב להיות משהו אחר מהדיסקורס שלנו. אכן, המילים שלנו נהיים מושגים ואנחנו כאן מדברים עליהם, הרי שאנחנו כבר התחלנו את הדיסקורס שאיננו עוד הצהרה פשוטה, כאשר יש לנו כאן עוד בין, עוד חלל כשאלת הפילוסופיה על עצמה כשאלת הפילוסוף על המעגליות שלו. אנחנו נחזור לכך, לשיגעון כשאלה, אך קודם נראה מהיכן מצב הביניים הראשון מגיע או איך תחילת הדיסקורס על הקונספט היא התחלת המצב הפילוסופי.

 

 
תחילת הדיבור בסופו. להתחיל לדבר על פילוסופיה. ואני רוצה לדבר כבר מההתחלה. הבעיה שלי, כשלך, יכולה להיות מומשגת כך: משום שלא יכולתי לומר דבר על כך (כלום חיובי) לפני שדיברתי על כך, ולו כך וכך, הרי שעלי להסתפק בהתחלה ב”הטלת ספק ” בעצם הדיבור על הפילוסופיה (על ידי שלא להציג את זה”- את התחלת הדיבור- רק כהשערה). בואו נשאל את עצמנו את השאלה מהי פילוסופיה ונניח, אתה ואני, כי אנחנו הולכים לענות עליה ביחד (אני בכתיבה ואתה בקריאה בי- הערה ארוכה).
 
על פי הגדרה, אין לנו שום סיבה לומר על פילוסופיה דבר אחד על פני דבר אחר. ואכן, תיאולוגים מבטיחים לנו שבתנאים אלה, אף תהליך אינו יכול להתחיל, אלא אם כן הוא נובע (אקס-ניהילו) מאקט יצירתי (“ספונטני” או ״חופשי״) אך במקום “ליצור”, כלומר לחתור לאמירת דבר-מה חדש (מקורי) על הפילוסופיה, אנו יכולים להתייחס (כמו אותם תיאולוגים) לעובדה שהתשובות לשאלה זו ניתנו על ידי אחרים בעבר ( לא משנה כי, לפי תפיסה זו, עלינו להסיק שהראשונה מבין התשובות הללו “התגלתה”, במובן התיאולוגי של המילה). כדי שנוכל להתחיל את תשובתנו לשאלה שיש לנו, הרי שאנחנו נדרוש מעין הפקה מחודשת (חזרה) של מה שידוע לנו בתור התשובה ה״ראשונה” שניתנה בהיסטוריה לאותה שאלה; גם אם זה אומר לייצר מחדש את כולם מאוחר יותר, במידת הצורך. חוץ מזה, אם היינו רוצים להתחיל בתשובה “מקורית״, עדיין היינו צריכים לראות מחדש את כל התשובות שניתנו בעבר (והיו ידועות לנו), ולו רק כדי לוודא את המקוריות או החידוש של תשובתינו.
 
הפקה מחדש של כל התשובות שניתנו במהלך ההיסטוריה לשאלת הידיעה מהי פילוסופיה היא משימה לא קלה, כמובן, אך בשום אופן לא אינסופית ולכן לא בלתי אפשרית ואפילו לא על-אנושית, ועדיין מהלך מעין זה יהיה מייגע וילדותי בעליל. אם להיות רציניים, נצטרך לבחור. עכשיו, אם אני לא יודע איזו בחירה היית עושה אם היית במקומי, אני יודע שאין לי שום זכות לעשות בחירה שכזאת, עכשיו, ללא ״הצדקה” מבחינה פילוסופית (ולו רק לעצמי, ואם אפשר, גם עבורך). אך כיצד לעשות זאת עוד לפני שבחרתם, כלומר לפני שתדעו מה אמורה להיות פילוסופיה (ולהצליח) “להצדיק” כל בחירה אשר תהיה, ובמיוחד הבחירה בפילוסופיה שעשויה לומר לי מהי פילוסופיה? 
 
