משמעות המילה היא בשימוש, אבל אז משמעות מנותקת מהמובן והמהות, וכך תקרא לבירור עצמה בשימוש. אחרת, השימוש הוא הבנה השוקעת בדבר כמפנה מהאני. המעשה של מוות לעולם יהיה במפנה שלה מניסיון להסביר למה כל כך היא מדברת, ולתת חשבון שלה כאומרת את כל מה שהיא אומרת. הסובייקט לא נע חזרה לעצמו כשאלה, והרי זאת חוזרת עם התנועה לנשוא שוללת עם השלל, ואז אני מה? אם תרצה, הטרופ שלה יהיה למטאפורה תקועה, וכך תתקע אותנו בלי האירוניה לגבי השימוש עצמו. כדי להימנע מזה, הרי שהמוות צריך להיות בתנועה חדשה, קדימות העתיד לעבר אך אפשרותו משום הבסיס הנגלה. כאן, התשוקה תכניס אותך לעולם, והעבודה כהיסטוריה תאפשר לך יחס עצמי המאגד את עצמו בטבע כהיסטורי. כאן, השימוש יהיה במילים לפרוייקט ההוא, ההופך את השיח על הטבע דרך האדם המשתכלל אגב שכלול הטבע. לשם כך, אבל, הפילוסוף יהיה למאסטרֿ, המסתכן בגילוי. אחרת, כל כוחו, כמו כל הדיבור המודרני הוא בדיבור סתם, המתאר את זה שלא שם, כי כלום לא ידע כי השתיקה מתחילה בזיהוי המילה עם האובייקט; שהרי כך הסמל יהיה למילה האומרת רק את עצמה, כך לא יכולה להגיד כלום המסמן אובייקט. אם הסמל כלב בקול או במורפמה אומר כלב, אז איך אמרת כלב, וחמור מכך הסמל יסמן מהות גם עם החתול יהפוך לכלב. כלב האב האב שתוק בחייאת, ושתוק האב האב, וכאן תהיה למפנה האב האב על כל הלא מוכר, וזה אתה בזמן, ותזכור המטרה שלך היא לתאר את הטבע, ואלה באמת סמלים האומרים את עצמם, אפשריים כי הטבע הוא הדבר הניתן לשלילה בזמן, ויאללה האב האב. מרקס יגלה לך את האפשרות לשיח או מול הבנתו את הגל, או מול האמפריציזם ההיסטורי רק אם טבע, לא היסטוריה. ההיסטוריה תהיה טבע כתיאור אם האדם יהיה מסופק, חלאס לו לשלול, או אם שנאת האהבה מאפשרת לו לגלות כי תמיד האב האב, אף פעם לא עולם כי האדם מחוץ להיסטוריה, וזה גם הקשר להיידגר, ולמה לכתוב ארוך אם לא תהיה לקצר, למה להשפיל את עצמי בזה שפנה לרוח כאני, אהיה לו להאב האב, ויאללה לתולעת, איזה מכנס ליוגה? וואו, כמה טמבל הוא היה,ריספקט, וזה היה ריביו, וביי יאללה. כמה סתם כמה: אז מרקס על הגל: ההישג הגדול “של הפנומנולוגיה הוא שהגל, ראשית כל, תופס את הייצור העצמי של האדם כתהליך “; אך שנית, ומעל לכל, “שהוא תופס את טבע העבודה, ומבין את האדם האובייקטיבי (אמת, כי האדם בשר ודם, מהעולם) כתוצר של עבודתו שלו.” לכן, הייצור העצמי של הידע המוחלט פינה את מקומו לייצור העצמי של האדם באמצעות עבודה; וההתפתחות העצמית-אוטונומית של הרוח (תהליך מייגע אפילו בהגל – תוהים מדוע) פינתה את מקומה להיסטוריה האמיתית. זאת קיימת רק בצורה דיאלקטית חומרית, רצופת מאבקי מעמדות, כאשר “האמנציפציה של האדם”מגיעה רק בסוף – סוף שעדיין לא הגיע – סוף שאותו מרקס מנסה לקדם כאמת וכמהפכה, ותעזוב חשוב, רק: מכאן, הדיסקורס אפשרי ועושה הגיון, ואין לי זמן חדש, או למדע החדש של ויקו עם לייבניץ הפוך מול הטבע, ועוד כאן, הטבע הוא כבר היסטורי, או סמלי, אומר עצמו, ואיננו אפשרי לשפת בני האדם מההיסטורי, ולא לפרוייקטים במילים, ההיסטוריה שתמיד אחרי קדם ההיסטוריה, ועוד ועוד ועוד, שלא יהיה. אך אפשר לא לראות שזאת לא עוד הבנה, שזה לא הדברים ביחס לשמות אלא חריגה לשיח של האדם היודע כי זה הוא המדבר. ואם מבינים את זה, איך הפספוס של הדיסקורס על העתיד כשיח של פרוייקט המשנה את ההוויה הניתנת, ולכן הביקורת על האנגלי האמפירי כמבלבל מצב היסטורי בר שינוי עם טבע, שהוא מבין מתוך כיבושו ההיסטורי. הטבע מהונדס ולכן פתוח לדיסקורס, אך זה עוד על עולמו של האדם המתחיל היסטורית כחיצוני אלמלא השלילה עד סיפוק. ואיננו עוד על הטבע העובד עם סמלים אומרים עצמם, מתוך שפתם היא, ולא רק אלא שהטבע עצמו הוא על חוק ותנועה, לא סדר במרחב; וזה כבר לא לשיח שמתחיל בחתול הוא חתול, ומעביר את המאנה ללוגוס.
קטגוריה: ישראל
תנועת ההשכלה 2.0: שמאל לימין, צעד.
השמירה על כללי ה-decorum היא כמו מתן כבוד לכל אחד מהכללים של החברה המנומסת. דא עקא, כמו שהאידיוטים יגידו, החברה המנומסת לא מנומסת. הנימוס הוא כלי לשימור מעמדה בשקט של המשכיות באין מפריע, להבדיל מעבודה ומאבק. עד כאן להשכל כמוסר: עכשיו להשכלה:
לך לך לפילוסופיה- הנה דרך דבילית להתחיל את הצגת דברים אגב השאלה שאף אחד לא שואל, למה ללמוד פילוסופיה, עכשיו!- או מה חשוב כל כך בנו אגב הזה של הפרפר, קישתא פרפר, צא החוצה, עוף לך פרפר ואל תפחד כל כך- ויטגנשטיין הפחדן אמר. נו, אנחנו פה להגן עליך מפילוסופיה, בפילוסופיה, פילוסופית.
אכן, אל תאמין למה שאומרים עלינו כשאנחנו אומרים את זה, ועזוב, זה בסדר, אנחנו כבר סוקרטס והם אוייבים שלנו בגלל שמפחדים מאיתנו, לגמרי, כמו שפחדו או מה שזה לא היה מסוקרטס ההוא; ואותו עוד הרגו…גם אותנו! למה אנשים לא באים ללמוד ליד הרוח של המאוורר? כי הם רוצים להרוויח ממש, לא הרבה ממש כמו פרופסור- בקיצור הם רוצים מזגן. מה?!
תועלתנות. הם תועלתנים. תועלתנות ליברלית זה ירושלים, תיאוריית מוסר, פה זה תל אביב, זה לפעמים סתם נאצי. אני אומר לך הכל בעולם הזה, חוץ מהפינה הזאת, הוא על בצע כסף, הכל מדיד, אובייקטיבי, החיים שלנו נחווים כעולם, רבאכ בעולם, קר ומנוכר…רגע, רגע: הנה סיימתי את המאמר העשירי על בסיס הדוקטורט שלי – אז תצטט אותי? כן! ואני אצטט אותך כאומר של הכן. ואז נתקרב בכלל ל-זה? יש! אז את צריכה את הציטוט הזה לטיסה ההיא? ומי צריך אותך, אבל?! בעצם, שלמה ארצי שר על העצם.
שטויות. בקיצור, מעט סטודנטים השנה, אה? מה חדש? הם מפחדים מאיתנו, מי מפחד מתרבות של פקידות? כולם, סוקרטס! זוכר? הוא כבר לא פה! השמצות? הם עושים לתרבות שלנו מה שעשו לסוקרטס! הנה, קיצוצים. הבעיה היא בחינוך. מי מחנך פה? אני! מאוורר לרוח. בקיצור. לפורנו, גם מאוורר. למזגן. תנועת ההשכלה 2.0 היא על הדבאע שטבע.
מצד שני, זמן פנוי למלחמה בכיבוש?
אוניברסיטת תל אביב? אחר כך נלמד. תודה. אחר כך נלמד. בינתיים. קומו ותתחילו לצעוד: כובשים. כובשים. כובשים! להתחיל ללכת ולצעוק אנחנו כובשים. לא לגדר ולא לנעל. עזבו את הזיתים והניחו נא את החומוס. אתם. כובשים. כובשים. כובשים. תתחילו ללכת. ממוסד למוסד במוסד. כל מוסד תרבות וחינוך, חינוך ותרבות. נגמר הסגר! תצעקו. אנחנו כובשים ותמשיכו לצעוד. ניו באלאנס? יש? יש! כובשים. כובשים. תאמרו, לפעמים תלחשו. הפריפריה תצטרף אחר כך. לא יהיה בה צורך, האמת, אבל תתחילו. שניה. עזבו רשימות. אתם בשחורה כל עוד אתם: כובשים! אבל היופי בישראל? שיר לשלום, כן. אבל אני כובש? מה? אין באמת כובש. אלוהים? עזוב שטויות, גלידה ותמונה מהשיר לשלום? גלידה? למה לא יוגורט? עדיף לכבש ה-16 של הכוסאוחתוקבאמו.
אבל בוא נסיים יפה. נהיה לסטודנט שקרא פסקל כשקיבל פס, אז בחום יולי אוגוסט אז, חם מאד היה, שלמה היא ארצ-י שר בנא נא נא ללה לה לה, שואל לאן, לאן, לאן? לשם:
יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה אמיתית, יש! ובג״ץ? למה לא? שהרי יש הנאה מסוימת בהיקלעות לסערה בלב ים מתוך ידיעה כי כלום מהותי איננו מאויים על ידה, פסקל אומר איפשהו. והנה ההגיון של מרצ העומדת שמאלה לימין בשביל שמאל ימין, צעד שמאל ימין, נשק, בום, וואו, כי שליחות היא, כך גם סערה במלחמה, יש!? ובג״ץ?! לופ בלאפה, לאויבים של הגלוטן, אבל גם מיצים לאמיצים בפטל, אז למה העמותות כאן אחרת, בעצם?
בוא נסיים במי רוצה להיות נלסון מנדלה בהנחיית ארז טל, כי מי רוצה להיות מיליונר? זה רק מזגן. קצת מאוורר. והרבה, מלא, פשוט מלא, רוח של פורנו, סקסי זה.
האור של הטלוויזיה
בטעות שכזאת, של טלוויזיה דלוקה לאור, הקשבתי אתמול את גדעון לוי המעולה והיוצא דופן באמת ועדיין בקשקוש מוזר שכזה [באגב אורחא וחלק מדיון עם ימין, אז בטח רטורי ולא מהותי ועדיין] – התייחסות אמיתית תהיה מעניינת כמו מציאת האדם שהתעטש ראשון, גם לא תמצא, ותסיים את זה בהתעקשות שלך לא להתעטש. אתחיל מהאפצ׳י: רע״מ זה ש״ס, שכחתי לומר את שאמר! והוא לא ש״ס. כן, בטח אבל ש״ס של ההתחלה הראתה שאין לה שום עניין עם שטחים וימין. זה של אלתרמן.
עכשיו זה שלה. ועדיין שטוח. לא עמוק.
זה שמסביר עצמו שוכח עצמו מדבר, ככל הקנבס וכל הזמן, פוסט פקטום פוסט מורטם. על בני אדם. לא על לשתות תה. וג׳קוזי? מה נשאר לקחת? אותו שמאל גם קם נגד השלילה האמיתית של נתניהו באולמרט. גם בפריפריה בחרו בו. אבל אז האור כמאבק לחושך. עכשיו, אני לא מקשיב בדרך כלל. אח שלי לא חזר מהצבא ועוד שלח לי מכתב. עדיין קורא אותו. טוב חוץ מהפעמים שהנוסע המתמיד של אל על לוקח שוב ברצינות את הקטע של דודו והאורנג’דה. אגב ענקים שותים: הנזלת של בנט והפטל של נפתלי הם לביבי:
New Presbyter is but Old Priest writ Large.……By shallow Edwards and Scotch what d’ ye call:But we do hope to find out all your tricks,Your plots and packing wors then those of Trent,That so the Parliament [ 15 ]May with their wholsom and preventive ShearsClip your Phylacteries, though bauk your Ears,And succour our just FearsWhen they shall read this clearly in your chargeNew Presbyter is but Old Priest writ Large. [ 20 ]
לקוות לכך, זאת התקווה החדשה, ואבוי לתקווה של כזה אוי. הפלסטינים כנעלם אגב הם לא הישג של נתניהו, אם נתייחס לפליטה אחרת, מהטלוויזיה, רטורית בטח, ביקורת נו. אבל לא צריך להעריץ יותר מדי. זה לגמרי ההישג של החומה ולמי יש כוח להתווכח אם אהרון ברק הוא עוד סניף של מרצ.

נוף פואמה דרמטית מאת הרולד פינטר אברהם עוז וטלי יצחקי
פינטר רואה בשימוש בשפה דרך גם לפעול נגד השפה עצמה ובוודאי כנגד האמת, שעה שמבול של מילים נזרק לאוויר ותמיד עושה רושם כי עוד מילים אמורות להגיע, הרגע, הרגע, הרגע. אז הדיבור יכול להיות הדיבור שמדבר כנגד הבעת שפה ושימוש בשפה החותרת לאמת זה בדרך כלל כוחה של השפה הפוליטית, המעוניינת בכוח ולא באמת ולכן אם מדברת- מתוך עמדת דיבור,כשלאחד יש את עמדת הדיבור, הרי שכוח הדיבור הוא דיבור סרק החותר כנגד עירום, כנגד אמת היסטורית, הקשורה לאחר. השתיקה במקרה הזה היא מעין הד של שקט ולא שקט. יש דריכות או יש הפתעה ממה שלא נאמר וכי למה לא עוד נאמר?
בכל מקרה, כאן זה המבנה הפשוט המבקש את הדיאלוג. הוא הרעש של השקט בין ההיא להוא, ההוא לעצמו וההיא לעצמה. לכן זה יהיה הרעש שאיננו מילה מוליך למילים של אמת ופרידה צפויה. נפנה לראות.
מה שחשוב להבין בנוף כי אנו מתבוננים באנשים שכבר נפרדו ואין הם יודעים זאת, בגלל שהם לא יודעים זאת, הרי שגם אנחנו לא באמת בטוחים בכך. זה מוזר, זה אניגמטי, זה לא מדבר אחד אל השני והם, כל אחד מהם, הם כל השני של האחד. אולי יהיה טוויסט, אחרת למה? בסוף יש אבל הגונג, המעיר את הבעל למציאות שלו, עד כה הוא ניסה לחלום חלום משלו, פנטזיה משלו, שהיא תסתובב סוף-סוף, תחזור לעולם של הכאן ועכשיו,אולי יהיה המשך, לכאורה התנאים לכך טובים. האדון מת.
אבל, אולי הוא החזיק אותם ביחד, אולי זאת העבודה? אולי גברת וגבר לעצמם זה ממש לעצמם, ומה היה שם, אז, ופה, עכשיו- נו, בשאלות הללו אנחנו לא נעסוק; כלומר, בניסיון לדלות מידע על אשר קרה ביניהם. אנחנו אף פעם לא ראינו אותם ביחד. אין לנו מה להתגעגע. אנחנו פשוט במוזר, הלא אלים, נו עד הגונג, שהיה צריך לבוא. החלום שלה הוא החלום שלו. אהבה משחקת, אוקיי, אבל הבית עצמו, הבית תמיד תפקד. היא הייתה נהדרת בעבודה שלה, הוא אמר.ואין לו כלום, לא אוכל ולא סקס? והיחס, נו דיאלוג של מונולוג, המתחיל בה.
שוב, על הנוף. הם, הזוגיות שלהם הם סתם נוף לעבר שלא קיים כאן עוד. אין באמת דרמה בין השניים. אומרים שהטרגדיה מתחילה עם מספר שתיים. התחילה ממה שלא באמת היה קומדיה כמו, ככל הנראה, פרנזי הצוחק ובוכה כשהוא לא זה ולא זה על הבמה כשיכור שהוא. מספר אחד לא היה מספיק על הבמה במיוחד שזה לא האינדיבידואל המודרני. כאן יש לנו שניים שביחד הם לא אחד.
אנחנו בעיקר מחכים וקצת מציצים לעבר ההוא שהיא אולי מספרת לעומת הפרקטיות רואה עתיד כשלא רואה הווה מצד הבעל. דומה שהוא מחזק את האפשרות שיש שם משהו קשה מצידו בעבר ההוא שאולי מתואר על ידי האישה. יש בו אבל גם הרבה מן העתיד. דומה שהם סוף סוף עצמאיים. הרוח ההיא של בעל הבית שם ולגמרי לא שם. עליהם רק לבחור. עליה רק לבחור. הוא מחכה שהיא תבחר. הוא אופטימי, היא בשלה.
ומה שלה? היא מדברת עבר, זיכרון עבר אבל מדברת אותו כאוטית. השתיקות הן בגדר ההפסקות בין יצירה ליצירה.
אני ההיא מהנוף? לגמרי בפנטזם ללא רפרנס לתודעה האחרת ומכאן שהמונולוג שלה הוא לא דיאלוגי. כמו לכתוב שירה בעל פה. היא במעין מאניה שעליה היא נאבקת דרך החזרה שלה לאני פנימי המדבר בעיקר דימויים דימויים. זיכרון שמניח לעצמו להיות דמיון. היא בפרנזי מעצם הצלחתה להמשיך בתוך כל השתיקות הללו.
אולי מקשקש אבל לדעתי זה המשבר של היעדר הדיאלוג יום שגורם לה להיעדר רפלקסיה, לפני יותר לא מודעת, אבל בכל זאת היא מתלהבת, כמו מתלהבת מהטיוטה הראשונה. אני חושב שהיסוד הרגיש שם הוא אלה שמסתכלות, במקום הוא שמסתכל והקהל שמסתכל. היא לא רוצה את העין האחרת. היא בפנטזיה.
איך רוסו ילד נצחי שכמוהו אומר- הבעיה לאאאאאאאאא מתחילה עם הכסף. הבעיה מתחילה. כששאתה מפסיק לרקוד מתוך החוויה הפנימית שלך ומתחיל לרקוד על פי העין של האחר וכדי להרשים, להיות ראשון – כסף זה דווקא הפיתרון למלחמת הכל בכל אבל לא חשוב! כמו שהוא חוזר המטייל בודד למצב הזיתי, דיידרים המפחד מהאני, גם היא. הוא משקר אבל. הכל אפולוגטיקה. היא צריכה את הטיול הפנימי הזה.
לא יכולה להיות בחוץ עדיין. או טראומה או שנפרדה ממנו והוא עוד שם. גם כל הסביב מתמוטט. כלב. המאסטר האנגלי המוזר, העבודה שלו. יכול להיות שהיא כבר שם ממזמן. בכל מקרה, היא העכשוויים הפנימיים המנסים להמשיך כמו שהחבר אומר שכותב. העניין העיקרי שהזיכרון, הדימוי, המילה הם הראשונים אצלה. היא לא שוקעת לרומנטיקה סתם. אולי זה דיאלוג של פינטר. רק פנימי.
רקע כללי
פינטר ופרוסט.
פינטר והצרפתי שעדיין כותב על הזמן האבוד. א. הוא צודק, בעקבות בקט, הוא הספר האחרון הוא אכן הכול שלפני כן ויוצר נכון אפילו כמה דפים לקראת הסוף. לדעתי שם פשוט זה שמחפש את הזמן האבוד כבר מצא אותו. הוא נהיה אני לגמרי, מודע לעצמו. יש לו שם הערה ברורה על הזמן האבוד שאנני אעשה יותר ברורה עכשיו: זה זמן לא עולם ולא עדן. זה זיכרון לעתיד וזיכרון שכותב. לכן, זה הספר. לכן, החזרות האינסופיות. אין שם רקולקשייין מתלהב ומלהיב. רק החזרה המדהימה כשלעצמה. זה קצת כמו באך בלי המוזיקה לפסנתר ובלי הקנדי המשוגע שחותך את הזמן בחצי. יש אצלו משהו של זיכרון כאיזו היגיינה אפילו.! בכל מקרה. העניין כפול.
העניין הראשון הוא שפינטר עולה על זה אחרי שקרא את הספר הראשון כשבקט-שקט גילה לו כי זה הספר השני שפרוסט כתב. לדעתי זה מעין פרה-פייס שכותב באמצע, כשמתחיל להבין ואמר כך פרוסט סידר וסידר את הסוף לפי מה שמתגלגל לו בחזרות. . הסוף הוא סיכום שבו מרסל הוא כבר סופר ואפילו המורה של הסופר. אין לו זמן יותר. מסביר איזה לא כללי לאנשים ומסיבות. הכל מסיבה מיותרת אם לא נכתבת וגם לא צריכה להיות מלכתחילה. העיקר הוא לכתוב את הדבר. לחוות את הדבר דרך הכתיבה. יש אפשרות לחוויה כי מרסל מתחיל להיות הסופר שנותן את הספר בכך.
בכל מקרה, המדובר כאן באני גמור. הוא מראה ידיעה לעולם מתוך הספר אבל יש כאן גם אני שלגמרי איננו בעולם. לגמרי בתוך עצמו.
סוף רקע כללי.
הנוף הוא הפרוסט הראשון של פינטר, דפים ראשונים אבל אצל פינטר האישה מיוצגת כאילו בסוף של הסרט של פרוסט שעושה- קראתי קצת. לא יותר מדי. בסוף זה רק המרגל ההוא לבדו על דמויות ליד אבל סתם. מדבר אל עצמו. כי הדימויים שלו מהילדות תופסים את החוויה שלו והופכים לניסיון שלו בעכשיו. הוא לא סתם נזכר, ממציא, נוסטלגיה.
זאת המציאות שלו. אבל אצלו זה לגמרי בסוף אחרי כל מעשה האוננות האינסופי לדף במקום הכתיבה ש תכלס מסוכם היטב בעמודים האחרונים, בו הוא מתגלה כסופר שמציע להקריב הכל ולא לבזבז זמן אלא על יצירת זיכרון. האני שלו כתוב והוא ממשיך לכתוב אותו כשהוא מדבר.
הוא מתכתב עם הצרפתי שעדיין כותב מה קרה לו איפשהו שם כשהיה ילד. אבל אצל הצרפתי יש חשיפה של סופר מודע לעצמו שמבקש לא לבזבז זמן אלא על הכתיבה, שהכל הוא סתם אל מול זה. קראתי קצת. מעניין מאד החבר. כל התסריט של פרוסט או איך שלא כותבים אותו, זה דיאלוגים. תמיד יש סופר כזה שמבקש עוד פרטים. חוקר כזה. אבל בסוף יש רק את מארסל. הוא מציין שם שהדימויים של הילדות יותר חזקים ונוכחים מהמציאות כאן. הם המציאות. זה מה שקורה לאישה שם. הדימויים יותר חזקים,זה מה שחווה. הדיבור הוא במקום כתיבה וכבר פינטר ולא המאונן האינסופי ההוא אלא אם כן חי עם הספר אלינו. והדיבור הוא כבר של פינטר. הבחור דווקא במציאות. מתכוונן אליה, אתמול. פיזי. הוא גם לא שר. כאילו אלתרמן חטף אותו לשוודיה של עגנון.
הוא יודע קצת יותר. היא בעולמה. הכלב מת. הוא מתכוון. האם סיפרתי לך. הוא צריך אותה שם ולדעתי חי לא כל כך בזיכרון אלא ביום יום שגם בו יש זיכרון ופנטזיה. היא מהזיותיו של מטייל בודד שלא כותב לדף. זה גדול באמת שהוא לא הרג את הזיכרון בסיפור אינסופי תוך התחלה מחדש כל הזמן כמו טניסון כזה שהופך את שיר הזיכרון לזיכרון על השיר שנכתב. הזיכרון אצלו איננו נוסטלגי. זה דיידרים שכזה, לדעתי. דיידרים זה רגעים רגעים בלי כל כך אני. רצון להיעלם. רוסו, הולך למשל כדי לא לפגוש את המציאות שאיתה מתחיל ולפיה יש לו כל כך הרבה אהבה לתת אך אין יד מושטת לקחת. הפרידה איטית. אין דה סובלימציה בבת אחת. זה לא אלים ולכן נורא באיטיות של זה. טוב.
הוא עושה איתה פרוסט של פינטר? כתבתי קצת כדי לשכנע את עצמי. הפוליטי שלו יותר מעניין כי לדעתי מצליח להביא את המדינה ערומה בלי הקלישאה של המלך הערום. זה מעניין כי הוא נופל למלכודת של זיכרון כסיפור המתוקן שוב ושוב. מחשבה זה דיאלוג אומר אפלטון כי ממש לא בא לו לדבר עם אנשים. וזה הדיאלוג של פינטר. זיכרון זו מילה בעייתית. הזיכרון הוא ההתחלה. ואתה חייב להמשיך כמו שהוא אומר בנובל. זה העכשיו שלה? הבוקר הגיע. צריך לישון. אז הוחלט כדי שייחשב לי כאילו עשיתי משהו ביום הזה.
זאת הסיטואציה של מארסל בסוף העיבוד שלו עם הראשוניות של הדיבור הראשוני. הוא נזכר בילדות שלו והדימויים שלו הם הדבר הדחוף אצלו. אבל אצלו זה הרגל. כתיבה. שנים. אין לו אני. הוא כבר הסופר. אצלה יש פחד מעיניים ויציאה מן המצב הזה.
מילים, לא אומרות כלום, שלי אומר. תמיד משקרות כשמסדרות נקודות.
Three quotes from Pinter’s plays on the memory problem
I can’t remember.
Night (m,223)
Yes, I remember. But I’m never sure that what I
remember is of to-day or of yesterday or of a long time
ago. And then often it is only half things I remember,
half things, beginnings of things.
Silence (m,214)
There are some things one remembers even though they
may never have happened. There are things I remember
which may never have happened but as I recall them so
they take place.
Old Times (31-2)
על בסיס:
נוף, פואמה דרמטית מאת הרולד פינטר.
תרגום, בימוי ועריכה מוסיקלית: אברהם עוז. עיצוב: טל יצחקי. כוריאוגרפיה: רן בן-דרור. עיבודים מוסיקליים: יובל מסנר. עיצוב תאורה: ניזאר ח’מרה.
משתתפים: סוהיל חדאד, ענת הרפזי
ההתאבדות של הקיסר הרומאי אותו
How is it, Maecenas, that no one lives contented with his lot, whether he has planned it for himself or fate has flung him into it, but yet he praises those who follow different paths?
שעה כושר היסטורית: מרקוס סלביוס אותו, קיסר רומא, התאבד בגיל 37 כדי למנוע ככל הנראה מלחמת אזרחים. וגם אולי כתוצאה מהבושה של תבוסה בקרב, והוא רק שלושה חודשים בתפקיד. הרומאים למדו להעריך אקט זה כאקט הרואי אחרי הכל. בלשונו של בנתהם הוא הפחית את את הבאלאנס מן הצד של הכאב, כשמנע כך מלחמת כל בכל? ההתאבדות שלו, כך, הייתה רחוקה מלהיות אובייקט של אימה כמו שהייתה דבר להתכבד בגלורי שלו לנצח אחי! הובס היה אוהב אותו. הוא היה האב של הילדים הגאים אבל ידע גאווה נכונה: איך מארטיאל שואל, איך באמת? Dum Moritur numbquid major Othon fuit ?בוודאי שאף אחד לא היה גדול יותר מאותו במותו? Epigrammata 6. 32.
Horace
Satires bk. 1, no. 1, l. 1
באותו. גם בישו. זה היה קצת אחרת.
הבושה של קאמי. הקשקוש הבורגני ההוא. מילא אבל הבורות אח שלי הבורות. תתחיל בתועלתנות כדי לא לשאול קשקוש. היית מגיע לבנתהם ונאלם דום מהיכולת שלו לדייק לתוך קשקוש מרהיב. סתם. צרפתי נו. ספרות נו.
טולסטוי על המחאה וישראל
דוסטויבסקי? השם הכי יפה אי פעם לסופר. זהו. טולסטוי, תמיד טולסטוי. הנה הוא מסביר את הבעיה של המחאה הזאת, וכן גם את הצד של ביבי והמדוכאים האלה, שהצביעו גם מפא״י פעם. איך רות גביזון, אגב ענקי הרוח, אומרת בפייסבוק, כן, זה באנגלית, וזה קשה, אתגר, עוד מתלהבת מהאנגלית של ביבי? בקיצור, הוא כתב ברוסית, א.ד.ב.ו. ה וז. גורדון ידע רוסית.. לא ידע טולסטוי, האמנם? כך שאלתי בחלום אחת בשם אניטה, אוייוויילי אניטה, התעוררתי בבהלה, לא שמעתי את התשובה. אז מה התשובה של טולסטוי?
המחאה היא סתם אם באה מאותו מקום ואלה שהמדינה שלהם, בשליטתם, סליחה, אלה יודעים להכניס את כולם, עד רמת המינימום של המקסימום. המיני-מקס של רולס, מורה של צדק. חח. צריך רעיון אחר, אידאה אחרת, לכו לאוניברסיטה, העברית- אנגלית זה אתגר, נכון. הילחמו! בעצם גוגל תרגם וטולס-י בכלל לא כתב באנגלית:
״חומר נפץ ונשק קר, כפי שמראה לנו הניסיון, רק מעוררים תגובה ומשמידים את הכוח היקר ביותר, הכוח היחיד שבשליטתנו – דעת הקהל; הדרך השנייה כדי להפוך בדברים נשללת מראש על ידי העובדה שממשלות כבר למדו לדעת עד כמה לסבול השתתפות של אנשים שרוצים לבצע רפורמה בהן.
הם רק סובלים את מה שלא הורס את היסודות, ורגישים מאוד למה שמזיק להם, רגישים כי זה נוגע לעצם קיומם. הם כן סובלים אנשים שלא מסכימים איתם ורוצים לבצע רפורמה בשלטון, לא רק על מנת לספק את הדרישות של האנשים האלה, אלא גם למען עצמם, למען הממשלה. אנשים אלה היו מסוכנים לממשלות אם הם יישארו מחוץ לממשלות אלה ויקומו נגדם; הם יחזקו את הנשק היחיד שחזק יותר מממשלות – דעת הקהל – ולכן הם צריכים להפוך את האנשים האלה לבטוחים עבורם, לזכות בהם באמצעות ויתורים שניתנו על ידי הממשלה, להפוך אותם ללא מזיקים כמו תרבויות חיידקים – ואז להשתמש בהם לשרת את המטרות של הממשלות כולן, כלומר דיכוי וניצול העם״.
עם זאת, יש משהו אחד שנשאר, אומר טולסטוי:
בין האפשרויות, לפני האפשרויות האלה. צריך מרחק מכל זה. מכל אלה שמשתמשים במדינה, ברבים שלה, ברוב אנשיה ככלי לנגח את עצמם בעצמם. צריך רעיון אוניברסלי, אמת ברבים, בנמצא, וזה לא עוד מהעוד. זה לא הקושר יותר חזק, קשור פחות חזק של האקדמיה וכל הרוח של המאוורר, כחלק מקומפלקס רעיוני ממלא דפים בכלום, לעצמו, כמלמד הרוב, הכנסייה המושחתת הזאת, המקפידה על שילוש משפחתי קדוש, של אבא בן אבא. טולסטוי היה נוצרי, כן? ֿ
לך תחשוב על רעיון.
But one thing is needful: for Mary hath chosen the good part, which shall not be taken away from her. Luke 10:42.
הדבר האחד ההכרחי? מרחק מהעברית? לך לגילמן! רעיון, זה ללכת לשם בשביל רעיון! בעברית נלחמים על העברית. גילמן? שוקו שוויצרי מהמכונות,זהו. אין שום רעיון. שלילה מוחלטת כהכרזה ריקה, צועקת כן, כמו הפמיניסטית, מתגלגלת לך למיטה וצועקת, קשור אותי! את לא הולכת, על מי את חושבת שאת עובדת, ואני לא קושר. משעמם ולא הייתי בצופים. א או ד עד ז זה גורדון בצופים, דברו איתו בעצם. אפילו לא דוס או ייבסקי כשם היפה ביותר לסופר. ספרים על הגותו של גורדון ופוסטים בפייס כבוק להארץ על המצב הפוליטי מצחיקים קמעא.
הם תמיד מתחילים במושגים המסבירים עצמם, ולא בהעדר. וזה משום שהעדר לא מודע לעצמו כבעיה או לכך שכמסביר הוא רק מנציח את הצומת של העדריות.
לכן, הביאו לנו עוד סוציולוגים כצומת לא מסבירה את עצמה. המקס של המיני של הכאן ועכשיו. או כי למה כל כך, פוליטית, המחאה הסתיימה, במקס של המיני; בפרפרזה על ג׳ון מילטון: הנזלת של בנט והפטל של נפתלי הם ביחס לביבי:
New Presbyter is but Old Priest writ Large.
…
…By shallow Edwards and Scotch what d’ ye call:
But we do hope to find out all your tricks,
Your plots and packing wors then those of Trent,
That so the Parliament [ 15 ]May with their wholsom and preventive Shears
Clip your Phylacteries, though bauk your Ears,
And succour our just Fears
When they shall read this clearly in your charge
New Presbyter is but Old Priest writ Large. [ 20 ]
או לקוות לכך, זאת התקווה החדשה, ואבוי לתקווה של כזה אוי.
מטעם 8 > זיגמונד באומן – על הפוליטיקה של השואה
דף הבית > מטעם 8 > זיגמונד באומן – על הפוליטיקה של השואה
זיגמונד באומן. כוננות הוכרזה, ואף פעם לא בוטלה.
במקום עוד פוסט על השואה, השוואות וכולי, עדיף לקרוא את המאמר הגדול הזה. מאד חכם ובטח הדבר הכי טוב שפורסם עברית אבר בנושא זה: זיגמונד באומן, על הפוליטיקה של השואה. מטעם, יצחק לאור היה/הינו העורך. נכתב במיוחד למטעם. שם כזה מעולה!http://www.mitaam.co.il/mit8bauman.htm…

רון כחלילי האספקט העדתי במלחמות היהודים
רון כחלילי הסביר לי פעם משהו על יהדות צפון אפריקה כשהחזיר לי את סבתא שלי, תוך הבנתה, כך את הילדות שלי והבנה טובה יותר של מקומי בעולם. הוא עשה עבורי מעשה שלא נעשה, ייעשה לעיתים נדירות, והוא בכלל עשה תוכנית אני יודע. לפיכך, אני לא יכול לבטל את הראייה של המאבק שלו להישמע כקול מזרחי וזאת על מנת להשמיע ולהראות את זה שהסתיר את פניו מפניי ואני בכלל שטפתי את הפנים אני יודע. מכאן, בעוד המושגים זרים לשימושים שהייתי עושה, עדיין זה מפליא כי קצת פוספס העניין כי שני הפרקים הראשונים היו במסגרת השבט הלבן, בלשונו של רון שלא אמרה זאת כאן, הגם אם בני הבית גדלו אחד מול השני תוך שכחה משהו של ציונות תחילה כאמירה ביחס לנורמליזציה של, כן, לא, של היהודי האירופאי. שלוש נקודות, האמת שתיים ועוד אחת מה אני יודע.
א. אולי בולט כאן המאבק הפנים אשכנזי באי המודעת של האשכנזים למידת אשכנזיות המאבק, בפרפרזה על חכמים מאיתנו. יש קטע עם מישהו כזה, אשכנזי לא עלינו – מדבר על ציונות – נראה לי הוא מופיע גם בסצינה בבית העלמין. הוא מדבר אל הבמאי כשחקן משתתף לכל דבר בדוקו, כאילו חלק מהחילוניות הזאת. אותם דברים נכונים, גם לגבי המושגים של השולחן העגול, בו ההתכוונות היא לגמרי מכוונת-חרדים פרק 1 ומתנחלים פרק 2 תוך שלא רואים את עצמם כדת הממשיכה במתנחלים ואת הצורך שלהם בדת כי טענתם לארץ מסמכות הספר ולכן החרדים יכולים לשחק על זה כאי משחק, כאמת שלהם, שפתאום קיבלה מקום על ידי ״הזכות של העם היהודי לארצו״. מה שבטוח הוא שמה שמשחק כאן מצד האליטה הפועלת כמדברת ללא מודעות לעובדת הדיבור שלה עצמה הוא דת אחרת של הציונות החושבת על עצמה כנעלה בגלל ערכים שלא מתיישבים באמת עם המוגבלות בטענה ליהודי ואשר מתיישבת רק בטענות נגד הקבוצות האחרות כהכרזות ריקות על עצמה. לא נורא, החרדים הם לא העיקר אלא אם הם הופכים גם לסימול הגולה מול הנורמליזציה של היהודי דרך הציונות ומכאן הזליגה של האנטישמיות משם, שם לכאן. לא נורא, המתנחלים הם לא העיקר אלא אם כן אלתרמן לא היה מוצא את המוזיקה לשירה כשהממלכה היא ״שלנו״, כולה. הצד הפופוליסטי יותר של האמור מתבטא בוויכוח בין עורכת הדין בראשי להוא שמאיים ללכת ואז הולך בלי שלמצלמה איכפת כאילו הוא ההליכה של הציונות המודרנית ויחסה ליהודי בטענה הפושעת מכל בחינה. תל אביב היא העיר הכי יהודית כי כאן זה דמוגרפיה. תשעים אחוזים הוא אמר והלך. להגיד לא יהודי על העיר תל אביב, מכאן והלאה, זה שקר וכזב. טוב שלקח את ילקוט הכזבים והלך.
ב. במובן הזה, הפרק השלישי הוא כבר למעין זווית ביקורתית צוחקת המסיימת את שני הפרקים של האשכנזים מדברים על עצמם, עם עצמם ובתוך עצמם. הכל חלק מהדבר היחידי שמצאתי את עצמי מסכים עם מיכה גודמן, שעה שאמר בפרק הראשון כי אנו מדברים כאן על שתי דתות או התפיסה של הציונות כדת שהולכת חזק הן ביחס לחרדים והן למתנחלים והשטחים הכבושים כגאולה וכנס הנעשה בידי אדם אך מצביע על סממן אלוהי במתח המבקש עוד מאותו דבר כסימן נוסף. דבר נוסף: פרופסור בוזגלו המרשים בהחלט מסביר בהקשר הזה את ההבדל בין המסורתיות המזרחית- מרוקאית שממשיכה את התוכנית צרפוקאים והשיחה ההיא על היחס לדת במרוקו, אפשרות הבחירה בתוכה והמודרניות שלה, דווקא משום שלא עברה את כל המכבשים של חילון והשכחה ומדינת לאום ולאומיות. בהקשר הזה הוא אומר משהו גם היחס החיובי של הערבים ליהודים בצפון אפריקה. באותו אופן, כנרת בראשי תגיד משהו על הלאום יהודי כברור או משהו מעין זה תוך שתדבר על המסורתיות שלה, להבדיל מהפרקים הראשונים שהטקסט שלהם הוא לאומיות עם דת, דת בלי למרות שעם יותר לאומיות ודת הלאומיות, כמו הסבטקסט של העדר קשר ישיר לאלוהים או כל תפיסה אוניברסאלית של אלוהים כדרך אחרת לדמיין את עצמנו, כך להכליל בתוכנו האפשרות של האחר המדברת בנו. ועדיין, השאלה עולה אגב אתגר של המסורתיות גם לתפיסה הפוליטית, באם יש ממש בטענה כי מלחמות היהודים היא המשך של שנאת מוות לפחות בהעדר דיבור אחר על היהודי אגב הלא יהודי.
ג. כאן אני מניח שאנחנו לגמרי לבד. אז נהיה חופשיים במידת העניין. החוק של הטרגי, משורר גרמני אומר, אגב תרגומיו לסופוקלס, הוא אי הרמוניה בין גודש אירועים, התקדמות לבין צחיחות התנועה, תחושה של תקיעות. גם באנטיגונה וגם ביחס לאדיפוס, הבעיה של העדר האירוע, התקיעות, מתבטאת במפגש עם הנביא העיוור. כאן אנו רואים כי אדיפוס מאבד את הביקורתיות, דיאלוגיות עם המציאות. הזלזול שלו בראיית העיוור, באבחנה שלו, מקדמת את היציאה של אדיפוס מהשיח של התחלה אמצע סוף ויכולת פעולה בתוך כל זה. טרגדיה תמיד תכלול קצב כזה, קצב ניגודי, הפרת קצב. אך גם את התחושה של נפילה לפני הנפילה, את אותה יציאה של פעולה מגבולות האפשר. רון כחלילי נותן לך תחושה של עיוור אולי. אולי זאת המצלמה, אולי זאת בקשת השירות, התעניינו לדעת המומחה ובכלל המצלמה מתחילה לצלם כנראה רק שנתפס לך כי היא תמיד רגע במשך. אבל המשך הזה, כאן, הוא משך אחר, משך של היוצר. למעשה, כאן, המשך הוא של שתיים ןן אחד.
המשך הראשון הוא מאד קצר לקורא אותו משלושה סבטקסטים ברורים בסיפור הזה; האליטה החילונית לא מודעת לעצמה, הדת נתפסת ביחס ללאומיות וכי האלוהים הלא מופיע כל כך כמושא, כן מופיע ביחס למעשה יהודי ומכאן המעשה הוא תמיד ביחס לאי המעשה או המעשה המוגזם, המקצין, מוקצן. ועדיין גם אם קלטת זאת מוקדם יחסית, העובדה של גודש ביטויים בהמשך, והנה זה בא וזה עדיין חושב כי הוא הולך, נותנת לך לקוות לסיום שהוא פעילות אחרת יכולה להתגלות לה, רק כדי להיות עד נפילה. הטרגדיה באה כבום מהדהד בסוף, ברפלקסיה, בחוויה הנוספת שם כשכאן או בין לבין. במובן הזה, היש כאן הישג דרמטי לא מבוטל. וטרגדיה. אכן. הפרק השלישי נעים לעומת זאת ובנוי כנעימה ארוכה. אני חושב כי זאת היא די עצובה כל עוד היא מתקיימת תחת צל הדומיננטה הפוליטית של הלאומיות היהודית. כך יש מקום לבלבול נגד הביביסט כימני משיחי למרות שכאן המרחק מעולמו הוא כמרחק בין אבישי בן חיים לרון כחלילי. הבלבול הזה מתאפשר בהעדר ערעור על הפוליטי הלאומי דתי המאפשר את המסורתיות לחופשי ממנה. במובן הזה, המסורתיות גלותית עוד למקום או שקר הבורח מהעיסוק הבסיסי בבסיס האחר שלו כאן ועכשיו. הבלבול הזה לא נוח מול שנאת המוות.
====התחלתי באישי, לכן נסיים באישי יותר. אצל הגל: יש צורך לקחת את הפרט ואת העבודה בו זמנית: כל זה הוא גייסט (אדם). הפרט הוא אוניברסלי יותר מעבודתו: הוא יכול להתעלות מעל זה. הוא למעשה עושה זאת על ידי יצירת יצירה אחרת. אז הוא מתעלה על עצמו. אך ניתן להסתפק במעבר סובייקטיבי גרידא, לא פעיל ולכן דמיוני: “ביקורת”. הוא יכול להשוות את עבודתו ליצירה אחרת. השוואה בין יצירות בינן לבין עצמן: זהו עיסוקו של האינטלקטואל האופייני, של מבקר הספרות או האינטלקטואל או כל אלה כעוד ז׳אנר וה-ז׳אנר של הדוקו כביקורת דה לוקס. כאן, הוא רואה שכולם גרועים. הוא יגיד: הכי פחות גרועים הם הכי כנים, הכי ישרים, הכי “חסרי עניין” (לא משנה מה התוכן שלהם, יתר על כן: הכל מותר). לכן איננו יכולים לשפוט פרטים: רלטיביזם מוחלט; כולם “צודקים”; אפשר לומר ולעשות מה שרוצים, ובלבד שהגעת ל”הסכמה עם עצמך “. יש לנו את הזכות “לבטא את טבענו” בעבודתו ובאמצעותה, יהיה ה”טבע” אשר יהיה. זהו לא רון כחלילי.
וזה עכשיו, זהו לא אני: הפרט שופט את עצמו לפי הצלחה. כדי “להיות צודק”, עליו לכפות את הרעיון שלו על אחרים, כלומר לממש אותו. לכן יש ערכים מוחלטים. באותו אופן מדינות שופטות את עצמן לפי היסטוריה אוניברסאלית. “ביקורת” אמיתית היא פעולה: אתה מבקר את עצמך על ידי הפעלת הרעיון שלך לעבודה; אנו מבקרים אחרים על ידי מאבק נגדם כעמדה. השולחן העגול הוא תחילת הבעיה. בעיה ששווההרבה מוות בהוא וביחס לעולם, אז חלאס.