A NOTE ON Parmenides

A NOTE ON Parmenides Parmenides must have and perhaps hoped to fascinate, if not to captivate with the paradoxical, everyone, by asserting (if he really did) that Being is more or less “identical” to thought or, more exactly, that Thought [or: that to think, that is to say the fact, the very result of thought, even the act of thinking (of what is)] is more or less the same thing as Being [or: that to be, the fact of being, the it of the is, even of existing]. -But we must admit that we do not understand quite well the meaning of the “fragment” that has come down to us (Diels; 18, B, 5), where Parmenides is supposed to say it. -For nothing prevents us from supposing that this fragment only affirms that “one and the same thing can be conceived and can be” (trans. Burnet), which would have the disadvantage of being much less profound and with a weakening of the beta before any different attempt to stare the alpha of philosophy differently. -Indeed, it would even be less “Cartesian”. However , it might have, thus, the advantage of no longer being as “paradoxical” and alarmingly restrictive, while remaining “original”, that is to say new compared to what the “predecessors” of Parmenides said (to judge it from what we know). Anyway, until proof to the contrary, we can admit that the meaning that Parmenides himself attached to the morpheme of the fragment in question was correct. Thought = Being. -Now, it would obviously be contrary to common sense to assert that to think of gold or of health, for example, is the same thing as to have money or to be healthy. Because, obviously, you can sometimes think of tons of gold without having a penny, just as it often happens to be perfectly healthy without thinking about “health” or being healthy”. -What is rather curious (and relatively rare) is that we can think of the gold we have or the health we enjoy. What is certain and clear is that Parmenides distinguishes between Thought and Being if only to establish between them a relation of inclusion or “identity”. -It is to say that the “thoughts” existed for him in the same way as what one thinks about. Again, Parmenides speaks explicitly not only of what one speaks about, but also of what one says about it, that is to say of the speeches themselves which speak about it. In addition, he explains from the beginning of his Poem the intention (which he makes his own) of the “Goddess” to speak (to him) (so that he can say it again) about all the speeches whatever they are, including that which will henceforth be his own and which is clearly distinguished from all other discourses. Namely (at least initially) the discourses of others, that is to say those of the many. -Therefore, even before beginning the development of his own discourse [which must say (for the use of others) all that the “Goddess ii (him) had said], Parmenides pre-said (of course : after the fact) that this discourse will say (and partly re-say), all that we can say (even while contradicting oneself), while also speaking of what it says itself- even and by the very fact that he says so. In other words [by making his own the discursive intention of the Goddess], Parmenides intends (by definition” conscious and voluntary”) to speak like a philosopher. -Thus, the discourse which contains the Preamble of his Poem is indeed an actualization of the Hypothesis of Philosophy. And we can add that, for us, this text constitutes the first indisputable actualization of the Intention-to-speak “as a philosopher”. -However, the intention to speak as a philosopher is realized, by definition, in and by a discourse which develops the CONCEPT meaning of the notion Concept (whatever the morpheme of this notion). We must therefore see whether Parmenides explicitly posed the question of the Concept and whether he also answers it in any way (explicitly or implicitly). -Fortunately, the preserved fragments allow us to answer in the affirmative to this double question. If only by interpreting the fragment which “identifies” Thought and Being. -Without doubt, this fragment does not (explicitly) assert that the Thought in question is discursive nor, consequently, that the act-of-thinking is that of discourse (by discursively developing the meaning of a notion or by summarizing in and by a notion the meaning of a speech). -But neither does he deny it (at least not explicitly). In another fragment (ib., 4, 12-13), Parmenides distinguishes between the act or the fact of knowing and that of expressing it verbally. Lastly: though he denies that we can know and express Non-being or That-which-is-not, there is no doubt that he admits (on the other hand) the possibility of knowing the Being or That-which-is. -We can conclude, a contrario and by analogy, that we can also verbally express (everything) that is. The “Thought” of which the fragment in question speaks about would therefore be (everywhere and always}, or could at least be (by actually being it somewhere at a given moment), a “Dis-course”. OR: he(a)re it comes again: Parmenides could and must have surprised everyone when he said: SO WE SAID and so we tried Thought [which thinks or conceives the Concept] and! ‘Being [that is this one] are but one and the same thing [to know! ‘Eternity (or!’ One-all-alone-motionless); where the “is is the Concept itself] (cf. Diels, 18, B, 5); is also to say, to be sure: that the act-of-thinking (noeïn} and that-cause-and-in-view-of-what is thought (noema) are one-and-the-same-thing. It is a surprise, a contradiction really, for you could not find an act of-thinking without the That-which-is (éontos), where this act is expressed verbally; it is as is, as there is, and there will never be anything other than What-which-is, because Destiny (Moïra) chained it so as to be whole [(that is to say without multiple parts) or one] and immutable”. -Now, the Immutable notion is not discursive. There is therefore no sense in saying that, for Parmenides, Being “is” Thought. On the contrary, it is the so-called “Thought” (by a non-discursive definition), which is identical to That-which- is, identical even to the “objective” Eternal Being. -In other words, the Eternity (or the all-alone-still One), which the Concept is supposed to be, cannot be “at the same time” as those “deaf and dumb” objects we speak of, and as the very “being” conceived or thought in and by a notion developable in a discourse of meaning, which is something other than the essence, being corresponded to an object. -Insofar as it is, the Concept is not and cannot be thought or conceived discursively: it “is” eternally silent, just as the Eternal-Being is silent as it is “necessarily” MOTIONLESS, ALL-ALONE ONE, always having been everywhere, and always remaining everywhere.

