Empedocles’s Poem, Philosophically Taken

Judging from the fragments which have come down to us, the philosophical value of Empedocles seems to be inferior even to that of Anaxagoras. In any case, we are not shocked to learn that his “theology” is handled in a teasing and contemptuous language by Plato (cf., in particular, Soph., 242, a) and the praise (moreover quite relative) of Aristotle (cf. Met., 985 4-22 and 1000″ 25) seems rather undeserved to us. At any rate, and as said already, the tradition appears to have placed Empedocles clearly below Anaxagoras, not to mention Parmenides or Heraclitus. More exactly, one can wonder if Empedocles was a philosopher in the proper sense (“broad” or “narrow”) of the word. In other words, we can ask ourselves if Empedocles spoke and wanted to speak (also) of what he said himself, and if he wanted and was able to speak in order to answer the question of knowing what the Concept “is” (and thus, whether it is or not).

Doubtless, the beginning of the Poem of Empedocles consciously and voluntarily imitates that of the Parmenidean Poem. But Empedocles models himself on Parmenides only to focus attention on the irreducible difference between their works. Thus, it is the Goddess who teaches the Truth to Parmenides. But it is Empedocles himself who teaches it to a certain Pausanias (who passed for his lover, moreover) (cf. Diels, 21, B, I). Certainly, Empedocles also appeals to the Gods (in the plural!) and to the Muse (in the singular!) (cf. ib., 1, 1-3) and he goes so far as to say to Pausanias that this one, in listening to him, is actually hearing the voice of God (cf. ib., 23, 11). But he only asks the Gods to remove from him the errors of ordinary men (cf. ib., 4, 1) and he asks the Muse not to lead him astray by raising him above the earth and in this way allows him so much to imagine that he knows more than a man can know and to believe wrongly that he sits on “the heights of Wisdom” (cf. ib., 4, 3-8). Now, the errors of ordinary men consist in the illusion of having found the All when, in fact, they can only see particular things, by definition temporal in the sense of temporary. Thus, the great error from which Empedocles would like to be preserved with the help of the Gods, is nothing other than what the basic error of Parmenides is for him. Moreover, for him, it is, above all, a question of: “walking [like Parmenides] from summit to summit, and not to travel only one Way to its very end [as this same Parmenides did”] (ib., 24) .

Therefore, there is not for Empedocles that Something which is one in itself and unique in its kind, being all that can both be and be conceived (even if only silently) and which is in fact and for us, as already for Parmenides, the Concept as such. It therefore seems that, for us, Empedocles, in fact, “denied” the existence of the Concept, like Heraclitus before, in the sense at least that for him too, the All that is, while also being able to be conceived, is by definition only the Temporal as a whole – which is temporary. But if that were so, Empedocles would only be saying Heraclitus again. Now, in fact, he also re-says Parmenides. And he contradicts himself so much by re-saying them both that we feel like he didn’t understand exactly what they were saying and didn’t know they were talking about the Concept. In this case, he himself would speak of the Concept only ‘unconsciously’, or even only in an ‘implicit’ way and would therefore not be a philosopher properly speaking.

Be that as it may, there is no doubt for us that Empedocles is, in fact, re-saying Parmenides, without, however, re-saying everything that the latter had said; and he does this by also re-saying part of what Heraclitus was saying. He realized this himself, as well as his contemporaries. And it is probably to defend himself against reproaches of re-sayings, even of “plagiarism”, that he said (provoking the mockery of Plato; cf. Gorg., 498, e) that “what is just may well be said even twice” (ib., 25). Indeed, isn’t it re-saying Parmenides to say: “Mad people! Their thought is short, for they imagine that what was not before comes into existence or that something can perish and be entirely destroyed; for as it cannot be that something can be born from what does not exist in any way, it is likewise impossible and unheard of that what is can perish; for it will always be wherever it is placed [that is, everywhere]; and in the All, there is nothing empty and nothing too full; in the All there is nothing empty; whence, consequently, something that increases it could come” (ib., 11-14). Yet, even if we put aside the dubious “consequence” contained in the last phrase and the other small “imperfections”, this is not at all what Parmenides is saying. For Empedocles speaks not of the One-all-alone, nor of the One-which-is-all, nor even of the All-which-is-one, but of a set of particular things, multiple and varied and seemingly temporary. Moreover, he contradicts himself when he says, on the one hand, that nothing of what is [by constituting as a whole the Whole that is the Cosmos] can neither be born nor perish and, on the other hand, on the other hand, affirms that “we mortals are nothing at all before having been composed, and after having been dissolved” (ib., 15, 4). But this “contradiction” is only due to the general imprecision of Empedocles’ discourse. What is more symptomatic and more seriously grave is that he expressly claims to be able to ‘reconcile’ Parmenides with Heraclitus (whom he does not name, moreover) in and through an ‘eclectic’ system he wants to be as “balanced” or “synthetic” as (due to) “reconciling”, but which is, in fact, antithetical, that is to say predominantly Heraclitean. Now, this so-called “synthesis” of Empedocles is a veritable monstrosity from a philosophical point of view. However, through it, he mainly acted (notably on Aristotle), and it is therefore worth dwelling on it a little.

The para-thesis sketched out by the eclecticism of Empedocles is “classical” and well-known. Empedocles wants to reconcile the Parmenidean “Sphere” with the “River” that Heraclitus opposed to it. “Classically”, a para-thesis should partially affirm the two contrary theses, denying neither, if not in part: everything we are talking about or, if we prefer, the Whole we are talking about (and which for Empedocles is the Cosmos and not the Concept) is “both” partly “River” and partly “Sphere”. Only, the para-thetical contradiction would then be too apparent, since, according to the Parmenidean Thesis, there is only the One-all-alone, whereas, according to the Heraclitean Anti-thesis, there is ‘fluid’ only. This is why Empedocles has recourse to an apparently synthetic solution, by replacing the co-existence in the Extent of two “contrary things” which would spatially limit each other there, by a succession in the Duration, where one would succeed the other (limiting itself temporally or qua temporarily) so that each could be unlimited in scope for its entire duration. Only, this ‘eclectic’ solution has nothing to do with the Hegelian Syn-thesis. Because the ‘succession’ here is cyclical (even ‘rhythmic’), where there is a difference of identical cycles and, therefore, the whole thing here is spatiality and not temporality, properly speaking. In other words, it is not an Extended-Duration, but a Space with four ״ dimensions”, the fourth being pseudo-temporal. Now, in this four-dimensional Space, the Cosmos of which Empedocles speaks is effectively ‘parathetic’, in the sense that it is ‘both’ partially ‘Sphere’ or ‘Non-river’ and partially ‘River’ or “Non- sphere”. But, obviously, if the authentic Parmenidean “Sphere” has, if you will, a “limit” (or de-finition) [pseudo-]spatial, it is certainly not, being Eternity, a Something that can have a presence in a Present different from the Past and the Future; if only because this Something is absolutely absent from it. On the other hand, nothing prevents the Heraclitean “River” from constituting “for a time” (whose “measure” could even be “determined” so that this “time” is only an ” instant”) a ” spherical” concretion• where one of the “contrary principles “would temporarily mask” the other, so that nothing at all could be distinguished therein (just as, for Empedocles, Love masks Hate to distinguish the four “elements”, which nevertheless remain opposed to each other and therefore irreducible), because there, where there is Tourbillon, there is no flow in the proper and Heraclitean sense of the word, that is to say, a flow where what flows disappears forever, where what flows is fed by a spring from which flow ever new waters.

Undoubtedly, in speaking of his “Sphere”, Empedocles has in view the Cosmos, even the Universe or the World where one speaks, and not the Concept as such. His “Sphere” is really “material” in the sense of corporeal and this to the point that he thinks it useful to insist that the Cosmos in its spherical state has neither feet, nor knees, nor genital organs [which Plato will say ironically to make fun of the spherical Cosmos of Timaeus-Eudoxus, which impressed Aristotle to the point that he thought he had to praise the pre-Socratic precursor of the great Platonizing “scholar” (cf. Tim., 33, b-d)]. But if we interpret what Empedocles says about it by thinking it is re·saying Parmenides, we must say that he is, in fact, talking about what the latter was talking about, namely, the Concept itself. Now, the para-thetical character of this so-called re·saying will then appear clearly to us, for we will see that according to these statements, the “spherical” Concept is the Eternal, and not Eternity. Not only is it unlimited (spatially) like the One which-is or the Being-one of Melissos (cf. Diels, 21, B, 28) [which means that it extends and lasts consequently, at least in the sense that it is present everywhere “at the same time”, that is to say in a Present which is distinguished from the Past and from the Future], but also and above all because that it has a “natural” or “necessary” (temporal) limit (in the sense that it is everywhere and always the same). Because Love (“spherical” or “Parmenidean”) and Hatred are “so” mingled (so that the Past of the ״Love Sphere” is the same as its future, while being different from its Present (cf. ib., 30) Therefore, the Concept of which Empedocles unknowingly speaks is not Eternity, and it is indeed the Eternal only insofar as the Past of its past and the Future of its future are the same as the Present of their own presence. In other words, the “Concept” Cosmos of Empedocles is the Eternal, which is eternal only in and by its “relation” with the Eternity that is “the (already Aristotelian) Eternal-Return” of all things and which is then the extended duration of these.

Empedocles realizes this, and he is, moreover, perfectly aware of it himself, at least as regards his Cosmos or the All of which he speaks and which is all he speaks of. In any case, he says so explicitly on many occasions. “For just as they (i.e. thetic Love and antithetic Hate] were formerly ‘fluid’ (or ‘Heraclitean’), and each has ‘its time’, they will be so [in the future] and I believe (sic !) that infinite eternity will never be taken away from these two” (ib., 16). “And this perpetual change never ceases; sometimes everything unites in the One in Love, sometimes particular things separate again in the Hate of opposition; thus, insofar as the One is born from the Many and that Many are born again from the fragmentation of the One, there is birth and the life of things does not remain unchanged [or: does not last]; but, in so far as they never cease to exchange places, to that extent they remain during [the whole] Cycle [of the Gods] permanently unshakeable” (ib., 17, 6-13). “There are only these [four Elements and these two Principles] and insofar as they interpenetrate, sometimes this is born, sometimes that and always from the similar until eternity” (ib., 17, 34 -35). “They [that is to say the four Elements and the two Principles] dominate alternately in the revolution of the Cycle and they pass into each other according to the turn assigned to them)) (ib., 26 , 1-2).

It is useless to insist further. For it is already clear that if Empedocles has the avowed and obvious (“eclectic”) intention of “reconciling” the Parmenidean Thesis with the Antithesis of Heraclitus, it is the latter that he re-says much more than the first. This is why he succeeds in re-saying both of them ever so slightly (in his eclectic system) only by predicting what Aristotle will say (in his anti-thetical Para-thesis):

Namely, that one can and must speak only of what is eternal in the sense that what one says about it is re-produced everywhere and always in the extended duration of empirical-Existence, so that everything that is said about it can always and everywhere be re-said.

This prediction of Aristotle by Empedocles goes, moreover, quite far. For example, could not Aristotle himself have said what Empedocles had said at the beginning of his Poem, when speaking of Knowledge in general and of discursive “Truth”? Indeed, here is what he says about it: “Thus, each of them [that is to say, ordinary men] believes only in what he has encountered in the course of his multiple wanderings; and yet, everyone boasts of having found the All [“Parmenidean”]; to such an extent is it impossible for men to see it or to hear it or to grasp it by the spirit [whatever Parmenides may say; but you at least [i.e. the friend-lover Pausanias] must nevertheless learn it [from the mouth of Empedocles], since you have come hither [i.e. ‘to” Empedocles] by stepping aside [from the beaten track]; no more, however, than what is within the reach of mortal knowledge” (ib., 2, 5-9); “no, behold exactly every particular thing with every sense, so far as it presents itself clearly…and do not deny confidence to any of the other parts of your body through which there is access to thought, but do not think each particular thing only insofar as it presents itself clearly [by the senses]” (ib., 4, 9 and 12-13). True, and with a specific reference to Empedocles, Aristotle does attack the eternity “thing”, which is the “transcendent” One-Concept of Parmenides, and which, as we saw, has its remains, and naturally so, to what is still a para-thesis, a mixture of the thesis and anti-thesis of philosophy, even, that is, if the case of Empedocles is that of the anti-thetical para-thesis; hence, the attack is more on the remains, however essential…Also, and more importantly: Aristotle will not speak otherwise when he will criticize the “transcendence” of the Eternal-Multiple (or: -Structured) that is the Platonic Concept as “kosmos noetos”.


The Analogy between Aristotle and Empedocles is, moreover, almost complete in the sense that neither of them fully exploits the Heraclitean idea of Measure in a quantitative or “mathematical” sense” (as did, already in their time, probably Theaetetus and certainly Eudoxus and his followers). Doubtless Empedocles speaks of a “sworn contract” which forever determines the “time” or the duration of the cosmic cycle (cf. ib., 30). But, like Aristotle, he does not even attempt to measure the ‘Great Year’ (as some have tried to do, if we are to believe Plato’s Timaeus). This “Cycle” is, for Empedocles, a ‘law’ which is certainly universal but fundamentally qualitative, just as the ‘cyclical laws’ of Aristote will be qualitative, being determined in the final analysis by the revolution of the “First Heaven”. Both seek their “laws” much more in the realm of Life and History than in the purely bodily realm, where the Scholars, properly speaking, will soon attempt to establish “measurable” “relationships”.

