הגל, ישראל, מרקס, ספרות, סתם, פילוסופיה, קוז׳יב

משמעות המילה היא בשימוש

משמעות המילה היא בשימוש, אבל אז משמעות מנותקת מהמובן והמהות, וכך תקרא לבירור עצמה בשימוש. אחרת, השימוש הוא הבנה השוקעת בדבר כמפנה מהאני. המעשה של מוות לעולם יהיה במפנה שלה מניסיון להסביר למה כל כך היא מדברת, ולתת חשבון שלה כאומרת את כל מה שהיא אומרת. הסובייקט לא נע חזרה לעצמו כשאלה, והרי זאת חוזרת עם התנועה לנשוא שוללת עם השלל, ואז אני מה? אם תרצה, הטרופ שלה יהיה למטאפורה תקועה, וכך תתקע אותנו בלי האירוניה לגבי השימוש עצמו. כדי להימנע מזה, הרי שהמוות צריך להיות בתנועה חדשה, קדימות העתיד לעבר אך אפשרותו משום הבסיס הנגלה. כאן, התשוקה תכניס אותך לעולם, והעבודה כהיסטוריה תאפשר לך יחס עצמי המאגד את עצמו בטבע כהיסטורי. כאן, השימוש יהיה במילים לפרוייקט ההוא, ההופך את השיח על הטבע דרך האדם המשתכלל אגב שכלול הטבע. לשם כך, אבל, הפילוסוף יהיה למאסטרֿ, המסתכן בגילוי. אחרת, כל כוחו, כמו כל הדיבור המודרני הוא בדיבור סתם, המתאר את זה שלא שם, כי כלום לא ידע כי השתיקה מתחילה בזיהוי המילה עם האובייקט; שהרי כך הסמל יהיה למילה האומרת רק את עצמה, כך לא יכולה להגיד כלום המסמן אובייקט. אם הסמל כלב בקול או במורפמה אומר כלב, אז איך אמרת כלב, וחמור מכך הסמל יסמן מהות גם עם החתול יהפוך לכלב. כלב האב האב שתוק בחייאת, ושתוק האב האב, וכאן תהיה למפנה האב האב על כל הלא מוכר, וזה אתה בזמן, ותזכור המטרה שלך היא לתאר את הטבע, ואלה באמת סמלים האומרים את עצמם, אפשריים כי הטבע הוא הדבר הניתן לשלילה בזמן, ויאללה האב האב. מרקס יגלה לך את האפשרות לשיח או מול הבנתו את הגל, או מול האמפריציזם ההיסטורי רק אם טבע, לא היסטוריה. ההיסטוריה תהיה טבע כתיאור אם האדם יהיה מסופק, חלאס לו לשלול, או אם שנאת האהבה מאפשרת לו לגלות כי תמיד האב האב, אף פעם לא עולם כי האדם מחוץ להיסטוריה, וזה גם הקשר להיידגר, ולמה לכתוב ארוך אם לא תהיה לקצר, למה להשפיל את עצמי בזה שפנה לרוח כאני, אהיה לו להאב האב, ויאללה לתולעת, איזה מכנס ליוגה? וואו, כמה טמבל הוא היה,ריספקט, וזה היה ריביו, וביי יאללה. כמה סתם כמה: אז מרקס על הגל: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה, ותעזוב חשוב, רק: מכאן, הדיסקורס אפשרי ועושה הגיון, ואין לי זמן חדש, או למדע החדש של ויקו עם לייבניץ הפוך מול הטבע, ועוד כאן, הטבע הוא כבר היסטורי, או סמלי, אומר עצמו, ואיננו אפשרי לשפת בני האדם מההיסטורי, ולא לפרוייקטים במילים, ההיסטוריה שתמיד אחרי קדם ההיסטוריה, ועוד ועוד ועוד, שלא יהיה. אך אפשר לא לראות שזאת לא עוד הבנה, שזה לא הדברים ביחס לשמות אלא חריגה לשיח של האדם היודע כי זה הוא המדבר. ואם מבינים את זה, איך הפספוס של הדיסקורס על העתיד כשיח של פרוייקט המשנה את ההוויה הניתנת, ולכן הביקורת על האנגלי האמפירי כמבלבל מצב היסטורי בר שינוי עם טבע, שהוא מבין מתוך כיבושו ההיסטורי. הטבע מהונדס ולכן פתוח לדיסקורס, אך זה עוד על עולמו של האדם המתחיל היסטורית כחיצוני אלמלא השלילה עד סיפוק. ואיננו עוד על הטבע העובד עם סמלים אומרים עצמם, מתוך שפתם היא, ולא רק אלא שהטבע עצמו הוא על חוק ותנועה, לא סדר במרחב; וזה כבר לא לשיח שמתחיל בחתול הוא חתול, ומעביר את המאנה ללוגוס.

רשומה רגילה
Tumblr 681b81e07b60c5117108ce5242b05089 38c2924a 1280
הגל, מרקס, פילוסופיה

הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח של הגל, וניסיון לתרגם תחילה

הקדמה לפנומנולוגיה של הגל, וניסיון לתרגום תחילה: או איך הגל, הפילוסוף הגרמני, וזה של הפנומנולוגיה של הרוח, יכול להישמע בעברית? או איך הגל, הפילוסוף הגרמני של הפנומנולוגיה של הרוח, עוד בשלב הפרפייס, הידוע לשמצה, יכול היה להישמע בעברית סבירה מינוס הפיוט, הביטול העצמי של התרגום כמעשה פילוסופי, עצמאי מהצורה לתוכן, ועוד צעדים רבים בתוך חגיגת הטיפשות של האוטומוטה המסבכת את זה שלא לה להבין? אז הנה, אבי קוג’מן, הופעת אורח.

האם הייתי ממש משועמם ביום הזה של התרגום או שמא קראתי רסלינג ומעין הייתי פתאום לרסלר מול קול הרסלינג, או אולי זה היה הזיכרון של כל האלה שלימדו אותם? מי יחנך את המחנכים, מרקס שאל, ואז כבר עזב אותם: אז הנהֿ עזבנו: תרגום פרפרזה מהפרפייס הלא קריא, ולא לכאורה, לזה אשר מתרגם, לכן גלי אי ההבנה, בהעדר התנועה להגל. אם רק היית יודע גרמנית, יאללה מתחילים, תודה לאל על הרוח הגרוזינית: וכל החופש העבדותי קמעא של הפייס מן הבוק:

״ההופעה של דרישה מעין זו צריכה להישקל בהקשרה הכללי יותר, ואנחנו צריכים (גם) לראות איזה שלב הרוח של התודעה-העצמית תופסת כיום. ברור שהיא – הרוח של התודעה העצמית- עברה מעבר לחיי המהות שהיא כיוונה קודם כאלמנט של המחשבה עצמה- – ברור הוא שהרוח נמצאת כבר מעבר למיידיות זו של אמונתה, מעבר לסיפוק ולביטחון של אותה וודאות שהייתה לתודעה בנוגע להתפייסותה עם המהות והכלליות, הפנימית, כמו גם החיצונית, כנוכחות עכשווית.

הרוח לא רק עברה מעבר לכל אלה, לקצה השני של השתקפותה הלא מהותית בפני עצמה; היא גם עברה מעבר לזה (לכל אלה כזה!). לא רק שהרוח של התודעה העצמית איבדה את חייה החיוניים; היא אף מודעת לאובדן זה ולסופיות שבתוכה (האובדן משקיע אותך בתודעה הסופית של הסופיות עצמה ככלום, להבדיל משלילה). הרוח מסתובבת הרחק מהקליפות, וכעת, כשהיא מודה שהיא מצוייה בצרה ותחת קללה, היא דורשת מהפילוסופיה לא כל כך את הרוח של התודעה העצמית, כמו שמבקשת היא שהפילוסופיה תעזור לרוח לבסס באופן כמו-הרמוני את המהות האמורה של ההוויה.

הפילוסופיה מתבקשת לענות על צורך זה לא על ידי פתיחת מנעוליה של המהותיות (הבנה) והעלאתה לרמת התודעה העצמית, וכך היא מתבקשת (כיום) לא על ידי החזרת התודעה הכאוטית לסדר המחשבה ופשטות הרעיון, אלא על ידי בלבול ההבחנות של המחשבה, על ידי דיכוי המושג המבחין, ועל ידי ביסוס תחושת הרגש של המהות, שלא נותנת מקום כל כך להתהוותה של התובנה כמו שהיא פועלת להבנייה כגיבוש חינוכי תרבותי.

היפה, הקדוש, הנצחי, הדת והאהבה הם הפיתיון הנדרש לעורר את הרצון לנשוך. לא הרעיון אלא אקסטזה, לא הצורך המתקרב של הנושא הנדון, אלא התלהבות מתסיסה, היא-היא הנחשבת ליחס הטוב ביותר ולמדריך הטוב ביותר, למרכזיי העושר, ההולכים ומתגלים, של המהות.

….הערה…שלי… “ע”פ שילר, על החינוך האסתטי של האדם, בסדרת מכתבים (1795): “הטבע (חוש) מאחד בכל מקום, ההבנה נבדלת בכל מקום, אך התבונה מאחדת את השונות המנכרת, שוב. מכאן שהאדם, לפני שהוא מתחיל להתפלסף, קרוב יותר לאמת מאשר הפילוסוף שעדיין לא סיים את חקירתו “(הערה למכתב ה -18). הגל מבזה את שילר, כשהוא משסה בזלזול רב, אינטלקטואלים, אשר בניסיון הראשון נוטים לגלות לעצמם שהם אכן רחוקים מהבית, בוחרים לחזור לאחור במקום להתמיד, לדחוף את החקירה קדימה, לידיעת האמת. בהתנגדותו לרומנטיקה, עם פולחן הרגש והפילוסופיה מעוררת ההשראה של האדוקים, הגל אינו מעמיד סיבה נגד תשוקה, או פדנטריה אקדמית כנגד חוויה עמוקה; במקום זאת הוא מטיל ספק ברצינות התשוקה ובעומק הניסיון של הכותבים עליהם הוא מבקר: הם רצים חזרה הביתה ברגע שההליכה מתחילה להיות קשה, כשבין לבין הם מסתירים את חוסר הויטאליות או היכולת ובוודאי את חוסר האמת התשוקתית שלהם בערפל של הונאה רגשית.

