זינו מאלאה, שמותו ההרואי* בעמידה בפני עריץ כה נחגג, היה תלמידו האהוב על פרמנידס, ולפי אפלטון (פרמ’ 127 ב’), צעיר ממנו בעשרים וחמש שנים. במסכת פרוזה שנכתבה בחייו המוקדמים יותר, הוא הגן על משנתו של פרמנידס באופן עקיף, על ידי הפרכת אופן ההצגה הרגיל במיומנות כזו שאריסטו (לפי דיוג. V. 57, ix. 25), מכנה אותו ממציא הדיאלקטיקה. טיעוניו של זינו, ככל שאנו מכירים אותם, מכוונים בחלקם נגד תורת ריבוי הדברים, ובחלקם נגד התנועה. הטיעון נגד הריבוי הוא כדלקמן: (1) אם ההוויה הייתה רבים, היא חייבת להיות קטנה לאין שיעור וגם גדולה לאין שיעור: קטנה לאין שיעור, כי היחידות מהן היא מורכבת חייבות להיות בלתי ניתנות לחלוקה, וכתוצאה מכך ללא גודל; גדולה לאין שיעור, כי לכל אחד מחלקיו צריך להיות חלק לפניו, שממנו הוא מופרד, זה כמוהו צריך להיות לפניו חלק אחר, וכך עד אינסוף. (2) שוב, אם היו רבים, זה חייב להיות מוגבל ביחס למספר כמו גם בלתי מוגבל ביחס למספר. מוגבל מכיוון שלא יהיו יותר דברים ממה שיש; בלתי מוגבל, כי כדי להיות רבים, בין שני דברים צריך בכל מקרה להיות שלישי, ודבר שלישי זה חייב להיות אחר בינו לבין כל אחד מהשניים האחרים; וכן הלאה לנצח. (3) מכיוון שכל הדברים קיימים במרחב, המרחב עצמו חייב להיות במרחב, והמרחב שבו הוא נמצא כך, וכן הלאה עד אינסוף. (4) לבסוף נטען שאם הטלטול של תירס מוציא קול, כל גרגר וכל חלק של דגן חייבים לעשות זאת. אבל ארבעת הטיעונים נגד תנועה עדיין מפורסמים וחשובים יותר (Arist. Phys.’ ו’ 9, ופרשניו). 1. הראשון הוא זה: כדי לעבור מרחק מסוים, גוף צריך קודם כל להגיע לחצי מהמרחק הזה. וכדי להגיע לחצי, הוא חייב להגיע קודם לחצי של אותו חצי וכו’. כלומר, הוא חייב לעבור בזמן מוגבל מרחבים בלתי מוגבלים במספר. (2) יישום נוסף של אותו טיעון (מה שנקרא אכילס). אכילס לא יכול לעקוף את הצב, אם הוא בכלל התחיל ממנו; כי בזמן שהוא מגיע לעמדה א’ של הצב, הגיע הצב לעמדה ב’; כשהוא מגיע ל-ב׳, הצב הגיע ל-ג׳, וכן הלאה. (3) החץ המעופף נמצא במנוחה, כי הוא נמצא בכל רגע רק בחלל אחד ויחיד; הוא נח, אם כן, בכל רגע של מעופו, וכתוצאה מכך גם במשך כל הזמן של מעוף זה. (4) יש לעבור רווחים שווים בזמן שווה, אם המהירות שווה. אבל גוף בתנועה חולף על פני גוף אחר במהירות כפולה אם האחרון נע לעברו במהירות שווה, לעומת האחר הנמצא במנוחה. לכן חוקי התנועה נמצאים כאן בניגוד לעובדות.
- ואכן, הגל: ״בנרטיבים שונים מאוד מותו נחגג לעד על עוצמת הנפש שהופיעה בו; וכי נאמר שהוא שחרר מדינה (אם ביתו שלו באלאה או בסיציליה, לא ידוע) מהרודן שלה (השם ניתן אחרת, אך לא נרשם תיאור היסטורי מדויק) בדרך הבאה, וזאת על ידי הקרבת חייו. זינו נכנס למזימה להפיל את הרודן, אבל זאת נתגלתה. כאשר זה קרה, הרודן כעת, מול האנשים, גרם לו להתענות בכל דרך אפשרית כדי לקבל ממנו הצהרה על חבריו למזימה, וכאשר חקר אותו על אויבי המדינה, זינו תחילה קרא לרודן את כל שמות החברים שלו כמשתתפים בעלילה, ולאחר מכן דיבר על הרודן עצמו כאוייבה של המדינה. ההפגנות העוצמתיות של הסבל או העינויים והמוות הנוראיים של זינו עוררו את האזרחים, הם עוררו בהם השראה להפיל את הרודן מהשלטון, להרוג אותו ולשחרר את עצמם. אופן הסיום, ומצב הנפש האלים והזעם שלו, מתוארים בצורה שונה מאוד. אומרים שהוא העמיד פנים שהוא רוצה לומר משהו באוזנו של הרודן, ולאחר מכן נשך את אוזנו, וכך החזיק אותו חזק עד שהרודן נהרג על ידי האחרים. אחרים אומרים שהוא תפס אותו באפו בין שיניו; אחרים, שכאשר כשל הוא בתשובתו, הופעלו עליו עינויים גדולים עוד יותר, הוא נשך את לשונו וירק אותה בפניו של הרודן, כדי להראות לו שהוא לא יכול לקבל ממנו דבר, ואז הוא הוכה (למוות) במרגמת אבנים״.
זהו. זה. ולא! זינו, חייו, מותו, והפילוסופיה גם.
השאר תגובה