משמעות המילה היא בשימוש

משמעות המילה היא בשימוש, אבל אז משמעות מנותקת מהמובן והמהות, וכך תקרא לבירור עצמה בשימוש. אחרת, השימוש הוא הבנה השוקעת בדבר כמפנה מהאני. המעשה של מוות לעולם יהיה במפנה שלה מניסיון להסביר למה כל כך היא מדברת, ולתת חשבון שלה כאומרת את כל מה שהיא אומרת. הסובייקט לא נע חזרה לעצמו כשאלה, והרי זאת חוזרת עם התנועה לנשוא שוללת עם השלל, ואז אני מה? אם תרצה, הטרופ שלה יהיה למטאפורה תקועה, וכך תתקע אותנו בלי האירוניה לגבי השימוש עצמו. כדי להימנע מזה, הרי שהמוות צריך להיות בתנועה חדשה, קדימות העתיד לעבר אך אפשרותו משום הבסיס הנגלה. כאן, התשוקה תכניס אותך לעולם, והעבודה כהיסטוריה תאפשר לך יחס עצמי המאגד את עצמו בטבע כהיסטורי. כאן, השימוש יהיה במילים לפרוייקט ההוא, ההופך את השיח על הטבע דרך האדם המשתכלל אגב שכלול הטבע. לשם כך, אבל, הפילוסוף יהיה למאסטרֿ, המסתכן בגילוי. אחרת, כל כוחו, כמו כל הדיבור המודרני הוא בדיבור סתם, המתאר את זה שלא שם, כי כלום לא ידע כי השתיקה מתחילה בזיהוי המילה עם האובייקט; שהרי כך הסמל יהיה למילה האומרת רק את עצמה, כך לא יכולה להגיד כלום המסמן אובייקט. אם הסמל כלב בקול או במורפמה אומר כלב, אז איך אמרת כלב, וחמור מכך הסמל יסמן מהות גם עם החתול יהפוך לכלב. כלב האב האב שתוק בחייאת, ושתוק האב האב, וכאן תהיה למפנה האב האב על כל הלא מוכר, וזה אתה בזמן, ותזכור המטרה שלך היא לתאר את הטבע, ואלה באמת סמלים האומרים את עצמם, אפשריים כי הטבע הוא הדבר הניתן לשלילה בזמן, ויאללה האב האב. מרקס יגלה לך את האפשרות לשיח או מול הבנתו את הגל, או מול האמפריציזם ההיסטורי רק אם טבע, לא היסטוריה. ההיסטוריה תהיה טבע כתיאור אם האדם יהיה מסופק, חלאס לו לשלול, או אם שנאת האהבה מאפשרת לו לגלות כי תמיד האב האב, אף פעם לא עולם כי האדם מחוץ להיסטוריה, וזה גם הקשר להיידגר, ולמה לכתוב ארוך אם לא תהיה לקצר, למה להשפיל את עצמי בזה שפנה לרוח כאני, אהיה לו להאב האב, ויאללה לתולעת, איזה מכנס ליוגה? וואו, כמה טמבל הוא היה,ריספקט, וזה היה ריביו, וביי יאללה. כמה סתם כמה: אז מרקס על הגל: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה, ותעזוב חשוב, רק: מכאן, הדיסקורס אפשרי ועושה הגיון, ואין לי זמן חדש, או למדע החדש של ויקו עם לייבניץ הפוך מול הטבע, ועוד כאן, הטבע הוא כבר היסטורי, או סמלי, אומר עצמו, ואיננו אפשרי לשפת בני האדם מההיסטורי, ולא לפרוייקטים במילים, ההיסטוריה שתמיד אחרי קדם ההיסטוריה, ועוד ועוד ועוד, שלא יהיה. אך אפשר לא לראות שזאת לא עוד הבנה, שזה לא הדברים ביחס לשמות אלא חריגה לשיח של האדם היודע כי זה הוא המדבר. ואם מבינים את זה, איך הפספוס של הדיסקורס על העתיד כשיח של פרוייקט המשנה את ההוויה הניתנת, ולכן הביקורת על האנגלי האמפירי כמבלבל מצב היסטורי בר שינוי עם טבע, שהוא מבין מתוך כיבושו ההיסטורי. הטבע מהונדס ולכן פתוח לדיסקורס, אך זה עוד על עולמו של האדם המתחיל היסטורית כחיצוני אלמלא השלילה עד סיפוק. ואיננו עוד על הטבע העובד עם סמלים אומרים עצמם, מתוך שפתם היא, ולא רק אלא שהטבע עצמו הוא על חוק ותנועה, לא סדר במרחב; וזה כבר לא לשיח שמתחיל בחתול הוא חתול, ומעביר את המאנה ללוגוס.

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי

המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
המלט, אז אתה עוזב … אוי, בבקשה תישאר איתי! .. ניגע בקרקע, ובעודנו בוכים, נהדוף את הצער מרוב עצב! .. נשמח, עד דמעות, לבייש עוד נצליח, את כל הצער הארצי! .. אנחנו נצעק מעצב, כמו שאף אחד לא צרח לפנינו!
המלט. בבקשה, דע לך כי אהבה יכולה להמיס שלגים! תיגע בקרקע ותלחש: “תן לי לשכוח!” והסהר הישן הזה עוד יגלוש מקרניו, יאדים את כוכב השחר מעל הבתים שאנחנו ישנים בהם.
המלט מגיב: “תשכחי ממני, שם, ציפורים מפלצתיות ממשיכות להפליג, שם, בשקט פורחים הפרחים העצומים ביותר, בשם שהוא כבר כאן, הכל הוא לפרצופים בלתי נשכחים שמחייכים החוצה בתוך הלהבות שלהם.
נשמות עשויות תכלת מסתובבות בחלומות בצבע כחול, גשרים בגוון ורדים צפים מעל אוקיינוס ​​הלילך. מהם המלאכים קוראים ברכות לאלה שעדיין חיים, מזמינים את החיים לרומן, נשגב, בלתי מוסבר, ללא מילים של ממש.
שם, בגבהים גדולים, קרחונים גדולים נובטים את פריחתם, על פסגת הר ורוד ישן בשקט, אדם צעיר וחולמני, גנים שוחים ליד, מעל מעלה השחר הרותח, האוויר מתבהר פנימה, מוטות זוהרים כחולים ונוצצים, פרפרים אדומים, פתאומי שלג נסחפים בשגגה החוצה, תלושים על הקירות הזורמים בקווצות דקות של אש.
אבל עכשיו, נמוג עד פרץ של כמה ימים טריים, המלט נמס ברקיעים הסגולים של ואלהלה. “המלט, אתה עוזב?! .. אוייי… בבקשה תישאר איתי!” תחת אור הירח, הנערה המטורפת, שרה מנגינות עצובות.

גאורג וילהלם פרידריך הגל: פנומנולוגיה של הרוח. תרגום

איך הגל הפילוסוף הגרמני וזה של הפנומנולוגיה של הרוח, יכול להישמע בעברית? או איך הגל, הפילוסוף הגרמני של הפנומנולוגיה של הרוח, עוד בשלב הפרפייס, עלול להישמע בעברית סבירה מינוס הפיוט, הביטול העצמי של התרגום כמעשה פילוסופי, עצמאי מהצורה לתוכן, ועוד צעדים רבים בתוך חגיגת הטיפשות של האוטומוטה המסבכת את זה שלא לה להבין? אז הנה, אבי קוג’מן, הופעת אורח. האם הייתי ממש משועמם ביום הזה של התרגום או שמא קראתי רסלינג ומעין הייתי פתאום לרסלר מול קול הרסלינג, או אולי זה היה הזיכרון של כל לאלה שלימדו אותם? מי יחנך את המחנכים, מרקס שאל, ואז כבר עזב אותם: אז הנהֿ עזבנו: תרגום פרפרזה מהפרפייס הלא קריא, ולא לכאורה, לזה אשר מתרגם, לכן גלי אי ההבנה, בהעדר התנועה להגל. אם רק היית יודע גרמנית, יאללה מתחילים, תודה לאל על הרוח הגרוזינית: וכל החופש העבדותי קמעא של הפייס מן הבוק:

ההופעה של דרישה מעין זו צריכה להישקל בהקשרה הכללי יותר, ואנחנו צריכים (גם) לראות איזה שלב הרוח של התודעה-העצמית תופסת כיום. ברור שהיא – הרוח של התודעה העצמית- עברה מעבר לחיי המהות שהיא כיוונה קודם כאלמנט של המחשבה עצמה- – ברור הוא שהרוח נמצאת כבר מעבר למיידיות זו של אמונתה, מעבר לסיפוק ולביטחון של אותה וודאות שהייתה לתודעה בנוגע להתפייסותה עם המהות והכלליות, הפנימית, כמו גם החיצונית, כנוכחות עכשווית.