שוב חוזרים אנו כי המבחן של הראשית בסוף, ואם ראשית, בוא נתחיל בראשית, גם כרונולוגית, גם ביוגרפית. נראה שאריסטו הצעיר (ראה רוז; פרג ’51) משך את עצמו מכל טיפול בקושי זה, על ידי הצבת השאלה, האם עלינו להתפלסף? אם אנחנו עונים: כן, – אז זה כן. אם אנו עונים: לא, – זה עדיין כן. מכיוון שיש צורך להתפלסף כדי לענות על שאלת הידיעה, תוך החלפתה להאם להתפלסף או לא?
 
אבל האם זה באמת כל כך פשוט? במבט ראשון, המקרה של הפילוסופיה הוא ייחודי: אכן, לא צריך לעשות כימיה, רפואה, מסחר, ספורט וכו ‘, כדי לדעת אם צריך לעשות את זה או לא.
 
אך במבט מקרוב, קשה לראות כיצד מישהו יכול, אפילו אם יקרא לעצמו פילוסוף, יכול לומר לעצמו (או לספר לנו) אם עליו לעשות משהו שמעולם לא עשה בעצמו (כימיה או אהבה, למשל), וכך, לא היה יודע בכלל מה זה הדבר הזה והיכן בכלל להתחיל. 
 
עם זאת, אם אנו מסתכלים על זה עוד יותר מקרוב, אנו עדיין מבחינים בהבדל שאינו ניתן להפחתה: אם יש צורך לעשות כימיה (ולו רק באופן דיסקורטיבי) כדי לדעת מהי כימיה, הידע הטוב ביותר, טוב ככל שאפשר, של מדע זה אינו אומר לנו דבר לגבי השאלה אם עלינו ללמוד אותו או לא. תוך כדי עשיית פילוסופיה, לעומת זאת, אפשר גם (ואולי אפילו: רק) לענות על השאלה, האם עלינו לעשות זאת או לא. אבל כל עוד אנחנו עונים, האם כבר ענינו על שאלה זו? אם כן, הצעיר היווני האינטליגנטי צודק: יש רק פילוסופיה אחת ולכן רק תשובה אפשרית אחת (כלומר קוהרנטית) לשאלה מהי. זו תהיה מעין הוכחה אונטולוגית קרטזית לקיומה של הפילוסופיה וכל מה שאחריו.
 
אך לייבניץ ציין כי הוכחה כזו היא חותכת, חד משמעית רק אם מה שאנחנו רוצים להוכיח הוא אפשרי. על ידי פיתוח דבריו, אפשר לומר כי אם רוצים אנו ״להתפלסף”, לשאול את עצמו אם לעשות פילוסופיה או לא, הרי שעלינו להודות כי התשובה לשאלה זו מציבה שאלה מקדימה והיא של ידיעה, האם אנחנו יכולים לעשות את זה או לא. במילים אחרות, לא מספיק להגדיר את הפילוסופיה (כפי שעושה התלמיד הצעיר של אפלטון במשתמע) כמענה התמידי (כלומר בכל מקום ותמיד אותו הדבר) לשאלה שמעמידה בספק תשובה זו עצמה.
 
לחלופין, אם מעדיפים לומר זאת אחרת, ניתן להבין את הפילוסופיה כתשובה הניתנת למכלול השאלות המאשרות את הפילוסופיה כתשובה הכרחית; שאלות אשר בהכרח מתעוררות ברגע שאנחנו מטילים בספק את הפילוסופיה עצמה.
 
אם כך נגדיר את הפילוסופיה כתשובה לשאלת הידיעה, באם פילוסופיה אפשרית או לא, ונציין כי היא אכן הכרחית ומשמעותה בהיותה נמצאת בכל מקום ותמיד זהה למה שהיא, ולא למשהו אחר. לפחות היא משהו (זמן)· משהו, כלומר כל הזמן זה (איפשהו).
 
וזה לא דבר קטן שהאמת הזאת מבטיחה את אחדות הפילוסופיה במידה שהיא אכן קיימת, אפשרית. אך בעודנו מכירים במובן מאליו ובערכו, יהיה זה ילדותי להיות מרוצה ממנו. כי אם זה “פילוסופי” לאשר שהפילוסופיה אפשרית, הרי שזה יהיה ״פילוסופי״ באותה מידה להכחיש אותה, באמירה נגטיבית, והרי התשובה ״הפילוסופית״ שמכחישה את עצמה היא בכל זאת משהו אחר מאשר פילוסופיה.
 
אם כך, בואו נגיד שיש פילוסופיה אחת וכי יכולה להיות רק פילוסופיה אחת ואנחנו נפרט שזו מדברת (בין השאר או רק) על עצמה באופן כללי ובמיוחד על האפשרות שלה עצמה (פירושו של דבר: שיח, דיבור דיסקורסיבי, כלומר בעל “קוהרנטיות” משלו). אך נוסיף מיד כי הפילוסופיה הזו מתחלקת לשניים ברגע שהיא עונה על השאלה שהיא שואלת את עצמה כבר לא בצורה הראשונית, האם כדאי להתפלסף, אלא בצורה המלאה יותר של האפשרות הקודמת לעיסוק זה.
 
משום שישנן שתי דרכים אפשריות לענות על השאלה של אריסטו הצעיר, עם התוספת של לייבניץ, כך, יהיו לנו שתי פילוסופיות, שלפחות אחת תדבר על עצמה כמו על שיח אפשרי (כלומר קוהרנטי), ואילו האחרת (או האחרים) אשר תדבר (בצורה קוהרנטית לא פחות) על הפילוסופיה (אשר, בהיותה בלתי אפשרית, לא יכולה להיות אחת) בתור שיח בלתי אפשרי (כלומר, לא עקבי).
אין שום סיבה לתת עדיפות לאחת משתי התשובות הפילוסופיות הללו לשאלה שהוצגה בפנינו, עלינו לשחזר את שתיהן. עם זאת, היינו צודקים להתחיל בזה שמודה באפשרות של פילוסופיה. כי לא סביר שמישהו פיתח פילוסופיה רק כדי להראות כי פילוסופיה היא בלתי אפשרית. לכן אנו יכולים להניח שאנשים מסוימים התכופפו להפגין את חוסר האפשרות של פילוסופיה כלשהי רק לאחר ששמו לב שאנשים אחרי פיתחו לפחות פילוסופיה אחת.
 
עם זאת, לאחר הפקה מחודשת של שתי התיזות הפילוסופיות המנוגדות, נצטרך לבחור ביניהן, אם אנו בעצמנו רוצים לומר משהו בעניין הפילוסופיה. כאן הדברים הולכים ומסתבכים. להאמין שנוכל, על ידי הנמקה, להפגין או להפריך את אחת משתי התיזות הללו, או אפילו להפגין (או להפריך) אחת על ידי הפרכת (או הפגנת) השנייה, יהיה יומרני למדי מצדנו. שכן אם לא ניתן היה לעשות זאת למרות עשרים וחמש מאות שנים של מאמץ כמעט ללא הפרעה, אין זה סביר שאתה או אני יכולים לעשות זאת ממש כאן. נותרה אפוא הפנייה לעובדות או אל! ההיסטוריה.
 
ללא ספק, אם ניתן היה להוכיח כי הפילוסופיה אכן קיימת כשיח קוהרנטי, התזה של חוסר האפשרות שלה תהיה חסרת טעם. יחד עם זאת, התזה ההפוכה תהיה מובטחת בבדידותה, ומצד שני היא תגיד לנו מהי הפילוסופיה שראינו, מכיוון שזה אפשרי רק שהיא עצמה יכולה להתקיים ביעילות, היא כלומר, בדיוק כמו שהתזה החיובית מעידה על עצמה, אך לא כאחת הפילוסופיות הבלתי אפשריות שעליהן התזה השלילית מדברת.
 
עם זאת, לא מספיק להתבונן ממקור ראשון בקיומם האמפירי, לאורך זמן היקום, של שיחים פילוסופיים או כאלה הנקראים כך. עלינו גם להראות כי שיחים אלה הם קוהרנטיים, לא רק כל אחד מהם, הנלקח בפני עצמו, אלא כולם, הנלקחים כמכלול. עם זאת, לתעל (ולו באופן וירטואלי) את כל השיחים הפילוסופיים כביכול לשיח קוהרנטי אחד הוא להפוך את כולם למערכת ידע אחת הנקראת Hegelian.

רשומה רגילה
Aristotle Vienna Cod Phil gr 64 1024x690 1
אפלטון, אריסטו, הגל, פילוסופיה, קאנט, קוז׳יב

לוגיקה פורמלית, כמה מושגים בסיסיים

לוגיקה (פורמאלית) לאריסטו כהתחלה
בכתיבה על לוגיקה, זה יהיה כשר ואף ראוי, לכל הרצוי המתבקש, כי שניה אחת לפני שרץ, להתחיל עם אריסטו. המילה לוגיקה, כמו לא מעט מאוצר הלשון של העולם הנוצרי ואף המוסלמי, נגזרת באופן מלא או חלקי מהעבודה של אריסטו על הלוגיקה. במובן זה, אלא אם כן אנו מבינים מהי הלוגיקה לדידו של אריסטו ומה תפקידה במערכת של אריסטו, הרי שאין זה סביר שנבין את ההיסטוריה המאוחרת שלה או את הערפלויות האופפות את העמדה הנוכחית שלה.
בנוסף, הלוגיקה כתחום של מדע או כתחום של ממש אוהב את השיטתיות של אריסטו בהרצאות שלו אל מול הדיאלוגים הדרמטיים של אפלטון, והבעייתיות בין הפרמינדס לסופיסט, הרפובליק לחוקים, וכן זאת שאריסטו עצמו יצר לאפלטון. כך או אחרת, כתחום של ידע, הרי שהלוגיקה של אריסטו נגישה יותר; ולא רק היותה כזאת, כמו סיבות אחרות, אימננטיות לפילוסופיה של אריסטו- בעיקר האפשרות להפריד בין התיאורטי וכך התיאולוגי לפרקטי- הפכו אותה למושג המסביר של תחום זה.
הצעד הראשון, בניסיון לפזר את האפלה, זה לשאול מה השם מייצג בכתבי אריסטו. זאת דרכו של אריסטו, למשל, בפוליטיקה: נקודת המוצא היא ההתחלה בפוליס כמילה, ואז הניסיון להסביר אותה גניאולוגית, היסטורית, לפני ההסבר, כאחורה של ההסבר הקדמי, קרי, הטלאולוגיה של הפוליס, ביחס למקום שבו האדם תופס בקוסמוס, וטבעו המתבטא במהלך האנרגטי של המעשה ההוא. אבל, לצערנו, וכידע כללי, ברור מאליו, שם זה איננו מייצג את עצמו מהכיוון של העבודה עצמה, במובן המושגי פרופר.
לדאבוננו, השם הוא פועל יוצא של העורכים שלו. דווקא שם אחר, מתאים כאן: מטאפיזיקה. מטא-פיזיקה משמעה היא אחרי הפיסיקה, ובפיזיקה הכוונה לתחומי המדע השונים. מטאפיזיקה היא התחום של הפילוסופיה פרופר, הלוגיקה עצמה, בצורתה הפורמלית, השואלת על המבנה העיקרי של המציאות, ובתור מבנה, השאלה היא על מבנה החשיבה עצמה.
1. קודם ניילד את הממזר, את האבות השקריים, הראשונים לנו.
חוקי המחשבה הטהורה, ככה אלה נקראים, לפעמים, על ידי לוגיקנים פורמליים ; אך הביטוי ניתן להתנגדות, מכיוון שהוא מצביע על הרעיון השגוי, לפיו יש הבדל כלשהו בין מחשבה * טהורה ‘למחשבה העוסקת, בדומיין מסויים, למשל, פיזיקה.
