קומנטרי…על הקטע הבא מהגל…:
…ההוויה האמיתית של האדם היא למעשה פעולתו או מעשהו; בעובדה זו האינדיבידואליות היא אמיתית, קיימת באופן אובייקטיבי (או אקטואלי) … האינדיבידואליות מציגה את עצמה [או מתבטאת, או מופיעה]בפעולה אפקטיבית שלילית-או-שוללת-שוללנית של המציאות המהותית, וזאת רק במידה שהיא מתגברת-דיאלקטית-על ההוויה הנתונה״.
אם נתון-הוויה עולה בקנה אחד, ברמה האונטולוגית זה לומר, עם הטבע, המעשה הוא מה שמייצג את האדם כאדם ברמה זו. האדם כאדם אינו נתון להוויה, אלא לפעולה היוצרת. אם “המציאות האובייקטיבית” של הטבע היא קיומו האמיתי, זו של האדם, כפי שנקרא, היא הפעולה האפקטיבית שלו. החיה רק חיה; אבל האדם החי פועל, ובאמצעות פעילותו היעילה הוא “מפגין” את אנושיותו ו”נראה” כבן אדם באמת. מה שבטוח, האדם הוא גם נתון-הוויה וטבע: הוא קיים גם “בתור עצמו”, כפי שקיימים חיות ודברים. אבל זה רק ב- ובאמצעות פעולה שהוא באמת אנושי באופן ספציפי, ושהוא קיים ומופיע ככזה- כלומר, כהוויה-לעצמה או כישות מודעת לעצמה.
ברמה ה”פנומנולוגית”, אם כן, השליליות אינה אלא חירות אנושית – כלומר זו שבאמצעותה שונה האדם מחיה. אבל אם חופש הוא שליליות מבחינה אונטולוגית, זה בגלל שחופש יכול להיות ולהתקיים רק כשלילה. עכשיו כדי לשלול, חייב להיות לך מה כלשהו לשלול: נתון קיים ומכאן הוויה-נתונה, זהה לעצמה. וזו הסיבה שהאדם יכול להתקיים בחופשיות-כלומר, להתקיים באופן אנושי רק בזמן שהוא חי כחיה בעולם טבעי נתון. אבל, שוה, הוא חי קיום אנושי בעולם הטבעי רק במידה שהוא שולל את הנתון הטבעי או החייתי הזה.
כעת השלילה מתממשת כפעולה שהושגה, ולא כמחשבה או כרצון פשוט. לפיכך, לא ב”רעיונות” ה”מרוממים” שלו (או בדמיונו), ולא בשאיפותיו ה”נשגבות” או ה”סובלימטיביות” פחות או יותר, האדם הוא באמת חופשי או באמת אנושי, אלא רק ב- ועל ידי פעולה אפקטיבית-כלומר, שלילה אקטיבית של הממשי הנתון.
החופש אינו מורכב מבחירה בין שני נתונים: הוא שלילת הנתון, הן של הנתון שהוא עצמו (כחיה או כ”מסורת בהתגלמותה”) והן של הנתון שאיננו (העולם הטבעי והחברתי). יתרה מכך, שתי השלילות הללו הן למעשה רק אחת. לשלול את העולם הטבעי או החברתי באופן דיאלקטי-כלומר, לשלול אותו תוך שימור-זה לשנות אותו; ואז גם אדם צריך לשנות את עצמו כדי להסתגל אליו, או לגווע. הפוך, השלילה של עצמו תוך כדי שמירה על עצמו בקיום שווה ערך לשינוי של היבט בעולם, שכן העולם הזה מרמז על מרכיב שונה. לפיכך, האדם קיים מבחינה אנושית רק במידה שהוא באמת הופך את העולם הטבעי והחברתי על ידי פעולתו השוללת והוא עצמו משתנה בגלל השינוי הזה; או, מהו אותו הדבר, האדם הוא אנושי במידה שהוא משנה את העולם כתוצאה משלילה אקטיבית של ה”טבע המולד”, החייתי או החברתי שלו.
החירות שמתממשת ומתבטאת כפעולה דיאלקטית או שלילה היא בעצם יצירה. שכן לשלול את הנתון, לשלול באופן שלא מסתיים באין nothingness, זה לייצר משהו שעדיין לא היה קיים; עכשיו, זה בדיוק מה שנקרא “יצירה”. הפוך, אפשר ליצור באמת רק על ידי שלילת הממשי הנתון. שכן הממשי הזה הוא איכשהו נוכח בכל מקום והצפיפות בוא היא רבה (פרמנידס), שכן אין שום דבר (כלום מלבד הכלום) מחוצה לו או מלבדו; מכאן שאין, כביכול, מקום לחדש בעולם; כאשר זה עולה מהאין, היצירה החדשנית יכולה לחדור לתוך ההוויה ולהתקיים רק על ידי נטילת המקום של ההוויה הנתונה, כלומר על ידי שלילתו.
בפרשנות הדיאלקטית של האדם – כלומר של חופש או פעולה – יש לקחת את המושגים “שלילה” ו”יצירה” במלוא מובןיהם. מה שכרוך בכך הוא אינו החלפת נתון אחד בנתון אחר, אלא התגברות על הנתון לטובת מה שלא קיים (עדיין), ובכך מימוש מה שמעולם לא היה ניתן. זאת אומרת שהאדם לא משנה את עצמו והופך בעצמו לעץ כדי לממש התאמה ל”אידיאל” שניתן לו (שכפה אלוהים, או פשוט “מולד”). הוא יוצר וכך יוצר את עצמו משום שהוא שולל ומבטל את עצמו “בלי רעיון מובן מאליו”: הוא הופך לאחר אך ורק משום שאינו רוצה עוד להיות אותו הדבר. ורק בגלל שהוא כבר לא רוצה להיות מה שהוא, בעוד מה שהוא יהיה או יוכל להיות הוא “אידיאל” עבורו, זה ש”מצדיק” את פעולתו השוללת או היצירתית – כלומר את השינוי שלו – באמצעות נתינת משמעות לשינוי זה.
באופן כללי, שלילה, חופש ופעולה אינם נובעים ממחשבה, וגם לא מתוך תודעה של עצמי או של דברים חיצוניים; להיפך, מחשבה ותודעה נובעות מהשליליות שמממשת את עצמה ו”חושפת” את עצמה (באמצעות מחשבה בתודעה) כפעולה חופשית יעילה. בקיצור, השליליות (או החופש) שמתממשת ומתבטאת כפעולה יצירתית של האדם אשר, בעודו חי בעולם הטבעי, ממשיך להיות עצמו ובכל זאת אינו תמיד (או “בהכרח”) זהה לעצמו. מכאן אנו יכולים לומר כי אנתרופולוגיה דיאלקטית היא המדע הפילוסופי של האדם כפי שהוא מופיע בתפיסה (הקדם-פילוסופית) היהודית-נוצרית – כלומר, של האדם שאמור להיות מסוגל להמיר את עצמו, במלוא מובן המילה, או להפוך לאחר באופן מהותי ורדיקלי.
על פי תפיסה זו, האדם שנברא מושלם יכול בכל זאת להטות באופן רדיקלי את הטבע המולד או הנתון הזה; אבל האדם המעוות בעצם יכול להתכחש ל”אדם הישן” ובכך להפוך ל”אדם החדש”, שונה מהראשון אך עדיין מושלם ממנו; האדם יכול “להתגבר” על החטא התורשתי אשר בכל זאת קובע את טבעו ובכך הוא יכול להפוך לקדוש, שהוא בכל זאת משהו אחר מאשר האדם לפני הנפילה; האדם הפגאני ש”המקום הטבעי” שלו הוא גיהנום יכול “להמיר את עצמו” לנצרות ובכך לנצח את דרכו לגן עדן; וכו’ וכו’ כעת בתפיסה ההגליאנית או הדיאלקטית של האדם, הדברים מסתדרים בדיוק באותו אופן: שלבי הדיאלקטיקה המתוארים בפנומנולוגיה אינם אלא סדרה של “המרות” עוקבות שמבצע האדם במהלך התנועה של ההיסטוריה ואשר מתוארים על ידי האדם החכם (הגל) שחי בסוף ההיסטוריה ואשר בעצמו “הומר” לאמת המוחלטת (המתגלמת באימפריה של נפוליאון).
השאר תגובה