Estimated reading time: 4 minute(s)

הובס מציין: “אין זה הכרחי כלל כי לכל שם יהיה שם של משהו. כי כפי שאלו, אדם, עץ, אבן, הם שמות של הדברים עצמם, כך גם לתמונות של אדם, של עץ, של אבן, המיוצגים לבני אדם ישנים, יש את שמותיהם, למרות שהם לא הדברים עצמם, רק בדיות ופנטזמות של דברים. כי אנחנו יכולים לזכור את אלה; ולכן לא פחות צריך שיהיו להם שמות כדי שנוכל לסמן אותם ולייתן להם משמעות, מאשר אנו צריכים שמות לדברים עצמם. גם המילה הזו עתיד היא שם; אבל לאף דבר עתידי אין עדיין הוויה. יתרה מכך, למה שלא קיים, לא היה, ולא יהיה או יכול להיות לעולם, יש שם – impossible. לסיום, המילה הזו כלום היא שם, שעדיין לא יכול להיות שם של שום דבר; כי כאשר אנו מחסירים שניים ושלושה מחמש, וכך לא נשאר כלום, היינו קוראים לחסרון הזה לראש, בדיבור הזה, לפיו לא נשאר כלום, ובו המילה כלום, לא הייתה לא מועילה. ומאותה סיבה אנחנו אומרים באמת, כי פחות מכלום נשאר, כשאנחנו מפחיתים יותר מפחות; כי המוח מעמיד פנים של שרידים כאלה למען הדוקטרינה, ורוצה, לעתים קרובות ככל הדרוש, לקרוא אותם לזיכרון. אבל בראותנו כי לכל שם יש קשר כלשהו לזה שנקרא, אף על פי שמה שאנו קוראים לו אינו תמיד דבר שיש לו ישות בטבע, בכל זאת מותר למען הדוקטרינה להחיל את המילה דבר על כל מה שאנו קוראים לו; כאילו הכל אחד בין אם הדבר הזה באמת קיים, או רק מעושה.” (חישוב או לוגיקה, חלק א’ 2, 5). בלוויתן, הובס אומר כי: To reason is “nothing else but conceive a summe totall, from Addition of parcels; or conceive a Remainder, from Substraction of one summe from another.” כאן הוא מראה, ומעצם הכותרת, ובמיוחד ב״פחות מכלום נשאר״.