=סוף הערה= חזרה לפרפרזה.

בהתאם לדרישות (סופיסטיות, רומנטיות) מעין אלה, אתה מתאמץ כמעט בקנאות ובכעס לקרוע את בני האדם מתוך מה שהם קולטים בתור חושני, וולגרי, פרטי, ולהרים את כוונת-עיניהם אל הכוכבים – כאילו הם שכחו לחלוטין את האלוהי, הם עכשיו לנקודה שבה יכלו להסתפק באבק ובמים, כמו תולעים. בעבר היה להם גן עדן, מרוהט בשפע של מחשבות ודימויים.

המשמעות של כל זה ששרר ביחס אל האור נקשרה בקשר של הרבים לשמים; ובעקבות חוט זה, העין, במקום להישאר בהווה, עלתה אל המעבר, הגיעה אל המהות האלוהית, אם אפשר לומר זאת, אותה הוויה נוכחת שמעבר. היה צריך להפנות כוח לטובת שינוי הכיוון של עין הרוח, ואחר כך גם לשמר את הפנייה האמורה, אל הדברים של העולם הזה. ואכן, לקח זמן רב לעבוד על הבהירות שרק העל-טבעי החזיק כהכרח וכך גם על הבלבול שבו הייתה כלואה תחושת העולם הזה; ההווה כשלעצמו – מה שנקרא, במילה אחת, ניסיון – המתין זמן רב, עד שנלקח ללב, והחזיק לאינטרס עניין בעל תקפות של ממש

כעת הצורך ההפוך פוגש את העין: נראה שהחוש נעוץ כל כך חזק במה שהוא ארצי, שנדרש כוח שווה כדי להעלות אותו גבוה יותר. הרוח נראית כל כך דלה, כאילו הייתה לנווד נודד לתוככי המדבר, הנבלע בעייפות לתאוות משקה פשוט של מים, ועדיין פניו משתוקקות רק לריענון, אדישות לנוכחות החושית, החשופה והטובה של האלוהי. על פי תחושת המספיקות של הרוח מעצמה, מידת האובדן של הרוח ניתנת להערכה.

שביעות רצון הזאת יפה לקבלה צנועה, או סיפוק ממידה קמצנית של נתינה, לעומת זאת, אינה מתאימה למדע. מי שרצונו מתגבש במרכז, ושם מסתפק, בלשון אחרת, ועוד משיכה: מי שרוצה להסתיר את הריבוי הארצי, בהתרחשות הבוחשת בקיומו ומעסיקה את מחשבתו, תחת מעטה של ערפל , תוך ההשגה של ההנאה הבלתי מוגדרת של האלוהות הבלתי מוגדרת הזאת, רשאי לחפש בעצמו את המקום שבו הוא יכול למצוא מימוש שכזה; הוא צפוי למצוא בקלות את האמצעים להרשים את עצמו, ביתר שאת, וכך לנפח את עצמו, בהתלהבות גם.

לעומת זאת, על הפילוסופיה להיות מודעת לרצון המגבש. פחות מכל, הפילוסופיה יכולה לקבל נחת מהישג צנוע, ולהתנער כך מן המדע, תוך שהיא טוענת כי אקסטזה ותעתוע, כשלעצמן, הן משהו גבוה יותר מהמדע. דיבור נבואי שכזה מניח זה המדבר שקוע במרכז ממש, ונתפס מן עומק, שעה שדין הנחרץ מאבד אחיזה ברוב זלזול והוא עוד שומר מרחק, במודע, הן מהמושג והם מהצורך, ולוקח לו לב לשייכם, אחת ולתמיד, לבבואה שהופכת את סופיותם לטלוס, והם זהים לעצמם, מגודרים לבית (והוא בית; הדיאלקטיקה היא לא לדיאלקטיקה).ֿ

אבל גם כשיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק; אפילו שיש הרחבה של החומר ששופך את עצמו לריבוי סופי, ללא כוח להחזיק אותו יחד, הרי כי יש גם חלל אינטנסיבי של כוח טהור-תוכן ללא שום התפשטות – זהה בעצמו לשטחיות. כוחה של הרוח הוא גדול רק כביטוי שלו; העומק שלו הוא עמוק רק כעומק שבה הרוח מוכנה למתוח את עצמה ולאבד את עצמה בהבאתה להבהרה עצמית.

יתר על כן, כאשר ידע של מהות ללא מושג מתיימר להטביע את אישיותו של העצמי במהות, ומכאן להתפלסף בצורה אמיתית וקדושה, הוא אכן מסתיר את האמת מעצמה: שכן במקום להתמסר לאל, הוא מבטלו. מכיוון שהוא מדרבן את מידה כנחישות-עצמה, הרי כי עכשיו התוכן המקרי, הרי כי כך עכשיו השרירותיות האישית תשלוט בו. – (החברים האלה, שעה) שהם נוטשים את עצמם לתסיסה הבלתי מאולפת של עצמם, הם כמו שאמרו כי על ידי אפיפת התודעה העצמית ו/או על ידי הכניעה לגבולות ההבנה, הם כבר הפכו עצמם להיות אהובים על ידי אלוהים, אשר נותן להם חוכמה בתמורה״.

נספחים, ועוד ספיחים

כאן אני רוצה לומר באופן ישיר את העקיף. 1. כלומר, למה תרגום הוא יותר פילוסופי מלא או למה הכוונה במעין כוונה שכזאת ואת היוצא מכך, כלומר, התרגום יוצא מהניסיונות לבאר את הקונספט בפרויקט ההגדרה ולפיכך הקדמה בכותרת ותו לא, כשהלא הוא כן, כפשרה, חיים בעולם היסטורי, בו כותבים פדגוגית, כלומר, מתוך התחשבות בקורא, כך עושים במרחב לזמן שהוא צריך ומכאן הלגיטימציה להקדמות, כעוד עבודת תרגום, המתחילה כמו שאפשרית משום העצמאות של התוכן מהצורה, כולל הלשונית, מילולית, אגב המעשה הפילוסופי…& 2. אבל הנה לנו גם לומר שהפרפייס הוא לא פדגוגי כמו היסטורי-פוליטי, מציב את הפייס אל מול מגמות המאפשרות את הבוק, בעוד ייחודיותו דורשת הסבר לפני מראה הפנים, אולי מן ההכרח כדי לקדם את אפשרות הקורא לראות פנימה. כמובן, כאן, יש משום העין התשוקתית כפיתוי. הבת של העבד צוחקת על תאלס כי רואה רק את תאלס… 3. במובן הזה, אני אומר, בסופו של דבר, כי זה הקטע החשוב של הפרפייס וכי הפרפייס ההיסטורי בתור הקדמה היסטורית למעשה ההיסטורי, קרי, כתיבת הפנומנולוגיה, נעוצה בהגל מסביר את נפוליאון. משם, ההקדמה להבנת הספר צריכה להתחיל ולא מהפרפייס, הנכתב בסוף וכמעבר לכתיבה מיד שניה, מודעת יותר, כבר הקדמה ולא פרפייס לפרוייקט הבא. אם בכלל, אז הנה זה, ולא זה: (3) אבל בוא ניתן את הכללי, העקיף, אותו דיבור אחר לנקודות האמורות: 1, 2, במספר: לפני הנקודה היותר קונקרטית, 3.

—-לראות את 1 ו-2—
.
..

על ההקדמה הפילוסופית

  1. ההקדמה הראשונה לספר היא כותרתו ולא יכולה להיות שום דבר אחר מלבד הכותרת. לכן יש לבחור את שם הספר בצורה שתוכל לשמש כמבוא. אך המשמעות המרומזת בכותרת יכולה להתברר או להיהפך למובנת רק בהתפתחות הדיסקורסיבית של מכלול המושגים -המרכיבים את- המכוננים של- כותרת זו. כעת, אם הכותרת נבחרה כהלכה, התפתחות דיסקורסיבית זו אינה אלא תוכן הספר עצמו, לפחות ככל שיש לספר זה תוכן פילוסופי. הכותרת “הפילוסופית” היא באופן מסוים פרויקט ההגדרה של הספר, אשר על ידי פיתוח הגדרה זו מוביל להגדרה המסכמת אותו, כאשר זו תואמת את ההגדרה ששימשה כנקודת המוצא של הכותרת.

כשמדובר בספר פילוסופי, נראה אם ​​כן מיותר, אם לא בלתי אפשרי, להכניס הקדמה כלשהי בין הספר עצמו לכותרת. מנקודת המבט של “הנמקה” שיטתית (“לוגיקה”), שלוקחת בחשבון רק את זמן ההוכחה / דמונסטרציה עצמה (לכל הנמקה יש בהכרח את המשך שלה), “טענה” זו היא “בלתי ניתנת להפרכה”.

אך טענה זו אינה תקפה מנקודת מבט של “הנמקה” היסטורית או חינוכית, שלוקחת בחשבון את המצב של כל נימוק (כולל הנימוק הלוגי עצמו) בזמן; במרחב שבו נמשך משהו אחר פרט לחשיבה ההגיונית המדוברת. כאן הרטוריקה חשובה ביחס למטרה – אפלטון לומד מהרטוריקן, וזה צריך להתחיל בידיעת נפש שומעיו, כמו ביכולת ללמדם להקלה ורמז בדרכם אך גם בדרכו.

ועדיין, מתוך שהקהל הוא לפילוסופיה, הרי שהרצאות פרופר מתאימות, אגב פיתוח המגדיר כשלם שצופה את עצמו עוד לפני היותו בצורה הזאת, על כל פנים. [היתרון בעברית בפרט ובכלל בפילוסופיה בת זמננו? לא צריך לקרוא מעבר לכותרת. הכותרת לא מחזיקה את עצמה, כמו לכתוב על הגל והרוח של המודרניות: הטרגדיה בחיים האתיים. אתה צריך להיות אידיוט כדי לכתוב כותרת כזאת. היתרון בעברית? דקארט תופס ללא ההסתייגות:]

  1. דקארט היה נכון לומר (אם הוא באמת אומר את זה, מתכוון לזה באמת, באמת ובתמים, כפי שהוא טוען) כי כאשר פילוסוף מתמודד עם ספר פילוסופי – זה של פילוסופים אחרים, הרי שקריאת הכותרת שלו עשויה להספיק לו כדי “להבין” את הספר, זאת אומרת, להסביר או לפתח באופן משמעתי את המשמעות הגלומה בכותרת.

שכן אם תוכן הספר נכון (“נכון”), זה לא יכול להיות אלא פיתוח דיסקורסיבי של כותרתו, ולכן מתייתר לו הצורך לקרוא את הספר עצמו. אם, לעומת זאת, תוכן הספר שונה מהתפתחות זו, פילוסוף עדיין היה מבזבז את זמנו בקריאתו, מכיוון שתוכן זה יהיה בהגדרה מוטעה (“לא נכון”) ולכן, על פי דקארט, נטול כל ערך פילוסופי.

עם זאת, היסטורית מניסיון, ה”חוויה “מלמדת, למעשה, כי ניתן לפתח באופן דיסקורסיבי את המשמעות של מושג אחד ויחיד בכמה דרכים שונות (גם כאשר משתמשים בשפה אחת, אותה שפה, באותו זמן), מבלי שמישהו יהיה מסוגל לומר כי הוא יותר או פחות “נכון” או אפילו “נכון” מהאחר.

שוב, השפה והזמן גם משפיעים על פיתוח האמור. מהאמור לעיל, הקדמה (פילוסופית) לספר פילוסופי “מוצדקת” (פילוסופית) בסופו של דבר בכך שאפשר (“נכון”) לומר את אותו הדבר בדרכים שונות כשמדברים שפה אחת. כעת, אף על פי שאיש אינו חולק על עובדה זו, כעת יש להעיר עליה.

באופן כללי, אנו מודים כי “התוכן” הבלתי ניתן לתרגום של כל שיח שייך לתחום השירה ואינו מהווה חלק מהפילוסופיה (וגם לא מהשיח הראוי שכן “תוכן” שאינו יכול ביטוי “נכון” או “מושלם” בכל השפות אינו יכול לבוא לידי ביטוי “באמת” באף שירה). ניתן לומר כי כל “תוכן” המקושר כל כך ל”צורה המילולית “של שיח, עד כי שינוי של” צורה “זו הורס אותו או משנה אותו באופן עמוק, אינו תוכן פילוסופי.

להיפך:

‘Sounds as well as thoughts have relation both between each other and towards that which they represent, and a perception of the order of those relations has always been found connected with a perception of the order of the relations of thoughts. Hence the language of poets has ever affected a certain uniform and harmonious recurrence of sound, without which it were not poetry, and which is scarcely less indispensable to the communication of its influence, than the words themselves, without reference to that peculiar order. Hence the vanity of translation; it were as wise to cast a violet into a crucible that you might discover the formal principle of its colour and odour, as seek to transfuse from one language into an- other the creations of a poet. The plant must spring again from its seed, or it will bear no flower — and this is the burthen of the curse of Babel.’— SHELLEY, A Defence of Poetry.

לראות את ההבדל בין שירה לפילוסופיה זה לראות את הפרודיה של סוקרטס האפלטוני על המעשה האפשרי לפילוסופיה, אך זר לשירה, וככזה היה לבדיחה עצמית של הפילוסוף בדבר השירה כזרה לפילוסוף, כאילו יכול היה להיות רק פילוסוף. בקיצור נמרץ, שם אפשר לראות את המהלך הבא:

הפארודיה תתקיים אם יהיה דיסוננס בין התוכן לצורה, כמו הסאטירה ש- Horace מזהה עם תוכן או טון של אדם פשוט הנאמר על ידי האל או הגיבור וההיפך. האדם הפשוט שמדבר לו כל אל או גיבור.
הפארודיה מתאפשרת מזיהוי של שפה קונבנציונלית ההבדלים הסגנוניים בתוך השפה כעדות חיה לתוכן התרבותי ואז הנפשי של האדם המדבר מתוך עמדה / מעמד פוליטי בעולם. החריגה מהייצוג כאמת לפני האמת מגחך את השקר אצילי של השפה. השבירה הזאת, הטוויסטיות הזאת – שינוי הצורה לתוכן יכול להראות את השקר הקונבנציונלי, המיוצג כאמת, כאן ועכשיו על ידי x או y.

מכאן אנו יכולים להציע את השינה או ההירדמות לייצוג כביטוי מגחך פוסט פאקטום. יש עוד מה לומר כאן, אבל שעה יותר מאוחרת של היום, אולי. ננסה לתת דוגמא במקום, כהקדמה:

דוגמא לכך היא סוקרטס של אפלטון. אפלטון לא יכול מול הקסם של הפואטי, עם כל האיבה שיש בו לתוכן עצמו. אבל כל התרבות היוונית מתחילה בהומרוס ואז מעבר האלים והגיבורים הללו לטרגדיה וכיוצא באלה. מה עושה סוקרטס- רפובליק- הוא מספר שירה כנרטיב ואז משאיר את זה בלי הקסם של השירה. במקרה הזה בלי שפת הגיבורים של ויקו. זאת הפרודיה המוליכה לשינה.

היסוד הפארודי בה הוא של סוקרטס-אפלטון המספרים אותה. אפלטון צוחק על עצמו כאן. הצחוק הוא על שעמום מהזעקה של אכילס. או בכלל על הניסיון של הנרטיב כשירה.

  1. לא ניתן להעריך מספיק את החשיבות של “תוכן” השיח הפילוסופי בהשוואה לכל שינוי שפה: באופן עקרוני לפחות, “תוכן” זה אינו משתנה מעצם היותו פשוט (“נכון”) ) מילולית כתרגום מילולי משפת המקור שלו ל *. לכן אפשר לעשות הקדמה כתרגום של הדיסקורס. כן: אין הקדמה לשחזר את הפרפייס, העוסק בשאלה של “הצדקת” פרסום הספר, במקום נתון, בזמן נתון ובצורה הנבחרת.

הפנומנולוגיה של הגל היא דוגמא מצויינת לכך.

הקריאה שלו צריכה להיעשות בסוף, כנכתב, ככזה. למעשה, הפרפייס צריך להיכתב מחדש, כמו שהפנומנולוגיה צריכה להיעשות מחדש כדי להצדיק עצמה. כן הלוגוס הכללי הוא עדיין אישי. השפה צריכה להיות שלך. זה צריך להיות הדיסקורס האוניברסלי שנכתב, אבל יאמר רק שאני יאמר אותו, הרקליטוס. אצל הגל ואפלטון, אנחנו נדבר גם על רקולקשן. היזכרות.

  1. מהפרפרזה עד למיתוס: הפרפרזה משנה את “התוכן” של השיח פילוסופי לא יותר אשר תרגומו. אך אם, מבחינה שיטתית, ערכה התיאורטי של הפרפרזה הפילוסופית הוא אפסי, הרי שיכול להיות ערך משמעותי מבחינה פדגוגית – היסטורית.

אני יכול כך להרחיב את הקהל שאליו מדבר. אני יכול להזמין את הילד מול המבוגר. כן, אני מדבר בשפת בני אדם כשפת האגורה. כאן, אני לפני הקונברסיה לתמיהה כפליאה. כאן, אני מיתוס כדיסקורס במובן של כאן אני מספר את הסיפור כאילו היה הרחבה של הרכילות ו/או הסקרנות.

אני לא יכול ארוס כמו שאני לא יכול קונברסיה. אני יכול לתאר אותה בטיול אחר. לרמוז עליה. המקסימום זאת העין התשוקתית המסמנת. כמו שאני לא יכול להגיע לכך מהשאלה לקונברסיה, שהיא תמיד תהיה על זה שהיה נראה זהה לעצמו, הידוע כי היא תמיד בהרהור של האני, תמיד, זאת אומרת, בסוף, במושגים מוחלטים, בטח שאיני יכול ללמד ארוס.

או שהוא מתפתח לזה שנמצא כנטאי חזק אצלו או לאו. כך למשל, סוקרטס לא יכול ללמד ארוס בפאדרוס, אי אפשר, לכן, הוא לא יכול לחבר בין החלק הראשון, תשוקה, לפילוסופיה. הוא הולך למיתוס כשמועה, על הכתיבה, להבדיל מאפלטון נעלם כמשורר, סוג השני, הפואטי.

ההקדמה אם כך היא מיתוס במובן של שקר אצילי והיא כה כל-אצילית כי היא נעשית מהסיבה הפדגוגית. השמש מסנוורת מדי. המילה השונה מתווכת.

  1. אם הפרפייס הוא מעל הכל, a tract for the times לגבי האפשרות ההצדקה ההיסטורית, כלומר, זה שנכתב כגילוי עצמי וכבר התחלה לכתיבה הבאה, ההצדקה היא בהמשך האפשרות של הפילוסופיה, ההקדמה באה ממקום פדגוגי חינוכי שהוא אהבה, אבל להקדמה איננו יכולים לומר זאת.

זה שוב לדבר יהיה על הקונברסיה ועל הארוס, דיבור שמניח אובססיה להימנע משאלת האובססיה וכך ממה שיכולים לומר כאמת בהקדמה.

כלומר, ההקדמה תהיה אצילית כי בה נאמר מעט מהפאלטות, פיילינגס שלנו. אנחנו נעשה את זה כשנרצה לסגור, וייגמר סיפור, שם משהו בנו יזעק, אם נהיה אמיתיים למעשה הפילוסופי. במקרה הזה, אנחנו לא נאמר רק את המעגליות של ההסכמה כאן, אבל נבקש את ההסכמה בסוג זה של דיבור אחר.

אנחנו נאמר משהו על הפדגוגי היסטורי לילד כשנאמר כי מי יחנך את המחנכים? האפשרות שלנו היא מבוכה, אף שיגעון אפשרי כל עוד אנחנו לבד. אנחנו יכולים לטעון טיעון לוגי לחלוטין בעצמו, לעצמו, בתוך עצמו, ועדיין לדבר המשוגעים, ללא שום הכרה היסטורית דיסקורסיבית אנושית. האפשרות לדיאלוגיות היא המלחמה לשפיות.

  1. לשם כל זה, ההצגה האחרת חייבת לגעת בנקודה הבאה, שהסופיסט של אפלטון מדבר עליה גלויות כמה פעמיים, כתימה חוזרת: הוסרל בתקופה המודרנית גם נוגע בעניין זה: אובדן המשמעות של המילים. סכנה זאת היא משמעותית במיוחד בדיבור המושגי הכאילו פואטי- פאקינג פיוטי.

בסקירה ההיסטורית-פילוסופית של הדעות העיקריות לגבי ההוויה כאי הוויה, הזר בדיאלוג של אפלטון הסופיסט כאמור, מסכם את הסקירה בציון אלה (5) שאינם מאפשרים לשום דבר להיקרא בשם אחר משום שזה אומר שמשהו עשוי להיות מושפע ממשהו אחר (אנטיסתנס); ההנחה כי כלום מסוגל להתמזג עם כל אחד אחר מייצרת לנו תוצאה עגומה, אד אבסורדום, של הדבר הזהה לעצמו

[שהרי בלי קהילה, האינדיבידואל לא יהיה מוגדר וקהילה לא תהיה מוגדרת ללא שוני עם כלל גדול יותר מאחורי שתיהן וכן הלאה עד בירור השיח המתנתק מכפיפות המילה לתופעה או אובייקט. השיח של הגל מחליף את השיח המטריאלי. ההתחלה היא בקאנט, במידה רבה, גם אם נקרא מאחורי הגב].

תיאטוס אינו מבין את הנקודה האחרונה. הזר מסביר לו למה. משום שאלה, הפילוסופים הללו, משתמשים לגבי כל דבר ועניין , במילים כמו ״הוויה”, “לחוד”, ״בנפרד מהאחרים״ ובאינספור ביטויים חסרי פשר או תנועה; כך אין צורך אפוא להפריך אותם:

האויב העכשווי, כמו היריב העתידי שלהם, מתגורר בתוך הבית שלהם, פנימה הם דוחפים אותו, כשהם סוחבים אותו לכל מקום בו הם מדברים מהבטן, כמו האמנים הנפלאים בדמות יוניקלס. ‏Theaetetus מאד מתרשם מהמילים של הזר. טוב. הוא היה לגמרי מערבי. מהאמירויות.

3—3—3. הקונקרטי, הפרפייס ההיסטורי להגל כעוד הקדמה, ואפשרית. הגל: סוף להתחלה: תחילת הקריאה של הפרפייס כהקדמה.

.
..

מכתבים של הגל מראים כי הוא היה בדיכאון קשה במשך חמש שנים. הוא לא רצה לסגור את הפילוסופיה בחוכמה כי אז הוא יוצא מהזמן. מת להיסטוריה. כל הפנומנולוגיה זאת התפרצות שמתחילה עם עורמת התבונה. נפוליאון כובש את יינה, והכל מראה כי רק הגל יכול לגלות. כולם חושבים שזה נפוליאון. אף אחד שזה סוף ההיסטוריה בחיבור שהוא בין הזה לנצחי. הגל שואל את עצמו לגבי דקארט שתמיד יאהב את דקארט אבל איפה דקארט. איפה האני של דקארט. מה זה אני קיים כמחשבה? מה זאת הבריחה המשוגעת לאלוהים מיד אחר כך. הוא לא אני, לא חופשי. תמיד מדבר בו משהו שהוא לא הוא.

האני זה הפילוסוף שהוא הגל, המקרי, ההיסטורי, הפילוסוף שיכול היה להיות אם לא היה זה שראה הכל. הוא חייב להגיד את זה. הגרמנים רואים בו את המלנכוליה אחרי החיוך ההוא על המהפכה ההיא. הם לא רואים את זה מרצינות המושג ולא מגלים רצינות לאמת ההיסטורית. הם מפנים את גבם להיסטוריה. כןף בצעד הראשון של הפילוסופיה שפועלת בהם, הם כבר בורחים לרגש או לאינטואיציה.

זה חייב להיות הוא, הגל. הוא הגדיר את עצמו כהיפוכונדר בנוגע למערכת לסיום. ההיסטוריה צריכה אותו כדי לכתוב את סופה. עכשיו, מה זה הסוף? הסוף הוא האמת של השלילה. זה גם הסוף של הדיאלוג. הפנומנולוגיה זה שיח של היזכרות. אתה רואה הכל כתמונה מפה, לא כמיתוס של נצחיות הנפש שמביא, לפי הגל, לתיאולוגיה, מושג מחוץ לזמן המסתיים בשתיקה. השיח של הכל כהידברות הוא כבר כהתגלות של ההתגלות. הגל הוא ההתגלות.

שוב: ההתחלה של הפנומנולוגיה נמצאת בסופה, האימפריה ההומוגנית והאוניברסלית של נפוליאון, כהמשכה של המהפכה. סוף ההיסטוריה היא התנאי ההכרחי למקריות של הגל. מקריות זאת הופכת למהותית בפנומנולוגיה בתור שיח של הסוף כאמת. האמת תחשוף את עצמה כשלמה רק בסיום הנגלה. נפוליאון הוא הכובש, הגל הוא הלוגוס המגלה אותו כהתגלות סופית עם הכתיבה עצמה של הפנומנולוגיה.

או? ההתחלה של הפנומנולוגיה? חלק ג ‘של פרק ו’ עוסקת במדינה שלאחר המהפכה, כלומר האימפריה הנפוליאונית (1806). אנחנו בסוף ההיסטוריה. הדיאלקטיקה מסתיימת כאן בהופעתו של הגל עצמו, ליתר דיוק – בהופעה של הפנומנולוגיה. (פרק VIII והאחרון: יעסוק בפנומנולוגיה זו, כשם שזה עתה הייתה. הוא יהיה כבר לשיח מנקודת מבט גבוהה יותר, המסבירה לנו מדוע שיח זה מהווה את הבסיס של הידע המוחלט, אשר ימומש וייחשף בחלק II. של מערכת המדע, – האנציקלופדיה.)

גייסט, הרוח שיש לה את הוודאות והביטחון בעצמה – היא בניתוח האחרון הגל עצמו, כלומר – כלומר, מערכת הפילוסופיה שלה (פנומנולוגיה – (- אנציקלופדיה), שכבר אינה החיפוש אחר חוכמה, אלא חוכמה- ידע מוחלט) . כאן, וודאות סובייקטיבית עולה בקנה אחד עם אמת אובייקטיבית = מציאות שנחשפה על ידי שפה.

עתה, האמת תהיה באמת נכונה, כלומר זהה לעצמה, תקפה באופן אוניברסלי וכהכרח – הזה זהה “לנצח”), רק אם המציאות שהיא חושפת הושלמה במלואה (כל מה שהיה אפשרי הושג בפועל), ובכך היא “מושלמת”, ללא אפשרות שוללנית, עם ביטול הקונפליקטים מכאן וסיפוקו של האדם מכאן. לפי הגל, המציאות ה”טוטאלית “,” הסופית “הזו היא האימפריה הנפוליאונית.

כדי שנפוליאון יהיה האמת הסופית, המאפשרת דיסקורס חסר סתירות ומקיף, הרי שהיא צריכה להיות חבויה בארבע עקרונות, בשיח הנכתב עתה על השולחן ההוא.

באופן כללי, סיכומי, נאמר כי בפיתוח ההנחות הבאות: (1) קיומה של גילוי ההוויה הנתונה בדיבור, (2) קיומה של תשוקה המביאה לפעולה השוללת, משנה-מהפכנית, של ההוויה כדבר מה נתון, (3) קיומם של כמה תשוקות, אשר יכולות לחשוק זו בזו, (4) קיום אפשרות של הבדל בין רצונות האדונים (העתידיים) לבין רצונות העבדים (העתידיים) – שוב, לפי הגל, על ידי קבלת ארבע הנחות היסוד הללו, אנו מבינים את האפשרות של תהליך היסטורי, של היסטוריה, שהיא, בסך הכול, ההיסטוריה של הקרבות והעבודה שהסתיימה לבסוף במלחמות נפוליאון ובשולחן ההוא ביינה, שעליו כתב הגל את הפנומנולוגיה כדי להבין גם את המלחמות ההן וגם את השולחן. בלשון אחרת, על מנת להסביר את האפשרות של הפנומנולוגיה, שכתובה על שולחן ומסבירה את מלחמות נפוליאון, עלינו להניח את ארבעת הנחות היסוד שהוזכרו.

הפנומנולוגיה היא הגיוון המגלה זאת כהכרח, מחזיקה בקו אמצע דמיוני שבין פילוסופיה של היסטוריה להיסטוריה של הפילוסופיה. כאן הגל מתחיל. הפרפייס הוא כסוף חצי פדגוגי לקרוא אך גם סיום בהתחלה של ביטוי השיח בדיבורים שונים, מופרדים. כאן הם הלבוש המגוון שמסביר את הגל מתוך נפוליאון שהיה כבר הגליאני – החלקים האלה נכתבו והועלו לכאן, קצת ברצינות של צחוק. האימפריה היא סוף למלחמה וסוף הדיאלקטיקה כמדע – והכרה האוניברסלית באזרח: האזרח נמצא כאן מעבר לטרגדיה בקיום השלישי: מדינה הומוגנית ואוניברסלית.

רשומה רגילה
Pexels photo 4275885 Germanomaniacs
מרקס, ניטשה, פילוסופיה

Germanomaniacs

Karl Marx:


Good-natured enthusiasts, Germanomaniacs by extraction and free-thinkers by reflection, on the contrary, seek our history of freedom beyond our history in the ancient Teutonic forests. But, what difference is there between the history of our freedom and the history of the boar’s freedom if it can be found only in the forests? Besides, it is common knowledge that the forest echoes back what you shout into it. So peace to the ancient Teutonic forests!


Nietzsche says goodbye to Wagner.


Meanwhile, I have learned to look without any hope or mercy on this “German spirit”, and also on contemporary German music, which is romanticism through and through, and which, apart from being the most un-Greek of all possible art-forms, is also a first-rate poison for the nerves, doubly dangerous for a nation which loves a drink, and honours unclarity as a virtue.


רשומה רגילה