פילוסופיה

על השקט בדיאלוג האפלטוני

ניתן לומר שכל אחד מהדיאלוגים של אפלטון הוא “דימוי” של אותה דרך מוזרה קמעא (ובשום אופן “ברורה”, בטח לא מאליה) לראות דברים, לפיה אדם יכול לומר אמת רק אם הוא שותק [גם, בבחינת כמו כן שותק], תוך יכולת לשתוק “באמת” [כלומר, אנושית] רק אם מדברים [לא על השתיקה עצמה (שלא תהיה בשום אופן סותרת), אלא יותר על זה שלגביו הוא שקט (מה שנוגד במידה שאותה שתיקה “מוצדקת” בטענה שאי אפשר לדבר עליה)]. ואכן, בכל דיאלוג אמיתי, תזה דיבורית מפורשת מנוגדת לאנטי-תזה, שגם היא בעצמה דיסקורסיבית באופן ברור. אבל בדיאלוג אפלטוני (שהוא דיאלוג אותנטי), הסינתזה הדיסקורסיבית לעולם אינה מפורשת. היא נוכחת רק במרומז בשיח המוכנס לצורת דיאלוג, וזה כמו שייך לשומע או לקורא של הדיאלוג להבהיר אותו. כעת, אם בני השיח של הדיאלוג מדברים, שומעיהם (שהרי הדיאלוגים האפלטוניים נאמרו או “שוחקו” במהלך חיי מחברם) שותקים. לכן, מתוך השתיקה, צומחת האמת האחת, הייחודית, שנולדה מההתנגשות של שתי הדעות ה”מנוגדות”. אמת זו היא ידע רק במידה שהיא דיבורית, דיסקורסיבית. כאן שוכנת הסתירה בתיאו–לוגיה האפלטונית.

רשומה רגילה
פילוסופיה

זינו מאלאה. פילוסופיה זלר. חיים. הגל.

זינו מאלאה, שמותו ההרואי* בעמידה בפני עריץ כה נחגג, היה תלמידו האהוב על פרמנידס, ולפי אפלטון (פרמ’ 127 ב’), צעיר ממנו בעשרים וחמש שנים. במסכת פרוזה שנכתבה בחייו המוקדמים יותר, הוא הגן על משנתו של פרמנידס באופן עקיף, על ידי הפרכת אופן ההצגה הרגיל במיומנות כזו שאריסטו (לפי דיוג. V. 57, ix. 25), מכנה אותו ממציא הדיאלקטיקה. טיעוניו של זינו, ככל שאנו מכירים אותם, מכוונים בחלקם נגד תורת ריבוי הדברים, ובחלקם נגד התנועה. הטיעון נגד הריבוי הוא כדלקמן: (1) אם ההוויה הייתה רבים, היא חייבת להיות קטנה לאין שיעור וגם גדולה לאין שיעור: קטנה לאין שיעור, כי היחידות מהן היא מורכבת חייבות להיות בלתי ניתנות לחלוקה, וכתוצאה מכך ללא גודל; גדולה לאין שיעור, כי לכל אחד מחלקיו צריך להיות חלק לפניו, שממנו הוא מופרד, זה כמוהו צריך להיות לפניו חלק אחר, וכך עד אינסוף. (2) שוב, אם היו רבים, זה חייב להיות מוגבל ביחס למספר כמו גם בלתי מוגבל ביחס למספר. מוגבל מכיוון שלא יהיו יותר דברים ממה שיש; בלתי מוגבל, כי כדי להיות רבים, בין שני דברים צריך בכל מקרה להיות שלישי, ודבר שלישי זה חייב להיות אחר בינו לבין כל אחד מהשניים האחרים; וכן הלאה לנצח. (3) מכיוון שכל הדברים קיימים במרחב, המרחב עצמו חייב להיות במרחב, והמרחב שבו הוא נמצא כך, וכן הלאה עד אינסוף. (4) לבסוף נטען שאם הטלטול של תירס מוציא קול, כל גרגר וכל חלק של דגן חייבים לעשות זאת. אבל ארבעת הטיעונים נגד תנועה עדיין מפורסמים וחשובים יותר (Arist. Phys.’ ו’ 9, ופרשניו). 1. הראשון הוא זה: כדי לעבור מרחק מסוים, גוף צריך קודם כל להגיע לחצי מהמרחק הזה. וכדי להגיע לחצי, הוא חייב להגיע קודם לחצי של אותו חצי וכו’. כלומר, הוא חייב לעבור בזמן מוגבל מרחבים בלתי מוגבלים במספר. (2) יישום נוסף של אותו טיעון (מה שנקרא אכילס). אכילס לא יכול לעקוף את הצב, אם הוא בכלל התחיל ממנו; כי בזמן שהוא מגיע לעמדה א’ של הצב, הגיע הצב לעמדה ב’; כשהוא מגיע ל-ב׳, הצב הגיע ל-ג׳, וכן הלאה. (3) החץ המעופף נמצא במנוחה, כי הוא נמצא בכל רגע רק בחלל אחד ויחיד; הוא נח, אם כן, בכל רגע של מעופו, וכתוצאה מכך גם במשך כל הזמן של מעוף זה. (4) יש לעבור רווחים שווים בזמן שווה, אם המהירות שווה. אבל גוף בתנועה חולף על פני גוף אחר במהירות כפולה אם האחרון נע לעברו במהירות שווה, לעומת האחר הנמצא במנוחה. לכן חוקי התנועה נמצאים כאן בניגוד לעובדות.

  • ואכן, הגל: ״בנרטיבים שונים מאוד מותו נחגג לעד על עוצמת הנפש שהופיעה בו; וכי נאמר שהוא שחרר מדינה (אם ביתו שלו באלאה או בסיציליה, לא ידוע) מהרודן שלה (השם ניתן אחרת, אך לא נרשם תיאור היסטורי מדויק) בדרך הבאה, וזאת על ידי הקרבת חייו. זינו נכנס למזימה להפיל את הרודן, אבל זאת נתגלתה. כאשר זה קרה, הרודן כעת, מול האנשים, גרם לו להתענות בכל דרך אפשרית כדי לקבל ממנו הצהרה על חבריו למזימה, וכאשר חקר אותו על אויבי המדינה, זינו תחילה קרא לרודן את כל שמות החברים שלו כמשתתפים בעלילה, ולאחר מכן דיבר על הרודן עצמו כאוייבה של המדינה. ההפגנות העוצמתיות של הסבל או העינויים והמוות הנוראיים של זינו עוררו את האזרחים, הם עוררו בהם השראה להפיל את הרודן מהשלטון, להרוג אותו ולשחרר את עצמם. אופן הסיום, ומצב הנפש האלים והזעם שלו, מתוארים בצורה שונה מאוד. אומרים שהוא העמיד פנים שהוא רוצה לומר משהו באוזנו של הרודן, ולאחר מכן נשך את אוזנו, וכך החזיק אותו חזק עד שהרודן נהרג על ידי האחרים. אחרים אומרים שהוא תפס אותו באפו בין שיניו; אחרים, שכאשר כשל הוא בתשובתו, הופעלו עליו עינויים גדולים עוד יותר, הוא נשך את לשונו וירק אותה בפניו של הרודן, כדי להראות לו שהוא לא יכול לקבל ממנו דבר, ואז הוא הוכה (למוות) במרגמת אבנים״.

זהו. זה. ולא! זינו, חייו, מותו, והפילוסופיה גם.

רשומה רגילה
פילוסופיה

אדמונד בורק. היסטוריה = Prescription והמהפכה הצרפתית

מושג ההתיישנות חוזר לאימפריה הרומית, כאשר התעורר צורך בשיטה שלפיה קרקע פרובינציאלית, שאינה מוחזקת בבעלות אזרחית או נרכשה על ידי usucapio (בהחזקה שהיא מעין חכירה המתמשכת לאורך תקופה של שנתיים), עדיין יכולה להיות תחת חזקת “בעלות” לאחר החזקה לאורך תקופה ארוכה יותר, הנעה בין 10 ל-20 שנים. בהתחלה זה היה יותר לטעמי הגנה על הרכוש הפרטי באם נטען לבוררות. אחר כך, הייתה טענה חזקה יותר לדבר עצמו, לבעלות פרטית פרופר, הווה אומר, פוזיטיבית. המושג הזה הוא לתחום הקניין הפרטי ואין לו מהלכים מבחינת חוקים ציבוריים. כך או כך, או עד כדי כך מושג ״ההיסטוריה״ לא היה בעל המשמעות המאוחרת שלו, שאדמונד בורק נזקק לחזור לחוקים של רכוש פרטי באימפריה הרומאית, כדי לייתן משמעות דומה למה שיהיה ״היסטוריה״. עכשיו, כל זה לא מקרי, כי האסכולה ההיסטורית, שראשון מייצגיה היה henry fucking something maine ? צריך לבדוק את השם? שכתב ספר חמוד על החוק הקדום, קמה על בסיס בורק, וכריאקציה למהפכה הצרפתית, ולאפשרות לטעון נגד פבריקציה, יצירה, כל מה שהוא לא ״צמיחה״, של קודים וחוקים וחוקות (או גם: מהי מהפכה, מנקודת מבט זו? תשובה: הפנייה הישירה מהחוק הפוזיטיבי לחוק הטבעי. המהפכה הצרפתית, רובספייר, או כל מי שתיקח: כאן החוק חל. זהו חוק חיובי שאין לו תוקף מהותי, ובטח לא אם הוא סותר את חוק הטבע. הפנייה מהחוק הפוזיטיבי אל הטבעי הייתה עקרון המהפכה הצרפתית. והאסכולה ההיסטורית ניסתה להפוך את זה לבלתי אפשרי לעתיד. אפשר לומר שהתודעה ההיסטורית, כלומר המודעות להיסטוריה, תפסה את מקומו של חוק הטבע. כעת זהו תהליך ארוך מאוד העובר לאורך המאה התשע-עשרה, ואולי הוא התגשם רק בסוף המאה התשע-עשרה. אבל עדיין, באופן עקרוני, זה היה שם מההתחלה. ישנו חיבור מאת טרולטש, היסטוריון גרמני. בנושא זה, על החלפת חוק הטבע בתודעה ההיסטורית, שתורגם על ידי ארנסט בארקר, בתרגומו לגירק. המשפטנים הגרמניים היו חזקים בעניין).כך ההיסטוריה יכלה לתפוס אז את המילה prescription אצל אדמונד בורק, ברטרו, ואתה או חברך יכולים לתפוס phd על זה, שם תגלו כי המשמעות המקורית של ההיסטוריה היא חקירה, ומכאן הצורך ב -prescription הרומאי לבורק. ! מאיפה הוא הביא אותו ביתר ספציפיקציה, כי זה על חוק רכוש פרטי ואין בזה שימוש בספרות הפוליטית לפני- הנה לך שאלה שמגרדת פילוסופיה פוליטית, ועדיין לא פילוסופית או ולא פוליטית, לכן פרקפט למתיימר לפילוסופיה פוליטית בימינו. (אני מציע לכם נושאים ל-phd פעם בשבוע, שבועיים. אני רק מתאר את הכאב הראש שמאן אמאשלו יעשה מכל הצעה כזאת, ובכך אני נרגע). בכל מקרה, תגיד מה שתגיד על רובספייר, וממש איכפת לי מה דעתך עליו, חוקות (רדיקליות) הן לא למשאלי עם: חוקות מכוננות אם למילים יש משמעות.

/ אבל לא חשוב כל כך. מושג ההתיישנות prescription אצל בורק, דוגמאות:

ראה בתוך קונטקסט ומשמעות ליטראלית כמו מחזיקה בתוכה טענה בעלת תוקף חוקי שבאה מהטענה ההיסטורית עצמה, ״ההתיישנות״, כבר בביטוי הראשוני שלה בתוך “REFLECTIONS ON THE REVOLUTION IN FRANCE”

“They despise experience as the wisdom of unlettered men; and as for the rest, they have wrought under ground a mine that will blow up, at one grand explosion, all examples of antiquity, all precedents, charters, and acts of Parliament. They have “the rights of men.” Against these there can be no prescription; against these no argument is binding: these admit no temperament and no compromise: anything withheld from their full demand is so much of fraud and injustice. Against”

Excerpt From
Complete Works of Edmund Burke
Edmund Burke
This material may be protected by copyright.