Be that as it may, it seems that the main, if not the only philosophical “merit” of the eclectic system (of Empedocles lies in the fact that he was perhaps the first to seek the “conceptual” Eternal ( which “stabilizes” Discourse as “Truth”) not outside or “beyond” the Heraclitean “antithetical” River (anchoring, as Plato does, this discursive Eternal in the silent Eternity of the Parmenidean beyond), but in this River itself, by making it flow “in circles” and by discovering there “whirlwinds” of a Cartesian nature, which Aristotle will also see there. In any case, it seems that Heraclitus correctly developed the Antithesis of Philosophy, at least in the sense that the Temporal had neither beginning nor end for him, being everywhere and always new, instead of being reunited or produced cyclically, so as to be always and everywhere, even necessarily or “eternally”, the same, not becoming “as it is” from all eternity. No doubt, Heraclitus seems to admit the “Cycle” which transforms Earth into Fire, Fire into Air, Air into Water and Water into Earth, etc. (cf. ib., 12, B, 76); (cf. ib., 21, B, 115, 9-11). But the fragment in question of Heraclitus is obscure, mutilated and quite dubious, while, in general, there is no trace, in him, of the “Eternal Return” (the “Cosmic Fire” being obviously a Stoic misinterpretation). We can therefore admit that even if Heraclitus had foreseen the impasse of the antithetical Para-thesis, he deliberately did not commit himself to it, preferring to develop the Anti-thesis proper. On the other hand, if the fragment in question from Empedocles belongs to his “Religious Poem”, all that we know of the “Scientific Poem” shows us that the notion of the para-thetical “Cycle” is at the very basis of everything he says there.

All in all, if it is possible that it was Empedocles who made the great discovery of the “Eternal Return” or of the cyclic Eternal that Eternity in “Time” is supposed to be (that is, say in the Extended Duration of Empirical Existence), so dear to Aristotle, it is sure and certain that he neither knew nor wanted to expose it himself philosophically or scientifically. He seems to have been too impressed by the Heraclitean River and by the Discourse-river predicted by Heraclitus, to try, as Aristotle would do, to construct anything “definitive”, “stable”, or “eternal”, even of really Prai, on the permanent, yet mobile, base of the “vortexes” that were glimpsed there. Moreover, he seems to have resigned himself (moreover rather easily) to a sceptical “relativism”, which soon took on, among the neo-Heraclitean Sophists, a “sociological” or “historicist” aspect. In any case, he warns us from the beginning of his “Scientific Poem” that we will find there, to tell the truth, only “hypotheses” “as uncertain” as those which Plato will make fun of in the Timaeus (cf. especially ib., 2 and 4). No doubt he said to his friend-lover: “However, it is always the fact of low spirits to distrust the strong spirit; but you, learn as the revelations of our [in the sense of: my] Muse command, (and) after its discourse has passed through the sieve of your knowledge” (ib., 5). But we are a long way from the “Goddess” of Parmenides. Empedocles’ “Muse” is just a literary mask (and maybe a parody) that barely hides the poet’s own face and he’s very close to admitting that what he’s going to say can be contradicted. In any case, he warns us that all he is going to tell us will be only human, not to say “all too human” (cf. ib., 2, 9). And it’s not overdone.

However, his (rather large) ambition is far from being satisfied by “Relativism”, as if to be a disillusioned sceptic, a state of things which only allows you not to be “worse than another” He would also like to be “the best of all”. Only, it is not in and by Philosophy that he wants to be: it suffices here for him to contradict Parmenides and to “dethrone” his Wisdom (cf. ib., 4, 😎. Nor as a scientist “physicist”, because he does not seem to want at all costs to promulgate an “original” science and is easily satisfied with a scientific “eclecticism” which borders on plagiarism. Nor is it a role in the state that tempts him, nor the “wisdom” that would be recognized as a reward for a rigid “morality.” Empedocles wants to be great among the Greats (and claims to be so) under the form of (&, as) “religious” Prophet” (cf. ib., 112), by “imitating” perhaps Xenophanes. And there, despite his hateful attack on Parmenides, he seems ready to admit that there are things “to keep in your dumb heart” (ib., 3).

However! This Xenophano-Parmenidian call for silence is found in his “scientific” Poem, addressed to a young man whose father was perhaps very smart and wise (cf. ib., 1), but who himself was considered to be his ” cutie ” (boyfriend).

This means that Empedocles was “in truth neither Prophet nor Sage, but a skilful dilettante and a more or less a famous prose poet. In any case, he does not seem to have seen what the Question of the Concept was and if he glimpsed the Eternity-in-time, which is the eternal Concept of the antithetical Para-thesis, it will be necessary to wait for Aristotle to see this para-thesis of Philosophy developed in a philosophically complete and correct manner.

But before re-saying Aristotle, we must still speak of what has been said in the meantime and, in the first place, by Democritus.

טבע. שלילה. חופש. יהודו-נוצרי. המרה. קונברסיה. הגל. נפוליאון.

קומנטרי…על הקטע הבא מהגל…:

…ההוויה האמיתית של האדם היא למעשה פעולתו או מעשהו; בעובדה זו האינדיבידואליות היא אמיתית, קיימת באופן אובייקטיבי (או אקטואלי) … האינדיבידואליות מציגה את עצמה [או מתבטאת, או מופיעה]בפעולה אפקטיבית שלילית-או-שוללת-שוללנית של המציאות המהותית, וזאת רק במידה שהיא מתגברת-דיאלקטית-על ההוויה הנתונה״.

אם נתון-הוויה עולה בקנה אחד, ברמה האונטולוגית זה לומר, עם הטבע, המעשה הוא מה שמייצג את האדם כאדם ברמה זו. האדם כאדם אינו נתון להוויה, אלא לפעולה היוצרת. אם “המציאות האובייקטיבית” של הטבע היא קיומו האמיתי, זו של האדם, כפי שנקרא, היא הפעולה האפקטיבית שלו. החיה רק חיה; אבל האדם החי פועל, ובאמצעות פעילותו היעילה הוא “מפגין” את אנושיותו ו”נראה” כבן אדם באמת. מה שבטוח, האדם הוא גם נתון-הוויה וטבע: הוא קיים גם “בתור עצמו”, כפי שקיימים חיות ודברים. אבל זה רק ב- ובאמצעות פעולה שהוא באמת אנושי באופן ספציפי, ושהוא קיים ומופיע ככזה- כלומר, כהוויה-לעצמה או כישות מודעת לעצמה.

ברמה ה”פנומנולוגית”, אם כן, השליליות אינה אלא חירות אנושית – כלומר זו שבאמצעותה שונה האדם מחיה. אבל אם חופש הוא שליליות מבחינה אונטולוגית, זה בגלל שחופש יכול להיות ולהתקיים רק כשלילה. עכשיו כדי לשלול, חייב להיות לך מה כלשהו לשלול: נתון קיים ומכאן הוויה-נתונה, זהה לעצמה. וזו הסיבה שהאדם יכול להתקיים בחופשיות-כלומר, להתקיים באופן אנושי רק בזמן שהוא חי כחיה בעולם טבעי נתון. אבל, שוה, הוא חי קיום אנושי בעולם הטבעי רק במידה שהוא שולל את הנתון הטבעי או החייתי הזה.

כעת השלילה מתממשת כפעולה שהושגה, ולא כמחשבה או כרצון פשוט. לפיכך, לא ב”רעיונות” ה”מרוממים” שלו (או בדמיונו), ולא בשאיפותיו ה”נשגבות” או ה”סובלימטיביות” פחות או יותר, האדם הוא באמת חופשי או באמת אנושי, אלא רק ב- ועל ידי פעולה אפקטיבית-כלומר, שלילה אקטיבית של הממשי הנתון.

החופש אינו מורכב מבחירה בין שני נתונים: הוא שלילת הנתון, הן של הנתון שהוא עצמו (כחיה או כ”מסורת בהתגלמותה”) והן של הנתון שאיננו (העולם הטבעי והחברתי). יתרה מכך, שתי השלילות הללו הן למעשה רק אחת. לשלול את העולם הטבעי או החברתי באופן דיאלקטי-כלומר, לשלול אותו תוך שימור-זה לשנות אותו; ואז גם אדם צריך לשנות את עצמו כדי להסתגל אליו, או לגווע. הפוך, השלילה של עצמו תוך כדי שמירה על עצמו בקיום שווה ערך לשינוי של היבט בעולם, שכן העולם הזה מרמז על מרכיב שונה. לפיכך, האדם קיים מבחינה אנושית רק במידה שהוא באמת הופך את העולם הטבעי והחברתי על ידי פעולתו השוללת והוא עצמו משתנה בגלל השינוי הזה; או, מהו אותו הדבר, האדם הוא אנושי במידה שהוא משנה את העולם כתוצאה משלילה אקטיבית של ה”טבע המולד”, החייתי או החברתי שלו.

החירות שמתממשת ומתבטאת כפעולה דיאלקטית או שלילה היא בעצם יצירה. שכן לשלול את הנתון, לשלול באופן שלא מסתיים באין nothingness, זה לייצר משהו שעדיין לא היה קיים; עכשיו, זה בדיוק מה שנקרא “יצירה”. הפוך, אפשר ליצור באמת רק על ידי שלילת הממשי הנתון. שכן הממשי הזה הוא איכשהו נוכח בכל מקום והצפיפות בוא היא רבה (פרמנידס), שכן אין שום דבר (כלום מלבד הכלום) מחוצה לו או מלבדו; מכאן שאין, כביכול, מקום לחדש בעולם; כאשר זה עולה מהאין, היצירה החדשנית יכולה לחדור לתוך ההוויה ולהתקיים רק על ידי נטילת המקום של ההוויה הנתונה, כלומר על ידי שלילתו.

בפרשנות הדיאלקטית של האדם – כלומר של חופש או פעולה – יש לקחת את המושגים “שלילה” ו”יצירה” במלוא מובןיהם. מה שכרוך בכך הוא אינו החלפת נתון אחד בנתון אחר, אלא התגברות על הנתון לטובת מה שלא קיים (עדיין), ובכך מימוש מה שמעולם לא היה ניתן. זאת אומרת שהאדם לא משנה את עצמו והופך בעצמו לעץ כדי לממש התאמה ל”אידיאל” שניתן לו (שכפה אלוהים, או פשוט “מולד”). הוא יוצר וכך יוצר את עצמו משום שהוא שולל ומבטל את עצמו “בלי רעיון מובן מאליו”: הוא הופך לאחר אך ורק משום שאינו רוצה עוד להיות אותו הדבר. ורק בגלל שהוא כבר לא רוצה להיות מה שהוא, בעוד מה שהוא יהיה או יוכל להיות הוא “אידיאל” עבורו, זה ש”מצדיק” את פעולתו השוללת או היצירתית – כלומר את השינוי שלו – באמצעות נתינת משמעות לשינוי זה.

באופן כללי, שלילה, חופש ופעולה אינם נובעים ממחשבה, וגם לא מתוך תודעה של עצמי או של דברים חיצוניים; להיפך, מחשבה ותודעה נובעות מהשליליות שמממשת את עצמה ו”חושפת” את עצמה (באמצעות מחשבה בתודעה) כפעולה חופשית יעילה. בקיצור, השליליות (או החופש) שמתממשת ומתבטאת כפעולה יצירתית של האדם אשר, בעודו חי בעולם הטבעי, ממשיך להיות עצמו ובכל זאת אינו תמיד (או “בהכרח”) זהה לעצמו. מכאן אנו יכולים לומר כי אנתרופולוגיה דיאלקטית היא המדע הפילוסופי של האדם כפי שהוא מופיע בתפיסה (הקדם-פילוסופית) היהודית-נוצרית – כלומר, של האדם שאמור להיות מסוגל להמיר את עצמו, במלוא מובן המילה, או להפוך לאחר באופן מהותי ורדיקלי.

על פי תפיסה זו, האדם שנברא מושלם יכול בכל זאת להטות באופן רדיקלי את הטבע המולד או הנתון הזה; אבל האדם המעוות בעצם יכול להתכחש ל”אדם הישן” ובכך להפוך ל”אדם החדש”, שונה מהראשון אך עדיין מושלם ממנו; האדם יכול “להתגבר” על החטא התורשתי אשר בכל זאת קובע את טבעו ובכך הוא יכול להפוך לקדוש, שהוא בכל זאת משהו אחר מאשר האדם לפני הנפילה; האדם הפגאני ש”המקום הטבעי” שלו הוא גיהנום יכול “להמיר את עצמו” לנצרות ובכך לנצח את דרכו לגן עדן; וכו’ וכו’ כעת בתפיסה ההגליאנית או הדיאלקטית של האדם, הדברים מסתדרים בדיוק באותו אופן: שלבי הדיאלקטיקה המתוארים בפנומנולוגיה אינם אלא סדרה של “המרות” עוקבות שמבצע האדם במהלך התנועה של ההיסטוריה ואשר מתוארים על ידי האדם החכם (הגל) שחי בסוף ההיסטוריה ואשר בעצמו “הומר” לאמת המוחלטת (המתגלמת באימפריה של נפוליאון).