במציאות, מחשבה ״טהורה” שונה מחשיבה אחרת בהיותה החשיבה הכי אלמנטרית בנמצא כאפשר, כשאחריה אין אפשר עוד בנמצא, והיא אינה שונה בשום דרך אחרת; חשיבה, כל חשיבה, היא סוג של או זיהוי דרך הבדלים או הבידול של הזהויות.
יהיה זה נכון בהחלט לומר שלתוצאות החשיבה האלמנטרית יש וודאות קיצונית, והסיבה היא שחשיבה אלמנטרית היא פשוטה ביותר, בעוד שכל מצב נוסף או תנאי חדש של חשיבה מביאים לאפשרות נוספת או חדשה של טעות ממשית.
במילים אחרות, הסיבה היא לא שהחשיבה האלמנטרית היא טהורה, ואילו חשיבה אחרת כרוכה בפנייה ל’ניסיון’. לעיתים נאמר שברגע שמוגדרת פרופיזשן שאינה כרוכה אלא בחוקי הזהות והסתירה, האמת שלה מובנת מאליה ואינה תלויה בניסיון, כלומר במשהו מחוץ לתחום הפרופוזישן.
אולם, כל אמת, עד כמה שהיא נראית נכונה, מובנת מאליה; ובמובן אחר של ניסיון, האמיתות הפשוטות ביותר מרמזות על פנייה לניסיון, באותה מידה כמו אמיתות אחרות. לדוגמא:
אדם שעוקב אחר הנמקות הסיבות האוקלידיות, עושה זאת, במובן אחד, מבלי לפנות לחוויה; אבל הוא, כל הזמן, חווה דבר מסוים שנקרא מרחב, וכל שלב חדש בנימוק הוא חוויה חדשה של מרחב. חוויית החלל היא כל כך פשוטה ואוניברסלית, ואנחנו מקבלים אותה כל כך בקלות, שאנחנו חושבים כי מתאים למקרה הזה דיבור עצמאי מהניסיון: כאילו הגיאומטריה כה שונה מסוגים אחרים של חוויה, וכך כי כאילו לאמיתות הגיאומטריה יש בסיס אחר של אמונה מאמיתות אחרות. אבל, בעוד שאמיתות הגיאומטריה אינן נגזרות מחוויה אחרת מזו של החלל, הן כן מבטאות את חווית המרחב; וזאת שונה מסוגים מסוימים של ניסיון אנושי אך ורק במידת האבסטרקציה שלה, אבסטרקציה מ-.
אנחנו מדברים על מרחב ללא זמן, אבל כן לזמן בחשיבה כתודעה של ניסיון. כך, קשה לממש או לכבוש תודעה כה מופשטת, אך דוגמה קונקרטית עשויה לעזור לנו. אם ניקח מעשה של תשומת לב, קשב, נסכים שזה כרוך בתודעה כפולה, או תודעה של שינוי ממשהו למשהו. ברגע שאני מודע ל- A אני מודע אליו כשינוי מ- B, התודעה הקודמת שלי (או מחוסר ההכרה – כי אין זה משנה לעניין/ כך: זיכרון לעבר הוא מההווה של העתיד); B הפך ל- A או ליתר דיוק BA, או שאני מודע ל- A כמו ל- B עם ההבדל ביניהם כעבודת התיווך. תודעה מוגדרת היא תמיד תודעה של שינוי; תודעה אחידה לחלוטין לא תהיה תודעה; כל תודעה היא תודעה של זהות מובחנת, identity in difference או של רבים באחד.
מכאן, שהחשיבה חייבת להיות על משהו ובידול ממשהו. אחד מול רבים, סינתזה אחרת. כל אלה הם פעמיים מציאות, ביחס. או על משהוֿ, והמשהו כמהות שמגדירה עכשיו מהות אחרת בלא שלה, כחוויית קשב או הופעתו של החדש, המשנה. בוא נראה זאת, שוב.
2. ידע יכול להיחשב כמבנה הבנוי מתוך אלמנטים או * עקרונות ‘; וגם באיזה מובן ניתן לראות מושגים בתור אלמנטים של כל מדע מיוחד, ושוב של הידע ככזה. אם אנו דוחים כעת את המושגים המיוחדים של מדעים מיוחדים, ופונים לחקור את העקרונות, או את היסודות הפשוטים ביותר של כל הידע, אנו עשויים להעלות את השאלה הנוגעת לעקרונות אלה בדרכים שונות.
לפיכך, ראשית, מכיוון שכל הידע הוא ידע על משהו, על אובייקט, אנו עשויים לשאול: מהו אובייקט כשלעצמו, במובן הפשוט ביותר האפשרי של המילה? אבל כאן יש לנו את המילה כאובייקט למחשבה ולא הדבר עצמו, כמציאות אמפירית, או הדבר עצמו כמציאות, רק זאת החוזרת, דרך הפעלת חוקיות מסוימת.
או שוב: כל הידע הוא של הוויה; מדעים מסוימים הם ידע על צורות הוויה מסוימות; ידע ככזה קשור להוויה ככזה; מהי אם כן הצורה הפשוטה ביותר של ההוויה או, פעם נוספת, הפעם מהצד הסובייקטיבי, מכיוון שכל ידע הוא מעשה מחשבה, מהי חשיבה כשלעצמה? מהם החוקים האלמנטריים ביותר של המחשבה כמובחנים, למשל, מהחוקים המיוחדים של מחשבה מרחבית או מחשבה כלכלית? התשובות לשאלות אלו צריכות לתת לנו משהו שמעורב בכל האובייקטים ובכל המחשבה, אותו סוג של אובייקטיביות וחשיבה אשר יהיו זהים בכל מקום.
ושאלות אלו יהיו שוות ערך לשאלה, מהו המושג ככזה? אם אנו זוכרים כי אנו מדברים וכי העולם הוא משמעותי עבורנו, הרי שנשאל מהי צורת הקיום הפשוטה ביותר המהווה עבורנו יחידה עצמאית, עבורנו, זאת אומרת כיצורים לשוניים, השואלים, זאת אומרת, חושבים, זאת אומרת, מחזיקים שאלה, ביחס להתכוונות זאת.
לשאלתנו ניתנו תשובות רבות. (א) הפילוסופיה היוונית עונה: הכל הוא אחד ברבים; זהו הניסוח הפשוט והמופשט ביותר של ההוויה; כל משמעות אחרת שיש בדבר, זה, האחד ברבים, כרוך בו.
(ב) זה אותו דבר כאשר פילוסוף מודרני היה עונה, התודעה האלמנטרית ביותר שיכולה להפוך לידע היא תודעה של זהות בהבדל או של זהות מובחנת.
(ג) דרך נוספת לנסח את פעילות המחשבה היא לומר שכל מחשבה מרמזת על סינתזה.
או: בתודעה האלמנטרית ביותר יש התארגנות של שני דברים לפחות – של עצמי כמו שהייתי אז, ושל עצמי כמו שאני עכשיו. אז הייתי ביחס לקודם. לא ביחס לעכשיו של אחרי. במובן זה, אני תמיד יוצא או נכנס למעגל גדול יותר, או האחדות נמצאת דרך ראייה של כניסה לעיגול גדול יותר.
לדוגמא:
כל דבר משמעותי בעולם הוא בבת אחת אוניברסלי, פרטני/מיוחד ולכן אינדיבידואלי. כל מושג מודה במפרט נוסף, ולכן הוא אוניברסל/כללי; למשולש יש סוגים של משולשים. כל מושג הוא מפרט של משהו כללי/אוניברסלי יותר, ולכן הוא מיוחד. פרטני; המשולש הוא האוניברסל, כלל המהות המשולשית הבאה מהריבוי הקרוב בתוך זהות. אבל גם המשולש הוא חלק מ- הוא חלק מ-figure הוא figure אחד מתוך ריבוי של figures.
לכן הוא פרטיקולרי. בשלב מסוים הוא, אנחנו כתופסים אותו, מדירים מעצמו את היותו חלק מ-. זה תלוי מאיפה הוא משתנה, כך לאן הקשב הולך. כל מושג הוא בדיוק מה שהוא, נתפס אינטואיטיבית, אבל הוא אינדיבידואלי, משום היותו גם כללי וגם פרטי. מאפיינים אלה אינם שוללים זה את זה, כמו שכל אחד מהם מרמז על האחר. על ידי שימוש במילה ‘חוקים ‘איננו רומזים שהם משהו המוטל על השכל מבחוץ, חיצונית; כן אנו רומזים כי אלה הדרכים בהן השכל פועל, וכי כך עלינו לפעול אם נהיה לשכל.
3. ניכר כי שלושת התשובות הללו לשאלתנו הן ג ם דרכים שונות לאמירתה של אותה עובדה כמסקנה. אגב האחרון, כדאי להתבונן ביתר תשומת לב למסקנה מאותה עובדה- תוצאה של עבודה- אשר נאמרה באופן שונה, שלוש פעמיים כמו מהותיות לפחות, והיא העיקרון שהכל הוא מה שהוא באמצעות ודרך ההבדל שלו מהאחר; שאי-הוויה או * אחר “(הסופיסט של אפלטון) מלווה בהוויה בלתי נפרדת; ש- ‘omnis determi natio est negatio’, או שהזהות של כל אובייקט נקבעת על ידי ההדרה האקטיבית של משהו אחר (שפינוזה); הכל נמצא לאין נוכח כלא הוא, לא זה.
שיקולים אלה יעזרו לנו לראות את המשמעות האמיתית של ההיגיון הפורמלי ושל חוקי המחשבה עליהם הוא מדבר. ההגיון, הלוגיקה, הפורמלית כמדע, לוקחת את ההוויה (או תודעתו) לנושא שלה, אבל לוקחת אותו, כך, היכן שהוא מבטא את המינימום עצמו.
תחום זה לוקח בחשבון דברים / אובייקטיבים, שלהם נוכל לייחס הוויה ואי הווויה, הכל וחלק. בשפה אחרת: השאלה של הלוגיקה הפורמלית, היא: נניח שאני לא יודע יותר מכך 1* שדבר הוא מה שהוא, זהה לעצמו, כי הוא זה הוא ולא משהו אחר, וכי, אכן, 2* ‘הכל’ הוא יותר מ’חלק ‘, מה אוכל להסיק מתחום הידע הזה?
באופן שבו הדברים מנוסחים, הרי שמדע זה הוא אריסטוטליאני. במובן אחר, זאת ההתאמה למטאפיזיקה כאחרי הפיזיקה, כלומר, כל תחומי הידע האחרים. במובן זה, הקשר להוויה קיים, אבל היסוד האנושי כמחשבה על המחשבה הפילוסופית, הגיונה, ייחודיותה, כל היסוד של המעבר לאדם, אצל אריסטו, מודר לחלוטין. בשביל זה, אנו צריכים את המטאפיזיקה ולא את הלוגיקה- כידוע, המטאפיזיקה ניתנה כעניין כרונולוגי על ידי עורכיו של אריסטו ובאופן זה, באופן מאד לא אריסטוטליאני.
[[[ כך או כך, הלוגיקה שלו מבוססת על חוקי חשיבה כלליים, הנלחמים בכפילות של אפלטון לכאורה, לדידו, על חשבון הבנה כוללת יותר של הדיסקורס כדיסקורס. עניין זה כולל בתוכו גם את ההפרדה בין הפרקטי למדעי, כתחום. הבעיה של האדם היא יכולתו לצאת מהמסגרת שלו, המקום שלו, לא כתאונה של תנועה או התנגשות באחר, אלא באופן חופשי.
