Img 1460
פילוסופיה

האישה שאוהבת גבר אחר ואתאיזם

Estimated reading time: 10 minute(s)

הדבר הכי מצחיק בפייר בייל – בייל היה כמובן תאולוג פרוטסטנטי, ומאוד מאומן בתיאולוגיה. עכשיו הטיעון שלו שכל כך משעשע בספר הזה (Pierre Bayle, Pensées diverses écrites à un docteur de Sorbonne à l’occasion de la Comète qui parut au mois de décembre 1680) הוא זה, לגבי עבודת אלילים ואתאיזם. נקודת המפתח שלו היא לומר שאתאיזם עדיף על עבודת אלילים. וטיעון אחד, שהוא תיאולוגי, מבוסס על דרך חשיבה תיאולוגית מפורסמת, המתחילה מהתכונה האלוהית של הקנאה: האל המקראי הוא אלוהים קנאי. כעת אין לנו דרך להבין את הקנאה האלוהית אלא בהקבלה לקנאה האנושית. כעת, בעל אנושי יעדיף שאשתו לא תאהב אותו, במקום שהיא תאהב גבר אחר. לא אוהבת אותו, זה מתאים לאתאיזם; ואהבת אדם אחר תואמת לעבודת אלילים. אז אתאיזם בבקשה. זה מה שאלוהים מזמין, על כל פנים ואלה מן הסתם כל האופנים האפשריים. זה ממש מצחיק. טוב, זה לא קורע. נגיד שזה יהודי, כזה שאתה חייב לצחוק ממנו כי אחרת לא תהיה מיוחד, או בריטי כי אתה רוצה להראות שאתה וויטי, אבל הנקודה החמורה היא זו: בייל הוא, עד כמה שאני יכול לראות, הסופר הראשון שקבע בשמו שלו שחברה אתאיסטית אפשרית. היו עוד אתאיסטים לפניו, אבל הוא הראשון שהצהיר על כך. והוא פרוטסטנטי כאמור; ויש לכך, כמובן, השלכות חמורות מאוד עד פוירבך ומרקס. עכשיו, החל את ההרצאות שלו על בהרצאות קודמות על בייל. לא קראתי את הספר הזה, ואני צריך לקרוא אותו. בינתיים, עוד פרוטסטנטי שהשפיע על פוירבך ומרקס? הגל, אז שורה על הגל והנצרות, ושרוח נושמת בו? סבבה: המיתוס היסודי של הנצרות הוא האיחוד בין האוניברסלי (מדינה = אלוהים) לבין הפרטיקולריות (משפחה = אדם. חיה): התגלמותו של אלוהים, ישו. האידיאל של הנוצרי הוא לחקות את ישו, אבל הוא לא יכול להפוך לישו: זו הסתירה הפנימית של הנצרות. (עם זאת, אל לנו למהר עם המרת הדת של פאולוס הקדוש, כי זאת מאפשרת לנו את רעיון האוניברסליות, בהיותה אינסטינקט עם הקטגוריה ההגליאנית, ובמיוחד עם הקטגוריה האנושית של השלילה: עבור פאולוס הקדוש אין הבדל “מהותי” (בלתי ניתן לצמצום). בין יווני ליהודי מכיוון ששניהם יכולים להפוך לנוצרים, והם יעשו זאת לא על ידי “ערבוב” של “תכונות” יווניות ויהודיות אלא על ידי שלילה ו”סינתזה” שלהם ובעצם השלילה הזו, הם יגיעו לכדי אחדות הומוגנית שאינה מולדת או נתונה אלא כזאת שנוצרה (בחופשיות) על ידי “המרה”. באופן כללי (ספציפי) יותר, הקטגוריה האנושית היא ההיסטוריזציה של האדם, המונחית על ידי העתיד, ההפיכה של האדם למה שהוא עדיין לא, וזאת קטגוריה יהודו-נוצרית, להבדיל מהיווניות, שם אתה הופך למה שאתה, שם אתה מהות קבועה, אידיאלית, זהה לעצמה. ההמרה או הקונברסיה של פול. פאולוס. מראה את זה בקיצון. ועוד…עבור סנט פול, השלילה (שהיא פעולה מכיוון ש”אמונה” היא מעשה ו”מתה” ללא “מעשים”) של הניגוד הפגאני בין שליטה ועבדות עלולה להוליד אחדות נוצרית חדשה “בעיקרה” (אשר, יתר על כן, היא גם פעילה או פועלת, ואפילו “אפקטיבית”, ולא רציונלית או דיבורית גרידא, כלומר “לוגית”) המסוגלת לספק את הבסיס לא רק של האוניברסליות הפוליטית של המדינה אלא גם של ההומוגניות החברתית שלה. כאן הוא הולך אחרי ומקדימה לאלכסנדר, שעדיין כפוף ליחסים של מאסטר וסלב, הגם אם הוא השתחרר מהיווני-ברברוס- באחרון, לא דרך המרה כמו ״עירבוב בין המינים״). בכל מקרה, עבור הגל, האדם הוא שהופך לאלוהים בסוף ההיסטוריה, באמצעות המאבק והעבודה שיוצרים אותה: “האינקרינציה” (האימננטית) היא אוניברסלית; ה”התגלות” היא ההבנה של ההיסטוריה הזו על ידי הגל בפנומנולוגיה. האבולוציה של הנצרות: מודעות לסכסוך עד ליישוב הסכסוך בעולם הפוסט-מהפכני (אלכסנדר וכך פול. פאולוס רק מקדימים, מטרימים אותה ובאופן לא שלם, זה לומר): שלב 1 (VI, B, 1): פיאודליזם ואבסולוטיזם עד הלאומיות (ו: פסאודו-סינתזה של האגו הקרטזיאני: אני, אבל אני חושב על אמיתות אוניברסליות); שלב 2 (VI, B, 2′): נאורות (המרוקנת את הטרנסצנדנטי מכל תוכן ומכוונת ל”שימושי”, כלומר לכאן למטה); שלב 3 (VI, B, 3): המהפכה (של 1789) והאימפריה הנפוליאונית (1806). כלומר: 1) הנצרות עצמה; 2) “תבונה” (רציונליזם קרטזיאני); 3) מהפכה (אזרח = פועל-חייל). אני לא בטוח שהמג׳יק של הגל, אנדלס בפני עצמו, לא מתחיל לעצבן באיזשהו שלב, אבל בינתיים אנחנו בין השלבים, רצים משלב לשלב, חוששים לפספס את התפיסה של הסובייקט והאובייקט באחדות חדשה, ואולי כזאת שמציעה, סוף-סוף, את זאת! האחרונה. הא. האדם-אלוהים, היא-היא האחרונה. מי ידע שאנחנו היינו כאן על האחרונה? כמה רצינים היינו אם היינו יודעים שזה על זה! טוף נו. היינו. היה. ואהבתיה גם.

רשומה רגילה

השאר תגובה