(On the way to silence?)

Although modern man is not particularly inclined to “mystical” Silence, the “absolute” or definitive Silence with which the Thesis of Philosophy ends does not disappoint him beyond measure. Even a pure Intellectual would resign himself to silence if he were sure that no one else would speak with a view to contradict him. On the other hand, the culmination of the philosophical Anti-thesis shocks the modern and deeply disenchants him. In his opinion, no earnest man would want to speak without end, that is to say without goal or end and therefore, basically, to say nothing at all, or at least renounce the very possibility of saying anything definitive, even “true” in the proper sense of the word.

Undoubtedly, the intellectual is everywhere and always sensitive, if not keen, to the joy and the exhilaration that the acting discourse as such can procure, somewhat independently of its “content”. But, nowadays, it is frowned upon to speak for the sole pleasure of doing so, and we decline to see in the speech itself an end in itself.

Perhaps because one remembers too many speeches made in the past so that the mere possibility of “making a speech” as a kind of novelty no longer entices him to wonder much. And if we eagerly seek the new, it is because being able to say something, and even to say it well, appears, if not within everyone’s reach, at least as common enough to be belittled as anything mundane.

But we must not forget that it was not always so. The extraordinary value attributed by classical antiquity to rhetoric cannot be denied, even if we no longer “understand” it. The fact is that the ancient Rhetor considered himself a ‘summit’. All the sciences and philosophy itself were for him only a repertoire of ‘commonplaces’ for his speeches, which it was up to him to develop appropriately. Now, the content of his speech mattered little to him, as did the “Truth” of what he was saying.

Moreover, he took pleasure in developing just as perfectly the “contrary thesis” of any thesis he had previously originated and formed. And this only added to his glory. This glory came solely from “speaking well” and “knowing how to speak”. Indeed, all the Rhetor could wish for was never to run out of themes.

This is precisely what the Heraclitean Antithesis of Philosophy assured him: the River of Heraclitus brought, without ever drying up, water to the mill of Rhetoric and the Heraclitean Fire fed endless “discussions” between the Rhetoricians supporting contrary “theses”. Plato clearly saw this by tracing back to Heraclitus (and beyond him to “Homer”) all the well-spoken, cultivated rhetoricians of his time. We only understand Plato’s anger and, in general, the hatred that the philosophers had for Rhetoric (very virulent hatred still in a Philo) if we remember that in the time of the Sophists, the discovery of good speaking has literally fascinated everyone with its never-before-seen appeal, which prevailed for long centuries, despite the plethora of endless discourses, where the ancient rhetoricians had developed anything and everything with the sole concern of speaking well and, if possible, to speak better to / than others.

We can even say that the whole (parathetical) philosophy of Plato (and Aristotle) was intended to silence the Rhetoricians by telling them something that they could no longer contradict and would have to content themselves with re-saying: – as they see fit, moreover (at least according to Aristotle), if not perfectly fine (as Plato seems to have wished).

However, to achieve this, it was necessary “to refute” Heraclitus by causing the Heraclitean River to dry up and extinguish its Fire; by causing it to act contrary to itself. However, neither Plato nor Aristotle can accomplish this end, so much so that the endless rhetorical discourse, even that one without a goal or term, reappears even in Kant’s synthetic Parathesis. [[[More generally, by way of a footnote: /// Parmenides’ Silent Knowledge is absolute in that it is both Truth (discursive) and Error (discursive) which, by definition, are mutually exclusive. As for Hegelian discursive Knowledge, it is absolute because it implies both the True and the False, insofar as the latter has completely and definitively ceased to be false, after having been so for a certain time (which is , moreover, a certain or historical time). On the other hand, Heraclitean discursive Knowledge is relative in the sense that it involves both the True and the False, which are everywhere and always mutually exclusive as discursive truths and errors, which change all the time in content or subject, but which remain indefinitely in their reciprocal opposition, the True becomes ‘erroneous’ from the fact that the False becomes ‘truthful’. Finally, the Para-thesis strives in vain to find a discursive Knowledge which would not be relative simply because it would exclude (discursive) Error in favour of the only (discursive) Truth. The set of these truths is meant to be the (discursive) revelation of the True (or Good), which supposedly excludes the False (or Evil) while continuing to oppose it everywhere and always (or oppose it while claiming to have excluded it from everywhere forever.]]]. If nowadays, no one dares openly to take up the Heraclitean Anti-thesis of Philosophy, which exalts the “infinite” or in-definite character of the discursive controversy which it thereby deprives of all meaning, we nevertheless stubbornly refuse to close the discussion, resigning ourselves to repeating what Hegel had said, even when one admits that it is not the “Truth” that one is going to say.

It is also wrong to be astonished that at the dawn of Rhetoric, a Heraclitus was able to satisfy himself by believing to discover that, even by necessarily contradicting himself everywhere and always, man will nowhere and never be obliged to be silent or to repeat himself.

Once again, I in no way mean to say that Heraclitus was himself only a Rhetorician or a Sophist. But the fact is that all Sophists and Rhetoricians can lay claim to him, and many of them have indeed done so. Moreover, if Heraclitus is not a Skeptic in the proper sense of the term, all Skeptics are more or less ”Heracliteans” or ”Zenonians” (it being understood that Zeno minus Parmenides [or Xenophanes] is nothing other than Heraclitus interpreted sceptically”).

Thus, Protagoras seems to have claimed Heraclitus, and he is in any case considered by Plato and by tradition as a Heraclitean; now, according to Heraclitus, it is “true” to say of everything S that it is both P and Non-p (which is not “sceptical”); Protagoras usually modifies these sayings, by suggesting that it is “just as true” to say of any S that it is P as to affirm that it is not, being Non-P; and he furthers ‘spatialises’ the situation (thus making it ‘parathetic’) by admitting that one can just as well say in one hic et nunc that S is P only to affirm in another hic et nunc that S is Not-P only (which is already a “relativistic Skepticism”).

Similarly, Cratylus is generally considered a faithful follower of Heraclitus; however, he is a Skeptic (nihilistic) who reduces everyone (including himself) to silence by contradicting everything that has been said; he is, therefore, silent because he admits, with Heraclitus, that one can say of any S that it is both P and Not-P, without conceding with his master that one speaks the truth when one says that S is P and Not-P or that S is and is not P. [Gorgias claims to be Eleatic; but in fact, he re-says Zeno without admitting the conclusion that Parmenides draws; he admits, with Zeno, that one can contradict everything one says and that this contradiction reduces all discourse to silence; but he does not attribute to Silence the value attributed to it by Parmenides and the authentic Eleatics; he wants to continue talking, and contradiction is thus, for him, only a discursive game; moreover his famous writing on Nothingness is only a parody of Zeno, and we do not know what his personal doctrine was. The situation is perfectly understood and expressed by Aenesidemus (according to Sextus Empir.): Skepticism leads to Heracliteism in the sense that (in the hypothesis of the ‘coincidence’ of what one says in truth with what one speaks in this way) if one can contradict everything one says, one can only say the Truth by affirming that everything one speaks about is at the same time what is said about it and the opposite of what is said about it; now, this is precisely what Heraclitus affirms, by denying the necessity of Silence, confirmed by Parmenides.

Be that as it may, it is indisputable that Plato saw in Heraclitus the father of Sophistry and Rhetoric: to say, with Heraclitus, that all S is P and Not-P “at the same time” is to say nothing at all or to speak in order to say nothing, even to speak for the sole pleasure of saying anything. This judgment of Plato is admitted by Aristotle, for whom Heraclitus denied the Principle of contradiction, so he could not say that he said the Truth without contradicting himself by the very fact that he said it. [[[More generally on this point, by way of a footnote: /// It is interesting to note that Aristotle fully realized the situation (seeing very well that the “philosophers” who “speak” to deny the very possibility of Discourse [properly speaking, that is to say, having a de-finite meaning and thereby developing into a discursive Knowledge which is integrated into the System of Knowledge] are nothing other than the sophisticated Rhetoricians, headed by Heraclitus, who does not accept the ” Principle of contradiction”). According to Aristotle, one cannot “refute” (i.e. contradict) someone who does not claim to be telling a “truth” (i.e. who does not say that he is speaking In the proper sense of the term); but he who says that he discursively affirms the impossibility of all discourse, speaks in the proper sense of the word and “contradicts himself” in doing so, since he contradicts (in speaking) what he says (in speaking of the Discourse as such and therefore also of the discourse which is its own) (cf. Met., K, 5; 1062, 32-1062, 11). That last 1 was for “our times” as well.]]]. Moreover, according to Aristotle, Plato imagined his theory of Ideas only to avoid Skepticism of Heraclitean origin, which he had been wrong to take seriously, admitting, following Heraclitus, that any phenomenon S is effectively ״at the same time״ P AND Not-P [while, according to Aristotle, it is only potentially so, being in actuality either P or Not-P.]

Finally, we can mention that already for Heraclitus Philo-sophy probably meant Philo-logy (that is to say, love not of the discursive Wisdom of true Discourse, but of Discourse as such and whatever the meaning of the latter (cf. Diels, 1, 12, B, 35); in any case, the substitution of Philology (Polymathis) for Philosophy is expressly demanded by Eratosthenes, and it is not impossible to trace the “sources” of it back to Heraclitus.

However poorly appreciated, the noisy antithetic or Heraclitean confines of Philosophy are even today more populated than the silent regions of its Parmenidean thetic frontier. This is true in my case as well, but perhaps it should not be so. Thus, this discourse on chatter may call for some Parmenidean Silence on my part from now on. WAIT, What?! Time will tell. Okay, then.

דיירי אנטרי מה-23 בדצמבר, 202? אנחנו ב-2022 או 2023?

בסופו של דבר ומאז קאנט, הפילוסופיה טוענת שדיברה על הכל (ולו רק במרומז), בתנאי שזה גם דיבור על העובדה שהפילוסוף מדבר על זה, כמו גם על המשמעות וההיקף של מה שהפילוסוף עצמו אומר כשהוא מדבר על זה. מאידך, מאז קאנט, הפילוסופיה דוחה שיחים/דיסקורסים שאינן משלה, כאשר אלה או באלה, כל הנאמר נאמר מבלי לדבר על מה הנאמר עצמו אומר על האמור להיות ממנו. כשזה כך נאמר, בלי לדבר על עובדת הדיבור עצמה, אנו שוכחים, באופן מסוים, גם את הדובר וגם את העובדה שהוא מדבר (או, אם אחד מעדיף: הפילוסופיה דוחה את כל מה שאומרים לך מבלי להיות מודעים אל הדבר המשתמע באופן דיסקורסיבי, או כל מה שאומרים לך מבלי לתת דין וחשבון דיבורי על מה שהוא עושה באמירתו, או על מה שהוא עצמו נהיה או תופס, בה בעת ובמידה שהוא אכן אומר זאת). /// תומכי השיחים הלא-פילוסופיים הללו (במובן הקנטיאני) מודים בקלות רבה (כשאומרים להם) שהם נשללים באופן קיצוני מהיכולת המופלאה הזו, שאליה טוענים פילוסופים במובן הצר, ואשר מאפשרת לפילוסופיה, כשהיא באגם, להסתדר (לפחות באופן דיסקורסיבי) על ידי משיכת עצמה בשיער שלה (כל פילוסוף ופילוסוף ביקורתי, פוסט קאנטיאני זה לומר). וחלקם לפעמים מעריצים את הפילוסופים הטוענים שיש להם את היכולת הזאת. אבל רובם מתעלמים אפילו מקיומה, אם לא שמים את ליבם עליה כדי לשלול את עצם אפשרותה של הפילוסופיה. אחרים, לעומת זאת, שמעו על זה, אבל לא מאמינים. אבל כשהם רציניים, הם מתחילים לדבר בפילוסופיה במובן הרחב, ולו כדי להגיד לאלה הפילוסופים במובן הצר של המילה פרופר, כי הפילוסופיה היא בלתי אפשרית, בדיוק משום שהיא הייתה יכולה להתממש רק על ידי יכולת שיכולה הייתה להיות – מופלאה בהחלט כן, יכולת שלא מתקיימת ואפילו לא יכולה להתקיים, דווקא בגלל אופיה ה”מופלא”. //// אז הפילוסופים הרחבים או החוששים- הם פילוסופים כל עוד אנטי-פילוסופים – נתפסים בשיער של הפילוסופים הצרים – כל עוד הם אנטי, כלומר, כל עוד הם בסביבה דיו ומתפתים מהחלום השלילי על המופלא- וחלק מאלה שהם לא זה ולא זה מביאים מים אם לא לטחנות הרוח שבהן נלחמים השפויים האלה— השפוי הוא לא הפילוסוף. קאנט, בביקורתיות, הכניס שפיות, שיטה, ודווקא התנהגותית, ועדיין הפילוסופיה היא הניסיון לראות עם המאניה אפשרית —- אז לפחות בשביל להרגיע את עצמם. /// אבל אם אנחנו רוצים לדייק ולעשות צדק עם הדיוטות, עלינו להבחין בין פילוסופיה כאהבה (משותפת) לחוכמה דיסקרסיבית לבין החוכמה (הגליאנית) זו עצמה. למעשה, כאשר פילוסוף מגלה שהדיוט אומר משהו (למישהו) או מדבר על משהו (לכל אחד), הוא מרגיש צורך (פילוסופי ופדגוגי) לדבר (להדיוט או לכל אחד) על מה שההדיוט אומר, לרבות מעצם זה שהוא אומר את זה (מה שבורח מההדיוט). אבל קודם כל, הפילוסוף (באופן נאות, כלומר קדם-הגליאני) התעלם בדרך כלל מלדבר על כך שמה שנאמר נאמר על ידי ההדיוט המדובר (ב-hic et nunc) ולא על ידי מי שלא עושה או לא יודע מה עושים או היכן ומתי (בעוד שההיסטוריון היה מדבר על כל זה מבלי לנסות להסביר את העובדה שהדיוט המדובר מדבר; הן, שתי הגישות, כחסרות, בכך, את ההשקפה ההגליאנית הספציפית, או ליתר דיוק עמדה). מצד שני, הפילוסוף שבהגדרתו (ובניגוד לפסיכולוג), מדבר לא רק על מה שהדיוט אומר (מבלי למקם אותו, יתר על כן, ב-hic et nunc), אלא גם על מה הוא אומר בעצמו. אולם: אם הפילוסופים מדברים על זה, הם לא מדברים על השיח האחרון הזה. במילים אחרות, בסופו של דבר, הפילוסוף (הפרה-הגליאני) תמיד ובכל מקום בסופו של דבר אומר משהו שהוא לא מדבר בעצמו (אין לו עוד זמן לעשות זאת [בגלל מותו, בהגדרה, הוא בשל מראש; לפני האפשרות של הגל]). /// כך, אם הוא מושך את ההדיוט שנמצא באגם בשיער ובכך מונע ממנו לטבוע, הוא רק שומר את ראשו מעל המים כדי להגיע למצב של טביעה עצמית באותו אגם, וזאת מבלי להיות מסוגל למשוך את עצמו בשיער שלו מהמים התלסיים שבהם הוא טובע. /// זה בדיוק למה ואיך הפילוסוף אינו חכם: כי אין זה חכם לקפוץ למים כדי להוציא מישהו מהם, מבלי להיות מסוגל לצאת מזה בעצמך. עם זאת, הפילוסוף לא יכול לנוח בדד בצד בדיוק כי הוא לא (עדיין) חכם. ומכיוון שאינו חכם, צודקים ההדיוטות ללעוג לו, כשם שבת העבד האפלטוניתה לועגת ל״נפילה״ של תאלס, שהיה אחד מאלה שכונו בתור שבעת החכמים. /// פילוסוף, וזה העניין הקריטי פה!!!, יכול לדבר על כל מה שהוא אמר רק אם, בדיבור על זה, הוא רק חוזר ואומר את מה שכבר אמר. אבל זה אפשרי רק אם הוא כבר אמר את כל מה שאפשר להגיד (מבלי לסתור את עצמו). עכשיו, אם הוא אמר כך, זה בגלל שהוא כבר לא פילוסוף, אלא החכם (הגליאני). לפיכך, לא הפילוסוף הוא אשר בהכנסתו למים מושך בשערו את הפילוסוף הטובע באגם: זה החכם והוא לבדו, כשהוא באגם, אשר תוך כדי חילוץ עצמו החוצה מהמים, עם משיכת שיערו שלו, שולף גם את הפילוסופים (שאם לא כן היו טובעים בהם), וגם את אלה של ההדיוטות שנתפסו עם אלה האחרונים. רק החכם (הגליאן) מסיים אפוא את כל הסיפור: הסיפור הטרגי-קומי של כל אלה שנכנסו למים בחוסר זהירות מבלי לדעת לשחות, אך (בנס) עדיין צפים עד הסוף (שהוא, יתר על כן, שלהם). עכשיו, זה גם נכון וישים לפילוסוף עצמו, המנסה לעדכן את ההגליאני הזה בו לחוכמה עצמה, אבל האם אפשר פשוט להתחיל לפני שרואים פחות או יותר את השלם? ואיך מגיעים שם לפני שכה מתחילים? לכן שאלת ההתחלה היא כה קריטית (אריסטו) או פילוסופיה כשיחזור הטריק של הפנומנולוגיה כהקדמה?/// בכל מקרה: ״פילוסוף, וזה העניין הקריטי פה!!!, יכול לדבר על כל מה שהוא אמר רק אם, בדיבור על זה, הוא רק חוזר ואומר את מה שכבר אמר. אבל זה אפשרי רק אם הוא כבר אמר את כל מה שאפשר להגיד (מבלי לסתור את עצמו). עכשיו, אם הוא אמר כך, זה בגלל שהוא כבר לא פילוסוף, אלא החכם (הגליאני).״ ואנחנו באמצע, בבין לבין, מבלי לראות את הסוף, מבלי לגמרי להאמין שיכולים באמת לפילוסופיה, והנה אנחנו מתעכבים, לומדים עוד ועוד לפני הקפיצה לנהר, מקווים שכך כבר קפצנו או כך יראה על ידינו, לנו, לי, בדיעבד של העתיד. /// עד כאן למה אני לא עושה פילוסופיה בינתיים, בהנחה שאני בכלל יכול, ובגלל שזה אישי יותר, נוותר על ההרחבה על המומנט של קאנט, כמו על ״הטריק״ של הגל. /// שניהם נכתבו גם נכתבו ״פילוסופית״, ועדיין אני חושב על הפילוסופיה כמערכת. /// עכשיו כל זה נאמר כי רציתי לומר משהו, שאליו הגעתי עכשיו, אבל במחשבה שניה אין לי ממש זין לדבר עליו, והנה הברזתי מהסטייט אוף דה יוניון שלי עצמי. אבל איזה בילטדאפ, הא? איזה באמת? כי אני לא קראתי את זה. אבל הנה! מה שרציתי לומר: בפשטות, שיא: איי דונט נוי וואט טו דו וויפ מיי לייף. /// טוב, נמצא הזין, אבל בוא נרגע, נקצר דווקא: בלה בלה של הקשר יותר מדויק, נגיד שהיה פה, ו-! האמת רוב הלימודים שלי היו והינם מאנשים בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. עם הכתיבה האינסופית, פלוס ההרצאות המסתובבות ב-www של ליאו שטראוס, ואלכסנדר קוז׳יב, כמובן, ואולי היום צריך לציין זאת- אני קורא את הטקסטים המקוריים עצמם, ובאמת אינסוף. אני מנסה קצת ללמוד קצת מהמזרח עכשיו, גם מההשפעה של קוז׳יב שלמד בודהיזם כל חייו ושילב אותו, עם נתינת מקום לעמדה הזאת, במערכת הידע שלו, שהובילה אותי לשם, גם מטולסטוי המשלב בודהיזם עם לא פחות מישו – הם עניינו אותי מספיק כדי לבדוק, וגם מהניסיון למערכת: אולי הלימוד של מחשבה אחרת לגמרי יכולה לשחרר אותי מגבולות הדיסקורס המערבי ולהביא אותי דרכו יותר אל מול המציאות עצמה או הדבר עצמו. מכל אלה, אני קצת יותר פתוח. עם הפתיחות הזאת עיינתי ואפילו קראתי כמה ספרים אקדמאים על העניין, שלא היו בעניין בכלל. לקח לי שבוע להגיע לאיזה צרפתי ענק מהאיפשהו של 1850, שהוא המקור לכל זה, כלומר לכל מה שזה יכול היה להיות ואיננו עוד: חוץ מהסקולרשיפ, מה שהפריע לי בכתיבה האקדמית על זה שהם לא חיים את זה כלל. להבדיל מהענק הצרפתי ובכלל העולם של לפני: איך התלמיד שלו אומר על הפגישה איתו: / ביומן שלו מ-20 במרץ 1845 תיאר פרידריך מקס מולר את פגישתו הראשונה עם המורה העתידי שלו: “הלכתי לראות את Burnouf. רוחני, חביב, צרפתי לחלוטין. הוא קיבל אותי בצורה הכי ידידותית, דיבר הרבה, וכל מה שהוא אמר היה בעל ערך, לא על נושאים רגילים אלא על מיוחדים. הצלחתי בצרפתית יותר ממה שציפיתי. “אני ברהמן, בודהיסט, זורואסטרי. אני שונא את הישועים״ – זה סוג האיש שהוא. אני מצפה להרצאות שלו.” בדיוק! אני שונא את הישועים! אני ברהמן, בודהיסט, זורואסטרי – זה בדיוק האחד הזה שאני מצפה לקרוא. הוא פאקינג חי את זה. / אז מה לעשות בחיי? בינתיים אולי יחיה גם איתו קצת. / וכן, אני כן מוטרד שלא הכנסתי את הדיון על קאנט ואת הסו קולד טריק של הגל בפנומנולוגיה – לפחות את זה, אם מתעלמים מהיתר, כמו זריקת ההערה הזאת על אריסטו. / אבל תן לזה להיות היומן שלי, דיירי אנטרי מה-23 בדצמבר, 202? אנחנו ב-2022 או 2023? [ ] [ ] [ ] [[[או: שלילת הקיום על ידי הכרתו – על ידי ידיעה שלו – כאין – God =Nirvana =Nothingness זה מה שמבחינת התפיסה הבודהיסטית מרכיב או מהווה את הטבע האבסולוטי של התודעה האנושית; האחרון מרומם את האדם מעל כל היצורים הארציים ואפילו מעל האלים, כי אלו אלים רק מטבעם, בעוד שהחכם המואר הופך לאל על ידי פעולת התודעה והרצון שלו: הוא אל באמצעות עצמו, אל היוצר את עצמו. = זה כל מה שכתבתי מהבוקר כולו וכדאי שאמחק את זה, לכן אני משתף. = אני חושב שעוד שיטה, עוד מסורת, עוד מחשבה מול המערכת המערבית עלולה לשחרר אותי יותר למציאות עצמה. = אז צריך ללמוד. =בינתיים, הנה: הזבל הזה ! שרינג איז לאבינג, שרינג איז קרינג & פאק-אוף…!]]].[ ] [ ].

פיקאסו מאחל חג חנוכה שמח. סנטה קלאוס. 1959.

דיאלקטיקה. הגל.

תקח אל תקח. אני גנבתי. דיאלקטיקה. הגל.

משחקילילההגליאניים

שלילה (דיאלקטית) היא שלילה של זהות – כלומר של משהו נחוש, ספציפי, התואם ל”רעיון” נצחי או ל”טבע” קבוע ויציב. כעת, הקביעה הספציפית של מה שנשלל (וזהה) קובעת ומפרטת גם את השלילה עצמה וגם את התוצאה (הסך הכל). לשלילה של A יש תוכן חיובי או מוגדר ספציפית כי היא שלילה של A, ולא של M או N, למשל, או של איזה X לא מוגדר. לפיכך, ה-A נשמר ב-“non-A” ; או, אם תרצה, ה”A” הוא “התגברות דיאלקטית” (aufge-hoben) ב”non-A. וזו הסיבה שה-non-A הוא איננו הכלום הטהור, אלא ישות שהיא “חיובית” באותה מידה – כלומר, נחושה או ספציפית, או טוב יותר, זהה לעצמה – כמו ה-A שנשלל בה: ה-non-A. כל זה נובע משלילה של A נחושה או ספציפית; או, שוב,non-A אינו נמצא בשום מקום כי ל-A יש מקום קבוע ויציב בלב קוסמוס מסודר היטב. /// אם הזהות מתגלמת ב-“A” שזהה לעצמה (A=A), השליליות נעשית קונקרטית בתוך ועל ידי (או כמו) הלא של non-A”. כשלעצמו, ה-non הזה הוא האין טהור ופשוט: הוא משהו ספציפי רק בגלל ה-A שהוא שולל. ה-non המבודד אינו מוגדר לחלוטין: הוא מייצג חופש מוחלט, עצמאות ביחס לכל נתון מקובע, לכל “טבע” קבוע לכל הזמן, לכל לוקליזציה בקוסמוס מסודר. נוכחותו של ה-non ב-A היא המאפשרת לזה שהיה “A” ללכת לכל מקום החל מהמקום ש”A” תפס בקוסמוס, ליצור לעצמו כל “טבע” מלבד זה ה”המולד “. הטבע” של “A”, לקבוע את עצמו אחרת מאשר “A” נקבע על ידי השוני הקבוע שלו ממה שהוא לא היה. אבל הנוכחות של “A” אגב ה”non-A” מגבילה את החירות המוחלטת של ה”לא” והופכת אותה לקונקרטית – כלומר קובעת או מפרטת אותה. אפשר, בוודאות, ללכת לכל מקום: אבל רק החל מהמקום ש”A” תפס; אדם יכול, בוודאות, ליצור לעצמו כל “טבע”: אבל רק בתנאי שהוא אחר מזה של “A”. בקיצור, אם הנקודה שבה תסתיים השלילה (הדיאלקטית) היא אדישה, נקודת המוצא שלה קבועה ויציבה, או נחושה וספציפית – כלומר נתונה. לפיכך, השלילה איננה סתם שלילה, אלא שלילת “A”. וה”A” הזה ב”non-A” הוא מה שהופך קונקרטי או מקבע את החופש המוחלט של ה”לא”, שהוא, בתור האבסולוט החופשי של הלא, מהווה רק את האין הטהור, או מוות. /// יתרה מכך, וכן, אנו עוברים לדבר בא׳ ותיכף בב׳!ברגע שקיים “לא-א”, ה”לא” המוחלט גרידא הוא הפשטה בדיוק כמו הא’ הזהה לעצמה לחלוטין. מה שקיים באמת הוא האחדות של השניים – כלומר, ה”לא-א” כמו טוטאליות או ישות שהיא אחת וייחודית, נחושה וספציפית, כמו ה”א” עצמה – רק בתור ה”לא-א” שהוא “ב”. ה-א נשמר ב-ב (לא-א). אבל הלאו! ששולל את א׳ נשמר באותה מידה או ליתר דיוק, ב’ היא שלילה של א׳: שלילה המשמרת את עצמה בקיום חיובי. או ליתר דיוק, ב׳ היא התוצאה (החיובית) של שלילת א׳. לפיכך, ב’ הוא א׳ שלא רק התגברה ובה בעת נשמרה, אלא גם עברה סובלימציה (aufgehohen) על ידי השלילה המשמרת הזו. שכן אם א׳ הוא מיידי (unmittelhar), ה-ב׳ מתווך (vermittelt) על ידי שלילה; אם א׳ הוא נתון באופן טהור ופשוט, ב׳ הוא תוצאה של פעולה שוללנית – כלומר, פעולה יצירתית, מייצרת; ב – כן, לא עוד ל-׳! – נוצר; /// אם א קיים רק בעצמו (an sich) או עבור אחרים (für Anderes), ב קיים גם עבור עצמו (für sich), שכן זה בו בדיוק שא נוקט עמדה ביחס לעצמו, על ידי שלילת עצמו כנתון ועל ידי אישורו כתוצאה שנוצרה על ידי השלילה הזו. אבל ב אינו קיים רק עבור עצמו; הוא קיים בפני עצמו ולעצמו (an und fur sich). שכן בו א מאשרת את עצמה בתור טוטאליות, על ידי שמירה על זהותה עם עצמה הנלקחת כשלילה, כפעולה שוללנית, והיא עצמה הנובעת מהשלילה: היא עצמה שוללת את עצמה על ידי הלא, והיא עצמה הופכת ל”לא-א” אשר הוא ב. /// לכן ב אינו רק טוטאליות הנובעת משלילה ובכך מרמז על שליליות, אלא גם זהות. וככזה, גם ב הוא נתון כשלעצמו: גם לו יש “טבע” מוגדר ספציפית ומקום קבוע בקוסמוס. זאת אומרת שב יכול לעורר “לא” חדש, שיאפשר להפוך את השליליות לקונקרטית ב”לא ב'”. ה”לא-ב” הזה יהיה “ג”, אשר יוכל להוליד “לא-ג”. וכן הלאה, ללא ספק. או ליתר דיוק, ///-!!! עד ששלילה של איזה “N” מובילה אותנו בחזרה לנקודת המוצא: non-N = A. אז כל מה שאפשר לעשות זה להסתובב ללא הגבלת זמן סביב המעגל שרק נסגר על ידי אותה שלילה יצירתית אחרונה. למעשה, הדיאלקטיקה האמיתית (או הפעילה) נעצרת ב-“N” שבה ה-“non-N” הוא “A”. ה”נ” הזה הוא טוטאליות במובן הראוי והחזק של המילה: הוא השילוב של כל מה שאושר, נשלל ואושר מחדש, ושל כל מה שניתן לאשר, לשלול ולאשר מחדש: לשלול את”נ” זה לאשר את “א”, שכבר אושר, וכן הלאה. כעת, “N” הוא טוטאליות-כלומר, הוויה בפני עצמה-כלומר, הוויה אמיתית מודעת לעצמה לחלוטין או מתגלה לעצמה לחלוטין על ידי שיח קוהרנטי (שהוא המדע המוחלט של האיש החכם- הגל). על מנת לשלול את עצמה, כלומר, הוויה אמיתית פעילה תצטרך לרצות להיות אחרת ממה שהיא. אבל, בהיותה מודעת לעצמה לחלוטין, היא יודעת שעל ידי שלילת עצמה כפי שהיא, היא יכולה רק להפוך לזה שכבר היה (עבור non-N = A). אבל היא כבר שללה את עצמה כפי שהייתה, ולבסוף הפכה למה שהיא עכשיו. לרצות לשלול את ההוויה כפי שהיא כעת, אם כן, זה בסופו של דבר לרצות להפוך אותה להיות כפי שהיא כעת: במילים אחרות, זה לא לרצות באמת לשלול אותה. לכן “N” אינו שולל את עצמו באמת, ולעולם לא הופך שוב ל”A” על ידי הפיכתו ל”non-N”. [אנו יודעים שהדיאלקטיקה האמיתית (ההיסטוריה) מתקדמת על ידי השלילה שמשתמעת מהלחימה והעבודה של האדם. כעת, המציאות הכוללת (“N שלנו”) מרמזת על אדם מרוצה-כלומר, אדם שאינו פועל עוד על ידי שלילת הנתון. מכאן ההפסקה המוחלטת של הדיאלקטיקה האמיתית.] אבל הרצון של ההוויה הכוללת להפוך שוב למה שהיא הייתה איננה אבסורדית. וגם הרצון הזה הוא, אם תרצה, הוא שוללני: זהו הרצון להפוך שוב למה שהוא, בצורה שונה מהדרך שבה הפך להיות זה. כעת, כל שלילה הופכת את In-itself into For-itself, את הלא-מודע אל המודע. הרצון המדובר, אם כן, הוא פשוט הרצון של המכלול הממשי להבין את עצמו בשיח קוהרנטי ועל ידי שיח קוהרנטי, ולהבין את עצמו בהיווצרותו האמיתית על ידי שחזור הוויה זו באמצעות שיח או מחשבה. מה”N” האמיתי, אנו עוברים דרך שלילה (או ויתור על החיים לטובת ידע) ל”non-N = A” האידיאלי, ומשחזרים במחשבה את המסלול שהסתיים ב-N, גם המונח האחרון הזה הוא אידיאלי כאן (“הרעיון” של ה”לוגיקה”). ופעולת השלילה האחרונה הזו של ההוויה האמיתית מתגלמת ברצונו של החכם לייצר את המדע שלו. /// עם זאת, שלילתו של החכם היא אידיאלית ואינה אמיתית. לכן הוא אינו יוצר מציאות חדשה ומסתפק בגילוי הממשי במכלול התהוותו. תנועת המדע, אם כן, היא דיאלקטית רק במידה שהיא משכפלת או מתארת ​​את הדיאלקטיקה של המציאות. ובגלל זה התנועה הזו היא לא רק מעגלית, אלא גם מחזורית: ברגע שמגיעים ל”N” האידיאלי, אנו שוללים אותו באופן אידיאלי (שלילה זו היא הרצון לחשוב מחדש על המדע או לקרוא מחדש את הספר המכיל אותו) ובכך גורמים לאחד לחזור שוב ל-“A” הראשוני, מה שמאלץ את האדם להתקדם עד שהוא חוזר ל-“N”. במילים אחרות, ניתן לחזור על שיח המדע המתאר את כל הדיאלקטיקה האמיתית באופן בלתי סופי, אך לא ניתן לשנות אותו בשום צורה שהיא. וזה אומר שהשיח ה”דיאלקטי” הזה הוא האמת המוחלטת.

