תקח אל תקח. אני גנבתי. דיאלקטיקה. הגל.

משחקילילההגליאניים

שלילה (דיאלקטית) היא שלילה של זהות – כלומר של משהו נחוש, ספציפי, התואם ל”רעיון” נצחי או ל”טבע” קבוע ויציב. כעת, הקביעה הספציפית של מה שנשלל (וזהה) קובעת ומפרטת גם את השלילה עצמה וגם את התוצאה (הסך הכל). לשלילה של A יש תוכן חיובי או מוגדר ספציפית כי היא שלילה של A, ולא של M או N, למשל, או של איזה X לא מוגדר. לפיכך, ה-A נשמר ב-“non-A” ; או, אם תרצה, ה”A” הוא “התגברות דיאלקטית” (aufge-hoben) ב”non-A. וזו הסיבה שה-non-A הוא איננו הכלום הטהור, אלא ישות שהיא “חיובית” באותה מידה – כלומר, נחושה או ספציפית, או טוב יותר, זהה לעצמה – כמו ה-A שנשלל בה: ה-non-A. כל זה נובע משלילה של A נחושה או ספציפית; או, שוב,non-A אינו נמצא בשום מקום כי ל-A יש מקום קבוע ויציב בלב קוסמוס מסודר היטב. /// אם הזהות מתגלמת ב-“A” שזהה לעצמה (A=A), השליליות נעשית קונקרטית בתוך ועל ידי (או כמו) הלא של non-A”. כשלעצמו, ה-non הזה הוא האין טהור ופשוט: הוא משהו ספציפי רק בגלל ה-A שהוא שולל. ה-non המבודד אינו מוגדר לחלוטין: הוא מייצג חופש מוחלט, עצמאות ביחס לכל נתון מקובע, לכל “טבע” קבוע לכל הזמן, לכל לוקליזציה בקוסמוס מסודר. נוכחותו של ה-non ב-A היא המאפשרת לזה שהיה “A” ללכת לכל מקום החל מהמקום ש”A” תפס בקוסמוס, ליצור לעצמו כל “טבע” מלבד זה ה”המולד “. הטבע” של “A”, לקבוע את עצמו אחרת מאשר “A” נקבע על ידי השוני הקבוע שלו ממה שהוא לא היה. אבל הנוכחות של “A” אגב ה”non-A” מגבילה את החירות המוחלטת של ה”לא” והופכת אותה לקונקרטית – כלומר קובעת או מפרטת אותה. אפשר, בוודאות, ללכת לכל מקום: אבל רק החל מהמקום ש”A” תפס; אדם יכול, בוודאות, ליצור לעצמו כל “טבע”: אבל רק בתנאי שהוא אחר מזה של “A”. בקיצור, אם הנקודה שבה תסתיים השלילה (הדיאלקטית) היא אדישה, נקודת המוצא שלה קבועה ויציבה, או נחושה וספציפית – כלומר נתונה. לפיכך, השלילה איננה סתם שלילה, אלא שלילת “A”. וה”A” הזה ב”non-A” הוא מה שהופך קונקרטי או מקבע את החופש המוחלט של ה”לא”, שהוא, בתור האבסולוט החופשי של הלא, מהווה רק את האין הטהור, או מוות. /// יתרה מכך, וכן, אנו עוברים לדבר בא׳ ותיכף בב׳!ברגע שקיים “לא-א”, ה”לא” המוחלט גרידא הוא הפשטה בדיוק כמו הא’ הזהה לעצמה לחלוטין. מה שקיים באמת הוא האחדות של השניים – כלומר, ה”לא-א” כמו טוטאליות או ישות שהיא אחת וייחודית, נחושה וספציפית, כמו ה”א” עצמה – רק בתור ה”לא-א” שהוא “ב”. ה-א נשמר ב-ב (לא-א). אבל הלאו! ששולל את א׳ נשמר באותה מידה או ליתר דיוק, ב’ היא שלילה של א׳: שלילה המשמרת את עצמה בקיום חיובי. או ליתר דיוק, ב׳ היא התוצאה (החיובית) של שלילת א׳. לפיכך, ב’ הוא א׳ שלא רק התגברה ובה בעת נשמרה, אלא גם עברה סובלימציה (aufgehohen) על ידי השלילה המשמרת הזו. שכן אם א׳ הוא מיידי (unmittelhar), ה-ב׳ מתווך (vermittelt) על ידי שלילה; אם א׳ הוא נתון באופן טהור ופשוט, ב׳ הוא תוצאה של פעולה שוללנית – כלומר, פעולה יצירתית, מייצרת; ב – כן, לא עוד ל-׳! – נוצר; /// אם א קיים רק בעצמו (an sich) או עבור אחרים (für Anderes), ב קיים גם עבור עצמו (für sich), שכן זה בו בדיוק שא נוקט עמדה ביחס לעצמו, על ידי שלילת עצמו כנתון ועל ידי אישורו כתוצאה שנוצרה על ידי השלילה הזו. אבל ב אינו קיים רק עבור עצמו; הוא קיים בפני עצמו ולעצמו (an und fur sich). שכן בו א מאשרת את עצמה בתור טוטאליות, על ידי שמירה על זהותה עם עצמה הנלקחת כשלילה, כפעולה שוללנית, והיא עצמה הנובעת מהשלילה: היא עצמה שוללת את עצמה על ידי הלא, והיא עצמה הופכת ל”לא-א” אשר הוא ב. /// לכן ב אינו רק טוטאליות הנובעת משלילה ובכך מרמז על שליליות, אלא גם זהות. וככזה, גם ב הוא נתון כשלעצמו: גם לו יש “טבע” מוגדר ספציפית ומקום קבוע בקוסמוס. זאת אומרת שב יכול לעורר “לא” חדש, שיאפשר להפוך את השליליות לקונקרטית ב”לא ב'”. ה”לא-ב” הזה יהיה “ג”, אשר יוכל להוליד “לא-ג”. וכן הלאה, ללא ספק. או ליתר דיוק, ///-!!! עד ששלילה של איזה “N” מובילה אותנו בחזרה לנקודת המוצא: non-N = A. אז כל מה שאפשר לעשות זה להסתובב ללא הגבלת זמן סביב המעגל שרק נסגר על ידי אותה שלילה יצירתית אחרונה. למעשה, הדיאלקטיקה האמיתית (או הפעילה) נעצרת ב-“N” שבה ה-“non-N” הוא “A”. ה”נ” הזה הוא טוטאליות במובן הראוי והחזק של המילה: הוא השילוב של כל מה שאושר, נשלל ואושר מחדש, ושל כל מה שניתן לאשר, לשלול ולאשר מחדש: לשלול את”נ” זה לאשר את “א”, שכבר אושר, וכן הלאה. כעת, “N” הוא טוטאליות-כלומר, הוויה בפני עצמה-כלומר, הוויה אמיתית מודעת לעצמה לחלוטין או מתגלה לעצמה לחלוטין על ידי שיח קוהרנטי (שהוא המדע המוחלט של האיש החכם- הגל). על מנת לשלול את עצמה, כלומר, הוויה אמיתית פעילה תצטרך לרצות להיות אחרת ממה שהיא. אבל, בהיותה מודעת לעצמה לחלוטין, היא יודעת שעל ידי שלילת עצמה כפי שהיא, היא יכולה רק להפוך לזה שכבר היה (עבור non-N = A). אבל היא כבר שללה את עצמה כפי שהייתה, ולבסוף הפכה למה שהיא עכשיו. לרצות לשלול את ההוויה כפי שהיא כעת, אם כן, זה בסופו של דבר לרצות להפוך אותה להיות כפי שהיא כעת: במילים אחרות, זה לא לרצות באמת לשלול אותה. לכן “N” אינו שולל את עצמו באמת, ולעולם לא הופך שוב ל”A” על ידי הפיכתו ל”non-N”. [אנו יודעים שהדיאלקטיקה האמיתית (ההיסטוריה) מתקדמת על ידי השלילה שמשתמעת מהלחימה והעבודה של האדם. כעת, המציאות הכוללת (“N שלנו”) מרמזת על אדם מרוצה-כלומר, אדם שאינו פועל עוד על ידי שלילת הנתון. מכאן ההפסקה המוחלטת של הדיאלקטיקה האמיתית.] אבל הרצון של ההוויה הכוללת להפוך שוב למה שהיא הייתה איננה אבסורדית. וגם הרצון הזה הוא, אם תרצה, הוא שוללני: זהו הרצון להפוך שוב למה שהוא, בצורה שונה מהדרך שבה הפך להיות זה. כעת, כל שלילה הופכת את In-itself into For-itself, את הלא-מודע אל המודע. הרצון המדובר, אם כן, הוא פשוט הרצון של המכלול הממשי להבין את עצמו בשיח קוהרנטי ועל ידי שיח קוהרנטי, ולהבין את עצמו בהיווצרותו האמיתית על ידי שחזור הוויה זו באמצעות שיח או מחשבה. מה”N” האמיתי, אנו עוברים דרך שלילה (או ויתור על החיים לטובת ידע) ל”non-N = A” האידיאלי, ומשחזרים במחשבה את המסלול שהסתיים ב-N, גם המונח האחרון הזה הוא אידיאלי כאן (“הרעיון” של ה”לוגיקה”). ופעולת השלילה האחרונה הזו של ההוויה האמיתית מתגלמת ברצונו של החכם לייצר את המדע שלו. /// עם זאת, שלילתו של החכם היא אידיאלית ואינה אמיתית. לכן הוא אינו יוצר מציאות חדשה ומסתפק בגילוי הממשי במכלול התהוותו. תנועת המדע, אם כן, היא דיאלקטית רק במידה שהיא משכפלת או מתארת ​​את הדיאלקטיקה של המציאות. ובגלל זה התנועה הזו היא לא רק מעגלית, אלא גם מחזורית: ברגע שמגיעים ל”N” האידיאלי, אנו שוללים אותו באופן אידיאלי (שלילה זו היא הרצון לחשוב מחדש על המדע או לקרוא מחדש את הספר המכיל אותו) ובכך גורמים לאחד לחזור שוב ל-“A” הראשוני, מה שמאלץ את האדם להתקדם עד שהוא חוזר ל-“N”. במילים אחרות, ניתן לחזור על שיח המדע המתאר את כל הדיאלקטיקה האמיתית באופן בלתי סופי, אך לא ניתן לשנות אותו בשום צורה שהיא. וזה אומר שהשיח ה”דיאלקטי” הזה הוא האמת המוחלטת.

/// כמו שוב! הוויה אמיתית קונקרטית היא טוטאליות. מכאן שהיא מרמזת על זהות ושליליות, אך כ”התגברות דיאלקטית” בתוך הטוטליות ובאמצעותה. זהות ושליליות אינן קיימות באמת במצב מבודד; בדיוק כמו הטוטאליות עצמה, אלה רק היבטים משלימים של הוויה אמיתית אחת ויחידה. אבל בתיאור הדיסקורסיבי של הישות האמיתית הקונקרטית הזו, יש לתאר את שלושת ההיבטים שלה בנפרד ובזה אחר זה. לפיכך, התיאור הנכון של ה ר י א ל הדיאלקטי המשולשי הזה הוא שיח “דיאלקטי” המבוצע בשלושה שלבים: התזה קודמת לאנטי-תזה, ואחריה הסינתזה; זה האחרון מוצג לאחר מכן כתיזה חדשה; וכן הלאה. /// עכשיו? בדיוק! התזה מתארת ​​את הממשי בהיבט הזהות שלו. היא חושפת ישות על ידי קבלתה כנתונה – כלומר, ישות סטטית שנשארת בזהות עם עצמה…עכשיו, האנטי-תזה, מה היא לוקחת? כבר תנסה לחשוב את זה בראשך. אנחנו בינתיים ממשיכים. ״בזהות עם עצמה״. זאת אומרת? התזה עומדת על הוויה שנשארת עצמה בלי להפוך למה שהיא לא. [הוויה זהה לעצמה יכולה בכל זאת להפוך למה שהיא. במילים אחרות, ההוויה הזאת יכולה לייצג את ה”טבע” הנצחי שלה בצורה של אבולוציה המתרחשת בזמן: כמו הביצה שהופכת לתרנגולת (המטילה ביצה חדשה). אבל האבולוציה הזו היא תמיד מעגלית, או ליתר דיוק, מחזורית (אריסטוטאלית) זאת אומרת שתמיד אפשר למצוא קטע של האבולוציה שיישאר זהה לעצמו ללא הגבלת זמן (האבולוציה שעוברת מהביצה לביצה החדשה, למשל)]. /// עכשיו, תעשה את השני! האנטי תזה? מה היא מייצגת? מה המומנט הזה ״תופס״? הנה: האנטיתזה, לעומת זאת, מתארת ​​את היבט השליליות בהוויה האמיתית. היא חושפת ישות (דיאלקטית) בכך שהיא לוקחת אותה כמעשה של שלילת עצמה כפי שהיא ניתנת והפיכתה לאחר(ת). אם התזה מתארת ​​את הווייתו (Sein) של הממשי, האנטיתזה מתארת ​​את פעולתו (Tun); וגם התודעה שיש לו מעצמו (כן, אנחנו מדברים על שם עצם פועל כי השליליות היא בדיוק היסוד האנושי, כלומר, החופשי) ושאיננה אלא הכפלת הממשי: הפיכתו לממשי שנשלל בהוויתו הנתונה (כך הופכת הוויה זו ל”מושג מופשט” או “משמעות”) ולממשי השולל נתון על ידי פעולה ספונטנית. /// עכשיו? בדיוק! לבסוף, הסינתזה מתארת ​​את ההוויה כ-טוטאליות. היא חושפת הוויה (דיאלקטית) על ידי התחשבות בה כנובעת מפעולתה, שבאמצעותה היא התגברה על עצמה כישות הנתונה, אותה הוויה נתונה שלה היא התוודעה באותה התגברות ובאמצעות אותה התגברות. אם בתזה ההוויה היא פשוט קיום בפני עצמה ובעבור אחרים, באנטי-תזה היא קיימת גם עבור עצמה, כנתון שהיא בתהליך של התגברות אקטיבית עליו באמת; ובסינתזה היא, ההוויה, בעצמה ובעבור אחרים, אך גם עבור עצמה (כלומר, מודעת לעצמה), שעה שהיא נובעת מפעולת השלילה שלה עצמה. אם תרצה, התזה מתארת ​​את החומר הנתון שאליו הולכת להיות מיושמת הפעולה, האנטיתזה חושפת את הפעולה הזו עצמה כמו גם את המחשבה שמחייה אותה (“הפרויקט”), בעוד שהסינתזה מציגה את התוצאה של אותה פעולה. -כלומר, המוצר המושלם והממשי מבחינה אובייקטיבית (Werk). מוצר זה הוא, בדיוק כפי שהנתון הראשוני הוא; עם זאת, הוא לא קיים כנתון, אלא כתוצר של אותה פעולה השוללת את הנתון. עכשיו? אתה צריך to pay attention to? [[[בלי היוונים אין הגל: זה יהיה לכלוך של מילים על דף, ויש לנו כבר מיליוני דפים כאלה]. זה היה מהאמצע. תלוש. [אני הולך לאכול קוסקוס, עם תקווה (הבת אלף הזאת) לחזור. בינתיים תחשוב! איך ה-non קשור ל-nothingness ו-! איך being-is-different-from-nothingness מתחבר לך לזה שמתחיל ב-identity היווני? לך לך. הנה], הלכתי. זה הכל על היכולת ללכת באמצעות הלוגוגרפי. מחברת משבצות, עיפרון, מחק, מחדד גם: סרגל ומחוגה. התחלתי ולכן גם אסיים, לבד. זה היה קצת מהאמצע. כאמור. והשאלה ששאלתי נגעה לשורות הראשונות. יש שאלה אחרת, דומה במשקלה, על כל חלק. אחרת זה סתם, וסתם. טוב. ]]]. ///-! יפה. בדיוק! אבל הפיכת ההוויה הנתונה למוצר שנוצר על ידי שלילת פעולה אינה מושגת בבת אחת. אלמנטים או היבטים מסוימים של החומר הנתון נשמרים כפי שהם במוצר – כלומר, ללא טרנספורמציה אקטיבית השוללת או יוצרת. בהיבטים מסוימים שלו, בחלק ממרכיביו, גם המוצר הוא נתון טהור ופשוט, העלול להישלל באופן אקטיבי ולשמש חומר למוצר חדש. ובגלל זה הסינתזה חייבת לתאר את ההוויה לא רק כתוצר או תוצאה של פעולה, אלא גם כנתון שיכול לעורר פעולות שלילה אחרות – כלומר, כהוויה שתתגלה בתזה (חדשה). כלומר, אלא אם כן ההוויה המתוארת בסינתזה (שאז תהיה הסינתזה הסופית) היא כזו שהיא אינה מרמזת עוד על נתונים שניתן להפוך לתוצרים על ידי פעולה שוללנית. /// או כמו שוב ושוב! הגל מבטא את ההבדל בין הוויה “תטית” והמציאות (זהות) לבין הוויה “סינטטית” וממשית (טוטאליות) בכך שהראשונים הם מיידיים (unmittelbar), ואילו האחרונים מתווכים (vermittelt) על ידי פעולה “אנטי-תטית” (שליליות) השוללת אותם כ”מיידיים”. ואפשר לומר שהקטגוריות היסודיות של מיידיות (Unmittelbarkeit) ותיווך (Vermittlung) מסכמות את כל הדיאלקטיקה האמיתית שהגל חושב עליה. הישות המיידית (das Unmittelbare) היא הוויה סטטית נתונה (Sein), הכרח (Notwendigkeit), והמשכיות קבועה ויציבה (Bestehen) אשר ריקה מכל פעולה אמיתית ותודעה עצמית. ההוויה המתווכת (das Vermittelte), לעומת זאת, היא פעולה המתממשת בתוצר, בחופש, בתנועה דיאלקטית והבנה דיסקורסיבית של עצמה ושל עולמה. עם זאת, ישנן דרגות של מיידיות ותיווך. כל התקדמות בדיאלקטיקה האמיתית מייצגת תיווך (חלקי) של מיידיות (יחסית), והדיאלקטיקה הזו נעצרת כאשר כל דבר שהוא מיידי למעשה (ואשר אותו אפשר לתווך) מתווך על ידי פעולת שלילה (מודעת). ובאשר לדיאלקטיקה ה”אידיאלית” של המדע, היא רק מתארת ​​את ה”תנועה” הזו או את התהליך הזה של תיווך פרוגרסיבי, החל מתחילתה, שהיא המיידי המוחלט, ונמשכת עד סופו, שהוא אותו מיידי מתווך לחלוטין. /// עזוב. תיזכר בעבר מהפעולה של העתיד: (אבל) אפשר לומר כי הדיאלקטיקה ההגליאנית מסוכמת לחלוטין בקטגוריה בסיסית אחת, שהיא זו של התגברות דיאלקטית (Aufheben). שכן על מה שצריך “להתגבר” הוא בדיוק המיידי, וה”התגברות” עצמה היא תיווך באמצעות פעולת שלילה היוצרת את המתווך, שהאחרון אינו אלא המיידי שנלקח, או מונח, כ”התגברות” דיאלקטית. וכמובן, ההוויה האמיתית עצמה היא שבסופו של דבר “מתגברת” לחלוטין: ה”התגברויות” המילוליות של המדע משמשות רק לתיאור התהליך האמיתי של ה”התגברות” הפעילה או התיווך של ההוויה הנתונה או המיידית בפעולה. /// נסיים את האמצע הלא ברור הזה בהערה? הגל מרבה לדבר על “שליליות”, אך הוא ממעט להשתמש במונחים “זהות” ו”טוטאליות”. הביטויים “תזה”, “אנטיתזה”, “סינתזה” כמעט ולא מופיעים בכתביו. הביטויים ה”דיאלקטיים” שבהם הוא נוהג להשתמש הם: “מיידיות”, “תיווך”, “התגברות” (ונגזרותיהם). לפעמים, הגל מבטא את המבנה הדיאלקטי של ההוויה והממשי באומרו שהם “סילוגיזם” (Schluss, או dialektischer Schluss), שבו ה”מונח האמצעי” (Mitte) מתווך את שני ה”קיצוניים” (Extreme): המיידי והמתווך. כאשר הגל רוצה לדבר על התהליך הדיאלקטי של ה-real, הוא אומר בפשטות: “תנועה” (Bewegung; לעיתים רחוקות: dialektische Bewegung). /// נמשיך עוד טיפה: אפשר לומר שבסופו של דבר, לפילוסופיה של הגל יש אופי דיאלקטי מכיוון שהוא מנסה לתת דין וחשבון על התופעה של חופש, או, מה שהוא אותו דבר, של פעולה במובן הנכון של המונח – כלומר, פעולה אנושית מודעת ורצונית; או, וזה שוב אותו דבר, כי הוא רוצה לתת דין וחשבון על ההיסטוריה. בקיצור, פילוסופיה זו היא “דיאלקטית” משום שהיא רוצה לתת דין וחשבון על עובדת קיומו של האדם בעולם, על ידי גילוי או תיאור האדם כפי שהוא באמת- כלומר, בספציפיות הבלתי ניתנת לצמצום שלו או בשונות המהותית שלו מכל מה שהוא רק הטבע. אם החירות היא משהו אחר מאשר חלום או אשליה סובייקטיבית, היא חייבת להטביע את חותמה במציאות האובייקטיבית (Wirklichkeit), והיא יכולה לעשות זאת רק על ידי מימוש עצמה כפעולה הפועלת בתוך המציאות ועליה. אבל אם הפעולה היא חופשית, אסור שהיא תהיה תוצאה אוטומטית, כביכול, של הנתון האמיתי, יהיה אשר יהיה; לכן היא חייבת להיות בלתי תלויה בנתון הזה, גם תוך כדי פעולה על הנתון והתמזגותה איתו, במידה שהיא מממשת את עצמה וכך היא בעצמה הופכת לנתון. עכשיו, זאת מעלתו של הגל להבין שהאיחוד הזה בעצמאות והעצמאות הזאת באיחוד מתרחשת רק בשליליות. הפעולה של השלילה היא של הנתון העצמאי: של החופש הנתון = מכיוון שהיא שוללת אותו, היא יוצרת, במימוש עצמה, משהו מהותי- חדש לחלוטין ביחס לנתון זה. החופש משמר את עצמו במציאות, הוא מתקיים באמת, רק על ידי יצירת תמידית של דברים חדשים מהנתון. עכשיו, אבולוציה יצירתית באמת, כלומר, המטריאליזציה של עתיד שאינו הארכה פשוטה של ​​העבר היא-היא היסטוריה. אבל ההיסטוריה נקראת כך משום מה שהוא באמת היסטוריה: מה שמאופיין על ידי חופש – אדם: השליליות שמבדילה אותו בעיקר-ו מהחיה, היא בדיוק שלו- ה״טבע״ של האדם- ושוות ערך להיסטוריות. לתת דין וחשבון על ההיסטוריה, אם כן, הוא לתת דין וחשבון על האדם המובן כיצור חופשי והיסטורי. ואפשר לתת דין וחשבון על האדם המובן כך באמצעות חשבון השליליות שהוא רומז או מממש – כלומר על ידי תיאור ה”תנועה הדיאלקטית” של קיומו האמיתי, שהיא תנועה של ישות שממשיכה להיות עצמה ובכל זאת אינה נשארת אותו הדבר. ובגלל זה יש לתיאורים במדע ההגליאני אופי דיאלקטי.

/// מה שבטוח- וכן, כאן המוח צריך קצת מנוחה והנה ממשיכים! – לא רק האנתרופולוגיה של הגל (מוגדרת בפנומנולוגיה) היא דיאלקטית (מבחינת תוכנה); האונטולוגיה שלו והמטאפיזיקה שלו (שנכתבה-ו באנציקלופדיה) דיאלקטי-ו-ת באותה מידה. אבל כדי לגלות את האופי הדיאלקטי של ההוויה ככזו ושל הממשי בכלל, די היה להגל לקחת את רעיון הקונקרטי ברצינות ולזכור שהפילוסופיה חייבת לתאר את הממשי הקונקרטי במקום ליצור פחות או יותר הפשטות שרירותיות. שכן אם האדם ועולמו ההיסטורי מתקיימים באופן ממשי וקונקרטי, וברמה שווה עם העולם הטבעי, המציאות הקונקרטית וההוויה עצמה שהיא למעשה מרמזת, היא מציאות אנושית ומכאן שליליות בנוסף למציאות הטבעית. וזה אומר, כידוע, שההוויה והממשי הם דיאלקטיים. בהזדמנויות רבות התעקש הגל על ​​כך שהפילוסופיה חייבת לעסוק במציאות הקונקרטית; במיוחד בהערת ההסבר השנייה של § 82 של האנציקלופדיה (כרך V, עמוד 106, שורות 9-15): הרציונל [החיובי או הספקולטיבי] הזה [כלומר, הוויה ככוליות], על אף שהוא [רציונל של] מחשבה ומופשטות, הוא בו-זמנית ישות קונקרטית…. כתוצאה מכך, באופן כללי, לפילוסופיה אין שום קשר להפשטות טהורות או לרעיונות צורניים. להיפך, [היא עוסקת] רק ברעיונות קונקרטיים [כלומר, במושגים התואמים את המציאות הקונקרטית]. /// כעת הגל אינו אומר רק שהפילוסופיה שלו מתייחסת למציאות הקונקרטית. הוא גם משער שהפילוסופיה שקדמה לו, וגם המדעים הוולגריים והאדם ה”נאיבי” עוסקים כולם בהפשטות. כעת, הממשי הקונקרטי הוא דיאלקטי. הפשטות אינן. וזו הסיבה שרק המדע ההגליאני חושף או מתאר את הדיאלקטיקה האמיתית. כדי להבין קביעה זו, שהיא במבט ראשון פרדוקסלית, הבה ניקח דוגמה פשוטה: הבה ניקח דוגמא להמחשה. שולחן. אבל שולחן אמיתי, השולחן הזה, הקונקרטי. בוא ניקח לדוגמא את השולחן, אבל לא כל שולחן, את השולחן הקונקרטי הזה. כעת, כאשר אדם “נאיבי” או נציג של מדע כזה או אחר מדבר על השולחן הזה, הוא מבודד אותו משאר היקום: הוא מדבר על השולחן הזה מבלי לדבר על מה שאינו השולחן הזה. עכשיו, השולחן הזה לא צף בחלל ריק. הוא בקומה הזאת, בחדר הזה, בבית הזה, במקום הזה על פני כדור הארץ, כדור הארץ שנמצא במרחק קבוע מהשמש, שיש לו מקום מוגדר בתוך הגלקסיה וכו’ וכו’. אם לדבר על השולחן הזה מבלי לדבר על השאר, אם כן, זה לבצע אבסטרקציה מכל השאר, שהוא-הם למעשה ממשי(ם) וקונקרטי(ם) בדיוק כמו השולחן הזה עצמו. לדבר על השולחן הזה בלי לדבר על כל היקום שמרמז עליו, או לדבר על היקום הזה בלי לדבר על השולחן הזה שמשתמעת ממנו, זה אפוא לדבר על הפשטה ולא על מציאות קונקרטית . ומה שנכון ביחס למרחב נכון גם ביחס לזמן. לשולחן הזה יש “היסטוריה” נחושה, כלומר כזאת וכזאת ולא “היסטוריה” אחרת, וגם לא עבר “בכלל”. הוא נוצר ברגע נתון עם העץ הזה, נלקח ברגע נתון מהעץ הזה, שצמח ברגע נתון מהזרע הזה וכו’ וכו’. בקיצור, מה שקיים כמציאות קונקרטית הוא הטוטאליות המרחבית-זמנית של עולם הטבע: כל מה שמבודד ממנו הוא על ידי אותה עובדה הפשטה, שמתקיימת כמבודדת רק במחשבה של האדם החושב על זה ועל ידי מחשבתו. כל זה לא חדש, שכן פרמנידס כבר היה מודע לכך. /// אבל יש עוד היבט של השאלה שפרמנידס וכל הפילוסופים הפרה-הגליאנים שכחו: השולחן הזה (ואפילו כל שולחן) מרמז ומניח מראש משהו ממשי וקונקרטי שנקרא יצירה או יצירה גמורה, מוחלטת. ברגע שהשולחן הזה קיים, אם כן, לדבר על הממשי הקונקרטי זה גם לדבר על עבודה. הקונקרטי-כלומר, ה-Total-Real מרמז על עבודה אנושית באותה מידה שהוא מרמז על השולחן הזה בתור העץ ממנו הוא עשוי ועל עולם הטבע בכלל. כעת למציאות הקונקרטית המרמזת על עבודה יש ​​בדיוק אותו מבנה דיאלקטי משולש שמתואר על ידי המדע ההגליאני. שכן העבודה האמיתית המרומזת בממשי הופכת באמת את המציאות הזו על ידי שלילתו באופן אקטיבי כנתון ושימורו כשלילה בתוצר המוגמר, שבו הנתון מופיע בצורה “מתווכת”. וזה אומר שהריאל הקונקרטי הזה הוא בדיוק הדיאלקטיקה האמיתית או ה”תנועה הדיאלקטית” שהגל מתכוון לה. ואם האדם הנאיבי, המדען הוולגרי או הפילוסוף הפרה-הגליאני יכולים להתעלם מהדיאלקטיקה הזו, זה בדיוק בגלל שהם עוסקים לא במציאות הקונקרטית, אלא בהפשטות. /// כעת, להכניס עבודה לממשי פירושו להציג שליליות ומכאן תודעה ושיח שחושפים את הממשי. למעשה, השולחן הזה הוא השולחן עליו אני מדבר ברגע זה, והמילים שלי הן חלק מהשולחן הזה כמו ארבע רגליו או החדר המקיף אותו. אפשר, בוודאות, לבצע אבסטרקציה מהמילים הללו ומעוד הרבה דברים מלבד, כמו למשל, איכויות “משניות” כביכול. אבל בעשייה זו אסור לשכוח שאז אנו כבר לא עוסקים במציאות הקונקרטית, אלא בהפשטה. המציאות הקונקרטית מרמזת על השולחן הזה, על כל התחושות שהיא עוררה, על כל המילים שנאמרו עליה וכו’. והשולחן המופשט הוא באמת השולחן הזה – כלומר, מציאות קונקרטית – רק באיחוד הבלתי נפרד שלו עם התחושות, המילים וכו’, ובכלל עם כל מה שקיים וקיים באמת. שוב, /// הממשי הקונקרטי אינו אלא הטוטאליות המרחבית-זמנית של הממשי, והכוללות?והטוטאליות הזו מרמזת, בנוסף לטבע, על מכלול הפעולות והשיחים האמיתיים – כלומר היסטוריה. /// במהלך ההיסטוריה, האדם מדבר על הממשי וחושף אותו לפי משמעות השיחים שלו. לכן הממשי הקונקרטי הוא מציאות המתגלה על ידי השיח. ולכך הגל מכנה אותה “רוח” (גייסט). כתוצאה מכך, כשהוא אומר (למשל ב-Phenomenology, עמוד 24, שורה 11) שהטבע הוא רק הפשטה ושרק הרוח היא אמיתית או קונקרטית, הוא לא קובע שום דבר פרדוקסלי. הוא פשוט אומר שהממשי הקונקרטי הוא המכלול של הממשי ששום דבר לא נלקח ממנו על ידי אבסטרקציה, ושהטוטאליות הזו, כפי שהיא קיימת באמת, מרמזת על אותו משהו שנקרא היסטוריה. לתאר את המציאות הקונקרטית, אם כן, פירושו לתאר גם את היווצרותה ההיסטורית. עכשיו ההתהוות הזו היא בדיוק מה שהגל מכנה “דיאלקטיקה” או “תנועה”. לומר שהממשי הקונקרטי הוא רוח, אם כן, זה לטעון שיש לו אופי דיאלקטי, ולומר שהוא ממשי המתגלה על ידי השיח, או הרוח. [עכשיו, כאן אנחנו צריכים לדבר על המבנה המשולש-י של המציאות: אונטולוגיה, פנומנולוגיה ואובייקטיבי- מציאותי, ולהחיל את השלב הזה, שהיה אונטולוגי בעיקרו, אבל עסק בדיאלקטיקה עצמה, ליתר המציאויות. אחרי ארוחת צהריים בעזרת השם, ולו משום שאין לי משהו יותר טוב לעשות. אני חייב לכתוב, ואין לי עכשיו, אז; פאק איט, אני אומר, בנימוס מה. טוף, זה לא יילך. מסתבר שאני צריך ללכת, אז בקיצור לא מחייב ]. /// מה שדיאלקטי, לפי הגל, הוא הממשי הקונקרטי – כלומר הטוטאליות או הסינתזה הכוללת, או, טוב יותר, הרוח. במילים אחרות, זה לא ניתן להוויה (Sein) עצמה להיות בעלת מבנה דיאלקטי, אלא להוויה הנגלית (Begriff). כעת, הוויה נגלית מרמזת, ברמה האונטולוגית, על שני מרכיבים: הוויה כמתגלה (זהות, תזה) והוויה כחושפת (שליליות, אנטיתזה). כתוצאה מכך, במישור מטאפיזי, יש להבחין בין שני עולמות, שאינם ניתנים להפרדה אך שונים במהותם: העולם הטבעי והעולם ההיסטורי או האנושי. לבסוף, הרמה הפנומנולוגית בנויה על ידי השתקפות הקיום האמפירי הטבעי בקיום האמפירי האנושי (תודעה חיצונית, Bewusstsein), אשר בתורה משתקפת בעצמה (Self-Consciousness, Selbstbewusstsein). כעת הגל אומר במפורש שהשליליות היא המרכיב הדיאלקטי הספציפי. זהות היא בכלל לא דיאלקטית, ואם הטוטאליות היא דיאלקטית, זה רק בגלל שהיא מרמזת על שליליות. במעבר מהרמה האונטולוגית הזו לרמה המטפיזית, יהיה צורך לומר שהממשי (objective-real) הוא דיאלקטי רק בגלל שהעולם הטבעי מרמז על עולם אנושי, שהטבע אינו דיאלקטי כלל בפני עצמו. ולגבי ה”תופעות”, יש לומר שיש דיאלקטיקה פנומנלית משום שהממשי “נראה” לאדם: רק הקיום ה”פנומנלי” של האדם הוא דיאלקטי בפני עצמו, וה”תופעות” הטבעיות הן דיאלקטיות רק במידה שהן נרמזות ב”פנומנולוגיה” האנושית (כמו מדעי הטבע).

/// בוא נביא את הכל לידי סיום, כי די לי, על ידי דיבור על האדם עצמו: לומר שהאדם הוא, קיים ו”מופיע” כהוויה ומתקיים “בעצמו ועבור עצמו”, פירושו לומר שהוא הוויה בפני עצמה ובשביל עצמה – כלומר, טוטאליות או סינתזה; לכן, יש לומר שהוא ישות דיאלקטית (או “רוחנית”), שקיומו האמיתי וה”פנומנלי” הוא “תנועה”. כעת כל טוטאליות דיאלקטית היא גם, ומעל לכל, זהות – כלומר הוויה בפני עצמה או תזה. מבחינה אונטולוגית הזהות הזו היא סיין, נתון-הוויה; ובאופן מטאפיזי, זה הטבע. באדם שנמצא בתהליך של “הופעה”, ההיבט או המרכיב (מומנט) של זהות, סיין או טבע, הוא “גופו” או “טבעו המולד”. באופן כללי. בהיבט של גופו, האדם הוא יצור טבעי בעל מאפיינים קבועים, בעל חיים ה”נקבע באופן ספציפי” החי בחיק הטבע, שבו יש לו את “המקום הטבעי” (טופוס). ומיד ברור שהאנתרופולוגיה הדיאלקטית לא משאירה מקום ל”אחר המוות”, מקום לאדם מחוץ לעולם הטבעי. האדם הוא דיאלקטי באמת – כלומר אנושי – רק במידה שהוא גם טבע, ישות מרחבית או חומרית “זהה”: הוא יכול להפוך ולהיות אנושי באמת רק על ידי היותו נשאר בו זמנית בעל חיים, שכמו כל חיה מושמדת במוות. אבל באדם הזהות או ה-in itself- הם לא רק גופו במובן המחמיר: זו ה”הפנימיות המולדת” שלו בכלל – כלומר, “מה שהוא לא עשה בעצמו”. קודם כל, זה “טבעו המולד” של האדם – כלומר, כל מה שקיים בו דרך התורשה הביולוגית בלבד: “אופיו”, “כישרונותיו”, “טעמיו” וכו’. וזו גם העובדה הפשוטה של ​​להיוולד “עבד” או “חופשי”. עבור הגל, ה”חופש” המולד הזה (כמו גם אצילות תורשתית ושייכות ל”מעמד”) הוא רק מאפיין טבעי או מאפיין של בעל חיים, שאין בו שום דבר אשר קשור לחופש אנושי אמיתי, שנרכש באופן פעיל על ידי מאבק או עבודה: אדם חופשי רק כאשר הוא עצמו הפך את עצמו לחופשי. אבל באדם זה, “זהה” ו”טבעי”, זה- אשר- הוא- לא- עשה- בעצמו, יש גם כל מה שחודר לאדם בצורה פסיבית גרידא, כל מה שהוא ועושה “בהרגלו” או “אוטומטית”, לפי מסורת, לפי חיקוי, וכן הלאה, כלומר, על ידי “אינרציה”. אם האדם, וזה בלתי אפשרי, יפסיק לשלול את הנתון ואת שלילת עצמו כנתון או מולד-כלומר, אם האדם יעצור מיצירת דברים חדשים ויצירת עצמו כ”אדם חדש” – ויסתפק לשמור על עצמו בזהות לעצמו ולשמר המקום שהוא כבר תפס בקוסמוס (או במילים אחרות, אם הוא הפסיק לחיות ביחס לעתיד או ל”פרויקט” ומרשה לעצמו להשתלט אך ורק על ידי העבר או על ידי “זיכרון”), הוא יפסיק להיות אנושי באמת; הוא יהיה חיה, אולי “יודעת” ובוודאי “מסובכת” מאוד; בוודאי בעל חיים השונה מאוד מכל היצורים הטבעיים האחרים, אבל לא מהותית- למעשה, הוא לא יהיה “משהו אחר” מהם. וכתוצאה מכך, הוא יעשה עצמו לייצור לא דיאלקטי. האדם הוא “טוטלי” או “סינטטי”, או, טוב יותר, “דיאלקטי”; הוא קיים “לעצמו” או באופן מודע ומפורש, ומכאן שהוא “רוחני” או אנושי באמת, רק במידה שהוא מרמז על מרכיב של שליליות בהווייתו, בקיומו, וב”מראותיו”. /// כשלעצמה, השליליות היא לא כלום: היא לא, היא לא קיימת, היא לא מופיעה. זוהי רק שלילה של זהות – כלומר, כהבדל. לכן היא יכולה להתקיים רק כשלילה אמיתית של הטבע. כעת הקיום הזה של השליליות הוא, בדיוק, קיום אנושי, ואנו רואים מדוע האדם מצטמצם לכלום כשהוא מת כחיה – כלומר, כאשר הוא מציב את עצמו כביכול מחוץ לטבע ומכאן אינו יכול עוד לשלול אותו, אשכרה ובאמת. אבל כל עוד השליליות קיימת בצורה של שלילה ממשית של הנתון הטבעי הזהה, היא גם מופיעה, ו”הופעתה” אינה אלא “פעולה חופשית” של האדם. ברמה ה”פנומנלית” (האנושית), אפוא, השליליות היא חופש אמיתי המממש את עצמו ומתגלה כפעולה. /// בקטע אחד הגל אומר ש”הפרט [האדם] הוא רק מה שהוא עשה”. ובהמשך הוא אומר (עמוד 236 שורות 25-26 ו-28-31): הישות האמיתית (Sein) של האדם היא למעשה (vielmehr) פעולתו או מעשהו (Tat); בעובדה זו האינדיבידואליות היא אמיתית באופן אובייקטיבי (wirklich) … האינדיבידואליות מציגה את עצמה [או מתבטאת, או מופיעה] (stellt sich dar) בפעולה אפקטיבית (Handlung) שלילית-או-שוללת של המציאות המהותית(Wesen), וזאת רק במידה שהיא מתגברת- דיאלקטית- על (aufhebt) ההוויה הנתונה (Sein). אם נתון-הוויה עולה בקנה אחד, ברמה האונטולוגית זה לומר, עם הטבע, המעשה הוא מה שמייצג את האדם כאדם ברמה זו. האדם כאדם אינו נתון להוויה, אלא לפעולה היוצרת. אם “המציאות האובייקטיבית” של הטבע היא קיומו האמיתי, זו של האדם, כפי שנקרא, היא הפעולה האפקטיבית שלו. החיה רק חיה; אבל האדם החי פועל, ובאמצעות פעילותו היעילה הוא “מפגין” את אנושיותו ו”נראה” כבן אדם באמת. מה שבטוח, האדם הוא גם נתון-הוויה וטבע: הוא קיים גם “בתור עצמו”, כפי שקיימים חיות ודברים. אבל זה רק ב- ובאמצעות פעולה שהוא באמת אנושי באופן ספציפי, ושהוא קיים ומופיע ככזה- כלומר, כהוויה-לעצמה או כישות מודעת לעצמה. ברמה ה”פנומנולוגית”, אם כן, השליליות אינה אלא חירות אנושית – כלומר זו שבאמצעותה שונה האדם מחיה. אבל אם חופש הוא שליליות מבחינה אונטולוגית, זה בגלל שחופש יכול להיות ולהתקיים רק כשלילה. עכשיו כדי לשלול, חייב להיות לך מה כלשהו לשלול: נתון קיים ומכאן הוויה-נתונה, זהה לעצמה. וזו הסיבה שהאדם יכול להתקיים בחופשיות-כלומר, להתקיים באופן אנושי רק בזמן שהוא חי כחיה בעולם טבעי נתון. אבל הוא חי קיום אנושי בעולם הטבעי רק במידה שהוא שולל את הנתון הטבעי או החייתי הזה. כעת השלילה מתממשת כפעולה שהושגה, ולא כמחשבה או כרצון פשוט. לפיכך, לא ב”רעיונות” ה”מרוממים” שלו (או בדמיונו), ולא בשאיפותיו ה”נשגבות” או ה”סובלימטיביות” פחות או יותר, האדם הוא באמת חופשי או באמת אנושי, אלא רק ב- ועל ידי פעולה אפקטיבית-כלומר, שלילה אקטיבית של הממשי הנתון. החופש אינו מורכב מבחירה בין שני נתונים: הוא שלילת הנתון, הן של הנתון שהוא עצמו (כחיה או כ”מסורת בהתגלמותה”) והן של הנתון שאיננו (העולם הטבעי והחברתי). יתרה מכך, שתי השלילות הללו הן למעשה רק אחת. לשלול את העולם הטבעי או החברתי באופן דיאלקטי-כלומר, לשלול אותו תוך שימור-זה לשנות אותו; ואז גם אדם צריך לשנות את עצמו כדי להסתגל אליו, או לגווע. הפוך, לשלול את עצמו תוך כדי שמירה על עצמו בקיום זה שווה ערך לשינוי של היבט בעולם, שכן העולם הזה מרמז על מרכיב שונה. לפיכך, האדם קיים מבחינה אנושית רק במידה שהוא באמת הופך את העולם הטבעי והחברתי על ידי פעולתו השוללת והוא עצמו משתנה בגלל השינוי הזה; או, מהו אותו הדבר, במידה שהוא משנה את העולם כתוצאה משלילה אקטיבית של ה”טבע המולד”, החייתי או החברתי שלו. החירות שמתממשת ומתבטאת כפעולה דיאלקטית או שלילה היא בעצם יצירה. שכן לשלול את הנתון, לשלול באופן שלא מסתיים באין nothingness, זה לייצר משהו שעדיין לא היה קיים; עכשיו, זה בדיוק מה שנקרא “יצירה”. הפוך, אפשר ליצור באמת רק על ידי שלילת הממשי הנתון. שכן הממשי הזה הוא איכשהו נוכח בכל מקום והצפיפות בוא היא רבה (פרמנידס), שכן אין שום דבר (כלום מלבד הכלום) מחוצה לו או מלבדו; מכאן שאין, כביכול, מקום לחדש בעולם; כאשר זה עולה מהאין, היצירה החדשנית יכולה לחדור לתוך ההוויה ולהתקיים רק על ידי נטילת המקום של ההוויה הנתונה, כלומר על ידי שלילתו. בפרשנות הדיאלקטית של האדם – כלומר של חופש או פעולה – יש לקחת את המושגים “שלילה” ו”יצירה” במלוא מובןיהם. מה שכרוך בכך הוא אינו החלפת נתון אחד בנתון אחר, אלא התגברות על הנתון לטובת מה שלא קיים (עדיין), ובכך מימוש מה שמעולם לא היה ניתן. זאת אומרת שהאדם לא משנה את עצמו והופך בעצמו לעץ כדי לממש התאמה ל”אידיאל” שניתן לו (שכפה אלוהים, או פשוט “מולד”). הוא יוצר וכך יוצר את עצמו משום שהוא שולל ומבטל את עצמו “בלי רעיון מובן מאליו”: הוא הופך לאחר אך ורק משום שאינו רוצה עוד להיות אותו הדבר. ורק בגלל שהוא כבר לא רוצה להיות מה שהוא, מה שהוא יהיה או יוכל להיות הוא “אידיאל” עבורו, זה ש”מצדיק” את פעולתו השוללת או היצירתית – כלומר את השינוי שלו – באמצעות נתינת משמעות לשינוי זה. באופן כללי, שלילה, חופש ופעולה אינם נובעים ממחשבה, וגם לא מתוך תודעה של עצמי או של דברים חיצוניים; להיפך, מחשבה ותודעה נובעות מהשליליות שמממשת את עצמה ו”חושפת” את עצמה (באמצעות מחשבה בתודעה) כפעולה חופשית יעילה. בקיצור, השליליות (או החופש) שמתממשת ומתבטאת כפעולה יצירתית של האדם אשר, בעודו חי בעולם הטבעי, ממשיך להיות עצמו ובכל זאת אינו תמיד (או “בהכרח”) זהה לעצמו. מכאן אנו יכולים לומר כי אנתרופולוגיה דיאלקטית היא המדע הפילוסופי של האדם כפי שהוא מופיע בתפיסה (הקדם-פילוסופית) היהודית-נוצרית – כלומר, של האדם שאמור להיות מסוגל להמיר את עצמו, במלוא מובן המילה, או להפוך לאחר באופן מהותי ורדיקלי. על פי תפיסה זו, האדם שנברא מושלם יכול בכל זאת להטות באופן רדיקלי את הטבע המולד או הנתון הזה; אבל האדם המעוות בעצם יכול להתכחש ל”אדם הישן” ובכך להפוך ל”אדם החדש”, שונה מהראשון אך עדיין מושלם ממנו; האדם יכול “להתגבר” על החטא התורשתי אשר בכל זאת קובע את טבעו ובכך הוא יכול להפוך לקדוש, שהוא בכל זאת משהו אחר מאשר האדם לפני הנפילה; האדם הפגאני ש”המקום הטבעי” שלו הוא גיהנום יכול “להמיר את עצמו” לנצרות ובכך לנצח את דרכו לגן עדן; וכו’ וכו’ כעת בתפיסה ההגליאנית או הדיאלקטית של האדם, הדברים מסתדרים בדיוק באותו אופן: שלבי הדיאלקטיקה המתוארים בפנומנולוגיה אינם אלא סדרה של “המרות” עוקבות שמבצע האדם במהלך התנועה של ההיסטוריה ואשר מתוארים על ידי החכם שחי בסוף ההיסטוריה ואשר בעצמו “הומר” לאמת המוחלטת (המתגלמת באימפריה של נפוליאון).

///בהסכמה עם אריסטו, הגל מקבל את קיומו של הבדל קיצוני בין מאסטר לעבד. לפי הגל, האדם יכול להופיע בטבע או ליצור את עצמו כאדם מהחיה שהוא היה, רק אם הוא הולך לקרב עד המוות למען ההכרה. המאבק על ההכרה, הלקיחה שלך אליו מול ההימנעות ממנו, מוביל ליחס בין אדם חופשי לאדם אשר משועבד לו. לפיכך, מלכתחילה, האדם הוא בהכרח או מאסטר או עבד. וזה מה שאמר אריסטו. אבל לפי אריסטו (שלא ראה את הדיאלקטיות של הקיום האנושי), זה תמיד יהיה המצב: האדם הוא על פי “טבע” עבדותי או חופשי, והוא לעולם לא יוכל להתגבר עליו או לשנותו. ; מאסטרים ועבדים יוצרים משהו כמו שני “מיני בעלי חיים” נפרדים, בלתי ניתנים לצמצום או “נצחיים”, כך שאף אחד מהם אינו יכול לעזוב את “מקומו הטבעי” בקוסמוס הבלתי ניתן לשינוי. לפי הגל, לעומת זאת, ההבדל הרדיקלי בין מאסטר לעבד קיים רק בהתחלה, וניתן להתגבר עליו במהלך הזמן; כי מבחינתו, שליטה ועבדות אינן תכונות נתונות או מולדות. בהתחלה לפחות, האדם אינו עבדותי או חופשי, אלא יוצר את עצמו כאחד או אחר באמצעות פעולה חופשית או מרצון. המאסטר הוא זה שהלך עד הסוף במאבק, בהיותו מוכן למות אם לא יכירו בו; ואילו העבד פוחד מהמוות ונכנע מרצונו, על ידי הכרה במאסטר מבלי להיות מוכר על ידו. אבל זה היה טבע חיה מולד אחד ויחיד שהפך על ידי הפעולה החופשית של הקרב ל”טבע” אנושי עבדותי או חופשי: המאסטר יכול היה ליצור את עצמו כעבד, והעבד יכול היה ליצור את עצמו כמאסטר. לא הייתה שום “סיבה” לאחת משתי החיות (מהזן הומו סאפיינס) להפוך למאסטר ולא לעבד. למאסטריות ולעבדות אין “סיבה”; הם אינם “נקבעים” על ידי כל נתון; לא ניתן “להסיק” או לצפות אותם מהעבר אשר מראש נקבע ונחתם. המאסטריות או העבדות נובעים מפעולה חופשית. לכן האדם יכול “להתגבר” על “טבעו” העבדותיי ולהיות חופשי, או טוב יותר, (בחופשיות) ליצור את עצמו כחופשי; גם אם הוא נולד בעבדות, הוא יכול לשלול את “טבעו” העבדותי המולד. וכל ההיסטוריה – כלומר, כל ה”תנועה” של הקיום האנושי בעולם הטבעי – אינה אלא השלילה המתקדמת של העבדות על ידי העבד, סדרת ה”המרות” הרצופות שלו לחופש (אשר, בכל אופן, לא תהיה החירות ה”זהה” או ה”תטית” של המאסטר, החופשי רק בעצמו, אלא החופש ה”טוטלי” או ה”סינטטי”, הקיים גם עבור עצמו, של אזרח המדינה האוניברסלית והומוגנית). למען האמת, רק העבד “מתגבר” על “טבעו” ולבסוף הופך לאזרח. המאסטר אינו משתנה: הוא מת במקום להפסיק להיות מאסטר. הקרב האחרון, שהופך את העבד לאזרח, מתגבר על המאסטריות בצורה לא דיאלקטית: המאסטר פשוט נהרג, והוא מת כמאסטר. מכאן שרק בהיבט העבדותי שלו, הקיום האנושי הוא דיאלקטי או “טוטלי”: המאסטר מייצג, ביסודו, רק זהות (זהות אנושית, יש להודות). לכן אפשר לומר שאריסטו תיאר נכון את המאסטר. הוא טעה רק כשהאמין שהמאסטר הוא האדם באופן כללי – כלומר, הוא טעה בהכחשת האנושיות של העבד. הוא צדק כשאמר שהעבד כעבד אינו אנושי באמת; אבל הוא טעה כשהאמין שהעבד לא יכול להפוך לאנושי. אם השליליות היא חירות המממשת את עצמה כפעולה השוללת את הנתון, ואם היא עצם האנושיות של האדם, השליליות והאדם יכולים “להופיע” לראשונה בטבע רק כישות השוללת או “מתגברת” על הטבע החייתי המולד שלה. : האדם יוצר את אנושיותו רק על ידי שלילת עצמו כחיה. וזו הסיבה שה”הופעה” הראשונה של השליליות מתוארת בפנומנולוגיה (פרק ד’) כמאבק עד המוות להכרה, או ליתר דיוק, כסיכון החיים שעליו מרמז המאבק הזה. הרצון להכרה שמעורר את המאבק הוא התשוקה לתשוקה – כלומר למשהו שאינו קיים באמת (שכן התשוקה הוא הנוכחות “המפורשת” של היעדר מציאות): לרצות להיות “מוכר” הוא לרצות להתקבל כ”ערך” חיובי – כלומר, במדויק, לגרום לעצמו להיות “נחשק”. לרצות לסכן את חייו, שהם כל המציאות של יצור חי, לטובת משהו שאינו קיים ואינו יכול להתקיים כקיום דברים אמיתיים אינרטיים או חיים בלבד – זה, אם כן, אכן לשלול את הנתון החייתי של האדם. עכשיו, לשלול את עצמו, במלוא המובן הזה, ובכל זאת לשמר את עצמו בקיום, זה אכן ליצור את עצמך כחדש ולכן להתקיים כמי שנוצר על ידי עצמו- כלומר, כאדם חופשי או אוטונומי. מכאן ממשיכים ל- או ב-

See more

ואכן הרחבה זו קוראת לאחרת:

על התשוקה בתשוקה.

See more