זה לא הקבוע, זאת אומרת הוא בסוף פותר את הבעיה של הטוב, תוך הוצאתה מהתחום הפילוסופי. הכל בתנועה, עבורו, זה הלא צפוי. לכן, אין לו את הציד. לכן, החוקים שלו יכולים להתעלם מההתפתחות הדיסקורסיבית, כדרמה בתוך העולם מתוך ניסיון לאחר. אבל נניח לזה שבין אפלטון להגל עכשיו]]]
נתאר את מה שאפשר להבין דרך הנקודה האחרונה- עוקף סגר:
ההיגיון הפורמלי הוא, אפוא, המופשט ביותר מכל המדעים; הוא מופשט יותר אפילו ממתמטיקה, שכן מתמטיקה רואה גם את ה”ספירה של הדברים״, ואילו ״הגיאומטריה״ הולכת רחוק יותר. באותו אופן, חוקי המחשבה העולים להרהור של ההיגיון הפורמלי הם החוקים המופשטים ביותר האפשריים: החוקים הללו עוסקים בדרכים שעל הנפש לפעול אם היא בכלל רוצה לחשוב, לוגית.
דוגמא לחוקים אלה: חוק הזהות אומר שאם אני אמור להיות מודע לכל דבר, עלי לפחות להיות מסוגל לזהות, לומר ש- A הוא A. חוק הסתירה, שהוא רק הצד השני של החוק הזה , פירושו הוא קטסטרופה של הניסיון האנושי כולו אלא אם כן נוכל לומר, בבטחה:
אם A הוא A, A הוא לא -זה!-שהוא לא! A. החוק של האקסקלוסיד מידל, אומר שאם חשבתי על העולם במושגים של A ולא- A, אז כי כל דבר שאני מודע אליו לא יכול להיות גם A וגם לא A הוא לא חוק המוסיף מהותית לשניים הקודמים, כמו שהוא תולדה שלהם.
באותו אופן, חוקי הזהות והסתירה מבטאים חוויה, אם כי חוויה מסוג פשוט עוד יותר; והם אמיתות של ניסיון באותה מידה כמו אמיתות הפיזיקה. אין ספק שהם אינם “נגזרים מניסיון” במובן שהם נגזרים מחוויה אחרת; אבל בלי ניסיון של זהות ושוני אין שום ניסיון בכלל (שוב, אחרי הפיזיקה. אחרי שחשבנו את התחומים).
4. נושא ההיגיון הפורמלי, אם כן, הוא ניסיון, או אופי הדברים, לכל הפחות. החשיבה היא אפוא ברמה הגבוהה ביותר מופשטת, ומסיבה זו, ההיגיון הפורמלי מתאים היטב לגימנסיה מנטאלית, מחשבתית. כן, אבל כאן הניסיון עצמו חשוב. מהי הקטגוריה הריאליסטית שממנה קיבלת את המושגים העיקריים שלך?
מעבר לזמן וזמן כאדם. אריסטו אדם כחיה ביולוגית. הביולוגיה מאפשרת מחזוריות נצחית לפי התפיסה דאז לפחות. המחזוריות בטבע היא האידיאה הנצחית שלו. הנקודה השניה היא המעבר לשיח מהאובייקט, אפלטון בהיסטוריה. קאנט ההולך עד הסוף בהגל. הקונספט הוא העיקר וזה הדיסקורס עצמו. כל אלה ועוד.
כל אלה ופחות, בכל אלה אל לנו לגעת. אנחנו פה מדברים מהמסורת-גופא. מצביעים על שלט תנועה כאילו היינו לשלט, תל אביב ישר, אחרי שהיינו ראש לפינה, ביציאה מראש-של-פינה ואנחנו בכלל נסענו לשמוע שירת רחל בכנרת. הגל בת״א-ירושלים.

רשומה רגילה