הערה על פילון [[[בגלל שהוא בכל זאת יהודי לא עלינו, וזה קצר, ולא הכי פילוסופי בעולם (מבחינת שפה לפחות, אבל לא רק), אני תרגמתי (לא בלי עזרת גוגל) את ההערה (באנגלית) העוקבת (מבחינת סדר פוסט זה) את הטקסט בעברית (ההקשר הכללי שממנו נמתחה הערת הפוט-נוט הזאת היא דווקא אגב עוד ניסיון להראות כמה הסטואיקנים הם לא דתיים, ולמעשה המשך אותנטי פחות או יותר של אריסטוטליאניזם; וכן, הגל דומיננטי כאן; עוד ניסיון וכאמור, די בשוליים)]]]: הערה על פילון: אנו יכולים להצביע בהזדמנות זו על הדוקטרינה הפסאודו-סטואית של החכם שאנו מוצאים כי פותחה על ידי פילון ב-Quod omnis probus liber sit. במבט ראשון, פילון פשוט חוזר שם על מה שאומרים הסטואים (השוו עורך Loeb, כרך ט’, עמ’ 23): החכם הוא אינו עבד (מכיוון שהוא לא פוחד משום דבר, אפילו לא מהמוות) והוא גם לא מאסטר (שכן הוא אינו מחפש תהילה, כלומר הכרה על ידי אחרים) [למרות שהוא “מוכר” (אוטומטית) על ידי שאר החכמים]. אבל, למעשה, ועבורנו, בכך שהוא חוזר על דבריהם, פילון מתכוון למשהו אחר מזה שאליו הסטואים אכן מכוונים. עבורו, החכם הוא למעשה דתי, וזה, בהגדרתו, מאסטר (שכן הוא מוכן להקריב את חייו כדי להשיג או לשמור על הכרה (על ידי אלוהים) ועבד (שכן הוא מפחד מהמוות עד כדי כך בקשת חסד [מאת אלוהים] על מנת לשמר או להשיג חיים [נצחיים]). אם החכם הסטואי הוא אפוא תופעה בורגנית ספציפית (ההוויה הבורגנית ה”מושלמת”, יתרה מכך, האינטלקטואל), האדם הדתי הפילוני מסמל את האזרח: אלא שאלוהים ואלוהים בלבד אמור להיות מסוגל להעניק לו את ההכרה שהוא מבקש (במחיר כניעה מוחלטת וחד-צדדית, המניחה ומתנה את ה”הכרה” המיוחלת) יתרה מכך, האיש הדתי. של פילון דומה לחכם הסטואי, בזאת: גם הוא “חופשי” במובן של היותו “בלתי תלוי” ב”תנאים חיצוניים”. אבל אם החכם הוא “חילוני”, במובן שחייו כאן-למטה הם ” מאושרים” לא משנה מה הנסיבות שבהן הוא חי, האיש הדתי נמצא בכל מקום ותמיד “אומלל” בחיי העולם הזה (כאן-למטה), יהיו אשר יהיו, כאשר הוא יכול להיות “מאושר” רק בעולם הבא, כלומר לאחר מותו (שזה אפוא “טוב” ארצי). זה על התפיסה הדתית של “חכמה” שהתימות של היהדות, שאין להם שום קשר עם תפיסת האיש החכם הסטואית, מושתלות (על ידי) ב-פילון.
A Note ON Philo: We can point out on this occasion the pseudo-Stoic doctrine of the Sage that we find developed by Philo in Quod omnis probus liber sit. At first sight, Philo simply re-states there what the Stoics say (cf. ed. Loeb, vol. IX, p. 23 sq.): the Sage is NEITHER a Slave (since he fears nothing, not even death) NOR a Master (since he does not seek glory, that is to say, recognition by others) [although he is (automatically) “recognized” by the other Sages, who recognize him a-priori qua sage, as if a non-particular species of the SAGE, when he, as them, is otherwise too alone to be “recognized” by others; indeed, it is this state of affairs in its endurance (self-sufficiency) which make the a-priori “recognition” to be imagined as always-already in-existence]. But, in fact, and for us, Philo means something other than them by repeating them. For him, the Sage is in fact a Religious, and this one is, by definition, Master (since he is ready to sacrifice his life to obtain or maintain recognition (by God]) AND Slave (since he fears death to the point of asking for grace [from God] in order to preserve or obtain [eternal] life). If the Stoic Sage is thus a specifically bourgeois phenomenon (the “perfect” Bourgeois being, moreover, the Intellectual ), the Philonian Religious prefigures the Citizen: except that it is God and God alone who is supposed to be able to give him the recognition he seeks (at the cost of an absolute and unilateral submission, which presupposes and conditions the hoped-for “recognition.”) Moreover, the Religious man of Philo has this in common with the Stoic Sage: he is also “free” in the sense of being “independent” of “external conditions.” But if the Sage is “Secular,” in the sense that his life here below is “happy” whatever the circumstances in which he lives, the Religious man is everywhere and always “unhappy” in worldly life, whatever it may be, and can only be “blissful” in the hereafter, that is to say after his death (which is thus an earthly “good”). It is on the religious notion of “Wisdom” that the Judaic themes, which have nothing to do with the Stoic doctrine of the Sage, are grafted in Philo.