הלונג ווסטאג׳ מזדקר כאן למשמעות שהאסכולה ההיסטורית תחליף במילה היסטוריה כמושג, שם:

“If they had set up this new, experimental government as a necessary substitute for an expelled tyranny, mankind would anticipate the time of prescription, which through long usage mellows into legality governments that were violent in their commencement. All those who have affections which lead them to the conservation of civil order would recognize, even in its cradle, the child as legitimate, which has been produced from those principles of cogent expediency to which all just governments owe their birth, and on which they justify their continuance.”

Excerpt From
Complete Works of Edmund Burke
Edmund Burke
This material may be protected by copyright.

וזאת רק חלק מהמהפך הניתן ל-nature עצמו כביטוי של growth, ״היסטוריה״, שמתחילה בכותרת של בורק לאחד מכתביו המוקדמים: “A VINDICATION OF NATURAL SOCIETY”

Excerpt From
Complete Works of Edmund Burke
Edmund Burke
This material may be protected by copyright.

לבצע מחקר בטכנולוגיה של היום זה שתי דקות רוץ. עכשיו, אחזור לעצמי. המשך יום מעניין לכם.

רשומה רגילה
פילוסופיה

Two Quotes from Homer

Homer. Il. 6.332 “But come now, enter in, and sit thee upon this chair, [355] my brother, since above all others has trouble encompassed thy heart because of shameless me, and the folly of Alexander; on whom Zeus hath brought an evil doom, that even in days to come we may be a song for men that are yet to be.” Homer. Od. 8.550 ״So that old man spoke, and these things the god will haply bring to pass, or will leave unfulfilled, as may be his good pleasure. But come, now, tell me this and declare it truly: whither thou hast wandered and to what countries of men thou hast come; tell me of the people and of their well-built cities, [575] both of those who are cruel and wild and unjust, and of those who love strangers and fear the gods in their thoughts. And tell me why thou dost weep and wail in spirit as thou hearest the doom of the Argive Danaans and of Ilios. This the gods wrought, and spun the skein of ruin [580] for men, that there might be a song for those yet to be born״. & so they live and die in order to be sung.

רשומה רגילה
פילוסופיה

סתם הערה לעצמי

רעיון נולד מתוך רצון תשוקתי – כלומר משלילה שטרם מומשה של הנתון. רק פעולת העבודה מממשת את השלילה הזו. מכאן שניתן לומר שהעבודה מתבצעת על פי רעיון או פרויקט ידוע מראש: המציאות משתנה בהתאם לאידיאל. אבל הרעיון הוא אפריורי רק לגבי עבודה ממשית ומושלמת, ולא לגבי האיש העובד עם רעיון מוכן מראש: זה לא רעיון “מולד” או “אפלטוני”. האדם יוצר את האידיאה על ידי יצירת הנתון (הטבעי או החברתי) באופן אידיאלי, והוא מממש את הרעיון על ידי הכנסתו למעשה אל הנתון באמצעות עבודה, מה שבאמת הופך את הנתון הזה להתקיים בהתאם לרעיון. התפתחות אמצעי הטרנספונציה, למשל, לא בוצעה על פי ה”רעיון” או ה”אידיאל” של הרכב, “רעיון” שניתן לכאורה מראש ואליו התקרבנו יותר ויותר באמצעות שורה של מאמצים מצליחים. זה יהיה יותר נכון לומר שהאדם החל לשאת את עצמו על ידי אנשים אחרים או על ידי בעלי חיים אך ורק משום שהוא לא רצה עוד ללכת “באופן טבעי” – כלומר ברגל. ו-! בשלילת אמצעי התחבורה השונים שניתנו לו תחילה, הוא יצר לבסוף את המכונית, שהיא יצירה אמיתית, לא רק כאובייקט חומרי, אלא גם כ”רעיון”, שלא היה קיים מראש ב”נצח נצחים” או באדם או בכל מקום אחר. אני מוצא כי לכתיבה יש דיאלקטיקה די דומה, אבל הלוואי, והייתי כותב עכשיו- את התנועות הגדולות האלה. עכשיו, אני רק יודע שלא בא לי ללכת עוד ״ככה וככה״.

רשומה רגילה
פילוסופיה

היינה על הגל

קוז׳יב מספר כי היינה למשל ידע טוב מאד על ההשלכות האלוהיות בלהיות עם הגל: הוא תפס את זה! ״היינריך היינה, למשל, ידע זאת היטב. ב- Pariser Tagebuchern (עמוד נשכח!) זה הולך בערך כך: “מכיוון שאני כבר לא הגליאני, זה גם הולך לי טוב. עכשיו אם מישהו בא אליי, מתלונן על החיים, ומבקש עזרה, אני אומר לו: אני כבר לא אלוהים! פנה למוסד מתאים, שבנייניו מצוידים בדרך כלל במגדלים ופעמונים”. —מסתבר שזה די מסתדר עם מקומות אחרים אצל היינה, ובהחלט במוד שלו, ותחת האלמנט שלו. אני חושב שמהמעט פרוזה שקראתי ומהמעט היינה שיש לי, זאת הייתה שלו שאף פעם לא הצליחה לא להצחיק אותי: הציטוט של קוז׳יב? לא נמצא, ברור, הוא שופר ושוכלל ונהיה עצמו, כך אני מאמין באין, כל עוד אני לא מוצא את היש, כמידי מאסטר אחר, קוז׳יב? אבל הנה, הסמטימנט, הוא לגמרי שם, אצל היינריך היינה:

In a letter from April 15, 1849, Heine writes, “In manchen Momenten, besonders wenn die Krampfe in der Wirbelsaule allzu qualvoll rumoren, durchzuckt mich der Zweifel ob der Mensch wirklich ein zweybeinigter Gott ist, wie mir den selige Professor Hegel vor funfundzwanzig Jahren in Berlin versichert hatte …ich bin kein gottlicher Bipede mehr (Heine, 1982, p. 112). (“In certain moments, especially when the cramps rumble all too agonizingly through my spine, the doubt crosses my mind whether man really is a two-legged god, as the late Professor Hegel assured me twenty-five years ago in Berlin … I am no longer a divine biped.”) From Nov. 3, 1851: “. . . Hegel m’avait fait croire que j’etais un Dieu! J’etais si fier de ma divinite, je me croyais si grand que, quand je passais par la porte Saint-Martin ou Saint-Denis, je baissais involontairement la tete, craignant de me heurter contre l’arc c’etait une belle epoque, qui est passee depuis longtemps . ..” (Heine, 1972, p. 146). (“. . . Hegel made me believe I was a god! I was so proud of my divinity, I believed myself so great that, when I passed through the door of Saint Martin or Saint Denis, involuntarily lowered my head for fear of hitting myself on the arch. It was a belle epoque, which is long gone. . . . “ברור שקוז׳יב מצטט אותו. אבל גוגל לא מצא, והנה, גם זה היה.

רשומה רגילה
Img 1388 8211
פילוסופיה

אמא תרזה – דוקו יס

האמא תרזה – הערת סתם.

אדם פועל רק לפי החובה שהוא עצמו מכיר בה. אבל תמיד יש להניח שהחובה שאדם מכיר בעצמו צריכה להיות מוכרת על ידי האחרים. כך, ועל פי הגדרה, להכיר בחובה זו או אחרת זה גם להכיר בערכו של מי שפועל בהתאם לחובה זו. לרצות לפעול על פי החובה זה למעשה, אפוא, לרצות להיות “מוכר”. אבל אפשר שלא להיות מודע לכך; אפשר לחשוב על חובה בלי לחשוב על “הכרה”. לעתים קרובות ההוויה שאמורה “להכיר” את האדם הפועל “באמצעות חובה” היא אלוהים. לכן, תוך כדי פעולה, אפשר להאמין שאדם רוצה להיות “מוכר” על ידי אלוהים בלבד. אבל למעשה “אלוהים” הוא רק ה”מילייה החברתי” שהתעצם והושלך אל העולם שמעבר. לפעמים נדמה שאדם עושה את חובתו רק כדי לא ליפול בהערכה שלו. אבל גם זו רק אשליה. במקרה הזה יש חלוקה של האינדיבידואליות לתוך שני מרכיבים: זה שפועל מייצג את הפרטיקולריות של הסוכן הפועל; זה השופט אותו “מוסרית” מייצג את האוניברסליות שלו – כלומר את ההיבט החברתי של קיומו; האדם שופט את פעולותיו ה”ספציפיות” במונחים של ” ערכים אוניברסליים” המקובלים על החברה שהוא חלק ממנה. מה שבטוח, אפשר שלא להכיר בערכים ה”מקובלים”. אבל אם לוקחים ברצינות את ה”נון-קונפורמיות” – כלומר, אם מממשים אותה דרך פעולה- אז הרי שמגיעים לכך כי האדם רוצה לשנות את החברה הנתונה בדיוק בצורה כזו כדי לגרום לה לקבל את הערכים שבשמם הוא פועל. [[[כן! אבל, ליתר ביטחון, היא רחוקה מזה, מזרח ממערב. היא לא מהפכנית. החובה של המהפכן, בוא נקרא לזה, היא משהו שונה לגמרי מאהבת לרעך או “צדקה”, שמעולם לא הביאה להתקדמות טכנית, או, כתוצאה מכך, להתגברות אמיתית על אומללות. זאת בדיוק משום ש”צדקה” איננה פעולת שלילה, אלא השתפכות אינסטינקטיבית של “טבע צדקה” מולד, טבע התואם למעשה לחלוטין את “חוסר השלמות” של העולם הנתון שבכל זאת גורם לך או לאחר “לסבול”. (קאנט (אגב) סירב לראות “סגולה” – כלומר, ביטוי אנושי ספציפי – כפעולה הנובעת מ”נטייה אינסטינקטיבית”, נייגונג. עכשיו, המשוגעת הזאת בכלל חיה על פי העקרון של ישו על הצלב, יותר מזה, על פי פרשנות שערורייתית שלו: היא לחלוטין עוזרת לך לסבול את המקסימום האפשרי במינימום התערבות. אפילו צ׳ריטי זה לא. את רוב רובם של המאות מיליונים הם בכלל שמו בחשבון של הכנסייה]]]. כאן שוב, אפוא, פועלים, למעשה, בגלל הרצון ל”הכרה”; אבל לא תמיד מודעים לזה. אמא תרזה רצתה להיות מוכרת כקדושה! על ידי הכנסייה. נקודה. שלושה פרקים ביס וזה מה שהבנתי. הא, זאת הייתה המלצה לצפייה, לא הבנת את זה? אתה איזה דבע או מה? קורא עיתון שחושב?

רשומה רגילה
פילוסופיה

וולטר. ההיסטוריה של הבראמין הטוב

וולטר. ההיסטוריה של הבראמין הטוב. אני מתרגם מתוך: Voltaire. Histoire d’un bon Bramin. Œuvres complètes de Voltaire, Garnier, 1877, tome 21 (p. 219-221).

פגשתי במסעותי בראמין זקן, איש חכם מאוד, מלא שנינות, ומאוד מלומד; יתר על כן, הוא היה עשיר, וכתוצאה מכך הוא היה אפילו חכם יותר: כיוון שלא היה חסר לו דבר, לא היה לו צורך להונות איש. משפחתו נשלטה היטב על ידי שלוש נשים יפות שלמדו ולו כדי לרצות אותו; וכאשר לא שיעשע את עצמו עם הנשים שלו, הוא עסק בהתפלספות.

ליד הבית שלו, שהיה יפהפה, מעוטר בקישוטים ומלווה בגנים מקסימים, גרה אישה הודית זקנה, קנאית, תמימה ודי ענייה.

הבראמין אמר לי יום אחד: “הלוואי שלא הייתי נולד”. שאלתי אותו למה. הוא השיב: “ארבעים שנה אני לומד, ארבעים שנה שבוזבזו סתם; אני מלמד אחרים, ואיני יודע דבר; המצב הזה מביא לנפשי כל כך הרבה השפלה וסלידה עד שהחיים נהיים בלתי נסבלים עבורי; נולדתי, אני חי בזמן, ואני לא יודע מה זה זמן; אני מוצא את עצמי בנקודה בין שני נצחים, כדברי חכמינו, ואין לי בכלל מושג מה זה הנצח הזה; אני מורכב מחומר; אני חושב, מעולם לא הצלחתי להדריך את עצמי בשאלה מה מייצר מחשבה; אני לא יודע אם ההבנה שלי היא כושר פשוט, כמו זה של הליכה, של עיכול, ואם אני חושב עם הראש כמו שאני לוקח משהו עם הידיים. לא רק שהעיקרון של מחשבתי אינו ידוע לי, גם עיקרון תנועותיי נסתר ממני: אינני יודע מדוע אני קיים; עם זאת, שאלות מוצבות בפניי מדי יום בכל הנקודות הללו: אני חייב לענות; אין לי שום דבר טוב לומר; אני מדבר הרבה, ואני נשאר מבולבל ומתבייש בעצמי אחרי שדיברתי.

“זה הרבה יותר גרוע כשאנשים שואלים אותי אם ברהמה נוצר על ידי וישנו, או אם שניהם נצחיים. אלוהים הוא העד שלי שאני לא יודע כלום על זה, וכך אני נראה בתשובותי. אה! אבי המכובד, כך נאמר לי, לימד אותנו כיצד הרוע מציף את כל הארץ. אני במצוקה כמו אלה ששאלו את השאלה הזו: אני לפעמים אומר להם שהכל הוא הכי טוב בעולם הזה (לייבניץ…) אבל אלה שנחרבו ונפגעו במלחמה אינם מאמינים בזה, גם אני לא; (וולטר, ליסבון, candid..). אני פורש לביתי המום מסקרנותי ובורותי. קראתי את הספרים הישנים שלנו, והם מכפילים את החושך שלי. אני מדבר אל חבריי: חלקם עונים לי שחייבים ליהנות מהחיים וללעוג לבני אדם; האחרים חושבים שהם יודעים משהו, ומאבדים את עצמם ברעיונות מוגזמים; הכל מגביר את התחושה הכואבת שאני חווה. לפעמים אני מוכן ליפול לייאוש, כשאני חושב שאחרי כל המחקר שלי, אני (אשכרה!) לא יודע מאיפה אני בא, לא מה אני, לא לאן אלך, ולא מה אהיה.

מצבו של האיש הטוב הזה גרם לי כאב אמיתי: אף אחד לא היה יותר הגיוני או ישר ממנו. הבנתי שככל שיש לו יותר אורות בהבנתו ורגישות בלבו, כך הוא נהיה אומלל יותר.

ראיתי באותו יום את הזקנה שגרה בשכונה שלה: שאלתי אותה אם אי פעם נלחצה מכך שלא ידעה ממה מורכבת נפשה. היא פשוט לא הבינה את שאלתי: היא מעולם לא הרהרה לרגע אחד בחייה באחת מהשאלות שעינו כל כך את הבראמין; היא האמינה במטמורפוזות של וישנו בכל לבה, ובתנאי שלפעמים תוכל לקבל מים מהגנגס כדי לשטוף את עצמה, היא חשבה את עצמה המאושרת מבין הנשים.

מוכה תדהמה מאושרו של היצור המסכן הזה, חזרתי אל הפילוסוף שלי, ואמרתי לו: “האם אתה לא מתבייש להיות אומלל, בזמן שבו, ממש בפתחך, עומדת אוטומטה ישנה שאינה חושבת על כלום, ואשר חיה באושר? “אתה צודק,” הוא ענה; אמרתי לעצמי מאה פעמים שאשמח אם אהיה טיפש כמו השכנה שלי, ובכל זאת לא ארצה אושר כזה.

התשובה הזאת של הבארמין שלי עשתה עלי רושם גדול יותר מכל השאר; בדקתי את עצמי, וראיתי שבעצם לא הייתי רוצה להיות מאושר אם התנאי הוא שאהיה אימבציל.

הצעתי את הדבר לפילוסופים, והם היו בדעה שלי. “עם זאת,” אמרתי, “יש סתירה זועמת בדרך החשיבה הזו; כי אחרי הכל מה זה? תהיה שמח. מה זה משנה אם אתה שנון או טיפש? יש עוד הרבה: מי שמסתפק בעצמו בטוח יהיה מרוצה; מי שמנמק לא כל כך בטוח בנימוק טוב. לכן ברור, אמרתי, שעלינו לבחור שלא להיות בעלי שכל ישר, בתנאי שהשכל הישר הזה תורם לאומללותנו. כולם היו בדעה שלי, ובכל זאת לא מצאתי אדם אחד שיסכים לקבל את המציאה של להפוך לאמבציל כדי להיות מאושר. מכאן אני מסיק שאם אנו מעריכים את האושר, אנו מעריכים את השכל אפילו יותר.

אבל, לאחר הרהור על זה, נראה שלהעדיף שכל על אושר זה להיות טיפשי מאוד בבחירה. כיצד אם כן ניתן להסביר את הסתירה הזו? כמו את כל הסתירות האחרות. יש הרבה על מה לדבר כאן.

רשומה רגילה
Img 1387
פילוסופיה

איך הקומוניזם ניצח באמריקה?

איך הקומוניזם ניצח באמריקה?

המונח “קפיטליזם” נטבע במאה ה-19, וקרל מרקס העניק למושג הזה משמעות מאוד מדויקת, ספציפית מאד, כלכלית במהותה. מרקס הבין ב”קפיטליזם” שיטה כלכלית המאופיינת בדברים הבאים. ראשית: הכלכלה ה”קפיטליסטית” היא כלכלה מתועשת. שנית: אמצעי הייצור התעשייתיים שייכים, במערכת זו, לא לרוב האוכלוסייה העמל פיזית (בעזרת אמצעים אלו), אלא לרוב פוליטי וגם כלכלי.”מוביל”, “מנחה”. מיעוט או אליטה של מה שנקרא קפיטליסטים. שלישית: מערכת זו בנויה כך שהרוב העובד, מה שנקרא “פרולטריון”, לא שואב שום יתרון מההתקדמות הטכנית של התיעוש, או, אם תרצה, של “הרציונליזציה” של הייצור. — התקדמות הטכנולוגיה התעשייתית הגדילה את תשואת העבודה, ה”פרודוקטיביות” כפי שהיא מכונה כיום. כך הוא יוצר ערך עודף מהעבודה. אולם “ערך עודף” זה לא שולם להמון הפועל, אלא נשמר על ידי המיעוט הקפיטליסטי. כך הרוב העובד של האוכלוסייה נשאר, למרות ההתקדמות הטכנית, באותה רמת חיים, שהייתה, יתרה מכך, המינימום לקיום ולכן לא יכולה הייתה להיות מושפלת עוד יותר. לעומת זאת, הקידמה הטכנית אפשרה עלייה מתמדת בהכנסה של המיעוט הקפיטליסטי. אני אומר בכוונה: “עלייה בהכנסה” ולא ברמת החיים. שכן כמו שיש מינימום לקיום, יש גם מקסימום למחייה, או, בוא נגיד אופטימום מחיה שאין מעבר לו. והאופטימום הזה כבר הושג על ידי ה”מובילים”, מיעוט מיוחס זה או אחר, עוד הרבה לפני התיעוש. מרקס ראה את זה טוב מאוד, יתר על כן, ואמר זאת אפילו בעבודותיו המדעיות. — כך, למעשה רק חלק זעיר מאוד מהערך העודף הקפיטליסטי נצרך. כמעט הכל “הושקע” ובכך שירת את ההתקדמות הנוספת, כלומר ההתרחבות וה”שלמות” המתמדת [?] של התיעוש או הרציונליזציה של הכלכלה הלאומית. עם זאת, כפי שציינתי, ה”קפיטליזם” שמרקס צפה בו נוצר כך שהרוב הפועל בהחלט לא הרוויח מהתקדמות זו. ולמרות שהם לא נעשו עניים יותר במונחים אבסולוטיים (מה שהיה בלתי אפשרי לחלוטין בכל מקרה), הם כן הפכו להיות כך יחסית: ההבדל בין {הכנסתם לבין} ההכנסה המשולבת של האליטה הלך וגדל. — מהתיאוריה המרקסיסטית הזו של יצירת הון וערך עודף, מרקס עצמו ומה שנקרא מרקסיסטים של המאה ה-19 הפיקו את ההשלכות החברתיות והפוליטיות הידועות. מה שנקרא “המהפכה החברתית” נובאה כהכרח היסטורי. נאמר: הקמת הון המושתתת על ערך עודף הורסת את שיווי המשקל החברתי; המערכת כולה תקרוס מוקדם יותר או מאוחר יותר. וההתמוטטות האלימה הזו של הקפיטליזם כונתה “מהפכה חברתית”. כעת, ניתן לברר, ללא הילוך נוסף, כי מגידי העתידות המרקסיסטים שגו. שכן דווקא במדינות הקפיטליסטיות לא הייתה “מהפכה חברתית”. [והיום אף אדם רציני לא טוען ברצינות שעדיין ישנה אפשרות למהפכה כזו במדינות אלו.] — אם אמנם כבר אי אפשר להכחיש את העובדות האלה ברצינות היום, אפשר בהחלט לפרש אותן באופן כוזב. אפשר לטעון שמרקס שגה בתחזיתו משום שהיסודות התיאורטיים של התחזיות הללו היו שקריים. [וזה למעשה נטען לעתים קרובות מאוד.] אבל, לדעתי, פרשנות כזו היא לא רק שקרית בפני עצמה, אלא גם מסוכנת. שכן מרקס שגה, למעשה, לא בגלל שטעה תיאורטית, אלא דווקא בגלל שצדק. כי איך בעצם נוצרה השגיאה הזו, שבהחלט מוכרת בדרך כלל היום? זה לא שלא הייתה מהפכה במערב, למרות שהקפיטליזם שתיאר מרקס המשיך להתקיים שם. גם לא בגלל זה שגה מרקס, כי הקפיטליזם של המאה ה-19 היה קיים ממש כמו הקפיטליזם שתיאר. למעשה, מרקס שגה, קודם כל, כי בתקופתו הקפיטליזם היה בדיוק מה שהוא אמר שהוא, ושנית, כי הקפיטליזם הזה פתר את הפגמים הכלכליים שלו או, אם רוצים, “סתירות” שגולו ותוארו על ידי מרקס. כלומר, בכיוון שמרקס עצמו הצביע עליו. מה שבטוח, לא בצורה “מהפכנית” ו”דיקטטורית”, אלא בדרך שלווה ודמוקרטית. מרקס והמרקסיסטים באמת טעו רק בדרך אחת: הם הניחו שקפיטליסטים תמימים וקוצרי רואי בדיוק באותה מידה, לא נבונים ועיוורים בדיוק כמו הכלכלנים הפוליטיים והאינטלקטואלים הבורגניים בדרך כלל, שהאמינו שהם “הפריכו” את התיאוריה המרקסיסטית בספרים בעוביים שונים. — עכשיו, לו זה היה באמת כך, מרקס בוודאי לא היה שוגה בדרך זו. אבל זה, למעשה, לא היה כך. בעלי ההון פרסמו את הספרים ה”אנטי- מרקסיסטיים”, לפעמים אפילו (כסטודנטים צעירים) קראו אותם, אבל הם עשו בדיוק ההפך ממה שאפשר לשאוב מהספרים האלה. כלומר, הם בנו מחדש את הקפיטליזם בצורה מרקסיסטית. אם לומר זאת בקצרה, בעלי ההון ראו בדיוק את אותו הדבר כמו שמרקס ראה ואמר [אם כי ללא תלות בו, ובדיחוי מסוים]. כלומר, הקפיטליזם לא יכול להתקדם, ואפילו לא להתקיים, אם ה”ערך העודף” המיוצר באמצעות טכנולוגיות תעשייתיות לא יתחלק בין המיעוט הקפיטליסטי לרוב הפועל. במילים אחרות, הקפיטליסטים הפוסט-מרקסיסטים הבינו שהקפיטליזם המודרני והמתועש ביותר של ייצור המוני לא רק מאפשר, אלא גם מחייב, עלייה מתמדת בהכנסה (וברמת החיים) של ההמונים העובדים. והם התנהגו בהתאם. בקצרה, הקפיטליסטים עשו בדיוק את מה שהם היו צריכים לעשות לפי התיאוריה המרקסיסטית כדי להפוך את “המהפכה החברתית” לבלתי אפשרית, כלומר מיותרת. — השחזור ה”מרקסיסטי” הזה של הקפיטליזם המקורי הושג באופן אנונימי פחות או יותר. אבל, כמו תמיד, היה כאן גם אידאולוג גדול. קראו לו הנרי פורד. ובכך אנו יכולים לומר שפורד היה המרקסיסט הגדול והאותנטי היחיד של המאה ה-20. [כל שאר מה שנקרא תיאורטיקנים היו, פחות או יותר, “רומנטיקנים”, אשר יתר על כן, עיוותו את התיאוריות המרקסיסטיות כדי ליישם אותן על יחסים לא קפיטליסטיים, כלומר בדיוק על מערכות כלכליות שמרקס לא צפה.] אף על פי כן, לאחר שפורד עשה במודע לחלוטין את מה שכבר עשו קפיטליסטים מתקדמים לפניו, פחות או יותר באופן לא מודע, הגיעו תיאורטיקנים אינטלקטואלים שפיתחו רעיונות פורדיסטיים תחת השם “תעסוקה מלאה”, בשפה מלומדת שאינה מובנת לאדם הממוצע; והם כל כך הצליחו בכך, עד שקשה היה להבין שזה קשור לרעיונות פורדיסטיים, שהיו מרקסיסטיים כהלכה, ולכן, ברגע שהם התממשו, הפריכו תיאוריות פסאודו-מרקסיסטיות. —[אני מתכוון לאנשים שמייצרים עבור שוק המוני, שהם יצרו בעצמם רק כאשר הם הגדילו את השכר, כלומר את עלויות הייצור, מסיבות כלכליות, בלי הציפייה שהמדינה תיצור רק את השוק ההמוני הזה מסיבות תיאורטיות או סיבות פוליטיות. לקוחות עניים הם לקוחות גרועים, ואם רוב הלקוחות של החברה הם עניים, כלומר גרועים, אז הפירמה עצמה היא פירמה גרועה בכל מקרה, לא יציבה, אך במיוחד לא כאשר החברה חייבת, כדי להימנע מפשיטת רגל להתרחב מדי שנה. ואף אדם לא יופתע אם חברה כזו תפשוט רגל ביום בהיר אחד]. כך או כך, העובדה היא שכיום, הקפיטליזם שתואר ובוקר על ידי מרקס, כלומר הקפיטליזם בסגנון ישן, שיצר הון והשקעות חוזרות על ידי הגבלת ההכנסה של מעמד הפועלים באופן מלאכותי למינימום של קיום, אינו קיים מאז עוד בשום מקום. אבל הוא כן היה כאן במדינה מתועשת אחת, רוסיה הסובייטית. איפה שזה היה נקרא, יתר על כן, “סוציאליזם” אם לא “קומוניזם” [, אבל הדגים את אותן תופעות לוואי סוציו-פוליטיות (קשורות לשיטור מצד אחד, ולמהפכנות מצד שני) כמו הקפיטליזם האירופי של המאה ה-19, ובהתאמה מלאה לתיאוריה המרקסיסטית. שכן, מנקודת המבט של תיאוריה זו, אין זה משנה אם הערך העודף מושקע על ידי אנשים פרטיים או פקידי מדינה. חשוב רק שהערך העודף שיוצר ההון יחושב כך שהמוני העובדים יישארו קרובים למינימום קיום. והנה למה השמאל ניצח. הגוש המזרחי הוא קפיטליזם מאה 19, והמערב של המאה ה-20, והלאה, הוא מרקסיסטי! כל פועלי העולם התאחדו! כמובן שזה נאמר ברצינות של אירוניה סוקרטית, שצריכה להילקח cum grano salis, וממילא השאלה אחרי מלחמת העולם השניה, היא עולם ראשון מול עולם שלישי, קולוניאליזם, ניאו קולוניאליזם וכל השיט הזה, אבל נפסיק כאן:

כל פועלי העולם התאחדו!

*הדיון פה מבוסס על קוז׳יב. הייתי מוסיף את שלי אחרת. בעצם למה לא, את שלי, את של מרקס. בקיצור נמרץ: ערך עודף כולל גם את המבנה החברתי, במובן הקיומי של העובד עבור הקפיטל. אנחנו לא מחשבים רק את עלות העבודה אך עלות העבודה כצרכנות של התוצר עצמו (הפועל הוא גם סחורה צורכת סחורה) תחילה כל אלה ממלכת הקיום. המינימום ההכרחי לקיום הפועל. אך מרקס, רואה כי דה פקטו אנחנו כבר בממלכת החירות: כן, מרקס רואה כי התעשייה שמה קץ למחזוריות של פיצוץ אוכלוסין, רעב, מחלות, תמותה. וכי התפוקה עולה ועולה, עד, דוגמא קיצונית של ימינו, לפיה הזבל של המדינה יכול להאכיל את כל העולם פעם או פעמים. מכאן, המשך הניצול להון הוא בהמשך התעשיה מעבר לקיום והאפשרות שלה הוא ביצירת הפועל כצרכן שלה: רכב לכל פועל, פורד. במילים אחרות, הרכב לכל פועל הכרחי להמשך התפתחות הקפיטליזם שזה עתה גבר על ממלכת ההכרח. הוא חייב לייצר הכרח חדש, ולציירו כממלכת החירות. בגדול מהלך זה מתיישב מהמעבר מקפיטיליזם קבצני לזה המאוחר יותר, של luxury: בקפיטל יש כבר את הרוח הפרוטסטנטית. זה קשור לקמצן העשיר, ההופך את השיגעון לרציונאלי. ההסבר שלו זה ההסבר הקיצוני להתנהגות המוזרה של הקפיטליסט, שמכסף לוקח אשראי להון בשביל השקעה חוזרת. בתחילת הקפיטליזם או הקפיטליזם המוקדם זה ההגיון המאפשר לו לראות עצמו כקומוניסט בין קומוניסטית, שעה שכולם שווים בפני האל של ההתפתחות הכלכלית (ג׳ון לוק). כמו שהוא מתקמצן על עצמו, בשביל הפיתוח, הקדמה, כך על הפועל. כן, גם: מה שמרקס לא הסביר, שפתאום נהיה לנו מאוחר, הוא לגמרי הסביר, בהבחנה בין קפיטליזם כמו פרוטסטנטי תחילה – התחלת התהליך, לקפיטליזם, שאיננו עוד לקבצן ועיקרו בהנאות ולא בכדי: הכניסה של עולם הקפיטל לצריכה ועדיין ההדוניזם הנראה, הגלוי, מתגלה בכן של הלא: אמזון מוכרת הכל לכל העולם. הלא של הלקצ׳רי הוא ג’ף בזוס טס לחלל.

רשומה רגילה
פילוסופיה

שלוש הערות שאספתי היום על אריסטו

נראה כי ההבדל כולו בין אפלטון לאריסטו נשען על הגילוי של מחזורים ביולוגיים דה פקטו ( עיגול חוזר על עצמו): (האדם מוליד אדם [ולא כלבים]). מעגל המינים הביולוגיים הוא נצחי; לפיכך ניתן לדעת; לפיכך אין צורך ברעיונות על מנת לבסס ידע (ברור מאוד במטאפיסיקה, 3). במקום הרעיונות, יש “צורות” של המחזורים הביולוגיים; “צורה” זו היא הסיבה (אנטלכיה) לתהליך הביולוגי (מחזורי); מכאן שהם נמצאים במרחב ובזמן למרות שהם נצחיים (והם נצחיים כי הנצח עצמו, כלומר נוס-תיאוס כמניע ראשון (מזיז, לא מוזז – או the unmoved mover), הופך את הזמן עצמו למחזורי (פיסיקה VIII), וזו הסיבה שתהליכים זמניים-מרחביים הם גם מחזוריים. לפיכך: האידיאו-לוגיה האפלטונית הופכת לאטיו-לוגיה אריסטוטלית = ביו-לוגיה = אסטרו-לוגיה (שכן ה”חוק” הביולוגי המחזורי הוא אובייקטיבי ממשי בדיוק כמו הספירות השמימיות [אי-סדר = אקליפטיקה נוטה]): שם יש לנו מדע של התופעות, אבל מדע זה הוא “אסטרולוגי” בלבד [זו התוצאה של מה שנקרא “השכל הטוב” וה”ריאליזם” של אריסטו, בניגוד לאפלטון “המשורר” וה”מיסטי”!!]. תחשוב מכאן על אפלטון. רעיונות זה looks. אתה צריך להבין איך ביולוגיה מחזורית פותרת את הבעיה של ה-looks. הבנה הזאת תעזור לתפוס עוד.

אם האמצע האריסטוטלי הוא אינו < צורה של > רלטיביזם מוסרי, אז אני לא יודע מה פירוש המילה (רלטיביזם). אחרי הכל, זה לא אחר מאשר האופטימום הביולוגי. אמנם תמיד יש רק שני ניגודים; אולם הנקודה היא ששניהם “רעים” (≠ אופטימליים, ובמקום זאת, יש או יתר או פגם); אבל המזוטה ה”טובה” היא “רבים בלתי מוגדרים”, וכך היא מוגדרת דה-פקטו בהתאם לאופן החיים: פונקציה של גיל, מגדר, גזע, אפילו – של החוקה הפוליטית! מעבר לזה, אתה כל הזמן יכול להתחיל אחרת, אתה מתחיל אחרת, וההתחלה הזאת היא לא בלי תזוזה של הסוגים עצמם, עד שצדק יכול להיות הניגוד של אי צדק, כביטוי האמיתי של שני הניגודים. האמצע יכול לחיות בין a ל-non-a כי non-a יכול להיות לאמצע. {לגבי הנקודה האחרונה: “האזהרה” של פרמנידס לסוקרטס: לא לזלזל בתולעים ואבק היא אירונית: זו הביקורת המופנית כלפי אפלטון עצמו (חוץ מזה, סוקרטס בשום אופן לא ” משוכנע” מהערתו של פרמנידס). נראה לי בלתי אפשרי לחלוטין להניח רעיונות (אפלטוניים!) של תולעים ואבק: אין רעיונות של השלילי (הרעיון הוא A, והלא-A הוא לא רעיון; ליתר דיוק: בתור לא-A הוא “משתתף” ברעיון של A, אבל בתור לא-A הוא רק פונקציה של *aoristos dyas ; תולעת ואבק הם “privations” של החיה “השלמה” ושל המינרל “השלם”. זה נראה לי עיקרון בסיסי של האפלטוניזם, בניגוד לאריסטוטליות, שעבורה תולעת ואבק נמצאים “בין” A ללא-A (מזוטים! ואיכשהו ההבנה הזאת חודרת גם לתפיסה של האמצע – mesotes- באתיקה).} * indeterminate dyad.

גם אני לא הבנתי כלום. ביתר אופטימיות: בוא נאהב את אריסטו באמת- בשמרנות יתירה:

אריסטו- וירט’ו הוא הרגל (habit).

(1) כוח מקורי לפעול, נכון או לא נכון – אנרגיה בלבד. (2) פרואריזיס, כוח בחירה, הכולל חופש, התלבטות, דיון פנימי, רצון. (3) האנרג’יה – כלומר, הפרקסיס. (4) אקסיס, או הרגל של סגולה – נטייה שעליה בנוי הפרקסיס. (5) ההתנהגות הנובעת לבדה יכולה להיקרא סגולה, או מוסרית. | אריסטו אומר לא, זה לא הרצון או המעשים הבודדים בלבד שיכולים להיות טובים או רעים; זהו כל האדם, האופי שלו, ולאורך זמן, כמובן, שיכול להיות טוב או רע- כך שזה שווה ממש להתחיל לתרגל את עצמך כבן אדם.

Proairesis
Energeia
Praxis
Exis

And you are good to go.

הצלחתך הצלחתנו.


עוד סיבוב קצר על האתיקה? עזוב אותך בחייך. כך את זה בינתיים בארוך על הפוליטיקה.

https://www.facebook.com/avikujman/posts/pfbid025uVJoiDv4WmrBnDHSAHuWJ5Hf315d114yUjLW7Bj8fiArRbL8Ew1xEq9xavwmHkZl ֿ

אני סתם צוחק. אל תיקח כלום. אל תהיה פראייר. איי גס ד׳ת איי אמ טו טיירד פור דיס שיט. איגין!

רשומה רגילה