פילוסופיה

דמוקריטוס. אטומים קטנים מדי.

Estimated reading time: 11 minute(s)

דמוקריטוס. בני אדם אשר היו חיוניים לפילוסופיה מבלי שהם בעצמם היו פילוסופים היו או נזירים או תיאולוגים (כגון קסנופאנס, שלא לדבר כעת על סנט פול), או חוקרים במובן הנכון של מילה זו, כלומר פיסיקאים במובן הרחב (הנקראים לפעמים “אסטרונומים”). מבחינת התיאולוגים, תפקידם הפילוסופי (באופן לא מודע ובלתי רצוני) כלל בעיקרו את הסבת תשומת הלב של הפילוסופיה מעת לעת לנוכחות ביקום של “התופעה” sui generis ה”אינדיבידואלית” של האינדיבידואל, קיום אנושי “חופשי” או אפילו “היסטורי”, שהפילוסופים, מונחים לנפשם, הרשו לעצמם להתעלם ממנה בקלות רבה מדי, גם אם הם אף פעם לא היו מרחיקי לכת עד כדי “להכחיש” אותו באופן פשוט וטהור. לגבי הפיזיקאים, הם ממלאים את אותו תפקיד לגבי ה”היבט” sui generis של היקום (אפילו של הקוסמוס- שעליו- אחד-מדבר-בעולם שבו-אחד-מדבר) שהוא ה-Objective-Reality, הניצב בניגוד הן ל-Given-Being והן ל”פנומנלי” אמפירי-קיומי. כעת, נראה שדמוקריטוס היה הראשון שגילה במלואו את ה”<היבט”> זה של היקום והראה אותו במלואו לפילוסופים. ללא ספק, מתחושת המושג REALITY-OBJECTIVE עולה כי הוא כנראה המובן הפחות “מוגדר” מבין כל אלה שהפילוסופיה ניסתה להגדיר. עלינו לחכות שקאנט ​​ימצא “הגדרה” נכונה פילוסופית למושג זה ואפילו הגדרה זו היא, אפילו אצלו, רק מרומזת. ההסבר שלו על ידי עדיין כולל “גלים” חשובים ומאז, המשמעות של מושג זה רק “התכהה”. כמובן שבחשבון מערכת הידע ולא במבוא הנוכחי אפשר לנסות להבהיר זאת. עם זאת, יש צורך לדבר על כך בדרך כלשהי, גם אם רק משוערת וארעית, אם רוצים להראות מה המשמעות של הפיזיקאי הגדול שהיה לתולדות הפילוסופיה. למעשה ועבורנו, הישות-שעליה-אחד-מדבר או ה- Given-Being היא הטרי-אחדות- האחדות המשולשת- של הוויה, אי-הוויה (=כלום) וההבדל שלהם, זהו המושג ככזה (או מרחב-זמני). לכן, מבחינתנו, הפילוסופיה דיברה באופן מרומז על Given-Being מעצם מקורה והיא מדברת עליו במפורש או בעצמה מאז לפחות. כאשר מדברים על נתונה, הפילוסופיה מבדילה אותו בבירור, כ”היבט” של היקום, מאותו “היבט” אחר שלו שהוא אמפירי-קיום, שמשך-הארכתו “נחשפת” (לאדם אשר מדבר על זה) כעל תופעה. אבל, בהתחלה, הפילוסופיה “התעלמה” (פחות או יותר לחלוטין) מה”היבט הביניים” אשר מרכיב את כל האובייקטיביות- מציאות במרחב- זמן. ללא ספק, כבר מהמים של תאלס, שאותם הוא מבדיל בבירור ממים “פנומנליים”, כמו גם מכל ה”תופעות” באשר הן, יש עבורנו יש שלא שייך ל-Given-Being, אלא לאובייקטיבי-מציאות (שנלקח ומובן כ” חוֹמֶר”). אבל מבחינתו, ההוויה הנתונה (ואולי המושג ככזה) הייתה על כף המאזניים. בכל מקרה, תאלס ניגד ל-Being-Water שלו או למושג המים שלו רק את הקיום אמפירי, מבלי לשלב ביניהם אובייקטיבי-מציאות sui generis. לגבי אנקסימנדר, אריסטוטלס כנראה צדק באומרו שה-un-limited שלו הוא למעשה ה”חומר” האמיתי מבחינה אובייקטיבית, העומד בבסיס ה”אינדיבידואליות” ההגיוניות של הקיום האמפירי. אבל עבור אנקסימנדר עצמו (כמו עבור אנקסימנס, אפילו עבור חסידיו המאוחרים מהסוג ההיפוני של סאמוס) כל מה שהוא דיבר עליו התחלק בין ההוויה ה”אמיתית” (שלדבריו אינה מוגבלת) לבין ה”אשליה” גרידא. קיום אמפירי. נראה שבאופן כללי, המציאות האובייקטיבית לא הוכחשה ולא אושרה לפני פרמנידס, אלא פשוט זכתה “להיות נעלמת”. כעת, אם פרמנידס “הכחיש” זאת ללא עוררין, לא ניתן לומר שעשה זאת במפורש או “במודע”. שכן איש לפניו לא “אישר” את זה, ואם אפשר לגלות משהו בלי לחפש אותו, בוודאי שאי אפשר לקרוא ל”גילוי” למה שאתה אפילו לא בעניינו. כעת, לפי פרמנידס, למעשה אין מקום למציאות אובייקטיבית בין האחד- הכל- לבד, שמסתפק בהיותו (בשתיקה) “נ-הגה” (בתוך השתיקה ובאמצעות הדממה), לבין הכל האמפירי. קיום, שבו התופעות ה”מנוגדות” “מנטרלות” זו את זו שתיים שתיים עד כדי ביטול או השמדה מוחלטת אחת של השנייה. וזה, למעשה, לא שונה עבור הרקליטוס: בין, מצד אחד, הוויית האש התמידית ש”יש” ואשר היא שיח-המושג האינסופי, ומצד שני, הנהר הפנומנלי ללא התחלה או סוף הקיום האמפירי, אין שום דבר אובייקטיבי שהוא באמת אמיתי, כלומר אמיתי עד כדי יכולת להימדד באמת, וזה מה שאומר עצמו. לבסוף, אנקסגורס והפמליה שלו (כולל מאוחרים כמו דיוגנס מאפולוניה או ארכילאוס מאתונה) במקרה הטוב הציצו באובייקטיבי-מציאות מבלי לדבר על כך במפורש, ולא לומר, אפילו במרומז, במה הוא נבדל מהקיום האמפירי ומהוויה הנתונה. עכשיו, מה אמר? אל תגזימו. לדמיין בעיקר, זה מה שנותר ממה שנשאר, אבל כן משהו על אטומים קטנים מדי לחושים ואולי משהו על מתמטיקה, במקום, כאינסטרומנט לאטומים הקטנים, או ככל הנראה מה שכולם אומרים היום, והתחילו להגיד באמת איפשהו מהמאה ה-17. ביתר שאת מהמאה ה-20. דמוקריטוס הוא שם לדמיין.

No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה