Ophelia gender madness crop
ספרות, קוז׳יב

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
 
המלט, אז אתה עוזב … אוי, בבקשה תישאר איתי! .. ניגע בקרקע, ובעודנו בוכים, נהדוף את הצער מרוב עצב! .. נשמח, עד דמעות, לבייש עוד נצליח, את כל הצער הארצי! .. אנחנו נצעק מעצב, כמו שאף אחד לא צרח לפנינו!
 
המלט. בבקשה, דע לך כי אהבה יכולה להמיס שלגים! תיגע בקרקע ותלחש: “תן לי לשכוח!” והסהר הישן הזה עוד יגלוש מקרניו, יאדים את כוכב השחר מעל הבתים שאנחנו ישנים בהם.
 
המלט מגיב: “תשכחי ממני, שם, ציפורים מפלצתיות ממשיכות להפליג, שם, בשקט פורחים הפרחים העצומים ביותר, בשם שהוא כבר כאן, הכל הוא לפרצופים בלתי נשכחים שמחייכים החוצה בתוך הלהבות שלהם.
 
נשמות עשויות תכלת מסתובבות בחלומות בצבע כחול, גשרים בגוון ורדים צפים מעל אוקיינוס ​​הלילך. מהם המלאכים קוראים ברכות לאלה שעדיין חיים, מזמינים את החיים לרומן, נשגב, בלתי מוסבר, ללא מילים של ממש.
 
שם, בגבהים גדולים, קרחונים גדולים נובטים את פריחתם, על פסגת הר ורוד ישן בשקט, אדם צעיר וחולמני, גנים שוחים ליד, מעל מעלה השחר הרותח, האוויר מתבהר פנימה, מוטות זוהרים כחולים ונוצצים, פרפרים אדומים, פתאומי שלג נסחפים בשגגה החוצה, תלושים על הקירות הזורמים בקווצות דקות של אש.
 
אבל עכשיו, נמוג עד פרץ של כמה ימים טריים, המלט נמס ברקיעים הסגולים של ואלהלה. “המלט, אתה עוזב?! .. אוייי… בבקשה תישאר איתי!” תחת אור הירח, הנערה המטורפת, שרה מנגינות עצובות.
רשומה רגילה
Achilles 1024x0 is
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

הגל. מוות. אהבה. דיאלקטיקה למשפחה הכרה

הגל. מוות. אהבה~ כדי לבחון את מושג המוות במאה העשרים של צרפת מן הצד האתאיסטי שלה, הרי שאנו צריכים ללכת לבסיס הפילוסופי, והוא הוויכוח, התזה והאנטי תזה, בין היפוליט לקו׳ז׳יב. גם אם שני האנשים היו חופפים בזמן; ו-הדעה של היפוליט הייתה מושמעת בניגוד ישיר לרוסי ההוא, הרי שקשה להניח כי הייתה לנו תשובה מהאחרון. מצד שני: יש לנו תשובה, יותר משתמעת ביחס להיידגר, שביחס אליו ולכלב הדני, צרפת מקבלת את הגל כאילו הגל לא היה בקוז׳יב- jean wahl. ~

שוב, אנחנו נתחיל דווקא מתוך היפוליט, נעבור לקוז׳יב, להיידגר את סארטר בבית הקפה, ונסיים עם האקזיסטנציאליזם ובזה האחרון של לאקאן, המושפע מהיפוליט עד שקופץ לו הקוז׳יב. ~ההתחלה בבסיס השקרי להגל אצל היפוליט תהיה להקדמה שלילית להגל דרך קו׳ז׳יב לעימות עם היידגר שממנו יש נטייה להתעלם, תוך קריאת הגל ובעצם כל המסורת ההומניסטית שאיתה מתכתבת. ~ אה, ככה הייתי עושה רק אם זה היה מענייני.

בכל מקרה, הנקודה של קוז׳יב, קרי: של הגל כל הזמן מפספסת. המוות נתפס אצלו באופן חיובי, הצד השני של החירות. ~ ראה היפוליט לשם כך. — מכאן, הנקודה השניה, להראות את זה באופן פנימי, התפתחותי, אצל הגל. זאת הנקודהֿ הנקודה השניה שבה נתחיל ונסיים.

בשתי הדיאלקטיקות של הגל, המוות הוא חלק מאנש חשוב. בלעדיו אין היסטוריה, הזמני נהיה הנצחי כביטוי של הנצח, מכאן, מאי אפשרות לשלילה, שיח או פוליטי. ~ מתחילים~

בין אהבה להכרה, הדיאלקטיקה מן האהבה ומוות: הגל מחליף את ההכרה באהבה והופך את האהבה לאפשרית כאהבה המאפשרת סיפוק אנושי, רק על בסיס המאבק להכרה. כדי להבין את המאבק להכרה ואת כל סיפור האדון והעבד, אתה חייב להתחיל באהבה ובאין נמצא של היש של האהבה, עבור הגל, בפנומנולוגיה. במילים אחרות, מה שמאפשר את הפנומנולוגיה, זאת ההבנה כי השיח של האהבה איננו מספיק ״כרצון להכרה״. במילים אחרות, הניסוח של האדון והעבד הוא ניסוח מלא יותר של הנוסח הראשוני של המאבק להכרה כאהבה. בכל מקרה ובאופן התפתחותי לדיסקורס של הגל, זהו דווקא הטקסט הרומנטי שהוא הראשוני; שמאפשר את התפתחות הרעיון של האדון והעבד, מתוך האנושי, קרי עדיין מבדל, אך לא מספיק, עבור האנושי כדיאלקטיקה של האמיתי, בפנומנולוגיה, המאבק על ההכרה בין האדון לעבד.

״״״בהתחשב בעובדה שאהבה היא סנטימנט (Gefuhl) של החיים (Lebendigen), האוהבים יכולים להבדיל עצמם [זה מזה] רק במובן זה שהם בני תמותה, כלומר במובן זה שהם חושבים על אפשרות זו של הפרדה, [אבל גם] לא במובן זה שמשהו באמת יכול להיות מופרד, לא במובן זה שאפשרות מעין זו מצטרפת להוויה הקיימת (Sein) היא המציאות (Wirkliches) עצמה. אין אף חומר [גלוי או ניתן] במאהבים [כאהובים], הם שלם חי [או שלם רוחני, שכן באותה תקופה הגל זיהה את החיים והרוח]; הפרשנות היחידה [כי] לאוהבים יש עצמאות או אוטונומיה (Selbstiindigkeit), עיקרון חיוני או אוטונומי (עצמיים) חיוני, מסתכמת רק בהכרה כי הם יכולים למות. לצמח יש מלחים וחלקים אדמתיים, המביאים עימם חוקים משלהם או אוטונומיים לפעולתם; [צמח] הוא השתקפות של ישות זרה (Fremden), ואפשר לומר רק: צמח יכול להיפגם (או להירקב, verwesen). אבל האהבה נוטה להתגבר באופן דיאלקטי (aufzuheben) אפילו על ההבחנה-או-ההבדלה הזו (Unterscheidung), כאשר אפשרות זו נלקחה כאפשרות טהורה, ולתת אחדות לתמותה, להפוך את אהבת היחידה לניצחית. התוצאה היא השלבים הבאים: יחידה עצמאית אחת (Einige), ישויות נפרדות זו מזו, ואלה שהופכות שוב ליחידה (Wiedervereinigte). האיחודים החדשים מופרדים שוב, אך אצל הילד האיחוד (Vereinigung) עצמו נשאר ללא הפרדה (ungetrennt worden)״״״.

כדי להבין את כל הנושא של הטקסט “הרומנטי” הזה, אולי כדאי לציין כי בזמן כתיבתו, הגל האמין לזמן מה שהוא מצא את התוכן האנושי הספציפי, אגב קיומו של האדם, דווקא באהבה, וכי על ידי ניתוח התופעה האמורה, הוא תיאר לראשונה את הדיאלקטיקה של הקיום האנושי; הדיאלקטיקה המבדילה את הקיום האנושי הדיאלקטיקה של האהבה. קיום אנושי, במובן של זה המובדל מהקיום החייתי, טבעי גרידא: לתאר את האדם כמאהב היה אז, עבור הגל, לתאר את האדם אנושי, בעל מהות ספציפית, שונה על פי הגדרה מהחיה.

בפנומנולוגיה, אהבה ותשוקה לאהבה הוחלפו על ידי הרצון להכרה ומלחמה עד מוות למען סיפוק תשוקה זו, על כל מה שנובע ממנה – כלומר, ההיסטוריה המסתיימת בבואם של האזרח המרוצה והאיש החכם. הכרה הדדית באהבה הפכה להיות פעולת הכרה חברתית ופוליטית באמצעות פעולה. ולכן הדיאלקטיקה ה”פנומנלית “מתוארת כבר לא כדיאלקטיקה של אהבה, אלא כדיאלקטיקה היסטורית, בה האהבה, וההכרה בה, במעשה המיני והילד (שהוזכר במשפט האחרון של הקטע שצוטט ) מוחלפים על ידי המימוש האובייקטיבי של מעשה ההכרה בלחימה, עבודה והתקדמות היסטורית המסתיימת באיש החכם. בפנומנולוגיה, “היחידה העצמאית היחידה” של המקורות “הרומנטיים” וה”חיוניים “של הדיאלקטיקה הם הכרה ולחימה. גם אהבה (אהבה אנושית) היא רצון להכרה, אבל רצון זה מוגבל ביסודו.

הקטע שהובא זה עתה הוא האדם (או ליתר דיוק, האדם הקדם-אנושי) לפני הקרב, מונפש על ידי התשוקה להכרה, אשר (ב- ההתחלה) זהה לכל הגברים. “היצורים המופרדים זה מזה” הם המאסטר והעבד הנוצרים במלחמה הראשונה “ואשר הם שונים זה מזה. לבסוף, “האיחוד החדש” אינו עוד האקט המיני או הילד, אלא האזרח המרוצה והאיש החכם, אשר “מסנתזים” את השליטה והעבדות, ונובעים מכל ההתפתחות ההיסטורית של האנושות, כשילוב שלם של “התנועה הדיאלקטית” של לחימה ועבודה. באופן כללי, ה”התגלות “השלמה וההולמת של המציאות האנושית הדיאלקטית אינה עוד אהבה, שהיא סנטימנט מאוחד כולל של החיים״,, אלא חכמה או מדע.

המאהב רוצה להיות נאהב, כלומר מוכר כערך מוחלט או אוניברסלי בעצם פרטיותו, המבדילה או מכל האחרים. מכאן שאהבה מבינה (במידה מסוימת) אינדיווידואליות, וזו הסיבה שהיא יכולה (במידה מסוימת) להשיג שביעות רצון. בכל מקרה מדובר בתופעה אנושית ספציפית, שכן באהבה, תשוקתו של אחד מתאווה לתשוקה אחרת (אהבת האחר) ולא במציאות אמפירית (כמו למשל כשאדם פשוט “חפץ” במשהו). החסר אהבה מבחינת הגל של הפנומנולוגיה: מצד אחד אופי פרטי (אפשר לאהוב רק מעטים מאוד אנשים, ואילו אפשר להכיר באופן אוניברסלי), ומצד שני את” חוסר רצינות, “מאחר וסיכון לחיים נעדר (רק סיכון זה הוא מימוש אובייקטיבי באמת של התוכן האנושי הספציפי המייחד את האדם מן החי בעצם). אי הנחת סיכון מראש, אהבה – הכרה חיבה) אינה מניחה פעולה באופן כללי. לכן לא פעולה או תוצר עבודה הם המוכרים באהבה ערכים מוחלטים, אלא ישות-נתונה (Sein) -ie, בדיוק זה שאינו אנושי באמת באדם. (כמו שאמר גתה: אדם אוהב אדם לא בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל מה שהוא; זו הסיבה שאדם יכול לאהוב אדם מת, כי האדם שלא עושה דבר באמת כבר יהיה כמו מת; זו הסיבה גם למה אפשר לאהוב בעל חיים, בלי להיות מסוגלים “להכיר” את החיה: בואו נזכור שמעולם לא היו קרבות בין גבר לחיה אן; בואו נזכור שזה “לא ראוי לגבר” להקדיש את עצמו לחלוטין לאהבה: ר׳ אגדות של הרקולס, שמשון וכן הלאה.), אפילו אדם “שמח באהבתו” אינו “מרוצה” לחלוטין, כל עוד הוא לא “מוכר באופן אוניברסלי”. בקבלת נקודת המבט של הפנומנולוגיה, צריך לומר שהאדם יכול לאהוב באמת (שאף חיה לא יכולה לעשות) רק מכיוון שהוא כבר יצר את עצמו לפני כן כאדם, דרך הסיכון שנגרם במאבק להכרה. וזו הסיבה שרק לחימה ועבודה (שנולדו מתוך התשוקה להכרה כראוי כביכול) מייצרים מטרה-מציאות אנושית ספציפית (Wirklichkeit), עולם טכני וחברתי, או טוב יותר, היסטורי; המציאות האובייקטיבית של האהבה היא טבעית גרידא (מעשה מיני, לידת הילד): תוכנו האנושי תמיד נשאר פנימי או פרטי בלבד. ההיסטוריה, ולא האהבה, היא זו שיוצרת את האדם; אהבה היא רק משנית לאני של האדם שקיים כבר כאדם. כלומר, ההבנה הדיסקורסיבית או הרעיונית של מכלול ההוויה הנתונה לאדם ונוצרה על ידו.

אך בשני התיאורים ה”פנומנולוגיים “, המוות ממלא תפקיד קדמוני. שכן, כבר בכתיבת ילדותו, הגל טוען כי האוהבים (ש”מגלמים “את האדם באדם) יכולים להבדיל את עצמם, זה מזה, ומכל מה שהוא לא הם, רק במידה שהם בני תמותה וזה אומר שזה רק כבני תמותה שהם בעלי אינדיבידואליות, מכיוון ש- אינדיבידואליות מרמזת בהכרח ומניחה ייחוד שהוא “היחיד מסוגו בעולם.” באופן דומה, רק בזכות המוות יש לאוהבים קיום עצמאי או אוטונומי, או יותר טוב, חופשי. לבסוף, זה שוב בגלל תמותת האוהבים שהאהבה מממשת את עצמה כ”איחוד מחדש, דיאלקטי של היצורים המופרדים , כלומר, כפי שסינתזה או טוטאליות התגלגלו ונהיו משולבים בזמן, כסדרה של דורות עוקבים היסטורית – התפתחות(“הסינתזה” של האוהבים בילד).

כעת, אנו יודעים כי בכתביו הבוגרים, הגל שומר על הקשר הבלתי מעורער הזה בין המוות מצד אחד, לבין אינדיבידואליות והיסטוריות מאידך.

אבל מה שחשוב במיוחד להדגיש הוא שהטקסט “הרומנטי” מתנגד באופן קיצוני למותו של האדם – של האוהבים) להיעלמותם הפשוטה או “הפירוק” של ישויות טבעיות גרידא (כל מה שהגל אומר שם על צמחים חל גם על בעלי חיים ודברים דוממים). הסופיות וההיעלמות האמיתית של ישויות טבע (“מוות” של חיה, למשל) נקבעות, באופן הכרחי וחד משמעי, על ידי חוקים הזרים להם, או, אם תרצו, על ידי מקום טבעי (טופוס) שהם תופסים בקוסמוס הנתון. מותו של האדם – של האוהבים), לעומת זאת, הוא חוק אימננטי, התגברות אוטומטית: זה באמת מותו – כלומר, דבר שנכון לו ושייך לו כשלו, ואשר כתוצאה מכך יכול להיות מוכר על ידו, מבוקש או נשלל על ידו. “המוות” של הישות הטבעית קיים רק “בפני עצמו או בשבילנו”, כלומר עבור האדם המודע לכך:

הישות הטבעית הסופית עצמה אינה יודעת דבר על סופיותו. המוות, על הצד הטבעי, קיים גם אצל האדם, הוא “בפני עצמו”: מאהבים “חושבים על אפשרות ההפרדה” בתור מותם ועל ידי אחדות זאת, ובגלל זה האדם – האוהבים) בלבד מסוגלים לרצות את האינסוף או האלמוות של מה שהוא סופי ותמותי, בדיוק כפי שהוא לבדו יכול להרוג את עצמו: בטבע, המוות הוא רק נתון, אבל באדם ובהיסטוריה הוא גם (או לפחות תמיד יכול להיות) תוצר – כלומר תוצאה של פעולה מודעת ומתנדבת .

כעת כל זה אומר ש”פירוק “או” השחתה “של ישות טבעית שמסיימת את” קיומה האמפירי “היא השמדה טהורה ופשוטה (או “זהה”), כאשר מוות אנושי הוא “התגברות” (או “טוטאלי”) “שמתגבר”, שמתבטל תוך שמירה וסובלימציה. במקום הטבע, ממלכתו של אריסטו נניח, הגל מדגיש את “העולם האנושי או ההיסטורי” הדיאלקטי “של היצירה (הפעילה או השלילה) ושל המוות (שהוא תמיד מודע ולעתים רצון או מרצון) .נצטרך לראות מה המשמעות של אופי דיאלקטי זה של מוות אנושי ב”הגל “. אך אנו כבר יודעים ש”שימור וסובלימציה “שהיא כרוכה בה לא קשור לחיים שלאחר המוות, שכן אנו יודעים כי ההוויה הדיאלקטית היא בהכרח סופית או מורלית, במלוא המובן. אם האדם, על פי הגל, יכול להיות אנושי באמת רק בגלל שהוא חייב ויכול למות, הוא לא מת כדי להתעורר שוב, וגם לא לחיות בעולם אחר מאשר העולם הטבעי בו הוא נולד ובו הוא יוצר את העולם ההיסטורי שלו באמצעות פעולה.

באופן כללי, הצגת רעיון המוות בשום אופן לא משנה את התיאור ההגליאני של הדיאלקטיקה שאנו כבר מכירים. בסדר, לומר שאדם הוא בן תמותה (במובן זה שהוא מודע למותו, שהוא יכול להרוג את עצמו מרצונו או “לשלול” את מותו במיתוס של אלמוות) זה לא לומר דבר אחר או יותר ממה שאנחנו אומרים בטענה שהאדם הוא טוטאליות או ישות דיאלקטית: הטוטליות מופיעה תמיד כאינדיבידואל חופשי היסטורי שהוא בהכרח מונא !, והישות התמותה באמת היא בהכרח אינדיבידואל חופשי היסטורי שהוא קיים הטוטליות או ישות דיאלקטית.

אך ראשית יש לשקול מקרוב מדוע זה כך. ראשית, ברור כי ישות דיאלקטית או “טוטאלית” יכולה להיות סופית או אנושה. אכן, על פי הגדרה, דיאלקטיקה ומכאן הטוטליות, קיימת רק במקום שיש שליליות. כעת, השליליות במצבה המבודד היא כלום טהור. “הסינתזה” שלו עם זהות או ישות נתונה (Sein), אפוא, יכולה להיות רק חדירה של האין אל תוך ההוויה – כלומר, השמדה של הוויה או במימוש של התשוקה ההיסטורית באין. אבל ההוויה מושמדת רק בזמן, והאין מחמיר בהוויה כזמן. ישות דיאלקטית או טוטאלית (כלומר, רוח בפנומנולוגיה, או חיים במינוח של הגל הצעיר) היא אפוא זמנית: היא ממומשת, או אם תרצה, מתממשת, זמן – כלומר, היא זמן שנמשך (בהוויה או בחלל) ). כעת, להימשך זה בהכרח להיות התחלה וסוף (בזמן) שמופיעים בתור לידה ומוות. ישות דיאלקטית או טוטאלית, אם כן, היא תמיד בר תמותה, לפחות במובן זה שהקיום האמפירי שלה הוא סופי או מוגבל בזמן ובזמן.

אבל המוות “הדיאלקטי” הוא יותר מסוף או גבול פשוטים שמוצבים מבחוץ. אם המוות הוא “הופעה” של שליליות, חופש הוא, כידוע, “מראה אחר” כזה. לכן מוות וחופש הם רק שני היבטים (“פנומנולוגיים”) של אותו דבר, כך שלהגיד “בר תמותה” זה לומר “חופשי”, ובאופן הפוך. והגל למעשה טוען זאת בכמה הזדמנויות, במיוחד בקטע של מאמרו בנושא “זכות טבעית” (1 802).

חופש מוחלט, שלילי או שלילי זה, במראהו (Erscheinung) הוא מוות; באמצעות המוות המוות, הסובייקט[= האדם] מראה את עצמו (sweweist) כמי שהיה [חופשי] ועצמאי לחלוטין מעל לכל אילוץ״.

ברמה “המטאפיזית”, קל לראות שכך באמת. אם ההוויה הנתונה נקבעת בשלמותה (וחכמה אחרת לא הייתה אפשרות למדע או לאמת), היא קובעת, במלואה, את כל מה שהוא חלק ממנה. יצור שלא יכול היה לברוח מההוויה לא יכול היה להתחמק מגורלו, ויהיה קבוע אחת ולתמיד במקום ובאותו מקום שהיא תופסת בקוסמוס. או במילים אחרות, אם האדם חי לנצח ולא יכול היה למות, הוא גם לא יכול היה להפוך את עצמו מחוסן מפני יכולתו של האל. אבל אם הוא יכול להרוג את עצמו, הוא יכול לדחות כל ייעוד שהוטל עליו, מכיוון שהוא מפסיק להתקיים, הוא חוטא לייעודו. מעבר לרמה ה”פנומנולוגית “אנו רואים שהתאבדות, או מוות מרצון ללא” חיוניות חיונית “, היא” הביטוי “הברור ביותר של שליליות או שלטון חופשי. על מנת להרוג את עצמו כדי לברוח ממצב נתון שאליו הוא מותאם ביולוגית (מכיוון שאפשר להמשיך לחיות בו) זה לבטא את עצמאותו ביחס אליו״.


אם התאבדות (שמבדילה כמובן את האדם מהחיה) באה לידי ביטוי בחופש, היא אינה מממשת חופש, שכן היא מסתיימת באפס ולא בקיום חופשי. מה שחושף ומממש את החופש, בהתאם לגל, הוא המאבק על יוקרה טהורה, המתנהל ללא כל צורך ביולוגי לשם ההכרה בלבד. אך קרב זה חושף ומממש את החופש רק במידה שהוא מרמז על סיכון החיים – כלומר האפשרות האמיתית למות . המוות הוא אפוא רק היבט משלים לחופש. אך באיזו מידה היא גם השלמה של אינדיבידואליות?

הנושא ההיגלייני הזה הועלה על ידי דוסטויבסקי, בספרו “הנכבש”. קירילוב רוצה להתאבד אך ורק על מנת להפגין את האפשרות לעשות זאת “ללא כל צורך” – וזה, באופן חופשי. התאבדותו נועדה להפגין את החופש המוחלט של האדם – כלומר את עצמאותו ביחס לאלוהים. ההתנגדות התיאיסטית של דוסטויבסקי מורכבת באמירה כי האדם אינו יכול לעשות זאת, כי הוא בהכרח מתכווץ ממוות: קירילוב מתאבד מבושה על כך שאינו מסוגל לעשות זאת. אך ההתנגדות הזו אינה תקפה, מכיוון שגם התאבדות “מתוך בושה” היא מעשה חופשי (אף חיה לא עושה זאת). ואם בהתאבדות, קירילוב שונא את עצמו, הוא התגבר, כאוות נפשו, על אומניפוטנטיות החיצונית (“הטרנסצנדנטית”) על ידי מותו “בטרם עת”, לפני מה ש”הגורל הקצה לו”, מול מוגבלת אינסוף או אלוהים . שוב: המאבק על יוקרה טהורה, יתר על כן, הוא התאבדות (שתוצאתה תלויה במקרה), כדברי הגל בספר ההרצאות ביינה מ”זה מופיע [לכל יריב, נלקח] כהכרה חיצונית, שהוא הולך למותו של אחר; אבל הוא הולך אל [מותו] שלו [; זו התאבדות], במידה שהוא [מרצון] חושף את עצמו לסכנה. “

העובדה כי היריבים נותרים בחיים מכניסה אותם לצורכי הקיום; אך הכרח זה עובר לעבד (שדחה את הסיכון), ואילו האדון (שקיבל את זה) נותר חופשי: בעבודתו העובד עובר את זה הנתון; אבל המאסטר, הצורך מוצרים שכבר “אינשו” בעבודה, שהוכנו לאדם, כבר לא עובר את המתח של הטבע (בעיקרון, כמובן). ניתן לומר גם כי המאסטר מת למעשה מבחינה אנושית בקרב: הוא אינו פועל עוד, בקפדנות, מכיוון שהוא נשאר כערך עודף; לכן הוא חי כאילו הוא מת; זו הסיבה שהוא לא מתפתח יותר במהלך ההיסטוריה ופשוט מושמד בסופו: קיומו הוא “חיים שלאחר המוות” (המוגבלת בזמן) או “קיום דוחה מוות”. העבד משחרר את עצמו בהדרגה דרך עבודה המבטאת את חירותו; אך עליו סוף סוף לקחת שוב את הקרב ולקבל את הסיכון כדי לממש את החופש הזה על ידי יצירת המדינה האוניברסלית והומוגנית שבה הוא יהיה “מוכר ” כאזרח.

רשומה רגילה