״à force d’ennuyer: ‘from sheer boredom’.״ אחד מקיצורי הדרך להבין את השינוי של המאה ה-17 וה-18 ביחס לתיאוריה של החטא הקדמון זה להבין את המשמעות של paradise regained אל מול אוגוסטינוס או להבין, ביתר קיצור, כי paradise regained מתחיל ב-paradise lost, שם מילטון הולך לספר לנו את כל הסודות של האל. זה אפשרי, סופיות מעין זו, פר מילטון ,פר הגל, משום גילויים הם, או משום הפיכתו של ישו לעברי, המשגה מחדש של פרדייס אפשרית משום ישו הלא מתפתה עוד או לא משועמם, האינסופי כשלם, כאן ועכשיו, בן אלוהים כאדם, מול אדם הראשון, אינספירציה לאדם אחרי אדם. אחת הדרכים לראות זאת, אגב מילטון, זה להבין את, ״וכל העולם ניצב מולם עכשיו״, לאדם וחווה, שהרי ביטוי זה כולן כאמירה כי דרך האובדן של פרדייס פה אנו למדים על זה ששם, שם הפוטנציאלי לנו פה, בזה. במילים אחרונות: אנחנו מגלים אובדן דרך מימוש הפוטנציאל שלו, בהיסטוריה עצמה- “לא להכיר בי זה לטעון אי הכרה בלא ידוע לכם״. 

בגיל 24, ואני ילד עם זקן, לוקח לי כמה חודשים בצד, וממלא את הדפים, בכמה מאות על ג׳ון, ואז על מיכאלאנג’לו, ולפני היה הוא רוסו, ותיכף אפלטון, טורנדו, כלום של טורפדו, והאפקט הסוקרטי, הכלום שהיה הכל מול נצח, והצידה נזרקו, מילים וספרים הרבה, בשפה אחרת, וכעת השעמום זה געגוע לטיפשות, וזין בעין, ניצחתי! ולנצח אחי, אך הייתי צריך לחיות, לצייר את האני באני, לזיכרון לא, להיזכרות אכן, והנצח, אח שלי, בא הוא לעכשיו מההיסטוריה, וכולו לעבר, כפעולה שיכולה לעתיד, ואני תשוקה לעכשיו, ויכול אולי מהפרנזי אחרת, ואח שלי, אני חייב את זה, גם לג׳וני, הוא היה שם, אז כשעזבת לי מכתב, אבל האנגלים, וואו! טוב כולם מטומטמים, זה ברור, אבל מילטון ביקש, שמע כמה גבר יש בו, והוא ביקש מהמרצים, אנא תסגרו את הפה, אני מדבר, וגם מודעות לריחות ההדרים מפה הדונים, טוב הוא, והעזו לשתוק בחוכמה, הוא יגיד, ואז אמר כמו תודה על כל השטויות שעשו המכבים כי אחרת, כמו אלכסנדר מוקדון, לא היה לו לראש, מה עוד לכבוש, והוא בן 30 ואפילו חום אין, אז תודה לכם אמר, על כל הזבל, והנה התרגיל הרטורי מספר שש, והנה החנופה, וכך אמר, יאללה ביי.

ואז לאבא הסליחה, אמר, עם הבטחה, כי כן אבא, הם עם הקריירות כבר לבושים, אפילו כסף להראות, והנה דאבל, קצת מושך בטראבל, וכדי להימלט מאותו הבלוז, כל לילה מחדש, אשכח נצח, ואזכור כי הבן של אבי אני, והילד הוא האבא של הגבר, ואבא יש לי, לעדן, והחיוך בעיניו, חבל! פעם הייתי הרבה יותר רציני עם הפורנו. חבל. הולך לעבוד על זה. אל תקרא. אני לא קראתי, ועוד אחלום למצוץ צנובר מאיצטרובל לפני שאעז לעצבן את המעשה העייף דיו לעיסוק סתם, וכך החזרתי עטרה ליושנה, אמן במעשה האונן, ודי.

שנים למדתי, וגם מתנה קיבלתי, ועוד, וגם ענקי הרוח, מלא, ועוד בתקופה שהשקיות לאיסוף צואת הכלבים נהיו ממש כיפיות, אז אולי זה זמן של היי, הנני כאן ועוד שירים של יהורם גאון, והשחר נמרח פעמיים כי בלילה הזה אמצא כוח לכתוב: לייבוביץ׳ צדק. יש לו תעודת זהות ישראלית, והוא חיוך כמו השוטר שמסביר לי כי אני יודע על הערבים, ופיגועים, ואני אומר לו כי לייבוביץ׳ צדק, והשוטר יתעצבן, ויחפש לי תיקים לסמים, ואני אתהה, כמה סמים היא ההתנחלות לסבא המחייך, ויש ישראל, ויש לו תעודה, וחיוך, וכמו בשיחת הקיבוץ בשבע בערב, גם הוא ישכח כי כולו קאפיטל עד חמש, ובשבע הוא יסביר מהכסא מה הדיאלקטיקה כבר פטרה, והנה תעודה לקאפיטל, והנה סבא חמוד באוטובוס, ואפילו וורטרס אין, וריחות ההדרים, המועצה הגדולה לפירות אישרה, והתעודה כמו למשקפיים של בן גוריון בנגב. הספרים בתל אביב, והמשקפיים הם החזון, ומילטון עוד יכתוב גדולה, והוא כבר עיוור, הירואיקה חשבתי אז, 15 שנה קודם, ועכשיו, כשרואה פחות, אני תוהה, האם אראה גדולה, ואיזה תעודה תהיה לשקיות הכיפיות, לאיסוף הצואה, כי אז אהיה באמת לענק, תעודה יש, וקאקרים לא חסר, כלב אחד בגן חיות, והוא כל גן החיות, והגן ממש חרא, אז שקיות, איזה כיף עם השקיות, והנה העיסוק ברוח, כיף עם השקיות, והתעודה לאבא, וגם לי, כי טקסט כזה קקה, וכמה כיף לשקיות, ואבי ייצא ממבוכת הארון, והוא אבי וזה האבי היחידי, שקורא את אבי.