/// כמו שוב! הוויה אמיתית קונקרטית היא טוטאליות. מכאן שהיא מרמזת על זהות ושליליות, אך כ”התגברות דיאלקטית” בתוך הטוטליות ובאמצעותה. זהות ושליליות אינן קיימות באמת במצב מבודד; בדיוק כמו הטוטאליות עצמה, אלה רק היבטים משלימים של הוויה אמיתית אחת ויחידה. אבל בתיאור הדיסקורסיבי של הישות האמיתית הקונקרטית הזו, יש לתאר את שלושת ההיבטים שלה בנפרד ובזה אחר זה. לפיכך, התיאור הנכון של ה ר י א ל הדיאלקטי המשולשי הזה הוא שיח “דיאלקטי” המבוצע בשלושה שלבים: התזה קודמת לאנטי-תזה, ואחריה הסינתזה; זה האחרון מוצג לאחר מכן כתיזה חדשה; וכן הלאה. /// עכשיו? בדיוק! התזה מתארת ​​את הממשי בהיבט הזהות שלו. היא חושפת ישות על ידי קבלתה כנתונה – כלומר, ישות סטטית שנשארת בזהות עם עצמה…עכשיו, האנטי-תזה, מה היא לוקחת? כבר תנסה לחשוב את זה בראשך. אנחנו בינתיים ממשיכים. ״בזהות עם עצמה״. זאת אומרת? התזה עומדת על הוויה שנשארת עצמה בלי להפוך למה שהיא לא. [הוויה זהה לעצמה יכולה בכל זאת להפוך למה שהיא. במילים אחרות, ההוויה הזאת יכולה לייצג את ה”טבע” הנצחי שלה בצורה של אבולוציה המתרחשת בזמן: כמו הביצה שהופכת לתרנגולת (המטילה ביצה חדשה). אבל האבולוציה הזו היא תמיד מעגלית, או ליתר דיוק, מחזורית (אריסטוטאלית) זאת אומרת שתמיד אפשר למצוא קטע של האבולוציה שיישאר זהה לעצמו ללא הגבלת זמן (האבולוציה שעוברת מהביצה לביצה החדשה, למשל)]. /// עכשיו, תעשה את השני! האנטי תזה? מה היא מייצגת? מה המומנט הזה ״תופס״? הנה: האנטיתזה, לעומת זאת, מתארת ​​את היבט השליליות בהוויה האמיתית. היא חושפת ישות (דיאלקטית) בכך שהיא לוקחת אותה כמעשה של שלילת עצמה כפי שהיא ניתנת והפיכתה לאחר(ת). אם התזה מתארת ​​את הווייתו (Sein) של הממשי, האנטיתזה מתארת ​​את פעולתו (Tun); וגם התודעה שיש לו מעצמו (כן, אנחנו מדברים על שם עצם פועל כי השליליות היא בדיוק היסוד האנושי, כלומר, החופשי) ושאיננה אלא הכפלת הממשי: הפיכתו לממשי שנשלל בהוויתו הנתונה (כך הופכת הוויה זו ל”מושג מופשט” או “משמעות”) ולממשי השולל נתון על ידי פעולה ספונטנית. /// עכשיו? בדיוק! לבסוף, הסינתזה מתארת ​​את ההוויה כ-טוטאליות. היא חושפת הוויה (דיאלקטית) על ידי התחשבות בה כנובעת מפעולתה, שבאמצעותה היא התגברה על עצמה כישות הנתונה, אותה הוויה נתונה שלה היא התוודעה באותה התגברות ובאמצעות אותה התגברות. אם בתזה ההוויה היא פשוט קיום בפני עצמה ובעבור אחרים, באנטי-תזה היא קיימת גם עבור עצמה, כנתון שהיא בתהליך של התגברות אקטיבית עליו באמת; ובסינתזה היא, ההוויה, בעצמה ובעבור אחרים, אך גם עבור עצמה (כלומר, מודעת לעצמה), שעה שהיא נובעת מפעולת השלילה שלה עצמה. אם תרצה, התזה מתארת ​​את החומר הנתון שאליו הולכת להיות מיושמת הפעולה, האנטיתזה חושפת את הפעולה הזו עצמה כמו גם את המחשבה שמחייה אותה (“הפרויקט”), בעוד שהסינתזה מציגה את התוצאה של אותה פעולה. -כלומר, המוצר המושלם והממשי מבחינה אובייקטיבית (Werk). מוצר זה הוא, בדיוק כפי שהנתון הראשוני הוא; עם זאת, הוא לא קיים כנתון, אלא כתוצר של אותה פעולה השוללת את הנתון. עכשיו? אתה צריך to pay attention to? [[[בלי היוונים אין הגל: זה יהיה לכלוך של מילים על דף, ויש לנו כבר מיליוני דפים כאלה]. זה היה מהאמצע. תלוש. [אני הולך לאכול קוסקוס, עם תקווה (הבת אלף הזאת) לחזור. בינתיים תחשוב! איך ה-non קשור ל-nothingness ו-! איך being-is-different-from-nothingness מתחבר לך לזה שמתחיל ב-identity היווני? לך לך. הנה], הלכתי. זה הכל על היכולת ללכת באמצעות הלוגוגרפי. מחברת משבצות, עיפרון, מחק, מחדד גם: סרגל ומחוגה. התחלתי ולכן גם אסיים, לבד. זה היה קצת מהאמצע. כאמור. והשאלה ששאלתי נגעה לשורות הראשונות. יש שאלה אחרת, דומה במשקלה, על כל חלק. אחרת זה סתם, וסתם. טוב. ]]]. ///-! יפה. בדיוק! אבל הפיכת ההוויה הנתונה למוצר שנוצר על ידי שלילת פעולה אינה מושגת בבת אחת. אלמנטים או היבטים מסוימים של החומר הנתון נשמרים כפי שהם במוצר – כלומר, ללא טרנספורמציה אקטיבית השוללת או יוצרת. בהיבטים מסוימים שלו, בחלק ממרכיביו, גם המוצר הוא נתון טהור ופשוט, העלול להישלל באופן אקטיבי ולשמש חומר למוצר חדש. ובגלל זה הסינתזה חייבת לתאר את ההוויה לא רק כתוצר או תוצאה של פעולה, אלא גם כנתון שיכול לעורר פעולות שלילה אחרות – כלומר, כהוויה שתתגלה בתזה (חדשה). כלומר, אלא אם כן ההוויה המתוארת בסינתזה (שאז תהיה הסינתזה הסופית) היא כזו שהיא אינה מרמזת עוד על נתונים שניתן להפוך לתוצרים על ידי פעולה שוללנית. /// או כמו שוב ושוב! הגל מבטא את ההבדל בין הוויה “תטית” והמציאות (זהות) לבין הוויה “סינטטית” וממשית (טוטאליות) בכך שהראשונים הם מיידיים (unmittelbar), ואילו האחרונים מתווכים (vermittelt) על ידי פעולה “אנטי-תטית” (שליליות) השוללת אותם כ”מיידיים”. ואפשר לומר שהקטגוריות היסודיות של מיידיות (Unmittelbarkeit) ותיווך (Vermittlung) מסכמות את כל הדיאלקטיקה האמיתית שהגל חושב עליה. הישות המיידית (das Unmittelbare) היא הוויה סטטית נתונה (Sein), הכרח (Notwendigkeit), והמשכיות קבועה ויציבה (Bestehen) אשר ריקה מכל פעולה אמיתית ותודעה עצמית. ההוויה המתווכת (das Vermittelte), לעומת זאת, היא פעולה המתממשת בתוצר, בחופש, בתנועה דיאלקטית והבנה דיסקורסיבית של עצמה ושל עולמה. עם זאת, ישנן דרגות של מיידיות ותיווך. כל התקדמות בדיאלקטיקה האמיתית מייצגת תיווך (חלקי) של מיידיות (יחסית), והדיאלקטיקה הזו נעצרת כאשר כל דבר שהוא מיידי למעשה (ואשר אותו אפשר לתווך) מתווך על ידי פעולת שלילה (מודעת). ובאשר לדיאלקטיקה ה”אידיאלית” של המדע, היא רק מתארת ​​את ה”תנועה” הזו או את התהליך הזה של תיווך פרוגרסיבי, החל מתחילתה, שהיא המיידי המוחלט, ונמשכת עד סופו, שהוא אותו מיידי מתווך לחלוטין. /// עזוב. תיזכר בעבר מהפעולה של העתיד: (אבל) אפשר לומר כי הדיאלקטיקה ההגליאנית מסוכמת לחלוטין בקטגוריה בסיסית אחת, שהיא זו של התגברות דיאלקטית (Aufheben). שכן על מה שצריך “להתגבר” הוא בדיוק המיידי, וה”התגברות” עצמה היא תיווך באמצעות פעולת שלילה היוצרת את המתווך, שהאחרון אינו אלא המיידי שנלקח, או מונח, כ”התגברות” דיאלקטית. וכמובן, ההוויה האמיתית עצמה היא שבסופו של דבר “מתגברת” לחלוטין: ה”התגברויות” המילוליות של המדע משמשות רק לתיאור התהליך האמיתי של ה”התגברות” הפעילה או התיווך של ההוויה הנתונה או המיידית בפעולה. /// נסיים את האמצע הלא ברור הזה בהערה? הגל מרבה לדבר על “שליליות”, אך הוא ממעט להשתמש במונחים “זהות” ו”טוטאליות”. הביטויים “תזה”, “אנטיתזה”, “סינתזה” כמעט ולא מופיעים בכתביו. הביטויים ה”דיאלקטיים” שבהם הוא נוהג להשתמש הם: “מיידיות”, “תיווך”, “התגברות” (ונגזרותיהם). לפעמים, הגל מבטא את המבנה הדיאלקטי של ההוויה והממשי באומרו שהם “סילוגיזם” (Schluss, או dialektischer Schluss), שבו ה”מונח האמצעי” (Mitte) מתווך את שני ה”קיצוניים” (Extreme): המיידי והמתווך. כאשר הגל רוצה לדבר על התהליך הדיאלקטי של ה-real, הוא אומר בפשטות: “תנועה” (Bewegung; לעיתים רחוקות: dialektische Bewegung). /// נמשיך עוד טיפה: אפשר לומר שבסופו של דבר, לפילוסופיה של הגל יש אופי דיאלקטי מכיוון שהוא מנסה לתת דין וחשבון על התופעה של חופש, או, מה שהוא אותו דבר, של פעולה במובן הנכון של המונח – כלומר, פעולה אנושית מודעת ורצונית; או, וזה שוב אותו דבר, כי הוא רוצה לתת דין וחשבון על ההיסטוריה. בקיצור, פילוסופיה זו היא “דיאלקטית” משום שהיא רוצה לתת דין וחשבון על עובדת קיומו של האדם בעולם, על ידי גילוי או תיאור האדם כפי שהוא באמת- כלומר, בספציפיות הבלתי ניתנת לצמצום שלו או בשונות המהותית שלו מכל מה שהוא רק הטבע. אם החירות היא משהו אחר מאשר חלום או אשליה סובייקטיבית, היא חייבת להטביע את חותמה במציאות האובייקטיבית (Wirklichkeit), והיא יכולה לעשות זאת רק על ידי מימוש עצמה כפעולה הפועלת בתוך המציאות ועליה. אבל אם הפעולה היא חופשית, אסור שהיא תהיה תוצאה אוטומטית, כביכול, של הנתון האמיתי, יהיה אשר יהיה; לכן היא חייבת להיות בלתי תלויה בנתון הזה, גם תוך כדי פעולה על הנתון והתמזגותה איתו, במידה שהיא מממשת את עצמה וכך היא בעצמה הופכת לנתון. עכשיו, זאת מעלתו של הגל להבין שהאיחוד הזה בעצמאות והעצמאות הזאת באיחוד מתרחשת רק בשליליות. הפעולה של השלילה היא של הנתון העצמאי: של החופש הנתון = מכיוון שהיא שוללת אותו, היא יוצרת, במימוש עצמה, משהו מהותי- חדש לחלוטין ביחס לנתון זה. החופש משמר את עצמו במציאות, הוא מתקיים באמת, רק על ידי יצירת תמידית של דברים חדשים מהנתון. עכשיו, אבולוציה יצירתית באמת, כלומר, המטריאליזציה של עתיד שאינו הארכה פשוטה של ​​העבר היא-היא היסטוריה. אבל ההיסטוריה נקראת כך משום מה שהוא באמת היסטוריה: מה שמאופיין על ידי חופש – אדם: השליליות שמבדילה אותו בעיקר-ו מהחיה, היא בדיוק שלו- ה״טבע״ של האדם- ושוות ערך להיסטוריות. לתת דין וחשבון על ההיסטוריה, אם כן, הוא לתת דין וחשבון על האדם המובן כיצור חופשי והיסטורי. ואפשר לתת דין וחשבון על האדם המובן כך באמצעות חשבון השליליות שהוא רומז או מממש – כלומר על ידי תיאור ה”תנועה הדיאלקטית” של קיומו האמיתי, שהיא תנועה של ישות שממשיכה להיות עצמה ובכל זאת אינה נשארת אותו הדבר. ובגלל זה יש לתיאורים במדע ההגליאני אופי דיאלקטי.

