Estimated reading time: 12 minute(s)

Speaking with Hegel and even with Plato, taken most fundamentally, it is rather clear that the discourse about the Same cannot present itself without a discourse about the Other nor therefore without a discourse about the Connection between [the (explicit) discourse about] the Same and [the (implicit) discourse about] the Other. It is, in other words, one and the same Discourse that is at the same time (explicit) discourse about the Same, (implicit) discourse about the Other, and (equally implicit) discourse about the Connection between the Other and the Same. OR: the dis­course ((Le Discours)) is a discourse about the Connection (C) because it is discourse about the Same (S) and therefore a discourse about the Other (0) (C +— S +— 0), or because it is a discourse about the Other and therefore a discourse about the Same (C +— 0 +— S); it is also a discourse about the Other because it is a discourse about the Same and therefore a discourse about the Connection (0 +— S +— C) or because it is discourse about the Connection and therefore a discourse about the Same (0 +— C +— S); fi­nally, it can be a discourse about the Same because it is a discourse about the Other and therefore a discourse about the Connection (S +— 0 +— C) or because it is a discourse about the Connection and therefore a discourse about the Other (S +— C +— 0).

כך, למשל, כאשר אדם רוצה להסביר בשיח ובאמצעותו [בכוונה לומר מה נכון] את משמעות המושג פרח-אדום (בהנחה שהמשמעות שונה ממשמעות המושג פרח, הוא אומר (בפירוש) שיש פרחים שהם אדומים ו(במרומז) שהפרחים האלה אינם כחולים, צהובים וכו’; אחד אומר “במקביל” ו”בעצם [[למעשה]]” (אם כי במרומז) שישנם פרחים, אולי כחולים, צהובים וכו’, שבוודאי אינם אדומים ושישנם פרחים בצבעים שונים שחלקם אדומים והאחרים לא (מבלי להבהיר את צבעיהם). נתנו! דוגמא.

ביתר רצינות? פרמנידס לא ראה שיש שיח באופן כללי, כך שברגע שיש שיח אחד [הועלה מתוך כוונה לומר את האמת], יש בהכרח, לא רק שניים, אלא שלושה שיחים, שבהגדרה הם רק אחד. רק נוכחותו של השיח השלישי, בלתי אפשרית בלי השני, היא שהופכת את השיח הראשון לשיח במובן המחמיר והחזק של המילה. הפוך, אם השיח הראשון הוא באמת שיח, הוא לא יכול שלא לרמוז על שלישי, כי הוא לא יכול שלא לרמוז על שני. לפיכך, או שאין שיח כלל (במובן המחמיר של המילה), או שיש שלושה שיחים באחד. שיח הוא באמת שיח רק אם הוא משולש בפני עצמו, ושלושת המרכיבים המרכיבים אותו הם אלמנטים שיחיים רק במידה ששלושתם מהווים דיסקורס אחד ויחיד. באותה מידה, ניתן להפוך את השיח הראשון (אשר ישר מניחים שהוא מפורש) למפורש במלואו רק במידה שהוא מפורש ( כ” שיח שלישי” (שהיה בהתחלה, מרומז). עכשיו, שיח זה יכול להיות “שלישי” במפורש: רק במידה שמפרשים את השיח (בהתחלה מרומז) ה”שני”, שהרי האחרון, וזה מאליו ברור, “יכול להיות ה”שני” במפורש רק במידה שהקשר שלו עם “הראשון” מפורש, וההסבר של קשר זה אינו אלא השיח “השלישי” המפורש.

אפשר להראות את מצב הדברים הזה על ידי דיבור בדרכים שונות. אפשר לומר, למשל (עם הגל), שהשיח ה”ראשון” (“מיד” המפורש) [על אותו דבר] הוא התזה, שהשיח ה”שני” [על האחר] (בתחילה מרומז, אך מפורש באמצעות ה”ראשון” או ה”מתווך” על ידו) הוא האנטיתזה, ושהדיבור ה”שלישי” [על הקשר] (בהתחלה גם מרומז, אבל “מתווך” על ידי ה”שני”) הוא הסינתזה . אפשר לסכם, אם כן, את כל שנאמר זה עתה באומרו שהשיח, הנקרא למהדרין (כלומר, מסוגל להיות אמיתי), הוא בהכרח (כלומר, בכל מקום ותמיד) דיאלקטי. ואפשר לומר, עוד יותר פשוט, ששיח (לוגוס) הוא שלוש.

אגב פרמנידס: הערה:

זה אותו פרמנידס, שאמר שהביטוי “הוויה-ואין” משלב “סתירה” ודעה “סותרת”, שאומר גם כי הביטוי “הוויה-או-כלום” מסכם את כל האמת הדיסקורסיבית. (השוו פרג’ 8, 15-16). במילים אחרות, פרמנידס רצה להחליף את החיבור “ו”, היקר לדעה (ואומץ על ידי אפלטון), ב”או” בלעדי. עבור פרמנידס, היחס בין הוויה (שעליה הוא מדבר) והאין (שעליה הוא אומר בטעות שאי אפשר לדבר, אפילו במרומז, בעוד שמדברים על הוויה) איננה אפוא של צירוף “מוסף” אלא של הדרה טהורה ופשוטה או “טוטאלית”.

ה”או” הבלעדי הזה של פרמנידס הוא שזכה לביקורת, בצדק רב, על ידי אפלטון. ה”או” מסמל עבור פרמנידס את ההדרה ה”מוחלטת” של הכלום.אין מ”תחום” ההוויה, אשר מלווה, עבורו, בשל כך, את האחד-הלבד, שעליו הוא מאמין שהוא יכול לדבר במפורש), ללא דיבור (אפילו במרומז) על קסם ה”מודר”. כעת, אפלטון הראה שזה בלתי אפשרי. הוא בוודאי שם לב שלמעשה פרמנידס דיבר על הכלום. האין (לדוגמה, בפרג’ 6, 1-2). בכל מקרה, הוא הראה שעל ידי הרחקת הכלום. האין (האחר של אותו דבר) מהשיח, אפשר, על ידי אותו [[מעשה]], להוציא את השיח מאותה ההוויה ,• ההוויה המוציאה את הכלום.אין מהיותו האחד-הלבד בלתי ניתן לתיאור. אבל החיבור אצל אפלטון, וו החיבור בעברית, מילה בפני עצמה ביוונית, kai. נשארה בתחום הדיסקורס. השלישי לא הוצג אונטולוגית, וכך היה שונה משהשיח המדבר עליו. לזה לא ניכנס, אבל. זה השינוי האונטולוגי של הגל, אבל. אצל אפלטון אנחנו הוויה-שתיים, לא הוויה-שלוש, כמו הלוגוס, כמו אצל הגל אחר כך. חתיכת הערה להערות.