ואני הוא אבי, לשקיות נולד, וגם, הוא עוד כותב לפעמים אברהם, ואת אברהם אבי קורא, אני, כי הילד הוא האבא של המבוגר, והוא שקיות, וכיף של שקיות, בחיי, אני צריך להיות רציני שוב, יכולתי לבלות אחרת, סקס מכים וזה תמיד מסכים, ורוח המקום הגדולה מגיעה מהמאוורר, וחם במסכים, כמה אור פספסתי, שאלתי, ואז המשכתי לכתוב, ואז הוספתי, חושך לא פספסנו, כי מצאתי שהמשכתי, והנה השקיות לאלתרמן, שמח לו בשבע או עם זה ששכח את הספר, אז את האור ביקש, והיא בכלל רצתה מקסיקו, וכולנו רוצים שינוי, ולשינוי קוראים גוש, והשקית ממועצה אחרת, וכאן אפסיק. שמרתי לי לקרוא, על האנטישימיות של שבט הטפו טפו, ובאוטובוס אחייך, והנה לי תעודה, וכך נגמלתי מהפורנו, והייתה לי תעודה, והוא ישראלי, משובב נפש, ואפילו לא שובב, על הפתיתים היה, לפטל הגיע רק אחרי, וצועק הפתית על הפטל, וזה השלג, 51? 52, וגם הפתית ההוא, שלג וקסם וטוהר היה, ואז בא האחרי, לספר, מה נגיד, תמיד אותו סיפור: בעיה עם הפטל, ומעניינת כמה אחרת, אז אספר, תפדל:

תמיד הפטל יטביע את זה שלא תבע, וחשב, ודבאע בדבאע היה, ועוד יסופר על ההוא שיכול היה לשבת עם הזקנה בקיבוץ, ורגע, לא! אל תשתה מהפטל, ומים למלך, וגם הצינור, והנה הוא חייל מגב, ואין עוד אוטובוס, רק חיוך מבוייש, והוא לא באוטובוס, והסכבות שנהיו למגב, והוא חיוך וצדק, והנשק הוא טהור, אז תנקה תמיד, והוא לא יהווה, רק ההוויה, וגאלת כי רצחך, ירייה שלי, אני בפורנו, והוא עם 70 בתולות, הגיוני, לא פמיניסטי, אבל אלוהי, הטיפש יגיד, ואז יוסיף בטעם: לא אטען, הוא יגיד, מי טוען, ואחר כך הערות במאי? טוף, אז הוא יטען, כך נמסר, כי משבעים גברים על אישה אחת יוצא פמיניזם, ובעיקר למתרומם ברוך השם, ותעודה, אפילו פמיניסט יגידו, לא אני, כי אמילי בפריז זה בטח אתה, 69 גברים, והצדק של שבע בערב, דקה ויצאתי, הבן הממזר של הגביר, חיוך של בוס, מאמי זה, הנוסע הוא חברמן, ואבא, זה למה היה לסבא, ואת אביו של אבי, אברהם, לא הכרתי, ואברהם עוד אבי קורא, עד הקריעה, והשקיות יהיו לסתם, והקסם יסתלק מהעולם, המרצה יצטט מישהו שציטט את זה שאסף לשקית את וובר, ממקס את ברנר, והוא יחייך, וזה כל הקסם. עכשיו, מישהו, עזוב, אני כבר פה, שררר.

קוסם ורץ וגוש, שפם היה, ושלג אין, רק זיכרון הצדק, זוכר את הלילה שבו כתבתי, לייבוביץ׳ צדק?

חכה עם הכיף, אולי לשקיות, ואתה במועצה, וצופה תהיה חסכן, והיציאות, שיט, שיט, שיט, שיט, וזה שטען בפורנו היה לפורץ דרך באיזה שיט, והוא פרס לישראל, ואתם עכשיו בפששש, ואני יופי אגיד, טוף שלא הקימו מועצה לגמילה, פחות זמן לשיט, והדירוג ישר, וכאן טמון עוד כלב, גזעי, פנה לו שקית, והוא היה לכיף ועזרה ונחמה וישועה והצלה, וזאת הרוח, רק תתמיד, ואיזה יופי, אימפקט, אימפקט, יפה ממש, מספר הכניסות היומי שלו לפורנו , ניצחון הרוח במאוורר, והנה הגל, בינה הררית.