/// מה שבטוח- וכן, כאן המוח צריך קצת מנוחה והנה ממשיכים! – לא רק האנתרופולוגיה של הגל (מוגדרת בפנומנולוגיה) היא דיאלקטית (מבחינת תוכנה); האונטולוגיה שלו והמטאפיזיקה שלו (שנכתבה-ו באנציקלופדיה) דיאלקטי-ו-ת באותה מידה. אבל כדי לגלות את האופי הדיאלקטי של ההוויה ככזו ושל הממשי בכלל, די היה להגל לקחת את רעיון הקונקרטי ברצינות ולזכור שהפילוסופיה חייבת לתאר את הממשי הקונקרטי במקום ליצור פחות או יותר הפשטות שרירותיות. שכן אם האדם ועולמו ההיסטורי מתקיימים באופן ממשי וקונקרטי, וברמה שווה עם העולם הטבעי, המציאות הקונקרטית וההוויה עצמה שהיא למעשה מרמזת, היא מציאות אנושית ומכאן שליליות בנוסף למציאות הטבעית. וזה אומר, כידוע, שההוויה והממשי הם דיאלקטיים. בהזדמנויות רבות התעקש הגל על ​​כך שהפילוסופיה חייבת לעסוק במציאות הקונקרטית; במיוחד בהערת ההסבר השנייה של § 82 של האנציקלופדיה (כרך V, עמוד 106, שורות 9-15): הרציונל [החיובי או הספקולטיבי] הזה [כלומר, הוויה ככוליות], על אף שהוא [רציונל של] מחשבה ומופשטות, הוא בו-זמנית ישות קונקרטית…. כתוצאה מכך, באופן כללי, לפילוסופיה אין שום קשר להפשטות טהורות או לרעיונות צורניים. להיפך, [היא עוסקת] רק ברעיונות קונקרטיים [כלומר, במושגים התואמים את המציאות הקונקרטית]. /// כעת הגל אינו אומר רק שהפילוסופיה שלו מתייחסת למציאות הקונקרטית. הוא גם משער שהפילוסופיה שקדמה לו, וגם המדעים הוולגריים והאדם ה”נאיבי” עוסקים כולם בהפשטות. כעת, הממשי הקונקרטי הוא דיאלקטי. הפשטות אינן. וזו הסיבה שרק המדע ההגליאני חושף או מתאר את הדיאלקטיקה האמיתית. כדי להבין קביעה זו, שהיא במבט ראשון פרדוקסלית, הבה ניקח דוגמה פשוטה: הבה ניקח דוגמא להמחשה. שולחן. אבל שולחן אמיתי, השולחן הזה, הקונקרטי. בוא ניקח לדוגמא את השולחן, אבל לא כל שולחן, את השולחן הקונקרטי הזה. כעת, כאשר אדם “נאיבי” או נציג של מדע כזה או אחר מדבר על השולחן הזה, הוא מבודד אותו משאר היקום: הוא מדבר על השולחן הזה מבלי לדבר על מה שאינו השולחן הזה. עכשיו, השולחן הזה לא צף בחלל ריק. הוא בקומה הזאת, בחדר הזה, בבית הזה, במקום הזה על פני כדור הארץ, כדור הארץ שנמצא במרחק קבוע מהשמש, שיש לו מקום מוגדר בתוך הגלקסיה וכו’ וכו’. אם לדבר על השולחן הזה מבלי לדבר על השאר, אם כן, זה לבצע אבסטרקציה מכל השאר, שהוא-הם למעשה ממשי(ם) וקונקרטי(ם) בדיוק כמו השולחן הזה עצמו. לדבר על השולחן הזה בלי לדבר על כל היקום שמרמז עליו, או לדבר על היקום הזה בלי לדבר על השולחן הזה שמשתמעת ממנו, זה אפוא לדבר על הפשטה ולא על מציאות קונקרטית . ומה שנכון ביחס למרחב נכון גם ביחס לזמן. לשולחן הזה יש “היסטוריה” נחושה, כלומר כזאת וכזאת ולא “היסטוריה” אחרת, וגם לא עבר “בכלל”. הוא נוצר ברגע נתון עם העץ הזה, נלקח ברגע נתון מהעץ הזה, שצמח ברגע נתון מהזרע הזה וכו’ וכו’. בקיצור, מה שקיים כמציאות קונקרטית הוא הטוטאליות המרחבית-זמנית של עולם הטבע: כל מה שמבודד ממנו הוא על ידי אותה עובדה הפשטה, שמתקיימת כמבודדת רק במחשבה של האדם החושב על זה ועל ידי מחשבתו. כל זה לא חדש, שכן פרמנידס כבר היה מודע לכך. /// אבל יש עוד היבט של השאלה שפרמנידס וכל הפילוסופים הפרה-הגליאנים שכחו: השולחן הזה (ואפילו כל שולחן) מרמז ומניח מראש משהו ממשי וקונקרטי שנקרא יצירה או יצירה גמורה, מוחלטת. ברגע שהשולחן הזה קיים, אם כן, לדבר על הממשי הקונקרטי זה גם לדבר על עבודה. הקונקרטי-כלומר, ה-Total-Real מרמז על עבודה אנושית באותה מידה שהוא מרמז על השולחן הזה בתור העץ ממנו הוא עשוי ועל עולם הטבע בכלל. כעת למציאות הקונקרטית המרמזת על עבודה יש ​​בדיוק אותו מבנה דיאלקטי משולש שמתואר על ידי המדע ההגליאני. שכן העבודה האמיתית המרומזת בממשי הופכת באמת את המציאות הזו על ידי שלילתו באופן אקטיבי כנתון ושימורו כשלילה בתוצר המוגמר, שבו הנתון מופיע בצורה “מתווכת”. וזה אומר שהריאל הקונקרטי הזה הוא בדיוק הדיאלקטיקה האמיתית או ה”תנועה הדיאלקטית” שהגל מתכוון לה. ואם האדם הנאיבי, המדען הוולגרי או הפילוסוף הפרה-הגליאני יכולים להתעלם מהדיאלקטיקה הזו, זה בדיוק בגלל שהם עוסקים לא במציאות הקונקרטית, אלא בהפשטות. /// כעת, להכניס עבודה לממשי פירושו להציג שליליות ומכאן תודעה ושיח שחושפים את הממשי. למעשה, השולחן הזה הוא השולחן עליו אני מדבר ברגע זה, והמילים שלי הן חלק מהשולחן הזה כמו ארבע רגליו או החדר המקיף אותו. אפשר, בוודאות, לבצע אבסטרקציה מהמילים הללו ומעוד הרבה דברים מלבד, כמו למשל, איכויות “משניות” כביכול. אבל בעשייה זו אסור לשכוח שאז אנו כבר לא עוסקים במציאות הקונקרטית, אלא בהפשטה. המציאות הקונקרטית מרמזת על השולחן הזה, על כל התחושות שהיא עוררה, על כל המילים שנאמרו עליה וכו’. והשולחן המופשט הוא באמת השולחן הזה – כלומר, מציאות קונקרטית – רק באיחוד הבלתי נפרד שלו עם התחושות, המילים וכו’, ובכלל עם כל מה שקיים וקיים באמת. שוב, /// הממשי הקונקרטי אינו אלא הטוטאליות המרחבית-זמנית של הממשי, והכוללות?והטוטאליות הזו מרמזת, בנוסף לטבע, על מכלול הפעולות והשיחים האמיתיים – כלומר היסטוריה. /// במהלך ההיסטוריה, האדם מדבר על הממשי וחושף אותו לפי משמעות השיחים שלו. לכן הממשי הקונקרטי הוא מציאות המתגלה על ידי השיח. ולכך הגל מכנה אותה “רוח” (גייסט). כתוצאה מכך, כשהוא אומר (למשל ב-Phenomenology, עמוד 24, שורה 11) שהטבע הוא רק הפשטה ושרק הרוח היא אמיתית או קונקרטית, הוא לא קובע שום דבר פרדוקסלי. הוא פשוט אומר שהממשי הקונקרטי הוא המכלול של הממשי ששום דבר לא נלקח ממנו על ידי אבסטרקציה, ושהטוטאליות הזו, כפי שהיא קיימת באמת, מרמזת על אותו משהו שנקרא היסטוריה. לתאר את המציאות הקונקרטית, אם כן, פירושו לתאר גם את היווצרותה ההיסטורית. עכשיו ההתהוות הזו היא בדיוק מה שהגל מכנה “דיאלקטיקה” או “תנועה”. לומר שהממשי הקונקרטי הוא רוח, אם כן, זה לטעון שיש לו אופי דיאלקטי, ולומר שהוא ממשי המתגלה על ידי השיח, או הרוח. [עכשיו, כאן אנחנו צריכים לדבר על המבנה המשולש-י של המציאות: אונטולוגיה, פנומנולוגיה ואובייקטיבי- מציאותי, ולהחיל את השלב הזה, שהיה אונטולוגי בעיקרו, אבל עסק בדיאלקטיקה עצמה, ליתר המציאויות. אחרי ארוחת צהריים בעזרת השם, ולו משום שאין לי משהו יותר טוב לעשות. אני חייב לכתוב, ואין לי עכשיו, אז; פאק איט, אני אומר, בנימוס מה. טוף, זה לא יילך. מסתבר שאני צריך ללכת, אז בקיצור לא מחייב ]. /// מה שדיאלקטי, לפי הגל, הוא הממשי הקונקרטי – כלומר הטוטאליות או הסינתזה הכוללת, או, טוב יותר, הרוח. במילים אחרות, זה לא ניתן להוויה (Sein) עצמה להיות בעלת מבנה דיאלקטי, אלא להוויה הנגלית (Begriff). כעת, הוויה נגלית מרמזת, ברמה האונטולוגית, על שני מרכיבים: הוויה כמתגלה (זהות, תזה) והוויה כחושפת (שליליות, אנטיתזה). כתוצאה מכך, במישור מטאפיזי, יש להבחין בין שני עולמות, שאינם ניתנים להפרדה אך שונים במהותם: העולם הטבעי והעולם ההיסטורי או האנושי. לבסוף, הרמה הפנומנולוגית בנויה על ידי השתקפות הקיום האמפירי הטבעי בקיום האמפירי האנושי (תודעה חיצונית, Bewusstsein), אשר בתורה משתקפת בעצמה (Self-Consciousness, Selbstbewusstsein). כעת הגל אומר במפורש שהשליליות היא המרכיב הדיאלקטי הספציפי. זהות היא בכלל לא דיאלקטית, ואם הטוטאליות היא דיאלקטית, זה רק בגלל שהיא מרמזת על שליליות. במעבר מהרמה האונטולוגית הזו לרמה המטפיזית, יהיה צורך לומר שהממשי (objective-real) הוא דיאלקטי רק בגלל שהעולם הטבעי מרמז על עולם אנושי, שהטבע אינו דיאלקטי כלל בפני עצמו. ולגבי ה”תופעות”, יש לומר שיש דיאלקטיקה פנומנלית משום שהממשי “נראה” לאדם: רק הקיום ה”פנומנלי” של האדם הוא דיאלקטי בפני עצמו, וה”תופעות” הטבעיות הן דיאלקטיות רק במידה שהן נרמזות ב”פנומנולוגיה” האנושית (כמו מדעי הטבע).

/// בוא נביא את הכל לידי סיום, כי די לי, על ידי דיבור על האדם עצמו: לומר שהאדם הוא, קיים ו”מופיע” כהוויה ומתקיים “בעצמו ועבור עצמו”, פירושו לומר שהוא הוויה בפני עצמה ובשביל עצמה – כלומר, טוטאליות או סינתזה; לכן, יש לומר שהוא ישות דיאלקטית (או “רוחנית”), שקיומו האמיתי וה”פנומנלי” הוא “תנועה”. כעת כל טוטאליות דיאלקטית היא גם, ומעל לכל, זהות – כלומר הוויה בפני עצמה או תזה. מבחינה אונטולוגית הזהות הזו היא סיין, נתון-הוויה; ובאופן מטאפיזי, זה הטבע. באדם שנמצא בתהליך של “הופעה”, ההיבט או המרכיב (מומנט) של זהות, סיין או טבע, הוא “גופו” או “טבעו המולד”. באופן כללי. בהיבט של גופו, האדם הוא יצור טבעי בעל מאפיינים קבועים, בעל חיים ה”נקבע באופן ספציפי” החי בחיק הטבע, שבו יש לו את “המקום הטבעי” (טופוס). ומיד ברור שהאנתרופולוגיה הדיאלקטית לא משאירה מקום ל”אחר המוות”, מקום לאדם מחוץ לעולם הטבעי. האדם הוא דיאלקטי באמת – כלומר אנושי – רק במידה שהוא גם טבע, ישות מרחבית או חומרית “זהה”: הוא יכול להפוך ולהיות אנושי באמת רק על ידי היותו נשאר בו זמנית בעל חיים, שכמו כל חיה מושמדת במוות. אבל באדם הזהות או ה-in itself- הם לא רק גופו במובן המחמיר: זו ה”הפנימיות המולדת” שלו בכלל – כלומר, “מה שהוא לא עשה בעצמו”. קודם כל, זה “טבעו המולד” של האדם – כלומר, כל מה שקיים בו דרך התורשה הביולוגית בלבד: “אופיו”, “כישרונותיו”, “טעמיו” וכו’. וזו גם העובדה הפשוטה של ​​להיוולד “עבד” או “חופשי”. עבור הגל, ה”חופש” המולד הזה (כמו גם אצילות תורשתית ושייכות ל”מעמד”) הוא רק מאפיין טבעי או מאפיין של בעל חיים, שאין בו שום דבר אשר קשור לחופש אנושי אמיתי, שנרכש באופן פעיל על ידי מאבק או עבודה: אדם חופשי רק כאשר הוא עצמו הפך את עצמו לחופשי. אבל באדם זה, “זהה” ו”טבעי”, זה- אשר- הוא- לא- עשה- בעצמו, יש גם כל מה שחודר לאדם בצורה פסיבית גרידא, כל מה שהוא ועושה “בהרגלו” או “אוטומטית”, לפי מסורת, לפי חיקוי, וכן הלאה, כלומר, על ידי “אינרציה”. אם האדם, וזה בלתי אפשרי, יפסיק לשלול את הנתון ואת שלילת עצמו כנתון או מולד-כלומר, אם האדם יעצור מיצירת דברים חדשים ויצירת עצמו כ”אדם חדש” – ויסתפק לשמור על עצמו בזהות לעצמו ולשמר המקום שהוא כבר תפס בקוסמוס (או במילים אחרות, אם הוא הפסיק לחיות ביחס לעתיד או ל”פרויקט” ומרשה לעצמו להשתלט אך ורק על ידי העבר או על ידי “זיכרון”), הוא יפסיק להיות אנושי באמת; הוא יהיה חיה, אולי “יודעת” ובוודאי “מסובכת” מאוד; בוודאי בעל חיים השונה מאוד מכל היצורים הטבעיים האחרים, אבל לא מהותית- למעשה, הוא לא יהיה “משהו אחר” מהם. וכתוצאה מכך, הוא יעשה עצמו לייצור לא דיאלקטי. האדם הוא “טוטלי” או “סינטטי”, או, טוב יותר, “דיאלקטי”; הוא קיים “לעצמו” או באופן מודע ומפורש, ומכאן שהוא “רוחני” או אנושי באמת, רק במידה שהוא מרמז על מרכיב של שליליות בהווייתו, בקיומו, וב”מראותיו”. /// כשלעצמה, השליליות היא לא כלום: היא לא, היא לא קיימת, היא לא מופיעה. זוהי רק שלילה של זהות – כלומר, כהבדל. לכן היא יכולה להתקיים רק כשלילה אמיתית של הטבע. כעת הקיום הזה של השליליות הוא, בדיוק, קיום אנושי, ואנו רואים מדוע האדם מצטמצם לכלום כשהוא מת כחיה – כלומר, כאשר הוא מציב את עצמו כביכול מחוץ לטבע ומכאן אינו יכול עוד לשלול אותו, אשכרה ובאמת. אבל כל עוד השליליות קיימת בצורה של שלילה ממשית של הנתון הטבעי הזהה, היא גם מופיעה, ו”הופעתה” אינה אלא “פעולה חופשית” של האדם. ברמה ה”פנומנלית” (האנושית), אפוא, השליליות היא חופש אמיתי המממש את עצמו ומתגלה כפעולה. /// בקטע אחד הגל אומר ש”הפרט [האדם] הוא רק מה שהוא עשה”. ובהמשך הוא אומר (עמוד 236 שורות 25-26 ו-28-31): הישות האמיתית (Sein) של האדם היא למעשה (vielmehr) פעולתו או מעשהו (Tat); בעובדה זו האינדיבידואליות היא אמיתית באופן אובייקטיבי (wirklich) … האינדיבידואליות מציגה את עצמה [או מתבטאת, או מופיעה] (stellt sich dar) בפעולה אפקטיבית (Handlung) שלילית-או-שוללת של המציאות המהותית(Wesen), וזאת רק במידה שהיא מתגברת- דיאלקטית- על (aufhebt) ההוויה הנתונה (Sein). אם נתון-הוויה עולה בקנה אחד, ברמה האונטולוגית זה לומר, עם הטבע, המעשה הוא מה שמייצג את האדם כאדם ברמה זו. האדם כאדם אינו נתון להוויה, אלא לפעולה היוצרת. אם “המציאות האובייקטיבית” של הטבע היא קיומו האמיתי, זו של האדם, כפי שנקרא, היא הפעולה האפקטיבית שלו. החיה רק חיה; אבל האדם החי פועל, ובאמצעות פעילותו היעילה הוא “מפגין” את אנושיותו ו”נראה” כבן אדם באמת. מה שבטוח, האדם הוא גם נתון-הוויה וטבע: הוא קיים גם “בתור עצמו”, כפי שקיימים חיות ודברים. אבל זה רק ב- ובאמצעות פעולה שהוא באמת אנושי באופן ספציפי, ושהוא קיים ומופיע ככזה- כלומר, כהוויה-לעצמה או כישות מודעת לעצמה. ברמה ה”פנומנולוגית”, אם כן, השליליות אינה אלא חירות אנושית – כלומר זו שבאמצעותה שונה האדם מחיה. אבל אם חופש הוא שליליות מבחינה אונטולוגית, זה בגלל שחופש יכול להיות ולהתקיים רק כשלילה. עכשיו כדי לשלול, חייב להיות לך מה כלשהו לשלול: נתון קיים ומכאן הוויה-נתונה, זהה לעצמה. וזו הסיבה שהאדם יכול להתקיים בחופשיות-כלומר, להתקיים באופן אנושי רק בזמן שהוא חי כחיה בעולם טבעי נתון. אבל הוא חי קיום אנושי בעולם הטבעי רק במידה שהוא שולל את הנתון הטבעי או החייתי הזה. כעת השלילה מתממשת כפעולה שהושגה, ולא כמחשבה או כרצון פשוט. לפיכך, לא ב”רעיונות” ה”מרוממים” שלו (או בדמיונו), ולא בשאיפותיו ה”נשגבות” או ה”סובלימטיביות” פחות או יותר, האדם הוא באמת חופשי או באמת אנושי, אלא רק ב- ועל ידי פעולה אפקטיבית-כלומר, שלילה אקטיבית של הממשי הנתון. החופש אינו מורכב מבחירה בין שני נתונים: הוא שלילת הנתון, הן של הנתון שהוא עצמו (כחיה או כ”מסורת בהתגלמותה”) והן של הנתון שאיננו (העולם הטבעי והחברתי). יתרה מכך, שתי השלילות הללו הן למעשה רק אחת. לשלול את העולם הטבעי או החברתי באופן דיאלקטי-כלומר, לשלול אותו תוך שימור-זה לשנות אותו; ואז גם אדם צריך לשנות את עצמו כדי להסתגל אליו, או לגווע. הפוך, לשלול את עצמו תוך כדי שמירה על עצמו בקיום זה שווה ערך לשינוי של היבט בעולם, שכן העולם הזה מרמז על מרכיב שונה. לפיכך, האדם קיים מבחינה אנושית רק במידה שהוא באמת הופך את העולם הטבעי והחברתי על ידי פעולתו השוללת והוא עצמו משתנה בגלל השינוי הזה; או, מהו אותו הדבר, במידה שהוא משנה את העולם כתוצאה משלילה אקטיבית של ה”טבע המולד”, החייתי או החברתי שלו. החירות שמתממשת ומתבטאת כפעולה דיאלקטית או שלילה היא בעצם יצירה. שכן לשלול את הנתון, לשלול באופן שלא מסתיים באין nothingness, זה לייצר משהו שעדיין לא היה קיים; עכשיו, זה בדיוק מה שנקרא “יצירה”. הפוך, אפשר ליצור באמת רק על ידי שלילת הממשי הנתון. שכן הממשי הזה הוא איכשהו נוכח בכל מקום והצפיפות בוא היא רבה (פרמנידס), שכן אין שום דבר (כלום מלבד הכלום) מחוצה לו או מלבדו; מכאן שאין, כביכול, מקום לחדש בעולם; כאשר זה עולה מהאין, היצירה החדשנית יכולה לחדור לתוך ההוויה ולהתקיים רק על ידי נטילת המקום של ההוויה הנתונה, כלומר על ידי שלילתו. בפרשנות הדיאלקטית של האדם – כלומר של חופש או פעולה – יש לקחת את המושגים “שלילה” ו”יצירה” במלוא מובןיהם. מה שכרוך בכך הוא אינו החלפת נתון אחד בנתון אחר, אלא התגברות על הנתון לטובת מה שלא קיים (עדיין), ובכך מימוש מה שמעולם לא היה ניתן. זאת אומרת שהאדם לא משנה את עצמו והופך בעצמו לעץ כדי לממש התאמה ל”אידיאל” שניתן לו (שכפה אלוהים, או פשוט “מולד”). הוא יוצר וכך יוצר את עצמו משום שהוא שולל ומבטל את עצמו “בלי רעיון מובן מאליו”: הוא הופך לאחר אך ורק משום שאינו רוצה עוד להיות אותו הדבר. ורק בגלל שהוא כבר לא רוצה להיות מה שהוא, מה שהוא יהיה או יוכל להיות הוא “אידיאל” עבורו, זה ש”מצדיק” את פעולתו השוללת או היצירתית – כלומר את השינוי שלו – באמצעות נתינת משמעות לשינוי זה. באופן כללי, שלילה, חופש ופעולה אינם נובעים ממחשבה, וגם לא מתוך תודעה של עצמי או של דברים חיצוניים; להיפך, מחשבה ותודעה נובעות מהשליליות שמממשת את עצמה ו”חושפת” את עצמה (באמצעות מחשבה בתודעה) כפעולה חופשית יעילה. בקיצור, השליליות (או החופש) שמתממשת ומתבטאת כפעולה יצירתית של האדם אשר, בעודו חי בעולם הטבעי, ממשיך להיות עצמו ובכל זאת אינו תמיד (או “בהכרח”) זהה לעצמו. מכאן אנו יכולים לומר כי אנתרופולוגיה דיאלקטית היא המדע הפילוסופי של האדם כפי שהוא מופיע בתפיסה (הקדם-פילוסופית) היהודית-נוצרית – כלומר, של האדם שאמור להיות מסוגל להמיר את עצמו, במלוא מובן המילה, או להפוך לאחר באופן מהותי ורדיקלי. על פי תפיסה זו, האדם שנברא מושלם יכול בכל זאת להטות באופן רדיקלי את הטבע המולד או הנתון הזה; אבל האדם המעוות בעצם יכול להתכחש ל”אדם הישן” ובכך להפוך ל”אדם החדש”, שונה מהראשון אך עדיין מושלם ממנו; האדם יכול “להתגבר” על החטא התורשתי אשר בכל זאת קובע את טבעו ובכך הוא יכול להפוך לקדוש, שהוא בכל זאת משהו אחר מאשר האדם לפני הנפילה; האדם הפגאני ש”המקום הטבעי” שלו הוא גיהנום יכול “להמיר את עצמו” לנצרות ובכך לנצח את דרכו לגן עדן; וכו’ וכו’ כעת בתפיסה ההגליאנית או הדיאלקטית של האדם, הדברים מסתדרים בדיוק באותו אופן: שלבי הדיאלקטיקה המתוארים בפנומנולוגיה אינם אלא סדרה של “המרות” עוקבות שמבצע האדם במהלך התנועה של ההיסטוריה ואשר מתוארים על ידי החכם שחי בסוף ההיסטוריה ואשר בעצמו “הומר” לאמת המוחלטת (המתגלמת באימפריה של נפוליאון).

///בהסכמה עם אריסטו, הגל מקבל את קיומו של הבדל קיצוני בין מאסטר לעבד. לפי הגל, האדם יכול להופיע בטבע או ליצור את עצמו כאדם מהחיה שהוא היה, רק אם הוא הולך לקרב עד המוות למען ההכרה. המאבק על ההכרה, הלקיחה שלך אליו מול ההימנעות ממנו, מוביל ליחס בין אדם חופשי לאדם אשר משועבד לו. לפיכך, מלכתחילה, האדם הוא בהכרח או מאסטר או עבד. וזה מה שאמר אריסטו. אבל לפי אריסטו (שלא ראה את הדיאלקטיות של הקיום האנושי), זה תמיד יהיה המצב: האדם הוא על פי “טבע” עבדותי או חופשי, והוא לעולם לא יוכל להתגבר עליו או לשנותו. ; מאסטרים ועבדים יוצרים משהו כמו שני “מיני בעלי חיים” נפרדים, בלתי ניתנים לצמצום או “נצחיים”, כך שאף אחד מהם אינו יכול לעזוב את “מקומו הטבעי” בקוסמוס הבלתי ניתן לשינוי. לפי הגל, לעומת זאת, ההבדל הרדיקלי בין מאסטר לעבד קיים רק בהתחלה, וניתן להתגבר עליו במהלך הזמן; כי מבחינתו, שליטה ועבדות אינן תכונות נתונות או מולדות. בהתחלה לפחות, האדם אינו עבדותי או חופשי, אלא יוצר את עצמו כאחד או אחר באמצעות פעולה חופשית או מרצון. המאסטר הוא זה שהלך עד הסוף במאבק, בהיותו מוכן למות אם לא יכירו בו; ואילו העבד פוחד מהמוות ונכנע מרצונו, על ידי הכרה במאסטר מבלי להיות מוכר על ידו. אבל זה היה טבע חיה מולד אחד ויחיד שהפך על ידי הפעולה החופשית של הקרב ל”טבע” אנושי עבדותי או חופשי: המאסטר יכול היה ליצור את עצמו כעבד, והעבד יכול היה ליצור את עצמו כמאסטר. לא הייתה שום “סיבה” לאחת משתי החיות (מהזן הומו סאפיינס) להפוך למאסטר ולא לעבד. למאסטריות ולעבדות אין “סיבה”; הם אינם “נקבעים” על ידי כל נתון; לא ניתן “להסיק” או לצפות אותם מהעבר אשר מראש נקבע ונחתם. המאסטריות או העבדות נובעים מפעולה חופשית. לכן האדם יכול “להתגבר” על “טבעו” העבדותיי ולהיות חופשי, או טוב יותר, (בחופשיות) ליצור את עצמו כחופשי; גם אם הוא נולד בעבדות, הוא יכול לשלול את “טבעו” העבדותי המולד. וכל ההיסטוריה – כלומר, כל ה”תנועה” של הקיום האנושי בעולם הטבעי – אינה אלא השלילה המתקדמת של העבדות על ידי העבד, סדרת ה”המרות” הרצופות שלו לחופש (אשר, בכל אופן, לא תהיה החירות ה”זהה” או ה”תטית” של המאסטר, החופשי רק בעצמו, אלא החופש ה”טוטלי” או ה”סינטטי”, הקיים גם עבור עצמו, של אזרח המדינה האוניברסלית והומוגנית). למען האמת, רק העבד “מתגבר” על “טבעו” ולבסוף הופך לאזרח. המאסטר אינו משתנה: הוא מת במקום להפסיק להיות מאסטר. הקרב האחרון, שהופך את העבד לאזרח, מתגבר על המאסטריות בצורה לא דיאלקטית: המאסטר פשוט נהרג, והוא מת כמאסטר. מכאן שרק בהיבט העבדותי שלו, הקיום האנושי הוא דיאלקטי או “טוטלי”: המאסטר מייצג, ביסודו, רק זהות (זהות אנושית, יש להודות). לכן אפשר לומר שאריסטו תיאר נכון את המאסטר. הוא טעה רק כשהאמין שהמאסטר הוא האדם באופן כללי – כלומר, הוא טעה בהכחשת האנושיות של העבד. הוא צדק כשאמר שהעבד כעבד אינו אנושי באמת; אבל הוא טעה כשהאמין שהעבד לא יכול להפוך לאנושי. אם השליליות היא חירות המממשת את עצמה כפעולה השוללת את הנתון, ואם היא עצם האנושיות של האדם, השליליות והאדם יכולים “להופיע” לראשונה בטבע רק כישות השוללת או “מתגברת” על הטבע החייתי המולד שלה. : האדם יוצר את אנושיותו רק על ידי שלילת עצמו כחיה. וזו הסיבה שה”הופעה” הראשונה של השליליות מתוארת בפנומנולוגיה (פרק ד’) כמאבק עד המוות להכרה, או ליתר דיוק, כסיכון החיים שעליו מרמז המאבק הזה. הרצון להכרה שמעורר את המאבק הוא התשוקה לתשוקה – כלומר למשהו שאינו קיים באמת (שכן התשוקה הוא הנוכחות “המפורשת” של היעדר מציאות): לרצות להיות “מוכר” הוא לרצות להתקבל כ”ערך” חיובי – כלומר, במדויק, לגרום לעצמו להיות “נחשק”. לרצות לסכן את חייו, שהם כל המציאות של יצור חי, לטובת משהו שאינו קיים ואינו יכול להתקיים כקיום דברים אמיתיים אינרטיים או חיים בלבד – זה, אם כן, אכן לשלול את הנתון החייתי של האדם. עכשיו, לשלול את עצמו, במלוא המובן הזה, ובכל זאת לשמר את עצמו בקיום, זה אכן ליצור את עצמך כחדש ולכן להתקיים כמי שנוצר על ידי עצמו- כלומר, כאדם חופשי או אוטונומי. מכאן ממשיכים ל- או ב-

ואכן הרחבה זו קוראת לאחרת:

על התשוקה בתשוקה.

%d בלוגרים אהבו את זה: