אולי התשובה המודרנית להתקפה על השירה מתחילה בהבנה שכבר התפיסה של היוונים לשירה שגוייה לפינו, גם לפני ובהחלט ממש לפני, שנכנסנו לפרטים. מה אפלטון אמר, מה אריסטו חלם. שהרי הנוסחה לשירה ולדברים מסוג זה בימי קדם, כידוע, הייתה “חיקוי”, אומנויות החיקוי. וזה נדחה היום על ידי כמעט כולם כהשקפה חסרת תרבות בצורה יוצאת דופן וכתפיסה נמוכה של השירה. והמילה המשמשת נגד זה היא “יצירתיות”. משוררים הם יוצרים. לכן מי שאומרים שהגבוה ביותר אינו חיקוי, רפרודוקציה, מייצג את מה שכבר יש, אלא יצירה, הם מגיני השירה.עכשיו זה יכול להיעשות, נעשה למעשה בקנה מידה הגדול ביותר, עד כמה שאני יכול לראות, על ידי ניטשה. כלומר, אם האמת לא תמיד מתקיימת מעצמה אלא היא יצירתו של האדם, אז מקורה של האמת ביצירתיות האנושית; ואז אין שום סיבה שהמשוררים לא יהיו המדריכים האמיתיים של בני האדם ולא, אין סיבה למה הם לא יהיו גם המדריכים של הפילוסופים, במיוחד אם הפילוסופים -הם אלה שניטשה מדבר עליהם כאל פילוסופים של העבר, לא של העתיד. ניטשה ציין זאת, אגב – כשהם מדברים, למשל, על פילוסופיה מוסרית, מה הפילוסופים עושים? הם מפרשים מוסר שנקבע כבר, את המוסר של הציוויליזציה שלהם, את התרבות שלהם, את החברה שלהם. (ניטשה, למשל, משווה את ״החכמים הגדולים״ לחמור. החמור ידוע גם משום אוזניו הארוכות ויכולת השמיעה שלו, אבל גם מהצליל שמשמיע, אי-אה, יא, החכמים הגדולים אומרים כן למה ששומעים). אבל מי יוצר את המוסר הזה? מי עושה את פריצות הדרך לנופים חדשים? אלה המשוררים. זה מה שהם היו אומרים. למעשה, שלי, המשורר האנגלי הענק, אומר בהגנה שלו על השירה כי המשוררים הם המחוקקים האמיתיים של האנושות (להבדיל מהחוקים של אפלטון. ושלי היה אפלטוניסט ואף תרגם קצת אפלטון, אז שעוד היה בדרך ל-Pisgah במילה היפיפיה של העברית של Hazlitt כותב על הטיוטא של Prometheus Unbound. מרקס, וגיבורו הוא פרומתאוס, אמר בהתלהבות על שלי כי עוד כמה שנים הוא היה הופך למרקסיסט, שזה לומר, גם, שהמשורר חוקק את את החוק אידיאלית, וההיסטוריה הופכת למעשה. אכן, למעשה, זאת אחת האמירות של מרקס על שירת יוון, פרומתאוס זוכרים? כחלומות הילדות של העולם, האוטופיות הכתובות בגדול כי גם בקטן, שהוא שוב ממש באיכפת לי של מצב רוח מהשטויות של מרקיסיסטים על בסיס ומבנה על – וכן, כל האנטרפרייז המרקסיסטי מתחיל בשוויון אריסטוקרטי במציאות בורגנית, והקפיצה הנדרשת של המעמד? האריסטוקרטי לתחום של הפרולטריון תוך בקשה של יותר שוויון אריסטוקרטי בתחום הכלכלי מאשר ה-equivalence של תפיסת הצדק הבורגנית (של העבד metamarphosed להומו אקונומיקוס. הפרולטריון הוא בורגני בפוטנציה ובמעשה). אפשר לראות זאת ספרותית. אנגלס אומר שבלזק שנא את הבורגנות כאציל, אבל זאת הבורגנות שפתאום הראתה את הווסל כפועל, וכך כאדם, לכל הפחות לא רק עבד. אבל נניח למרקס. הפילוסוף היחידי שמכיר, לכן היחידי שלא כותב עליו כי מה הקשר בינו לבין השטויות שאומרים עליו?). אפשר לציין זאת אולי בצורה יותר מסודרת כדלקמן. פילוסופיה עוסקת בהבנת המכלול. זאת אומרת, אין שום שאלה על זה. אבל האם כולו כל כך שלם? ההוגים המוקדמים יותר אמרו, “כן, זה באופן עקרוני שלם וחוסר השלמות הם רק [היבטים] השייכים לשלמות.” במילים אחרות, זה שעכבר ימות ויהיו עכברים חדשים אחר כך- חוסר השלמות הזה הוא חלק מהשלמות: עכבר המין יהיה קיים. וטענו כך באופן מתוחכם וקשה יותר שתקף גם לאדם. אבל נניח שהמעניין ביותר במכלול הוא כמובן הגבוה ביותר. הגבוה ביותר שאנו מכירים מבחינה אמפירית הוא האדם. כעת, אם האדם עשה את עצמו למה שהוא, ועדיין הופך את עצמו למה שהוא בתהליך שאינו ניתן לסיים באופן עקרוני, למרות שהוא עלול להישבר על ידי קטסטרופות קוסמיות, אז הדברים המכריעים הם מעשי היצירה. ולפיכך אין סיבה – ולכן אם אדם כמו ניטשה מופיע לעתים קרובות כל כך כפילוסוף-משורר, יש בכך אמת מסוימת. עכשיו: זו, באמת האלטרנטיבה שבצורה זו התפתחה רק במאה התשע-עשרה ולדעתי היום – ובכן, היום כמובן המצב הוא במובן אחד מאוד פשוט. אם אתה רוצה לברר על עניינים אנושיים, העניינים המעניינים – כלומר, לא אלה שניתן לגלות בשיטות מכניות פחות או יותר – אם אתה רוצה להבין את המשמעות של עיור, אנומיה, ניכור (אתה מכיר את המילים האלה) , בוודאי רומן מהשורה הראשונה מביא את התופעות האלה הביתה בצורה הרבה יותר ברורה, אני חושב, מאשר ספר גדול על הערים הגדולות. אתה לא חושב כך? או לפחות, כמו שאנחנו אומרים, למדען החברה שנותן לך את הספר הזה על עיריות חייב להיות משהו בעצמו של המשורר או הסופר, כמו שאני אומר, וזו דרך נוספת לומר שמשוררים רואים טוב יותר. עכשיו, זה כמובן מקרה מיוחד, כי מדע החברה שלנו שממנו אנו מבחינים שירה או כותבי רומנים הוא, אתה יודע, צר ומצומצם שלא לצורך. אבל זה מקרה מיוחד. הביקורת עמוקה הרבה יותר. היא נוגע תבאמת לשאלה של חיקוי, רבייה, התבוננות, מול יצירתיות. זה, לדעתי, הנושא. ואיך המשוררים של פעם היו מתגוננים מפני ההסתערות של אפלטון או סוקרטס זו שאלה אחרת לגמרי, כי הם לעולם לא היו נוקטים בקו הזה. [וכן, העיור וזה, זה בדיוק מה שמרקס ואנגלס אומרים על החברה המודרנית. אלפי ספרי כלכלה לא ילמדו אותך כמו אחד בלזק]. עכשיו, הטקסט הזה יכול היה ללכת לאנשהו אם הייתי שותה משהו. לכתוב על שירה בלי ארוס, נו. אז שתייה כ-second best. פופולרי, בכל מקרה.

אני לא אומר. או פשוט אומר: אתה יכול להפיק טקסט מושלם על אפלטון, למשל, אבל אתה תצטרך לדעת כל כך הרבה, ואתה לא תדע. עולמות של עומק מפרידים. ההתחלה הפשוטה הזאת, פופולארית ככל שתהיה, לפחות נותנת לך כיוון לפני שאתה נופל וחולם שהבכי שלך מלמטה הוא איזה חתיכת תנועה גדולה. כיוון מצויין אחר, ואפילו לאפלטון, הוא ויקו. יש טקסטים טובים על זה. יש סקולאר מבריק אחד. איטלקי. אם מישהו מעוניין. כותב באנגלית. ואני? קראתי בעכשיו של לפני שעה פייפר מטומטם מקודם. דמיינתי שממשיך לקרוא אותו אחרי העמוד אחד שבו הפסקתי, אז שגם כתבתי את העמוד(ים) הזה.