“כל טיעון אד הומינם הוא טיעון דיאלקטי.” עכשיו מה זה טיעון אד הומינם? חלק ממכם יידעו את זה. מהו טיעון אד הומינם? תלמיד: טיעון המכוון נגד אדם, ולא נגד נושא. מורה: לא. זה לא מספיק מדויק. בטיעון אד הומינם הכוונה היא שהנחת היסוד שממנה אתה מתחיל ניתנת על ידי היריב / חבר בשיחה שלך, בדיאלוג שלך איתו בעצם… אתה טוען מהנחות היסוד האלה וזה לא רלוונטי לטיעון הזה האם הנחות אלו נכונות או לא. אבל די בלהפריך אותן כדי להפריך אותו, וזה, אם הוא ייתן לך משהו להתחיל איתו… ומה שהוא מעניק לך זו הנחת היסוד. ואז תסיק מזה מסקנות; ואם המסקנות הרסניות לעמדתו, אז היא מופרכת. עד כדי כך הטיעון יכול להיות בעל ערך רב, אבל הוא לא כמובן טיעון מדעי ממש, כי הוא לא מתחיל מהנחות יסוד נכונות בהכרח ולפיכך אנו רואים כיצד. . . וכל זה . . . קשור לדיאלוגים האפלטוניים. אפשר לשאול: האם הטיעון הוא בתוך האינדיבידואל, או סוג של אינדיבידואל? אבל זאת כבר שאלה מרחיקת לכת לעכשיו… במקום, נאמר: האם בטיעון אד הומינם כדיאלקטיקה פרופר (הערת עורך: במשמעות עכשיו של דיאלוג, תזה ואנטי תזה על בסיס היפותזה מובלעת הנקראת לחשיפה…) יש תן וקח הדדים? גם. או זאת הגדרה אחרת של אותו עניין, כאילו…עניינו אנו. ואפשר לומר (עורך: חוץ מההבדל של ההתחלה, שאני מתחיל במה שהוא נותן לי כהיפותזה לטיעון ולא באפוריה עצמה…) כי בפרזנטציה או באקספוזיציה המדעית אין בהכרח תן וקח. יכולה להיות אקספוזיציה קוהרנטית ללא כל תן וקח, והאחרון הוא גם, כמובן, חלק מהטיעון של אד הומינם כטיעון דיאלקטי, כשם שנאמר על ידי אריסטו עצמו אגב, בתחילת הרטוריקה. === כל זה לקוח מתחילת השיעור הראשון על הרטוריקה של אריסטו. המורה היה רוצה לנסוק לכל כך הרבה מקומות, אבל הוא התחיל במה שנתנו לו: התלמיד טען כי זה ״טיעון המכוון נגד אדם, ולא נגד נושא״, גופו של אדם ולא גופו של עניין, וכל השטויות שכל המזייני שכל האקדמיים, חלקם אפילו פילוסופים פחחח של פח, מקשקשים בתגובה נעלבת, כאילו מישהו אמר להם פעם את האמת, קרי, שהם אידיוטים אחו-שרמוטה. אז חלאס עם זה, ועוד לטעון כי טיעון אד הומינם זו טעות לוגית הלקוחה ממה שאריסטו אמר…וזה עוד כקומון נויילגד… מהטקסטבוקס… בורות אינסוף. ===טוב יאללה יוסי. לא, השואה לא קשורה לזה. מה עם הפלאפל? הבנתי. ממשיכים בשיעור. קרא את הפסוק הבא (עורך: פסוק. ״רטוריקה״ נו: שהיהודים לא יבהלו מהפאגאני).
מזכיר! הנה אריסטו בטיעון מעניין על זה. אני חושב שזה מאד רלוונטי לימינו, ספקנות וכולי, וקשור לאד-הומינום. תוך כדי שכתבתי על משהו אחר…אולי יעניין אותך: It is interesting to note that Aristotle fully realized the situation (seeing very well that the “philosophers” who “speak” to deny the very possibility of Discourse [properly speaking, that is to say, having a de-finite meaning and thereby developing into a discursive Knowledge which is integrated into the System of Knowledge] are nothing other than the sophisticated Rhetoricians, headed by Heraclitus, who does not accept the ” Principle of contradiction”). According to Aristotle, one cannot “refute” (i.e. contradict) someone who does not claim to be telling a “truth” (i.e. who does not say that he is speaking In the proper sense of the term); but he, who says that he discursively affirms the impossibility of all discourse, speaks in the proper sense of the word and “contradicts himself” in doing so, since he contradicts (in speaking) what he says (in speaking of the Discourse as such and therefore also of the discourse which is his own) (cf. Met., K, 5; 1062, 32-1062, 11).
בקיצור: argumentum ad hominem הוא לא שתי המילים האחרונות, אם מתעקש על הלטינית שלמדת מהלטיניות בפורנו: a1628 J. Clare Conuerted Iew (1630) 114 You must..distinguish, when a Father writeth doctrinally..(ex professo) of any subiect, from that, which he writeth..in heate of dispute with his Aduersary:..in this later kind, he often disputeth, ad personam. או אי די או הפלא הזה שכל שפה צריכה!