פילוסופיה

קווה קווה דה לה אומה

Estimated reading time: 3 minute(s)

אד-הומינם זה קשקוש גמור במובנו המקובל, והפרשנות שלו מאריסטו שונה לחלוטין מ״הטעות״, שנהייתה המסורת. אד-הומינם, בקיצור נמרץ, אומר כי אתה מתחיל ממה שנתנו לך, מהטענה עצמה, פורקה ואוחדה אחרת אולי, אבל על פי הלכידות הפנימית של זה שניתן. ה״בעיה״ היא שזאת לא התחלה בעקרונות ברורים מאליהם, לא מתווכים, באים מהים ובהירים בכחול על החול, ומכחול, כמו שאריסטו רוצה, וכי כל אד-הומינם כטיעון מניח אד-הומינם. במילה, זאת לא טעות לוגית. זאת הבעיה של הלוגיקה עצמה, ושאלת הקשר שלה לשפת האיש ברחוב, ולפולימקס, מכאן, ולפילוסופיה, השיח האונטו-לוגי, ומה שהוא מחייב מבחינת הדיסקורס עצמו. אבל כאן אנחנו ניכנס יותר מדי פנימה לעניין. ואין אני רוצה לעניין את עצמי. לעומת זאת, כן יש טיעון אד הומינם כטעות לכאורה, כמו שבאה ממסורת המצטטים מהלטינית של אריסטו, כאילו ביענתו אתה תוקף לגופו של אדם כדי לבטל את גופה של הטענה. היום זאת ״טעות״. היוונים לא היו מבינים את זה בכלל: a טוען ל-x. אבל הוא עושה או אומר דברים מנוגדים ל-x .x כטענה היא בלה-בלע. לוגיקה זה למטומטמים. לא שווה לי להיכנס לזה. אבל אם מחפשים מהלטינית של אריסטו, אז צריך לומר tu quoque. זה השם והמובן של הטעות. עכשיו, לך תגיד את זה. “קווה קווה דה לה אומה״ של חרטטנים, קוואק קוואק קוואק.

No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה