עבור תועלתנות קלאסית, תועלת חברתית שווה לכמות הגדולה ביותר של אושר עבור מספר האנשים הגדול ביותר. אבל זה שקר שהאדם רודף אחר האושר בראש ובראשונה, שהמרדף הזה אחר האושר קובע את חיי החברה. הגל הראה שהאדם משתוקק לסיפוק (Befriedigung) שניתן על ידי ההכרה האוניברסלית (Anerkennen) בערכו האישי. אפשר לומר שכל אדם, בסופו של דבר, היה רוצה להיות “ייחודי בעולם ולהימצא ראוי באופן אוניברסלי”. אדם רוצה להיות מובחן מאחרים ככל האפשר; אחד רוצה להיות “מקורי”; האחד “אינדיבידואלי”; [ו] אחד מבקש להדגיש את ה”אישיות” שלו, שאמורה להיות יחידה במינה. מה שכולם עושים, מה שיש לכולם, מה הם כולם – כל זה חסר ערך אמיתי. האדם רודף חידושים והיה רוצה להיות (להיחשב בתור:) “חדשני”; זה מה שהאינדיבידואליזם של המודרניות (החל מתקופת הרנסנס) הוציא החוצה טוב מאוד. אבל ה”אינדיבידואליסטים” שוכחים להוסיף של”חידוש” יש ערך רק במידה שהוא “מוכר” על ידי החברה ובגבול – על ידי כולם. אף אחד לא היה רוצה להיות גרוע יותר מכולם, בין אם האדם הכי מכוער, עצלן, [או] הכי טיפש בעולם. לכן, האדם בהחלט משתוקק להכרה אוניברסלית באישיותו הייחודית בסופו של דבר. ההכרה הזו היא שמעניקה לאדם סיפוק, והוא מוכן להקריב את אושרו למען סיפוק זה אם אינו יכול אחרת. לא רק בשביל להיות יפה צריך לסבול. *אני כותב את כל זה כי היום נתקלתי אגב ההסברים של אלכסנדר על הטופיקס של אריסטו, בהיקש הבא, הבא כדוגמא לסוג של היקש:…“[P1] The envious man does not feel pain at bad people’s faring well. [P2] The indignant man feels pain at bad people’s faring well. [C] Therefore, the indignant man is not envious. Excerpt From Alexander of Aphrodisias: On Aristotle Topics 2. Laura M. Castelli; This material may be protected by copyright. הדוגמא עצמה היא מה שמעניינת. במילים פשוטות לאמור לעיל: ההיקש מסביר את האפשרות לסבול הרחק מקנאה כי קנאה של כאב (ככאב) מניחה הכרה, ובהקשר זה של כאב על הצלחה של האחר, הקנאה מכירה מדי כדי לקנא, ולהיפך, לא מכירה דיו כדי לקנא ([P1] The envious man does not feel pain at bad people’s). ביטוי מסויים יכול להקפיץ מחשבה עם קואורדינטות מסודרות אחרת…אתה בהחלט יכול להיות indignat at times. בפרפרזה של רוסו על מונטיין, אנחנו עוסקים בבני אדם, לא במלאכים, ועדיין.