הרוח לא רק עברה מעבר לכל אלה, לקצה השני של השתקפותה הלא מהותית בפני עצמה; היא גם עברה מעבר לזה (לכל אלה כזה!). לא רק שהרוח של התודעה העצמית איבדה את חייה החיוניים; היא אף מודעת לאובדן זה ולסופיות שבתוכה (האובדן משקיע אותך בתודעה הסופית של הסופיות עצמה ככלום, להבדיל משלילה). הרוח מסתובבת הרחק מהקליפות, וכעת, כשהיא מודה שהיא מצוייה בצרה ותחת קללה, היא דורשת מהפילוסופיה לא כל כך את הרוח של התודעה העצמית, כמו שמבקשת היא שהפילוסופיה תעזור לרוח לבסס באופן כמו-הרמוני את המהות האמורה של ההוויה.

הפילוסופיה מתבקשת לענות על צורך זה לא על ידי פתיחת מנעוליה של המהותיות (הבנה) והעלאתה לרמת התודעה העצמית, וכך היא מתבקשת (כיום) לא על ידי החזרת התודעה הכאוטית לסדר המחשבה ופשטות הרעיון, אלא על ידי בלבול ההבחנות של המחשבה, על ידי דיכוי המושג המבחין, ועל ידי ביסוס תחושת הרגש של המהות, שלא נותנת מקום כל כך להתהוותה של התובנה כמו שהיא פועלת להבנייה כגיבוש חינוכי תרבותי.

היפה, הקדוש, הנצחי, הדת והאהבה הם הפיתיון הנדרש לעורר את הרצון לנשוך. לא הרעיון אלא אקסטזה, לא הצורך המתקרב של הנושא הנדון, אלא התלהבות מתסיסה, היא-היא הנחשבת ליחס הטוב ביותר ולמדריך הטוב ביותר, למרכזיי העושר, ההולכים ומתגלים, של המהות.

….הערה…שלי… “ע”פ שילר, על החינוך האסתטי של האדם, בסדרת מכתבים (1795): “הטבע (חוש) מאחד בכל מקום, ההבנה נבדלת בכל מקום, אך התבונה מאחדת את השונות המנכרת, שוב. מכאן שהאדם, לפני שהוא מתחיל להתפלסף, קרוב יותר לאמת מאשר הפילוסוף שעדיין לא סיים את חקירתו “(הערה למכתב ה -18). הגל מבזה את שילר, כשהוא משסה בזלזול רב, אינטלקטואלים, אשר בניסיון הראשון נוטים לגלות לעצמם שהם אכן רחוקים מהבית, בוחרים לחזור לאחור במקום להתמיד, לדחוף את החקירה קדימה, לידיעת האמת. בהתנגדותו לרומנטיקה, עם פולחן הרגש והפילוסופיה מעוררת ההשראה של האדוקים, הגל אינו מעמיד סיבה נגד תשוקה, או פדנטריה אקדמית כנגד חוויה עמוקה; במקום זאת הוא מטיל ספק ברצינות התשוקה ובעומק הניסיון של הכותבים עליהם הוא מבקר: הם רצים חזרה הביתה ברגע שההליכה מתחילה להיות קשה, כשבין לבין הם מסתירים את חוסר הויטאליות או היכולת ובוודאי את חוסר האמת התשוקתית שלהם בערפל של רגש, אולי כך זה ירגיש? מרגיש יא סלאם?

=סוף הערה= חזרה לפרפרזה.

בהתאם לדרישות (סופיסטיות, רומנטיות) מעין אלה, אתה מתאמץ כמעט בקנאות ובכעס לקרוע את בני האדם מתוך מה שהם קולטים בתור חושני, וולגרי, פרטי, ולהרים את כוונת-עיניהם אל הכוכבים – כאילו הם שכחו לחלוטין את האלוהי, הם עכשיו לנקודה שבה יכלו להסתפק באבק ובמים, כמו תולעים. בעבר היה להם גן עדן, מרוהט בשפע של מחשבות ודימויים. המשמעות של כל זה ששרר ביחס אל האור כחוט שקישר את כל אלה לשמים; ובעקבות חוט זה, העין, במקום להישאר בהווה, עלתה אל המעבר, למהות האלוהית, אם אפשר לומר זאת, לנוכחות שמעבר. היה צריך להפנות בכוח את עין הרוח, ואחר כך גם לשמר את הפנייה האמורה, אל הדברים של העולם הזה. ואכן, לקח זמן רב לעבוד על הבהירות שרק העל-טבעי החזיק כהכרח וכך גם על הבלבול שבו הייתה כלואה תחושת העולם הזה; לקח הרבה זמן לשים לב להווה כשלעצמו – מה שנקרא, במילה אחת, ניסיון – כבעל עניין ותקפות.

כעת הצורך ההפוך פוגש את העין: נראה שהחוש נעוץ כל כך חזק במה שהוא ארצי, שנדרש כוח שווה כדי להעלות אותו גבוה יותר. הרוח נראית כל כך דלה, כאילו הייתה לנווד נודד לתוככי המדבר, הנבלע בעייפות לתאוות משקה פשוט של מים, אך עדיין נראה הוא על-פניו משתוקק לריענון מטובת התחושה החשופה של האלוהי. על פי מה שמספיק לרוח ניתן למדוד את מידת האובדן של הרוח.

שביעות רצון צנועה זו בקבלה או בקמצנות בנתינה, לעומת זאת, אינה מתאימה למדע. מי שמחפש גיבוש גרידא, מי שרוצה להסתיר את הריבוי הארצי, המתרחש בקיום ובמחשבה שלו, תחת מעטה של ערפל , תוך ההשגה של ההנאה הבלתי מוגדרת של האלוהות הבלתי מוגדרת הזאת, רשאי לחפש בעצמו את המקום שבו הוא יכול למצוא מימוש זה; הוא ימצא בקלות את האמצעים להרשים את עצמו בהתלהבות וכך לנפח את עצמו. עם זאת, על הפילוסופיה להיות מודעת לרצון המגבש.

פחות מכל, הפילוסופיה יכולה לקבל נחת צנועה המתנערת מן המדע, תוך שהיא טוענת כי אקסטזה ועומעמות, כשלעצמן, הן משהו גבוה יותר מהמדע. דיבור נבואי שכזה מניח שהוא נשאר ממש במרכז ובעומק, רואה את הנחרץ בזלזול ושומר מרחק בכוונת מכוון מהמושג ומהצורך, ומשייך אותם לבבואה שהופכת את הסופיות לבית שלהם (הדיאלקטיקה היא לא לדיאלקטיקה). אבל גם כשיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק; אפילו שיש הרחבה של החומר ששופך את עצמו לריבוי סופי, ללא כוח להחזיק אותו יחד, הרי כי יש גם חלל אינטנסיבי של כוח טהור-תוכן ללא שום התפשטות – זהה בעצמו לשטחיות. כוחה של הרוח הוא גדול רק כביטוי שלו; העומק שלו הוא עמוק רק כעומק שבה הרוח מוכנה למתוח את עצמה ולאבד את עצמה בהבאתה להבהרה עצמית.

יתר על כן, כאשר ידע של מהות ללא מושג מתיימר להטביע את אישיותו של העצמי במהות, ומכאן להתפלסף בצורה אמיתית וקדושה, הוא אכן מסתיר את האמת מעצמה: שכן במקום להתמסר לאל, הוא מבטלו. מכיוון שהוא מדרבן את מידה כנחישות-עצמה, הרי כי עכשיו התוכן המקרי, הרי כי כך עכשיו השרירותיות האישית תשלוט בו. – (החברים האלה, שעה) שהם נוטשים את עצמם לתסיסה הבלתי מאולפת של עצמם, הם כמו שאמרו כי על ידי אפיפת התודעה העצמית ו/או על ידי הכניעה לגבולות ההבנה, הם כבר הפכו עצמם להיות אהובים על ידי אלוהים, אשר נותן להם חוכמה בתמורה.

התוכנית הדיאלקטית של השיח ההגליאני ככזה: היפותזה, תזה, אנטיתזה, פרה-תזה וסינתזה

מבנה הדיסקורס ההגליאני

כל עוד אנו מודים, על פי השערה (נפוצה), שלשיח הפילוסופי (שאנו עומדים לדבר) יכולה להיות כל משמעות, אין לנו שום דרך לומר כיצד השיח הפילוסופי הזה כביכול שונה מאלה שאין להם אותה משמעות. לכן, איננו יכולים [עדיין] להבחין בין שיחים פילוסופיים ושאינם פילוסופיים בנקודה בה אנו נמצאים. על ידי כוונה לדבר על שיח פילוסופי (בכל מובן שהוא שהוא), אנו נדבר, למעשה, על כל שיח (שיש לו משמעות רק ככל שיש לו משמעות כלשהי שהוא; כלומר שאנו מניחים, יתר על כן, או שאנו “מאמינים” כמו באקסיומה). כעת, מכיוון שאנו מדברים על הפילוסופיה בה אנו מאמינים, עדיף לנו גם להתכוון לדבר על מה שאנחנו מדברים עליו בפועל. לכן, אנו נגיד אחד לשני (כל אחד אומר את זה או אומר את זה מחדש לעצמנו) שנדבר על השיח כעל משמעות וכל משמעות. אנו יכולים גם לומר שנדבר על השיח ככזה. ואנחנו נגיד את זה אז. כדי להיות מסוגל לדבר כל נאום [בעל משמעות כלשהי] כל קונכיה או, מהו אותו דבר, נאום (לוגוס) ככזה, עלינו להתחיל להציב נאום [שניחן בכל משמעות] באשר הוא. כי להציב את זה בעצמנו כל כך קל שלא יהיה טעם לחכות שיינתן לנו, למשל, על ידי נפילה מהשמיים או ממקום אחר. אך אנו למעשה נציג זאת בעצמנו רק אם אנו מתכוונים (במודע וברצון) לעשות זאת. זאת אומרת שלפני שמציגים את זה, עלינו להניח את זה (כשיח שניחן בכל משמעות, שעדיין לא הוצג בצורה אפקטיבית, אלא כמו מול היכולת להיות כך ומוצג על ידינו, בהמשך). במילים אחרות, עלינו להתחיל לציין בעצמנו את הכוונה לדבר (כמו גם את “הרצון”, שהוא אופציונלי או “חופשי”, למעשה לעשות זאת). או, אם לומר זאת אחרת, נניח כי בהתחלה (קשת) השיח (לוגוס) הוא [לכל אלה שלשיח יש משמעות] לא עמדה (תזה), אלא עמדת-על או, כדי לומר זאת ביוונית, היפותזה

היפותזה בהיפו-תזה, בהיותנו פועלים תחת הכוונה לדבר כדי לומר כל דבר שיש לו משמעות כלשהי, די לנו לפעול לפי כוונה זו על ידי אמירת דבר (שאנו יכולים, כמובן, להתנזר ממנו) ללא הגבלת זמן – בתנאי שאנחנו אל תחשבו על זה בשיח ובאמצעותו, כמו הוכחה או דרך אחרת להמשיך בהפסקה עם שתיקתנו מרצון – (אותה לקחנו במטרה) להעמיד את השיח כאל כל שיח, כלומר ביעילות. כעת, אם נעשה זאת, השיח המוצג על ידינו לא יניח עבורנו שום דבר אחר או יותר מההשערה, שדווקא הייתה הכוונה להציב את השיח המדובר. במילים אחרות, ניתן להעלות שיח זה מבלי שקדם לו שיח אפקטיבי אחר. עם זאת, ניתן להציג אותה רק בהווה על ידי הנחתה בעבר של הכוונה (המודעת והרצונית) לעשות זאת. אנו יכולים גם לומר שהנאום הראשון שנשמע למעשה מתעורר עבורנו בהווה, בעודנו מניחים בעבר שיח “וירטואלי” (שהוא מממש עליו את “הכוח”), שמניח את זה – ההשערה הזו היא כאילו התייצב “בפעולה” בעתיד. מכיוון שכך, אנו יכולים לומר שהשיח הראשון (האפקטיבי) שמוצב, מבלי להניח (ובנוכחותו בהווה) כל שיח (יעיל) שנפלט בעבר, שבעצמו היה מניח אותו ומבלי להניח מראש ( באותו הווה של נוכחותו) שיח אחר (ממשי או וירטואלי) שייפלט בעתיד על ידי הנחתו, – אנו יכולים לומר כי שיח ראשון זה הוא עמדה טהורה ופשוטה (של הנאום ככזה) או, כדי המשך לדבר ביוונית, שה”נאום “הראשון הזה הוא, עם זאת! תזה

תזה אם לאחר שתפסנו את העמדה הדיסקורסית הראשונה הזו ונחנו שם ככל שתרצה, נציג מחדש את השיח התיאטי המדובר, הרי שתוך הניסיון לומר עליו דבר מה, אנו נגלה כי על ידי הבנת משמעותו, תהיה אשר תהיה, אנו בהכרח מבינים באופן ממשי את המשמעות של אנטיתזה, או שיח ניגודי, עדיין וירטואלי אמנם, אשר מהווה את “ההפך” או “השלילה שלו”. ועל ידי כך שנדבר על התצפית הזו ככל שיידרש, בסופו של דבר נגיד שאם לשיח ה”שלילי “או ה”הפוך” אין משמעות, אז גם למסלול ה”חיובי “או לתיאטי לא יהיה שום דבר ולא היה לו לכן מלכתחילה שום משמעות, למרות שהוא הוצג ביעילות כשיח (בהגדרה ניחן במשמעות), למרות ההשערה, שהייתה, עם זאת, הכוונה לעשות זאת ואפילו כוונה שעשינו! היה רושם כזה לפחות…

במילים אחרות, אם לשיח התיאטי המוצג מלכתחילה אכן יש משמעות כלשהי, עלינו לומר כי השיח החיובי, המוצג כתזה, הניח למעשה ברגע הצבתו כעמדה את השיח “השלילי” אותו נוכל לכנות “תיזה מנוגדת”; המסוגל להתממש ומתממש כך וירטואלית, לפי התזה המממשת “הראשונה”, ובכל מקרה כמניח את המציאות של זו בהווה אשר תהפוך לעבר ברגע שבו עתידה יהיה נוכח במעשה התיזה “השנייה” או “ההפוכה”. אם אנו אומרים את כל זה כעת, עלינו להוסיף כי בזמן שהתממש, התזה עצמה לא אמרה זאת. אך אם אנו מניחים את אקטואליות העבר של תזה זו, אנו מממשים בהווה את שלילתה הדיסקורסיבית, שהיא “התזה ההפוכה”, אנו יכולים וחייבים לומר כי זו מניחה את התזה “הראשונה” כפי שכבר מושה בעבר וכשם שהונחה מראש (למעשה, אם לא לעצמה) ולו רק כווירטואלית, הרי שהיא, “התזה המנוגדת”, מתמממשת בהווה שעוד עתיד לבוא כאשר התזה “הראשונה” הייתה השיח היחיד שנמצא כמימוש. או שוב, אם לנסח זאת בצורה אולי פשוטה יותר: אם אפשר להוציא תזה (בהגדרה “חיובית”) מבלי לדבר על התזה ההפוכה, שהיא שלילתה, אי אפשר בהחלט להכחיש את האנטיתזה באופן דיסקורסיבי מבלי לדבר עליה בִּמְפוּרָשׁ.

מכיוון שאם אין מאמץ לתפוס תפקיד כלשהו שאיש אינו תופס ולאבד עניין בעמדות כבושות או לא-מאוישות אחרות, אזי ניתן לתפוס תפקיד רק על ידי ניתוק מישהו מתפקיד זה על ידי ידיעתה מראש היכן תפקיד זה, או, לפחות, על ידי ציון הדבר ממש ברגע כיבושו. כשאתה לא נוקט עמדה נגד אף אחד, אתה יכול בקלות לדמיין את עצמך להיות לבד בעולם. אבל מי (גם אם קוראים לו דון קישוט) ירצה לנקוט עמדה כלשהי נגד מישהו שטוען (מאמין בכך) כי אפילו הוא לא קיים? כך או כך, אנו נגיד שכל שיח מוצב גורם (במוקדם או במאוחר) לשיח מנוגד, כלומר כל עמדה דיסקורסיבית מנוגדת (במעשה או במשתמע) לעמדה דיסקורסיבית מנוגדת או לעמדה נגדית.


האנטיתזה, המתנגדת לתזה, מניחה את התזה, כאשר האחרונה מוצגת כנקודת ההשקה שלה.  אם נלקחת ומובנת בפני עצמה או בבידודה (כלומר בקשר היחיד שלו עם ההיפותזה), התזה עצמה, שאינה מציבה ואינה מניחה אפילו את האנטיתזה, בכל זאת מניחה אותה במידה והיא עצמה  נאמרת על ידי העמדה האחרונה כאנטי- תזה. מכיוון שהתיזה מומשה לפני האנטיתזה, האחרון מניח שהתזה כבר מומשה או הוצגה.  ניתן לממש את האנטיתזה (בהווה) רק על ידי מימוש התיזה, כפי שהיא מוצעת על ידי האנטי-, וכפי שהתזה השוללת שוכנת שם מראשית, לפחות על פי סדר ההוויה של הדברים אם לא על פי קדימות בזמן המתגלה בחלל בשנית, שוב, אחרת.

במילים אחרות, האנטיתזה מציגה מחדש את התיזה, ועל ידי כך היא מציבה את התזה מחדש, ככזאת אשר מניחה מראש את האנטיתזה שמניחה אותה.  לפיכך, התזה “הראשונה” או “המבודדת”, שרק מוצגת אך טרם הוצגה מחדש, מוצבת שוב על ידי האנטיתזה, כאילו מן העבר, כאילו דבר שהיה ולא עוד. טעות שהתבררה בזמן.  עם זאת, אותה “תזה”, ככל שהיא מוצגת מחדש על ידי האנטיתזה, בתור ההנחה המוקדמת שלה, היא מוצבת או מונחת שוב על ידי האחרונה כהווה, כלומר כדבר בעל ממשות בהווה, בהיותה המציאות הבסיסית של האנטיתזה עצמה.  במילים אחרות, אם ניתן לפרסם את האנטיתזה רק על ידי התנגדות לתזה, הרי שכך היא גם מממשת, על ידי הצגה בהווה, לא רק את עצמה אלא גם את “התזה” שהיא מציבה על ידי התנגדות לה.  לפיכך, אם ניתן “לבודד” את נוכחות התזה, הרי שנוכחותה נחוצה למדי עבור האנטיתזה. כלומר בכל מקום ותמיד, האנטיתזה מהווה נוכחות משותפת עם “התזה” אליה היא מתנגדת על ידי הצבתה מחדש.

כעת, “נוכחות משותפת” פירושה דו קיום [בחלל] באותו הווה.

ברגע שיש אנטיתזה, אין אפוא שיח אחד (שניחן במשמעות), אלא שניים: האנטיתזה עצמה, וה”תיזה “שהיא חייבת להיות כניגוד ולכן מעלה מחדש כדי להיות מסוגלת להתנגד  לה במעשה.  אבל מבחינתנו שני הדיסקורסים האלה הם אחד.  ואכן, אם האנטיתזה והתיזה יכולים לבודד את עצמם מההיפו-תזה (על ידי “שכחה”), עלינו לראות את שניהם כ”תואמים “את האחרונה, אפילו כ”נובעים ממנה” (באופן דיסקורסיבי, כלומר  לומר בדרך של “דדוקציה” או “הסקה”).

התזה נגד התזה יכולה (ואף חייבת) להכחיש את התזה כשיח ראוי.  כשיח שניחן במשמעות שהיא בהגדרה “קוהרנטית”, האנטיתזה יכולה לטעון כי “התיזה” שהיא מציבה כדי להתנגד לה מחדש היא “סתירה אינהרנטית” וכי היא שוות ערך לשקט, חפה מכל סוג של משמעות, שיכולה להיות רק דיסקורסיבית.  כל משמעות אמיתית היא, יתר על כן, רק “משותפת” (או אפילו “תואם”) למשמעות שהשיח של “אנטיתזה” מקיים.  והתזה שהוצגה מחדש יכולה גם לומר את אותו הדבר על האנטיתזה שהיא מניחה בתורה כדי לשלול אותה. האנטיתזה היא פרו התזה כל עוד שלילה פשוטה, בשלב זה, של ניגוד. בהקשר זה עלינו לזכור כי ההיפותזה היא ההתחלה שמאפשרת קיום זה של תזה ואנטיתזה ומכאן בעיית הבחירה או אם תרצה, באופן חיובי, מכאן ההגנה מפני תיאוריה- ראה הערה מספר אחת. בהקשר זה, איננו יכולים לשכוח מה הייתה ההיפותזה שבלעדיה לא היו נוכחים עוד תזה ולא אנטי-תזה.  עכשיו, ההיפותזה היא הכוונה לומר כל דבר הגיוני.  לכן אין לנו סיבה להעדיף את התזה על פני האנטיתזה או להיפך, וגם לא לחסל את האחת למען השנייה.  יתרה מכך, אם לתיאוריית האנטי-תזה הייתה, לכל היותר כפר אימפוסיבל, סיבה לומר שאין לתזה שום משמעות (או שזה אותו הדבר, שזהו שיח פסאודו הסותר את עצמו ובכך מבטל בצורה דיבורית את כל מה שהוא אומר),  הרי שגם היא לא הייתה.  כי אם ל- S לא היה שום מובן, ל- Non-S יהיה אפילו פחות מובן.  או, השלילה של S יכולה להיות חסרת משמעות רק אם ל- S עצמה לא הייתה שום משמעות.

כתוצאה מכך, עלינו לומר, ללא כל היסוס, כי לתזה ולאנטי-תזה יש אותה סיבה לטעון כי הן מייצגות את ההיפותזה.  במילים אחרות, זה לא האחד ולא השני, המובן ונלקח בבידוד, אלא רק השניים שנלקחו והובנו יחד, המממשים לחלוטין את הכוונה לדבר כדי לומר כל דבר (של “הגיון”), יכול להיות מקובל  כ״הַשׁעָרָה”.

הבעיה היחידה היא, שאין שום סיבה (דיסקורסיבית) להעדיף את אחת משתי “התיזות המנוגדות” על פני השנייה, ואין אפשרות לשכוח את אחת מהן לחלוטין לטובת האחרת, בתור הבלבדית והבלעדית, (אלא אם כן נשכח את שתיהן, ובכך נוותר, בניגוד להשערה, על כוונתנו לדבר וכתוצאה מכך לדבר עליהם) ומכאן הצורך שלנו למקם את שניהם מחדש כדי שנוכל לדבר עליהם (מבלי לסתור את עצמנו), בהתאם להיפותזה הייחודית, או זו “המשותפת” ״לכולנו״.  אנו יכולים לדבר עליהם באופן תקף רק על ידי הצגתם מחדש כשיח ייחודי, אשר מובנו יכול להיות רק אחד.  אך משמעות ייחודית זו תהיה “בבת אחת” או “בו זמנית” (כלומר בהווה שבו השיח הייחודי המציג מחדש את התזה והאנטי-תזה יהיה קיים) S ו- Non-S.

במילים אחרות, לא נוכל להקצות לשיח פסאודו זה (ובכל זאת סינתטי או טוטאלי, במובן שהוא מאחד מחדש את כל “חלקי” כל השיח) כל עמדה ב”יקום השיח “.  לא זו של התזה, ולא זו של האנטיתזה;  כיוון שאי אפשר למקם את השלם (בהגדרה יישות סופית) באחד החלקים הללו.  כך גם לא להעתיק את הייחודי והמשותף לעמדה אחרת, מכיוון שהשלם לא יכול להיות ממוקם במקום אחר מאשר בכל חלקיו.

לפיכך, השיח הפסאודו שהציג בפנינו לא יוצב באף אחת מהעמדות הדיסקורסיות האפשריות: הוא יהיה ממוקם בהכרח, כלומר בכל מקום ותמיד, לצד כל העמדות הללו ומחוץ לאפשרי שלהן. ואנחנו יכולים לומר את זה ביוונית (סטואית, אגב), באומרנו שהשיח השלישי הזה, שניתן גם על פי ההשערה האחת והיחידה, הוא פרה-תזה.


פרתזה היא סתירה פנימית במונחים, ובכל זאת המונחים יכולים להיות תקפים עד לסתירה הסופית, שהיא גם הראשונה, כלומר, עצם הופעתה של הסתירה במונחים.  כעת, נשאלת השאלה לעצם האפשרות של שיח כזה, עדיין שיח משמעותי, בכל זאת.  הסוד טמון בזמן.  דוגמה, פרמנידס של אפלטון או פרמנידס לגמרי כמדברים לשתיקה.

מעצם הגדרתה, הפרטהזה היא שיח חסר משמעות [פסאודו-], מכיוון ששיח זה סותר את כל מה שהוא אומר או, מה שמסתכם באותו דבר, מכיוון שיש בו זמנית שתי משמעויות (יתר על כן הן אותנטיות, כאשר לוקחים אותן ומבינים אותן  כל אחד לעצמו), אחד מהם הוא השלילה הטהורה והפשוטה ולכן החיסול המוחלט של המשמעות האחרת, שהיא גם קריסתו של השלם המדומיין כל כך כשלישי.  הפרטהזה שווה לכן לשקט.  האמירה של הדבר שאתה שולל.  וזה בהתאם לעקרון זה, שאנו חווים את אשר המכונה סתירה במונחים כשאני אומרים שהשיח הנתון שלנו אומר את מה שאנחנו לא אומרים יותר.

לפיכך אין ספק, עבורנו, שהפרתזה היא שיח פסאודו.  כל השאלה היא איך זה עדיין יכול להיות שיח [פסאודו].  במילים אחרות, איך זה שהוא ממוקם לא רק בתוכו, אלא גם לידו, כלומר קרוב מאוד לעמדות התזה והאנטיתזה?

אם לא היה לנו זמן לומר שזהו, וזה שלפני שנאמר כזהו עלינו גם להחשיב כחסר משמעות, ברגע שהמשמעות סותרת או לא, הרי שהיינו מוותרים על שיח הפסאודו הזה באופן מיידי כלומר, לגמרי, אכן.  זה עדיין היה פחות יקר אם אפשר היה לומר כל משמעות או אי הבנה כלשהי מחוץ לכל הזמנים.  אך אם ההתפתחות הדיסקורסיבית של משמעות כלשהי נמשכת בהכרח, הרי כי ניתן לומר בקלות רבה שיח הסותר את עצמו.

בואו ניקח דוגמא.  לומר שהמעגל הוא לא מעגל זה לא לומר כלום, במובן שמה שנאמר אין שום משמעות, שכן באמירתו אנו סותרים (או מבטלים, מכחישים) את כל מה שאומרים פוזיטיבית.  אבל אנחנו יכולים רק לומר: “המעגל הוא לא מעגל” באומרנו ברצף:



“[המעגל] הוא”

“[המעגל הוא] a”

“[המעגל הוא] לא מעגל.  “

עם זאת, אם הנאום השלם (5) שווה ערך לשקט, הנאומים החלקיים (1) עד (4) רחוקים מאוד מלהיות משמעות כלל.  “ל-הא הידיעה>> יש את המשמעות של (בעברית) שיש להא הידיעה.  למעגל “יש משמעות של מעגל, של מעגל הרעיון (שהמורפמה הטיפוגרפית הנוכחית שלו דומה באנגלית דומה, למשל, ל- C I rcl e ובעברית ל מ ע ג ל. המעגל הוא … הוא שיח שיש לו משמעות שנויה במחלוקת; משמעות שמוגדרת ככל שתהיה”, אך אשר  פירושו של אותו שיח (ולפיכך אפילו). משמעות השיח: המעגל הוא a> מציין את “המשמעות האחרונה הזו במידת מה (תוך שהיא גם” ניתנת לדיון “), כך שהשיח הזה (הרביעי) יהיה לפחות משמעותי  >> כקודם (3).

“למעגל הוא לא מעגל” אין שום משמעות כלל.  עכשיו “לפי השערה”, הנאום מתעורר כמו כל נאום.  לכן, ניתן להציג אותו כשיח ארוך מאוד, ולהתנגד כשיח (מנוגד) ארוך יותר.  הפרתזה שמאחדת את שני הדיסקורסים הללו באחד תהיה ארוכה מאוד, ויחלוף זמן רב עד שניתן יהיה לבטל אותה בצורה דיבורית.

יתר על כן, זמן זה יהיה ארוך יותר כאשר כל אחד משני הכיוונים המנוגדים שלו “יהיה פחות מדויק או יותר מוגדר”, או אפילו יותר מפוקפק.  וניסיון (היסטורי) מלמד שניתן למדוד זמן כזה באלפי שנים.

אבל לך ואני יש הרבה זמן.  אם אנו רוצים להציב את עבודת הפרהתזה ליד ההיפותזה או לצד התזה ואת האנטי-תזה שאחרים הציבו בפנינו ושאנחנו מציבים מחדש על מנת שנוכל לדבר על זה (כל עוד זה לוקח או שאנחנו  רוצה), נצטרך לעשות את זה אחרת.  אם הניסיון הראה לנו ששום דבר לא יכול להיות S ו- Non בו זמנית או באותו זמן, לפחות אם הזמן הזה יהיה ארוך ככל שתרצה, זה לא מוכיח שמה שלא ממש S לא יכול גם  להיות מה ש- S אינו או, המה זה שאינו S.

באופן כללי, הצבת כל פרטהזה לצד תזה ואנטיתזה שלה או בנוסף לה, מורכבת מלומר שהמשמעות של מה שאומרים היא סינתזה או, ליתר דיוק, סכום המשמעויות של תזה זו ושל אנטיתזה זו, כי שתיהן משתתפות רק באופן חלקי.  על ידי לקיחת חלק מובן (התזה) S וחלק (משלים) של המובן (האנטי) Non-S, אנו מקבלים מובן מעורב (פרהתזה), חלק S וחלק Non-S, שיכול להיות בדיוק כמו אחד ואינטגרלי למהדרין, בניגוד לכל אחד ממובני ה- S ו- Non-S הנלקחים בנפרד בשלמותם.

על ידי מעבר לתערובת מובנים כזו, ניתן להשיג מובן (מעורב או מעורב) רק בתנאי שאנו נמנעים מבלבולם.  במילים אחרות, עליהם להיות מעורבים בפרופורציה קבועה או מוגדרת.  אך תיזת ההיפותזה אוסרת להעדיף את אחד משני המובנים, שאחד מערבב עם השני.  כתוצאה מכך, “היפותטית”, עלינו להודות בכל הפרופורציות האפשריות והמדומיינות של שני החושים שברצוננו לערבב.

עכשיו, מה שחשוב מנקודת מבטה של!  ‘ההיפותזה הוא העדר היתרון יחסי, הן לתזה והן לאנטיתזה. לאף אחת אין יתרון על האחרת.  אם אם כן אנו מעדכנים באופן דיבורסי תערובת פרתטית ראשונה, כאשר החלק של התזה גדול מזה של האנטי-תזה, יהיה צורך לעדכן (במוקדם או במאוחר) פרטהזה שנייה, כאשר החלק הזה יהיה קטן יותר (בדיוק  ככל).  וכמובן, שום דבר לא ימנע פליטת פרטהזה שלישית, שבמוצג התזה והאנטי-תזה יהיו חלקים שווים, ולכן אפשר לומר שהיא “הסינתזה” שלהם (תוך שהיא נשארת עבורנו פרתזה)  .

לכן, כאשר הפרטהזה מתממשת במלואה, בדרך של פיתוח עצמה לחלוטין בשיח נתון, היא תיצב את עצמה לצד התזה והאנטי-תזה, לא כפי שמוצג כל אחד מהם, כלומר פשוט אחד, אלא באופן  שהוא ראוי משלו: דהיינו כשילוש מהותי ובהכרח.  ועל ידי ערבוב יוונית עם אנגלית, אנו יכולים לומר, על ידי כך שיבינו אותנו בקלות, שהפרזת-תזה שמניחה (בו-זמנית) את התזה ואת האנטי-תזה (שהיא מציבה מחדש, יתר על כן, הן כניחות ההנחה  ), מציבה את עצמה (ברצף) כאילו כל אחת משלוש הפרתזות מציבה מחדש תזה ואנטיתזה שמניחה את עצמה, התזה והאנטי-תזה שהיא מניחה כאילו הם מציבים את עצמם לפני שהם הוצגו מחדש על ידי זה או בתוכו.  לא להניח לזה בכלל.

נהפוך הוא, כל אחת מהתזות המנוגדות הדירה (במפורש, אם כי לפני המכתב, כלומר לפני שקלולו) את הפרתזה ככזו או מה שהיא.  מכיוון שאם התזה אישרה כי כל משמעות שהיא מה שהיא היא S (או “נגזרת” של S), האנטי-תזה הכחישה זאת לחלוטין, וטענה כי אין שום משמעות מלבד Non-S (או נגזרתו).  כעת, תורת הפרעה מכחישה בו זמנית את “מה ששניהם אישרו” מכיוון שהוא עצמו מאשר כי אפילו כל משמעות שהיא יכולה להיות שום דבר מוחלט, שכן היכולת, כזו היא הטיעון המרומז שלה, להיות רק חלקית משהו.

לפיכך, תוך כדי כוונה לאחד “באותו זמן” את התזה ואת האנטיתזה ב”כמו כן “(sowohl-als auch) ול”סנתז” אותם, על ידי מחיקת “be- או- או” המשותף שלהם (  גם או oder), התזה של פרה שוללת את שניהם “באותו הזמן”, על ידי ביטולם וב”או-או לא-וגם “(weder noch).

בכל מקרה, שלוש הפרזות יכולות להפוך לאחת בלבד על ידי איחוד.  כעת, אם אנו בעצמנו רוצים לאחד את כולם בשיח יחיד, כדי לדבר עליהם באמירת המשותף להם, נגלה (במוקדם או במאוחר מאוד, אך אנו אמורים לעשות זאת כל הזמן)  כי החלקים של ה- S וה- Non-S המופצים בין הפרתזות החלקיות השונות, מבטלים זה את זה  בפרטהזה הכוללת, בדיוק כמו שה- S וה- Non-S של התזה ושל האנטי-  התזה מבטלים לחלוטין זה את זה ברגע ששני השיחים המנוגדים בו זמנית רוצים להפוך לרק אחד עכשווי.

עבורנו, אפוא, הפרתזה ככזו מבטלת לחלוטין כשיח משמעותי, ממש ברגע שבו היא מסיימת לחלוטין את התפתחותה הדיסקורסיבית.  מרגע קריטי זה “, אנו מוצאים את עצמנו לפיכך בנוכחות שני שיחים בלבד, המוצגים בתוקף (בהווה) על ידי הנחתנו (בעבר) את ההשערה המניחה אותם (בעתיד), ואשר (עד כה) הוכיחו לנו כבלתי ניתנים להפחתה לשיח יחיד.  עם זאת, אין לנו סיבה לומר שאחד מהשניים הוא יותר דיסקורסיבי (או הגיוני יותר) מהשני.

וכיוון שהם לא יכולים להיות שניהם בו זמנית, מכיוון שהם לא יכולים להתאחד בשיח אחד, נראה שנראה כי עלינו להתפטר מהשתיקה הפרהתזית;  שתיקה זו אפילו לא תאפשר לנו לומר שאף אחד משני “השיחים” כביכול אינו אחד מאותם שיחים אמיתיים (שרירותיים, אך הגיוניים) שהיה צריך להעלות “בהשערה”. 

רק על ידי שתיקה נוכל לבטא את הבל ההשערה האמורה, אשר אישרה (מבלי לומר זאת בפועל) שנוכל לדבר יום אחד, לומר משהו (ובכל מקרה כל דבר) הגיוני או משהו שיש לו שכל הגיוני.  (לפחות כמשמעות כלשהי).


בסינתזה יש חזרה לא רק מה שאמרה התזה בהתחלה, אלא גם מה שנאמר אחר כך נגד התזה, על ידי התמודדות עם התזה עצמה. כעת, על ידי הכחשת כל מה שמאשרת התיזה (במפורש או במשתמע), האנטיתזה מאשרת את כל מה שתזה זו מכחישה: לא במפורש, זה נכון, מכיוון שהיא אכן מכחישה את הדבר בדיבורו ההפוך, אלא במשתמע או בכוח- בדיור האחר. לפיכך, ככל שהתזה אומרת משהו (על ידי אישורו במפורש), האנטי-תזה אומר ת(במפורש, על ידי אישורו) את כל מה שהאחרון אינו אומר (בכך מכחיש זאת באופן מרומז). כתוצאה מכך, התזה הסינטטית, החוזרת על דברי התזה והאנטיתזה, אומרת את כל מה שניתן לומר. וזאת בהתאם ל”עקרון הצד השלישי שלא נכלל “, האומר שאם אנחנו רוצים לומר משהו מכל דבר, עלינו לומר או S (ש- S זה משמעות כלשהי), או Non-S. שממנו נובע כי אי אפשר לומר שום דבר אחר על כך, כך שאם אמרת את שניהם, אתה כבר לא יכול לומר שום דבר נוסף. מה שהיה נכון, באופן מוזר, גם אם אחד היה מוכן, כדי להיות מסוגל לומר משהו אחר, לומר את מה שלא נאמר. נהפוך הוא, רק בגלל ה”עקרון “האמיתי” האוניברסלי “הזה אנו יכולים לסתור את עצמנו (כשאנחנו אומרים משהו), גם כשאנחנו לא רוצים לדעת את זה. מצד שני, אם על ידי אמירה חוזרת של מה שאומרים התזה והאנטי-תזה, התזה הסינתטית אומרת את כל מה שאפשר לומר, הרי שהיא גם יכולה לומר את זה (על ידי אמירה מחודשת של שתי “התיזות המנוגדות”) כלומר, מבלי לבטל סופית את השיח על ידי סתירה בסוף לכל מה שנאמר שם בהתחלה. אבל זה אפשרי רק מכיוון שהדיבור הוא בזמן.

ההתפתחות הדיאלקטיקה הדיסקורסיבית, שמתחילה בכוונה לדבר (שכל השיחים מפעילים את עצמם ברצף כתזה, אנטי-תזה, פרזה-תיזה וסיתנזה, אשר אמורים מראש על ידי עבודת ההיפותזה, זו שמממשת את כל השיח הווירטואלי, שהוא לא אחר מאשר תיזת-ההיפו עצמה) ואשר מסתיימת בתיזה הסינתטית, סינתזה (שכלפיה התפתחות זו נוטה << ממקורה “או” לפי השערה “, כלומר ככוונת דיבור), מתבצעת, למעשה ומבחינתנו, לאורך כל היקום, כלומר של הקוסמוס בו אנו חיים על ידי דיבור. התפתחות דיסקורסיבית זו נמשכת אפוא בזמן. ולמרות שמשך הזמן הזמני של התפתחות זו אינו נקבע במובן זה שאיננו יכולים לקבוע אותו באופן “אפריורי” או לפני השלמתו האפקטיבית (על ידי מדידתו, למשל), כך שבמשך כל הזמן שנמשך התהליך הדיסקורסיבי, עלינו לומר [אם אנחנו לא רוצים לסתור את עצמנו ובכך להפחית את עצמנו לשקט, על ידי ביטול כל מה שאמרנו] שזה יכול להימשך פחות או יותר לאורך זמן, בלי שום דרך לומר בדיוק כמה זמן, כי משך הזמן הזה הוא בכל זאת ” סופי “(ולא” אינסופי”, או” בלתי מוגבל “), במובן זה שאנחנו יכולים וחייבים לומר שמשמעות השיח, זה שיסתיים לאחר משך הזמן שיימשך/יהיה, תהיה; ״סופית” או “מוגדר “[על ידי שיח זה עצמו].

האמור הוא תרגום כושל ורשלני וכאילו באמת למה לא איכפת לי של הגרסא האנגלית הארוכה הרבה יותר, הגם אם רשלנית באותה מידה ועל פי הסטדנדרטים הגאים של בלוג זה, שעוד ימחק אם חלילה יוודע לרבים באמת: אלה של ליבינג, רולינג lapsus calami

%d בלוגרים אהבו את זה: