פילוסופיה

הקיסר הפילוסוף ג׳וליאן # מקיאוולי

Estimated reading time: 18 minute(s)

על פי התפיסה המסורתית, מיתוסים (או לפחות מיתוסים מסוימים) הם סיפורים אמיתיים אשר מציגים את עצמם בצורה לא אמינה, במובן של הבלתי סביר, או לפחות בלתי מובן. משימתו של התיאולוג האלילי או הנוצרי, על פי הנחת יסוד זו, מורכבת מפירוש מיתוס, כך שיחזור בדיבור סביר ומובן (שלא לומר סביר או רציונלי) על האמת שמגלה המיתוס (באופן דיסקורסיבי). האמת של המיתוס מוגדרת כהרמוניזציה של מה שהמיתוס אומר עם מה שהוא מדבר עליו. לפיכך ההוכחה של אמיתות המיתוס אמורה להיות גילוי (דיסקורסיבי) של המציאות. ליתר דיוק, לא המיתוס חושף מציאות. המציאות, בדרך כלל אלוהית, מגלה את עצמה במיתוס ובאמצעותו. לפיכך, המיתוס התיאולוגי הוא הצורה הדיסקורסיבית הבלתי-אמינה של התגלות אלוהית, החושפת את מה שקיים או באמת קיים מחוץ לגילויו הדיסקורסיבי וללא קשר לצורתו המיתית, כלומר הלא-אמינה. זה המקור של האפשרות לפרש את המיתוס על ידי רציונליזציה שלו, מבלי לשנות בכך את אמיתות תוכנו (שהיא עצמה גם דיסקורסיבית). -עכשיו, כל זה לא יהיה אפשרי אם המיתוסים היו מה שג’וליאן אומר שהם, כלומר סיפורי שווא. למעשה, אם המיתוס הוא סיפור כוזב במודע, קרי המציאות הזאת, שעליה הוא מדבר, אינה קיימת ואינה יכולה להתגלות על ידי מיתוס זה. במקרה זה, לפיכך, המיתוסים אינם גילויים אלוהיים, אלא המצאות אנושיות. -ואכן כך ג׳וליאן, הפילוסוף-קיסר, מנסח במפורש את נקודת המבט שלו ביחס למיתוס, ממש בתחילת הניתוח שלו, שמתחיל בזאת: -“הניסיון לגלות את הנקודה בה החלה המצאת המיתוסים, כמו גם את האדם שלו שניסה לראשונה לספר סיפורים כוזבים בצורה אמינה למטרות רווח או הסחת הקהל שלו, הוא ככל הנראה בלתי אפשרי כמו שזה אפשרי למצוא את האדם הראשון שהתעטש או ירק “(205 °). -ברור, בהגדרת המיתוס כסיפור כוזב המסופר בצורה אמינה, כי ג’וליאן מתנגד במודע להגדרה המסורתית. אבל איך אפשר לדעת שסיפור שקרי? ומדוע ניתן לאשר שכל המיתוסים שקריים? נראה כי ג’וליאן השתמש ביכולת האמת הטמונה לדבר על עצמה – עקרון הסתירה. כשהוא מודה (אפריורי) ששיח הסותר את עצמו אינו יכול להתאים למציאות חיצונית לו, הוא מגדיר את המיתוס כחשבון הסותר עצמו במונחיו, ומגיע למסקנה (אנליטית) שכל המיתוסים שקריים, לפחות במובן שאף אחד מהם אינו תואם באופן כלשהו משהו אמיתי. כעת, על פי ג’וליאן, כל השיחים התיאולוגים בהכרח סותרים את עצמם ומכאן מיתיים או שקריים. מכאן הבסיס לספרות כשקר או כרצון לשעשע. או כאן מתחילה הספרות כעצמאית מהמיתוס ביחס לפילוסופיה או לאמת. -ג׳וליאן הקיסר משתמש כאן ברטוריקה או באמנות הדיבור או הכתיבה כדי להסתיר את האמת הפרקטית, המהווה מסקנה ברורה של ניתוח המיתוס; קרי, הזלזול שלו בדת הפגאנית. כך הוא מראה שיעור גדול הרבה יותר של חוכמה פוליטית משפינוזה, העושה ביקורת טקסטואלית מקראית על התנ״ך, בעודו מבקש כי התנ״ך, או האמונה היהודית המבוססת על סמכות הספר תישאר על קנה, את הפתטיות של מהלך דומה אנו רואים כיום במחשבת שנהייתה לציונות ללא אלוהים או מחשבה הנעדרת כל תיאולוגיה וכך כל מתח עם הלוגוס הפילוסופי. אבל גלשנו, גלשנו, ועדיין ג׳וליאן רואה בספרות כמיתוס פאגאני דתי כערך לעולם הפוליטי, הגם אם מוצא את הפאגאניות להיות עלבון אל מול התגלית הנוצרית, אשר קוראת את הספרים החדשים בשפה יוונית פילוסופית, כלומר בשפה הכפופה לאמת. -כאן אפשר לומר שני דברים אגב זה ששפינוזה כה העריץ, קרי מקיאוולי, אגב יום ההולדת שהוא חוגג השבוע. -ראשית, מקיאוולי, כמו רוסו אחריו, ובניגוד ברור לאפלוגטיקה של רואה בירידתה של רומא מגדולתה הפוליטית פועל יוצא של אימוץ הנצרות ב-313 על ידי האימפריה, מה שהחל לפגום משמעותית בוירטו של החייל-אזרח. הרפובליקות תצטרכנה דתות אזרחיות אחרות או רוח אחרת של החוקים; הנצרות, אם להשתמש במושגיו של הגל, היא כבר בורגנית מדי. לא נלחמת ולא עובדת בעולם. בכל מקרה, אני מזכיר זאת כי הקיסר ג׳וליאן העדיף את ההמשך הדת הפגאנית וכך של המיתוס כאמת עבור הרבים, והפוליטי ורומא, למרות ההגכחה של ג’וליאן את המיתוס למתי מעט שיכלו לקרואו אז ואלה עוד מעטים יותר, בימינו. -נקודה שניה. ג׳וליאן מזכיר את בחיוב אגב אלכסנדר הגדול. אלכסנדר צריך את התהילה והנצחיות שלה אגב בונה המיתוסים הגדול. החיוב של המיתוס בא לקיסר מהצורך של הקיסר הגדול לא ביועץ אלא בהנצחה של הגיבור שתספק את תשוקת הבהמות שלו בתהילה, וכמובן אין שום vanity אם יש הכרה שכזאת בתהילה, כך כלום vain in glory. טוב, Tacitus, חביבו של מקיאוולי ובכלל ההיסטוריונים הרומאים הגדולים, עוד יוכיחו, מבחינת מקיאוולי, את הכוח של החגיגה ההיסטורית של התהילה מבחינת המנהיגים, באם יהיו ראויים לכך, כאשר ההיסטוריה תהפוך למה שלא הייתה עבור אריסטו- לא הייתה היסטוריה והיסטוריה הייתה מילה לחקירה (הוא עצמו כותב פוליטיקה בשביל ההיסטוריה. הספרות קומית לעילא). כאן, הטוב של מקיאוולי מושג אגב ההתחלה מהאדם כמות שהוא. הנסיך איננו מתכחש לשועל, והוא בכלל אריה. אבל היסוד האנושי שלו, הרצון שלו בהכרה, איכשהו יכול להיפטר מול ״העבד״ כי השיח שלו הוא טרנס היסטורי לפחות כמו שהוא עכשווי ומכאן הנטאי האגואיסטי שלו להיות מנהיג גדול. וזה איננו אלכסנדר. זהו המנהיג כמחוקק גדול שמאפשר את הרפובליקות, כפי ששפינוזה ורוסו קוראים נכונה לתוך ליבו של זה אשר לבש את בגדיו היפים ביותר עם רדת הידיעה כדי לדבר עם המאסטרים שלו כתלמיד בדרך למאסטר. -עשר שנים חלפו. עדיין לא קיבלתי את התזה שלי בחזרה. מצד שני, אני לבוש. ולילה. ועשיתי הפסקה של רבע שבע קודש מהפורנו שהראיתי למותק שאני. אויי נו. עכשיו גם הוא מבקש. שטן. מצורף הקטע ההוא של ג׳וליאן הקיסר על הומרוס אפרופו הרצון של אלכסנדר בהומרוס: It is told that Alexander wished for a Homer, not to profit from his company, but for the propagation of his glory. However, that man [Alexander] never looked to the present: he was never satisfied with what was accorded to him in his time and he was not content with the things which were [actually] given to him. Even if a Homer had befallen him, he would perhaps have longed for the Apollonian lyre, to which Apollo sang the nuptials of Peleus. For Alexander took this story [relative to Apollo] not for a simple product of Homer’s understanding, but for a true deed which Homer had woven into the web of his poem (250d_251a). אם נאמר אחרת, משורר, על מנת יצירה ממש, ממציא סיפור כוזב שהוא עצמו מציג כסיפורת; אך בעיני אדם אחר, אותו סיפור יכול להיראות “אמין” עד כדי היותו נחשב נכון, במובן של היותו המציאות עצמה, גם אם יש לו אופי “מוזר וסותר”. מכיוון שהאיש המדובר הוא אלכסנדר, לא יכולה להיות שאלה של נאיביות או של חוסר אינטליגנציה. לפיכך ג’וליאן מציין סיבה אחרת לגמרי, כלומר רצון לתהילה (או “הכרה”, במובן ההגליאני של המילה) שאינה מסופקת מהתהילה שנרכשה בחייו. עכשיו, מכיוון שג’וליאן מדבר על אלכסנדר ועל הומרוס, הוא בהחלט רוצה לומר לנו שהרצון לתפארת ותהילת עולם, או ל”הכרה “, מוביל בני אדם להפוך בדיות פואטיות למיתוסים תיאולוגיים שאנשים מקבלים כנכונים; ורצון זה להכרה הוא כזה שהוא לא יכול להיות מסופק על ידי שום פעולה שבוצעה על פני האדמה או על ידי תשבוחות שנצברו שם. יתר על כן, ג’וליאן מדגיש בזהירות כי שום דבר המתרחש בממד הזמן אינו יכול לספק את אלכסנדר. זאת אומרת: בני אדם מאמינים באמיתות המיתוסים התיאולוגיים מכיוון שאלה מאפשרים לבני אדם לצפות לתהילה נצחית, לאחר המוות, ובאמצעות “הכרה” מצד יצורים אלמוות או אלוהיים. בקצרה, הם הופכים לנצחים, מעבר למוות. נקודה אחרונה כסיכום נוגעת לשילוב השקרי הזה ולסיבה הפוליטית כשקר אצילי, שהבעייתיות של העיסוק הפוליטי מערבת עבור הפילוסוף. מכאן גם יוצא מקיאוולי, ועדיין דיבורו עוד דתי פחות מהאתאיסט הובס, שעדיין רואה במלך את האבא של כל הילדים הגאים, עם קשר חוזר אל אוגוסטינוס, תוך מהפכת הסמכות. בלשון אחרת: דיון על מקיאוולי צריך להתחיל בדיאלוג בין היירו לאינטלקטואל-משורר סימונס -לא השם, האייפון אשם; כאן ההיסטוריון מחליף את הומרוס אגב פיתרון שאלת הדכדוך או אי הסיפוק של המאסטר. הזמנים משתנים? אז שהנהר יקרא.

רשומה רגילה

השאר תגובה