משמעות המילה היא בשימוש, אבל אז משמעות מנותקת מהמובן והמהות, וכך תקרא לבירור עצמה בשימוש. אחרת, השימוש הוא הבנה השוקעת בדבר כמפנה מהאני. המעשה של מוות לעולם יהיה במפנה שלה מניסיון להסביר למה כל כך היא מדברת, ולתת חשבון שלה כאומרת את כל מה שהיא אומרת. הסובייקט לא נע חזרה לעצמו כשאלה, והרי זאת חוזרת עם התנועה לנשוא שוללת עם השלל, ואז אני מה? אם תרצה, הטרופ שלה יהיה למטאפורה תקועה, וכך תתקע אותנו בלי האירוניה לגבי השימוש עצמו. כדי להימנע מזה, הרי שהמוות צריך להיות בתנועה חדשה, קדימות העתיד לעבר אך אפשרותו משום הבסיס הנגלה. כאן, התשוקה תכניס אותך לעולם, והעבודה כהיסטוריה תאפשר לך יחס עצמי המאגד את עצמו בטבע כהיסטורי. כאן, השימוש יהיה במילים לפרוייקט ההוא, ההופך את השיח על הטבע דרך האדם המשתכלל אגב שכלול הטבע. לשם כך, אבל, הפילוסוף יהיה למאסטרֿ, המסתכן בגילוי. אחרת, כל כוחו, כמו כל הדיבור המודרני הוא בדיבור סתם, המתאר את זה שלא שם, כי כלום לא ידע כי השתיקה מתחילה בזיהוי המילה עם האובייקט; שהרי כך הסמל יהיה למילה האומרת רק את עצמה, כך לא יכולה להגיד כלום המסמן אובייקט. אם הסמל כלב בקול או במורפמה אומר כלב, אז איך אמרת כלב, וחמור מכך הסמל יסמן מהות גם עם החתול יהפוך לכלב. כלב האב האב שתוק בחייאת, ושתוק האב האב, וכאן תהיה למפנה האב האב על כל הלא מוכר, וזה אתה בזמן, ותזכור המטרה שלך היא לתאר את הטבע, ואלה באמת סמלים האומרים את עצמם, אפשריים כי הטבע הוא הדבר הניתן לשלילה בזמן, ויאללה האב האב. מרקס יגלה לך את האפשרות לשיח או מול הבנתו את הגל, או מול האמפריציזם ההיסטורי רק אם טבע, לא היסטוריה. ההיסטוריה תהיה טבע כתיאור אם האדם יהיה מסופק, חלאס לו לשלול, או אם שנאת האהבה מאפשרת לו לגלות כי תמיד האב האב, אף פעם לא עולם כי האדם מחוץ להיסטוריה, וזה גם הקשר להיידגר, ולמה לכתוב ארוך אם לא תהיה לקצר, למה להשפיל את עצמי בזה שפנה לרוח כאני, אהיה לו להאב האב, ויאללה לתולעת, איזה מכנס ליוגה? וואו, כמה טמבל הוא היה,ריספקט, וזה היה ריביו, וביי יאללה. כמה סתם כמה: אז מרקס על הגל: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה, ותעזוב חשוב, רק: מכאן, הדיסקורס אפשרי ועושה הגיון, ואין לי זמן חדש, או למדע החדש של ויקו עם לייבניץ הפוך מול הטבע, ועוד כאן, הטבע הוא כבר היסטורי, או סמלי, אומר עצמו, ואיננו אפשרי לשפת בני האדם מההיסטורי, ולא לפרוייקטים במילים, ההיסטוריה שתמיד אחרי קדם ההיסטוריה, ועוד ועוד ועוד, שלא יהיה. אך אפשר לא לראות שזאת לא עוד הבנה, שזה לא הדברים ביחס לשמות אלא חריגה לשיח של האדם היודע כי זה הוא המדבר. ואם מבינים את זה, איך הפספוס של הדיסקורס על העתיד כשיח של פרוייקט המשנה את ההוויה הניתנת, ולכן הביקורת על האנגלי האמפירי כמבלבל מצב היסטורי בר שינוי עם טבע, שהוא מבין מתוך כיבושו ההיסטורי. הטבע מהונדס ולכן פתוח לדיסקורס, אך זה עוד על עולמו של האדם המתחיל היסטורית כחיצוני אלמלא השלילה עד סיפוק. ואיננו עוד על הטבע העובד עם סמלים אומרים עצמם, מתוך שפתם היא, ולא רק אלא שהטבע עצמו הוא על חוק ותנועה, לא סדר במרחב; וזה כבר לא לשיח שמתחיל בחתול הוא חתול, ומעביר את המאנה ללוגוס.
ספרות
נורם מקדונאלד. בן 61. נפטר אתמול מסרטן.
בבית הלבן יצא הנשיא קלינטון רשמית נגד נישואים חד מיניים. יתרה מכך, הנשיא אמר שהוא גם לא משתגע יותר מדי על נישואים עם המין השני.
—נורם מקדונאלד
מחקר חדש של ה- FBI מראה כי לראשונה הסיכוי של אמריקאים להיהרג בידי זר הוא גבוה יותר מאשר להיהרג על ידי אדם אהוב או מכר. העצה שלהם? הציגו את עצמכם לכמה שיותר אנשים.
—נורם מקדונאלד
האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים הכריזה על רשימת מוצרי התינוקות הלא בטוחים. בראש הרשימה השנה הוא הכיסא הממש ממש ממש ממש ממש ממש גבוה.
—נורם מקדונאלד
ד”ר ג’ק קבורקיאן היה אחראי למוות נוסף השבוע. הפעם הייתה זו אישה בת חמישים ושמונה. היא החולה העשרים ושישה מהחולים של ד”ר קבורקיאן שמתו מאז 1990. מתי אנשים יבינו שהאיש הזה אינו רופא טוב?
—נורם מקדונאלד
הילדה העשירה בעולם, המיליארדרית אתינה אונאסיס, חגגה השבוע את יום הולדתה העשירי. אז איך זה להיות הילדה העשירה ביותר בעולם? ובכן, כדי לתת לך מושג, במסיבה היו להם שתי עוגות.
—נורם מקדונאלד
וודקה חדשה ללא הנגאובר נמצאת בשוק. המודעות טוענות כי המשקה החדש עם שמונים אחוזים וודקה הוא כל כך טהור שהוא כמעט לא גורם לכאבי ראש. אבל, לפני שאתה מתפתה וקונה אותו, זכור, המשקה הזה כן גורם לדימום אנאלי עצום.
—נורם מקדונאלד
ג’וליה רוברטס אמרה השבוע לכתבים כי נישואיה עם לייל לובט נגמרו מזה זמן. רגע המפתח, לדבריה, הגיע כשהבינה שהיא ג’וליה רוברטס ושהוא לייל לובט.
—נורם מקדונאלד
ובכן, התוצאות הגיעו, ושוב מנכ”ל מיקרוסופט ביל גייטס הוא האיש העשיר ביותר באמריקה. גייטס אומר שהוא אסיר תודה על ההצלחה הכלכלית הענקית שלו, אבל זה עדיין מעציב אותו כשהוא מסתכל מסביב ורואה אנשים אחרים עם כסף כלשהו.
—נורם מקדונאלד
“ב Walnut Creek, קליפורניה, כל מי שמסגיר את האקדח הלא חוקי שלו יכול לקבל טיפול תראפיה בחינם. וכל מי שלא מסגיר את האקדח שלו יכול לקבל כל דבר בחינם.
—נורם מקדונאלד
מוקדם יותר השבוע נפגש מרלון ברנדו עם מנהיגים יהודים כדי להתנצל על ההערות שהעביר בלארי קינג לייב, ובעיקר ההערה שלו כי “הוליווד מנוהלת על ידי יהודים”. המנהיגים היהודים קיבלו את התנצלותו של השחקן והודיעו כי ברנדו חופשי לעבוד שוב “.
תרגום מתוך
Based on a True Story
מואיז בן הראש, האות החסרה
יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, ורק היום, ומחר נו, במחר יש סדר, הבטחה, ודודות, ומה שיהיה באביב, אז היום ועכשיו, הנעוף קצת למקסיקו, ונראה מה יפה ומה נעים לו בשמיעה של עוד מופלא שם מגיע לכאן ועכשיו, ועוד ממשיך במופלא, עם מואיז בן הראש כותב באות חסרה, תוך שמנצחת על הכל, מאייה לפני המוזיקה, ואז עוד מסיימת בעוד מאייה לפני הסוף של התנועה, והכל הוא האין של התשוקה למשוררות, וליש מההיסטורי כספר נכתב, והניסיון של הנהר בלילה ההוא, לחזור מהפה המדבר את הכאן, והמפל האלוהי הנגלה, במילה שהיא עין, והתרנגולת הנחגגת בהיזכרות של הפעם ההיא, ואיזה פריסאמ של ביצי עין; ומה לא? הא, והמקור האלוהי הנגלה הוא למאייה, לפני ואחרי, שלי, זו המדברת אחרת, ועודה חוגגת כי היא עצמה לא יכולה לומר את זה שדיבר בה, כשהיא התהוותה בלהיות פעולה מגלה, אבל אל חשש, גם פינוקיו עושה סקס עם תפוזינה עוד יהיה, ויהיה מטומטם, והמטומטם שלי חכם, בסבתא של אל-אור, וכל הקריאה, שלא ידעה, אז כתבה לך, קרא! קרא! לסבתא, האמנם ישנה היא? יופי, תיכף גם אתה! כי הנה אני על האות החסרה של מואיז בן הרוש, והמכובדות החופשית מעצמה כי אהבה היא, וזאת גם על המאייה של הלפני ואחרי, ולכם המוזיקה, תבלו, ושגיא כהן, נשבע לכם, לא יבוא שוב, ובארסה היא בארסה, וזאת עברית וגם ספרדית כי עברית לא יודע, אז הספרדים, זה בגלל האנוסים, כי זה אפילו קצת גאוני, אז זרוק אירוסים לשדות, ולאירוסין; ותישאר לחתונה, כמה מתיש זה יהיה אחרי ההקדמה, וכבר רצת, אז יאללה, ועזוב את סבתא, חלאס! מספיק תפוזינה, גם היא כבר סבתא ובחמש מילים? מדע היופי של רונית רפאל. לא לפחד כלל, כן, זה לא העיקר, ביהדות של מואיז בן הראש, וזה יפה.
האות החסרה, לרכישה. והנה לי האומץ בשני קטעים, אופיינים לעצמם, ועדיין קולטים קצת יותר מהגלים האחרים, והחוף המוכרז כשלי יכול ממילא רק את מה שמדבר, אז שלום לכם לאילידיה של קולות וסגנונות, ושלום לעשיר הזוכה לביטוי קבצני, אז גם מואיז חסר כאן, והאות מתחילה: והרי לאיסוף הגלים, לפני הקטע הראשון, כי לריכוז נועדו הם בחוף המוכרז, אבושי, וכן, תפוזינה גם.
הקטע שיצוטט הוא כמו לאש הלשון של הפרופהט, לעוד ישיבה חסרת מנוח, ומיכאלאנגלו ממשיך לצייר, זהו הנביא המדבר רק כי חולם הוא על האין ביש, על המעבר, תוהה על הטעות שבמהלך, ולא רואה את המילה אלא כשיעבוד לפעולה המהפכנית, השוללנית, זאת שעבורה, הספר נכתב כנגד ההומור הטוב של מות התשוקה, ועדיין הפיתוי לשקט, ופיתוי הוא המילה, המתח של המשורר, הקורא לקרוא את אפשרות המחשבה כשיחה, ואחיזה לה במתגלה כנסתר, והוא לא יגלה, ואלוהים לא יגלה, כך יסתיר את הפנים של האני המצייר את האני באני, ומה אני ללא האני של האתה; אתה, ועדיין איפה אתה, כי הוא? לא או לה לה.
או בחייאת ובאמא של האמא שקוראת לנו למהר, השבת, יא אלוהים! ובחיי, נוף, כי המילה היא רק לראיה, ובלעדיה הכל נשרף באור והאוא הוא לחושך העיניים של העיוור, כןֿ, כן, וכלום ללא האחד ברבים, החוויה החסרה של האחד בכל אחד, אז הנה לי כתיבה, תנועה לעכשיו, תמיד מתקרב כדי לצחוק מקרוב רחוק על המאניה הבאה בתוך משחק של דיכאון, ואמת כועסת על הכעס, כי אולי אני בורא מאין, והכל אשליה של מיסתורין, על שום רעש העטלפים וכל הבלע של בלה, ואני פינוקיו, עם זין במקום אף, ומלחמות על אפים, שם הוא אפי מאיפה אפי תמיד בשמיים, ועוד זין שר לזין, גור לך! ותחתוך, תחתוך את השמיים, והנה אפי, פצצה, ו-16 מלאו לנער, וכל הסטייה מהתנועה, השוכחת כי הנא! של האצבע האמצעית, היא לידוע, ועדייו ההבל בדיוק בגלל ההעדר של המוסיקה הגבוהה ביותר; ומול האפשרות, אור השמש המתוק, שם להכעיס כי כמה כמה לעדר וכמה היה לתפוח שקסמו הוא קיסם לאדמה שבינתיים התכסתה, וכמה כמה לגילוי ההבל, והנה אות קיין למדליה, הזוהר של יזהר, וכך המייסד כקול קורא לזה שאיננו מדבר. אבל חלאס, כי מאונן אני לא! אז נקרא שם כי כאן בחסר, והנה התשוקה נעה לה, והחבר חסר, והאות למופת מתרחש תהיה, כי עכשיו היא המשוררות באני עוד עושה, וחולם שקט כי השלישית של בטהובן, נו? או נו? מוזיקת הספירות של מוצרט, לא מהעולם ההיא, לעולם לא תהיה לחופש שר joy, כי תמיד מבחוץ, לה לה לה, ואז 16 מלאו לנער, אף, תפוזינה, המשקה, והפצצה מחכה לחיסון השלישי, ואז שש פחות האפסות של האחד, שלא לחלל כזמן מגלה, ובטהובן, והתשיעית, נו; ולא, וכן למוצרט אמרת, וזה הוא הספר כולו, זה שכבר נכתב עבורו וסתום הוא לנפלאות היזכור, ולא להיזכר, אגב הדברים המדברים בתנועה מסדרת, עד למקום שבו הוונדר שוכח את המקור הענן, והאות החסרה נהיית למוות, חץ ללא מטרה, ספינה עם מפרשים נמשכים אחורה, והאני בוכה על גורלו כי לא רואה עוד מהאוזן של המילה המראה סביבה, וכל התשוקה לאו לה לה, ולכן מסופק כדי לטעון ללא, ומשוגע הוא, ולא מדבר עוד, ולסתירה הוא בהיותו אי של סטירה, משתוקק לסטירה שלא יכול ממש, והגיונו הוא בשקט או כתיבה מתוך מוות לעולם, ולא מאהבת האל, מהפה למקור, ולמקור:
עמוד 117.
״להתגרות בשטן, להתגרות בכליו ולא לרחם עליו ולא לוותר לו,
אני לא יודע לא מבין האם המילה היא כלי של אלוהים או של השטן,
האם דרך המילה ניתן להגיע לאלוהים,
גרסיה, אני כל כך עייף ממילים, כל כך עייף….
אני מוכן לוותר על כל דבר ובלבד שאוכל להמשיך לכתוב,
גרסיה, אני פושע גדול….
המילה מתהפכת בקבר והשטן לידָה
לאן אנחנו בורחים לאן
והמילה נמחקת ואין איש מוחה
המילה נעלמת ואין איש מהרהר
ברגע זה של חוסר אונים אני בוכה במאופק וכל מילה היוצאת
מהמכונה שלי נחתכת בדם והדם זורם נהרס בי.
כן, הדם הזורם נחתך בי וכל מילה נחתכת בדם הנחתך והמילה
מתחלקת לאינסוף חלקי אותיות וכל חלק מאות מצביע עלי באצבע
מדממת וכל חלק מאות מעביר בי צמרמורת ואני בוכה אך דמעותיי
דם עד קשה לי להבין את חלקי האותיות המאשימות וכל דם
מדמעותיי היא חלק מאות שלא רצתה להישמע לי, שעשתה כרצונה
ומחקה אותי, וכל חלק מאות מדממת רוצה לרשת אותי במאבק בו
הכתיבה הופכת להר של דם ואני בתוך ההר דומם כמו האות הנסתרת״.
ו- בוא לא נשכח את הו-. או אותו אני בוכה על גורלו כי מתגעגע הוא, לנצח ברגע, להיעלם בפעולה ובתנועה, ולא במחשבה על הכתיבה שאיננה עוד הפעולה של ההוויה בין האני לדבר, אות נסתרת עכשיו, שאותה אני מאבד כדי להיות, ואיך תזכר בגן העדן האבוד אם לא תהיה מספיק כדי לאבד אותו, והנה האות, והנה המופת, עבור המשורר, פועל מן העתיד לעבר אגב הרדיפה, אגב הרדיפה הנגלית ברמז, אגב תשוקת העין הרואה את ה-image, ונהיית לסביבה של האות החסרה דיו כדי לבקש עתיד מן העבר, וכולו מרחב כזמן, זמו כמרחב, ותודעה עצמית בעולם, והוא גשר צר מאד, והוא האדם כי האדם הוא פעולה, והפעולה היא לספר, והכל נקרא שוב עד שיקרא, כמו השמיים שנעשו כדי להיקרא, ונהיו, יד שניה ליד ראשונה, וכל הפאקינג להיות, להיות, להיות לקריאה, ויקרא כי זאת היא המצרים וכי הנבחר הוא המברך בעבודה, או מקולל במרחק שהוא מההרים של דנטה, מביאים לו בכפיים, יא כפרה; או נו, כל הכלום, במקום וזה המקום, היינו להיידה בדי לכל דיינו, או יאללה זדיינו, זדיינו, מחר, בבית אריאלה, מישהי תדבר עם מישהו על השפה של עגנון, כי לא יכולה לדבר, וזאת תהילתה, בדמי-ימיה, והעוז לעז המנהיגה את עמה, גם בתימנית, כי היא לא, כל הלא ״לילדות של העולם״, ולגבינת חלומי, וגשר צר מאד, מצוחלת לשיפוד, מילים חסרות, ועתיד נצחי, והתווך כמרחב המחייה בזמן את אלוהים בקולו. אך הלוגוס הוא שקט עד שאומרו בעצמך, והנה, תקווה, והיא לא מזיינת אותך, ואף אחד לא רוצה לזיין תקווה כי מה עם חדווה: אז, בקולך, תקרא, בין השמש לשקט, ביו נפש יבשה וזריחה, ועל האש, ליד המים, או לה לה תקרא, ותפוזינה, זאת תמיד הייתה תפוזינה, ופינוקיו הוא לגבר א מ י ת י:
עמוד 126.
גרסיה, הספר הזה חונק אותי ואתה דורש ממני עוד מילים. אני
עובר בדרכי הספר כאילו החיפוש הוא היופי היחיד שיש בעולם וכי
לא ידענו אהבה מהי? וכי לא נסתפק בתמימות האהבה ונמצא לעצמנו
מטרות חדשות, האם לא נוכל להסתפק ככל העמים בלחם יומנו
ונצטרך לדרוש בשלום המילה כאילו לחם היא?
ולא, כי יהודים אנחנו והספר ניתן לנו, יש לנו שלושת אלפים
שנות אות ועלינו להתעמק בה כדי לדעת מה אמת ומה שקר, מה נסתר
ומה נסתר…
כן, גרסיה, הבנתי שאתה רוצה שמותי יהיה כמותו שימיי
ייספרו מרגע מותי לאחור, אני מבין לאן אתה דוחף אותי ואני רוצה
ללכת. אך אני חייב ללכת ואני יודע זאת היטב. כן, אני יודע שאתה
רוצה שמותי יהיה הרגע החשוב בחיי כמותו, כאילו הכתיבה חייבת
להיות העתיד של חיי. אך לא אוכל לברוח מנבואת עצמי.
הכתיבה תהיה החיפוש של העתיד הטבוע בכל גלגולי. הכתיבה
תהיה הסתירה שבהגיון וההיגיון שבסתירה. ומילותיי אפס לעומת
האות.
הכתיבה תהיה הדרך בה אצטרך ללכת גם אם לא ארצה.
הכתיבה תהיה הרצח של חינוכי, הגלות האמיתית והיושר שמוחק את
דרכי.
הכתיבה תהיה זיכרון גן עדן, הנפילה אל תהום ממנה יש חזרה.
הכתיבה תהיה החזרה הזאת.
הכתיבה תהיה החזרה האינסופית אחר החיפוש והאהבה שלי
את דניאל.
הכתיבה תהיה האהבה או לא תהיה כלל.
הכתיבה תהיה מחיקת האהבה ויצירת האהבה מאפרה.
הכתיבה תהיה.
מה שלא תהיה הכתיבה, תפוזינה כבר הוכיחה את השקר של הפצצה, ועכשיו בתות בננה, הדביל שבי זה עתה שתה, וביאליק אין בי כדי להקיא, אז את זה אוציא מחר, אחרי שאשן טיפה, ולבוקר טוב עולם נהיה, וכל האמת לילד האמיתי, כי אז יופי הוא מספיק אמת כדי שהאמת תהיה יופי, וד״ש לקיטס, מושלם? לא. אבל מואיז בן הראש, עם Les livres de Moïse Benarroch. טוען לי לספרות, כאפשרות, ובכתיבה זאת, אידך זיל, גמור! עוד דרך לגמור. והנה ורטרסאוריגינל, חמישים ש״ח לשי, וספר מגרמניה, על העברית של הש״י, וטוב כי היה עוד, הגם עגנון היה מת על הספר הזה, אבל אידיוטים מלמדים את מה שלוקחים, ואז עוד פרס. גם מואיז. האשכנזים האלה, ינעל אבוק ביאליק, ובדחיסות זה ביאליק בפוטנציה, אבל אימפוטנציה היא בחירה, והנה החופש בהכרת ההכרח, וכי תכנס יא אח מתחת לכנפיים, קפל, קפל! ועוד אומרים, הא, למי איכפת, אין פלפל, והשום הוא ארוס, שמיים בלי שמש, נער זקן תמיד, והאות החסרה, שלום לה, בלשכוח תמיד, כי יש לשחזר קצת עדן כדי לדעת כי יש מעוף, ולשירה, על-אל.
טולקין על עדן
לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור איננו בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך שה’מעריץ’ בלב הנסתר, וכה נהדר הוא להיעדרות של שיכנוע עצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מן ההמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית מתוך התפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שהטוויתי לי והעבודות שלי (הן טכנית והן ספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, אחרים, עוצמתיים לא פחות, היד המנחה של האלמה-מאטר-אקלסיה, הרי שאני לא מבויש ולא עוד מפקפק אנוכי במרכזיות ה’מיתוס’ של עדן. ״
״מיתוס העדן חביב כמו מיתוסים עכשווים, ועוד אנו מדברים והנה עוד ציפור מצייצת לנו על הטבע האצילי כי פראי, ועוד מילים נופלות על הדף, ועדיין ואכן נכון הוא שג’נסיס מופרדת מכל זיכרון ממשי שלנו, ואמנם איננו יודעים כמה דורות גולים בעצב את ההיסטוריה לאחר הנפילה, אך בוודאי שעדן הייתה גם הייתה על האדמה שלנו, ואומללה מאוד היא האדמה. כולנו מייחלים לזה, ואנחנו כל הזמן מציצים אליה: כל הטבע שלנו במיטבו והפחות מושחת, הכי מעודן והכי אנושי, עדיין ספוג בתחושת ‘גלות’. אם אתה בא לחשוב על זה, האימה שלך (הצודקת מאוד) על הרצח המטופש של הנץ, והזיכרון העקשני שלך מה’בית ‘הזה שלך בשעה אידילית (שלעתים קרובות יש אשליה של שהות הזמן וריקבון ותחושת שלווה עדינה) – έίθε γενοίµην, ‘עומד השעון על עשר לשלוש, והאם עדיין יש דבש לתה’ – נגזרים מעדן. ככל שנוכל לחזור, הפאן האצילי יותר של המוח האנושי מתמלא במחשבות של סיב (אחווה), שלום ורצון טוב, ובמחשבה על אובדן. לעולם לא נשחזר את זה, כי זו לא דרך החרטה שעובדת באופן ספירלי או במעגל סגור; אנו עשויים להתאושש עם משהו דומה, אך גבוה יותר… כמובן, אני מניח שבכפוף לאישורו של אלוהים, כל המין האנושי (ככל אדם) חופשי לא לקום שוב אלא ללכת לאבדון ולבצע את הנפילה לתחתיתו המרה (כפי שכל אדם יכול להיות לנפל זה, בעצמו, כיחיד) . ובתקופות מסוימות, ההווה הוא בעיקר הנטייה לאבדון, שעה שהרע סופי נראה יותר פטאלי מסתם עוד אפשרות. ובכל זאת אני חושב שיש ממש לעתיד ה’מילניום’, שלטון אלפי השנים של הקדושים, כלומר. לה שלמרות פגמיהם מעולם לא השחיקו לב או רצון לעולם או לרוח הרעה (במונחים מודרניים אך לא אוניברסליים: מנגנון, מטריאליזם ‘מדעי’. סוציאליזם באחת מסיעותיו הנמצאות כעת במלחמה).״
המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
המלט, אז אתה עוזב … אוי, בבקשה תישאר איתי! .. ניגע בקרקע, ובעודנו בוכים, נהדוף את הצער מרוב עצב! .. נשמח, עד דמעות, לבייש עוד נצליח, את כל הצער הארצי! .. אנחנו נצעק מעצב, כמו שאף אחד לא צרח לפנינו!
המלט. בבקשה, דע לך כי אהבה יכולה להמיס שלגים! תיגע בקרקע ותלחש: “תן לי לשכוח!” והסהר הישן הזה עוד יגלוש מקרניו, יאדים את כוכב השחר מעל הבתים שאנחנו ישנים בהם.
המלט מגיב: “תשכחי ממני, שם, ציפורים מפלצתיות ממשיכות להפליג, שם, בשקט פורחים הפרחים העצומים ביותר, בשם שהוא כבר כאן, הכל הוא לפרצופים בלתי נשכחים שמחייכים החוצה בתוך הלהבות שלהם.
נשמות עשויות תכלת מסתובבות בחלומות בצבע כחול, גשרים בגוון ורדים צפים מעל אוקיינוס הלילך. מהם המלאכים קוראים ברכות לאלה שעדיין חיים, מזמינים את החיים לרומן, נשגב, בלתי מוסבר, ללא מילים של ממש.
שם, בגבהים גדולים, קרחונים גדולים נובטים את פריחתם, על פסגת הר ורוד ישן בשקט, אדם צעיר וחולמני, גנים שוחים ליד, מעל מעלה השחר הרותח, האוויר מתבהר פנימה, מוטות זוהרים כחולים ונוצצים, פרפרים אדומים, פתאומי שלג נסחפים בשגגה החוצה, תלושים על הקירות הזורמים בקווצות דקות של אש.
אבל עכשיו, נמוג עד פרץ של כמה ימים טריים, המלט נמס ברקיעים הסגולים של ואלהלה. “המלט, אתה עוזב?! .. אוייי… בבקשה תישאר איתי!” תחת אור הירח, הנערה המטורפת, שרה מנגינות עצובות.
אבי קוג׳מן – היינה: “אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו…
אבי קוג׳מן תרגומים; היינריך היינה: “אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו נעים לאחרים”.
בסנט דניס, התעוררתי משנת בוקר מתוקה ולראשונה שמעתי את מנהיגי המקום קוראים: “פריז! פריז! כמו גם הפעמון של מוכרי הקוקו. כאן אתה כבר יכול לנשום את האוויר של עיר הבירה, שכבר נראתה באופק. / נוכל ותיק במקום ניסה את כוחו בשיכנוע, והציע לי לבקר בקברים המלכותיים, אך לא הגעתי לצרפת לראות מלכים מתים; הסתפקתי בלתת לסיסרון לספר לי את האגדה של המקום, כלומר איך המלך הפאגאני והרשע חתך את ראשו של הקדוש ואיך האחרון רץ מפאריס לסנט דניס עם ראשו בידו, כדי לקבור את עצמו שם, וכך לתת למקום האמור את שמו. כשאתה שוקל את המרחק, אמר המספר שלי, אתה צריך להיות מופתע, אם לא מלא פליאה כי מישהו יכול ללכת מרחק כה רב בלי ראש – אבל הוא הוסיף בחיוך מוזר: “Dans des cas pareils, il n’y a que le premier ***pas qui coûte. / זה היה שווה שני פרנקים, ואני נתתי לו אותם, גם עבור האהבה שלי לוולטר. תוך עשרים דקות הייתי בפריז ועברתי בקשת הניצחון של שדרת סנט דניס, שנבנתה במקור לכבוד לואי ה -14, אך עתה שימשה לפאר את כניסתי לפריז. ואכן הופתעתי מקהל האנשים שהיו לבושים היטב ובטוב טעם, כאילו היו לתמונות בעיתון אופנה. ואז גם התרשמתי שכולם דיברו צרפתית, וזה מבחינתנו, הפרוסים, מאפיין ניכר של עולם האצולה; אז כאן כל העם מכובד כמו האצולה אצלנו. / הגברים היו כל כך מנומסים והנשים היפות כל כך חייכו. אם מישהו פתאום נתן לי דחיפה מבלי לבקש מיד סליחה, הייתי יכול להמר שהוא היה איש המקום; ואם אישה יפהפייה נראתה קצת חמוצה, אז היא בטח אכלה כרוב כבוש או שקראה את קלופשטוק במקור. מצאתי שהכל כל כך משעשע, והשמיים היו כל כך כחולים והאוויר כל כך חביב, כל כך נדיב, ופה ושם נצנצו אורות השמש של יולי; הלחיים היפות של לוליטה…לא השם הזה…היו עדיין אדומות מהנשיקות הבוערות של השמש ההיא, כשזר הפרחים של הכלה היה עדיין לא נבול. / בפינות הרחוב, כמובן, החופש, השוויון והאחווה כבר נמחקו פה ושם. מיד הלכתי למסעדות אליהן הומלץ לי; המסעדנים האלה הבטיחו לי שהם היו מקבלים אותי בברכה גם בלי מכתב המלצה, מכיוון שהיה לי מראה כה מכובד, עד כי הנראות המכובדת שלי כמו ממליצה על עצמה. טבח גרמני מעולם לא אמר לי דבר כזה, גם אם הוא חשב באותה צורה, שהרי בור כזה חושב שעליו לשמור לעצמו את הדברים הנעימים, כאשר פתיחותו הגרמנית מחייבת אותו לומר רק דברים דוחים בפנינו. / יש כל כך הרבה חנופה טעימה בנימוסים ואפילו בשפה הצרפתית, כזאת שעולה כל כך מעט ועם זאת כל כך מועילה ומרעננת. הנפש הענייה והרגישה שלי, זאת שלקחה כל כך הרבה מן הביישנות והגסות הפטריוטית, פתאום שוב נפתחה אל מול הצלילים המחמיאים של עירוניות צרפתית. אלוהים נתן לנו את לשוננו כדי שנוכל לומר משהו נעים לאחרים. **** בצרפתית, המשפט למעלה אומר בערך כך: במקרים כאלה, רק הצעד הראשון נספר/קובע. התרגום של הקטע כולו מגרוזינית ספרותית, נעשה על ידי השרלטן שאני, זה שעונה על השם אבי קוג׳מן. אולי מסוג הדברים שפרופסורים לא יכולים לעשות, אבל הם כן יכולים להיגמל מהפורנו אם רק יקחו מהם את המאווררים, כך לפחות אנחנו נמלט לפחות מרוח המאוורר, שני יורו,שווה, האמת, וגם בשל אהבתך לז׳אן ז׳אק רוסו.